חוצים גבולות

נקודת מפנה

מעולם לא פחדתי מהחושך, אבל זה לא אומר שרציתי לחיות בתוכו.
טבעו של אדם הוא תמיד לרצות את מה שאין ביכולתו לקבל. גם אני השתוקקתי לזכות בהצצה לגבול האסור, אך הייתי צריכה לחשוב על זה יותר לעומק לפני שהסכמתי לקבל את המפתח ולהיכנס אל עולמם המפתה והמסוכן.
נקודת המפנה התרחשה כשכל אחד מהם משך אותי אליו כמו מגנט וטלטל את עולמי:
מספר אחת – שקט רוב הזמן. כשאני איתם הוא צופה בי, בתשומת לב רבה, מבטו לא סר ממני לעולם והתעניינותו אף פעם לא פוחתת.
מספר שתיים – רוב הזמן אצילי. אך זהו הצד האחר שלו, שאותו אני אוהבת.
הצד הפראי.
מספר שלוש – מאופק. מסרב לחצות את הקווים, גם כשאני מתחננת לפניו שיעשה זאת.
זה היה אמור להיות משחק. חוויה גשמית, חושנית וארוטית. זה הכול. טיול אל המחשכים.
לא הייתה לי כל כוונה לפתח כלפיהם רגשות.
ואז הכול הסתבך…

נקודת התחלה

חייתי בחשכה במשך שלוש שנים.
זה היה אמור להיות רק טיול אל העולמות האסורים, דרך מילוט מהמצב שבו הייתי וכניסה אל הלא הנודע.
כל עולמי סבב סביב אושרם וגחמותיהם של שלושה גברים.

קווין – עם החיוך הכובש ויופיו השובה, תמיד היה שם בשבילי… עד הרגע שבו כבר לא היה.

סמית – הידוע בחוסר האכפתיות שלו, אף פעם לא היה נוכח בחיי ומעולם לא התנצל על כך.

בריק – ידע להקשיב, אבל רק לגחמותיו שלו. אנוכי, מרוכז בעצמו ואגואיסט, ולכן אף פעם לא רציתי אותו.
אלא שעכשיו, ייתכן מאוד שהוא היחיד שנותר לי.

הכול היה טוב כל עוד זה נמשך, אבל ידעתי שחיי יכולים להיות הרבה יותר מספקים מכפי שהם כעת.
וזו הסיבה שבגללה חזרתי אל נקודת ההתחלה.

נקודת אל חזור

אני מסתובב סביבה, בוחן את גופה מלמטה עד למעלה ומחייך חיוך סוטה וזדוני שמשמעותו,
את עוד תצטערי שבחרת לשחק איתי את המשחק הזה.

עיניה בוערות בתשוקה כשאני אוחז בידה ברכות וכמו ג’נטלמן אמיתי מוביל אותה אל עבר המעלית.

ברגע שדלת הדירה שלי נסגרת מאחורינו, ועוד לפני שהיא מספיקה לומר מילה, אני מסתער עליה, כורך את החבל סביב מפרקי ידיה וקושר אותם יחד, מרים את זרועותיה מעל לראשה וכובל אותה לתקרה.
היא שלי.
עכשיו תורי.
וברור לי שמעתה זו תהיה נקודת אל־חזור.