באהבתו אותה

1 וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת לאה

יום בואו של יעקב נשאר חרות בזיכרוני כיום שבו התחילו חיי באמת. אבל הרבה, הרבה מדי, התרחש קודם. גרנו בבית לבנים חומות־אדמדמות יפה ורחב ידיים, אך הוא היה כולו מלא רחש של עמל ושל טינה.

מיום היוולדי, הדברים ביני ובין אבי לא הלכו למישרים. כפי שסיפרה לי אמי, עוד בתחילת הריונה הראשון, הכריז אבי באוזני כול כי עומד הוא להוליד בן. כך, התרברב, גילו לו האלים שלהם סגד. כאשר נולדתי, היה זה לאכזבתו של אבי ולבושתו, עד כי נמנע מלנענע אותי בזרועותיו.

בהיותי כבת שנתיים, ילדה אמי — לדאבונו של אבי — בת שנייה, את רחל. היא הייתה התינוקת היפה ביותר שנראתה במקומנו זה שנים, ועל כך החמיאו אנשי המקום לאבי. לכן, את אכזבתו על כי הוא חשוך בנים הפנה אליי: הוא הִרבה להביט בי במבט חשוך, כמו הרֵיעותי לו והוא טרם הטיל עליי את העונש המגיע לי.

גם אני לא הייתי בת מסורה ככל הדרוש, והייתה לי יותר מסיבה אחת לכך.

באותה עת היו לנו שלוש שפחות זקנות שאבי ירש מאביו ושפחה צעירה שרכש בעצמו. כחודשיים לאחר שנולדתי, ילדה האמה הצעירה בת ושמה זִלְפָּה. שדיה של אמי לא היו עתירי חלב, והיא הטילה על השפחה לחלוץ שד גם לי.

כאשר נולדה רחל, היניקה אותה אמי בעצמה. אך גם הפעם לא הניבו שדיה די חלב והעוללה סבלה רעב. לעתים שכבה לידי, על יצוע עור העזים המכוסה בסדין פשתן אשר הוקצה לשתינו; ובין בכי לבכי, פיה הקטן חיפש בשקיקה שדיים שלא היו לי.

לכן שמחה אמי כאשר כחצי שנה לאחר לידת רחל, ילדה השפחה הצעירה בת שנייה ושמה בִּלְהָה, וכך הייתה כשירה להיניק גם את רחל.

בחלוף השנים, זקנו עוד שלוש השפחות שלנו וכוחן תש, והשפחה הצעירה, אֵם זלפה ובלהה, לא יכלה לשאת על גבה את כל משק הבית. בכל יום שעבר נפל עוד מהעול הזה על אמי, וגופה העדין התקשה לעמוד בעומס העבודה. על כן ביקשה מאבי כי יקנה עוד שפחה, שתקל מעליה את הנטל.

הוא מיאן.

אבי, לבן, היה בעל חלקת שדה, שאותה עיבד בעזרת שני עבדים. היא לא הייתה פורייה והיבול שהפיק ממנה לא היה רב. הוא היה גם בעל מקנה, אך עדרו, שרק שני שכירי־יום רעו אותו, היה קטן, והוא אמר לאמי שעקב כך אין בידו הכסף לקנות עוד שפחה.

כאשר גדלתי מעט הבנתי כי הוא סובב אותה בכחש. כי באותה עת החל לבן לאגור כסף, זעיר שם זעיר שם. ידעתי זאת מפני שגיליתי את המחבוא שבו הצפין אותו, מאחורי לבנה רופפת בקיר אשר בחדר משכבו. הכסף היה דרוש לו לתכלית שעדיין הייתה עלומה, אך לא נשארה כך זמן רב.

יותר מכול אהבתי את אמי — אישה נבונה, עדינת גוף ועדינת נפש. לה דמיתי בצבעי שערי ועיניי, אך היא הייתה יפה ועדינה ממני. שמלותיה היו תמיד בטוב טעם.

אמי לא העמיסה על עצמה עדיים סרי טעם שנקנו אצל רוכלים בשוק, היו לה ענק וצמיד עשויים זהב, משובצים יהלומים מלוטשים, צלולים ובוהקים, שאותם העניק לה אבי כמתנת כלולות. לא היה דומה להם ביופי, ואמי הרבתה להעביר עליהם את אצבעותיה, כדי לחוש כמה חלקים ונעימים הם למגעה.

כאשר גדלתי עוד, התאוויתי לדעת מאין באו לאבי עדיים יקרי ערך אלה ואם באו לו בדרך הישר. הוא גם לטש את עיניו בם מעת לעת, כמו זומם הוא דבר־מה הקשור בהם.

שתיים משלוש השפחות הזקנות שלנו הלכו בדרך כל הארץ, והשלישית ישבה, משענתה בידה ותנומה בעיניה מרוב ימים. אט־אט התחלנו אני וזלפה לעזור בעבודות הבית.

במלאות לי שלוש־עשרה שנים, אמי, החלשה זה כבר, נפלה למשכב. אבי מינה אותי לזאת אשר על מלאכות הבית, ועל השפחות ציווה להישמע לי. לא יכולתי לראות שגבן נשבר בעודי יושבת בחיבוק ידיים. לכן חילקתי את המעמסה בינינו.

על השפחה הצעירה הטלתי לטחון את הדגן לקמח, ללוש בצק ולאפות לחם בתנור. היה עליה גם להגיש את האוכל ולשטוף את הכלים. אני וזלפה שטפנו את הרצפות בבית בסחבות שאותן טבלנו בדלי מלא מים. כן כיבסנו את הבגדים בגיגית וייבשנו אותם על השיחים שמאחורי הבית. הוריתי לזלפה גם לשאוב מים מן הבאר ולקושש עצים כדי להבעירם מתחת לאבני הבישול, ואני התחלתי להזיד נזידים ולבשל מרקים בסירי נחושת אשר שפַתי על אבני הבישול.

רחל לא עמלה בכל אלה, כי אותה מינה לבן לרועת צאנו. את בלהה הקטנה מינה להיות לה לעזר, לשמור על תומתה ולשרת אותה גם בבית. ושכיר־יום אחד של אבי, ושמו תַּחַשׁ, נותר על כנו כרועה. הוא גם חלב את העזים, החמיץ חלב והכין מיני גבינות.

ככל שכבד העול על כולנו זולת רחל, כן הלך והתעצם בלבי הזעם על אבי.

בעת ההיא נראה לעיני כול כי רחל עולה עליי לאין ערוך ביפי פניה וגופה.

על השולחן שבחדר אמי עמד ראי מנחושת ממורקת. לעתים ראיתי את עצמי משתקפת בו ולא אהבתי את מראי. לא היה בכך צדק. כי מרוב עבודה הייתי כשמי: לאה בכל עת. עמלתי קשות, ואת השכר העניקו האלות לרחל.

באחד הערבים באו רעיו של אבי לבקרו וישבו לשתות שיכר עמו בחדר הקדמי של הבית. אני ורחל הגשנו את כד השיכר ואת הספלים לשתייה. כל המבטים רותקו אליה, והגברים שיבחו את יופייה. אחר הביטו בי והתאמצו למצוא מילים של חסד גם בעבורי. "וגם זאת, לאה. היא... היא... מאוד..."

"היא עזר כנגדנו," אמר אבי נמרצות.

כולם שבו להתבונן ברחל זולת אחד, והוא שלח בי מבטים אשר חשבתי כי עליו לשלוח רק באשתו. אם כן, אולי לא הייתי דוחה כל כך במראי. ועדיין הייתי רחוקה מלהשתוות לרחל.

לא האשמתי אותה על היופי שהתברכה בו, רק כאב לי שאבי הפלה אותה לטובה לעומתי. אמי מחתה על כך אך הייתה חלשה מדי, ונחלשה אף יותר כאשר הוכתה בחולי; והוא עשה ככל אשר חפץ.

ורחל, על אף כל הטוב שנפל בחלקה לא הייתה מאושרת. לעתים קרובות ראיתי אותה יושבת, נשענת על עץ האלון שלפני הבית, וחומלת על עצמה. במשך זמן רב לא יכולתי להבין למה. והייתי עייפה מכדי לחקור את מעמקי נפשה.

רחל

תמיד הכרתי תודה לאלות על שהעניקו לי את מתנת החיים. אך הן העניקו לי רק מעט ממתנת האושר בחיים. מאז היותי ילדה, קרה שהייתי נכאת רוח. היו בי מחשבות רבות — כי מאומה לא יצלח בידי; כי נועדתי לדבר־מה נעלה; כי אולי לא אשיג אותו — והן סבבו בי כעדת דבורים.

אמי הבינה ללבי ומעומק תבונתה אמרה לי, "ככל שתמעיטי לחשוב על אושרך, כן תהיי מאושרת יותר."

"אם כן, על מה אחשוב?" שאלתי.

"על אחרים. התאמצי להיטיב להם, וייטב גם לך."

התאמצתי כדבריה. ברחוב שליד ביתנו סובבו להם חלכאים ונדכאים. בכל ערב הוצאתי אליהם את כל הלחם שנותר לנו מארוחת הערב וגם צרורות קטנים של חיטה.

אבל לא הצלחתי לשכוח את עצמי.

מאז אני זוכרת את אמי, גופה היה ענוג ולא היה כשיר לשאת בעומס המוטל על אישה. לאה הייתה גדולה ממני בשנתיים, וקיוויתי כי תנהג בי כאם. ואכן היא דאגה לכך שלא אחסר דבר וכי כמוה ארחץ את גופי כל ערב בגיגית הנחושת שעמדה בפינת חדרנו. אבל שלא כמו אמי, היא לא הבינה לרוחי, ואולי קנאה בי על כי אני יפה ממנה ולא הודתה בכך אף בפני עצמה. בכל אופן היה חיץ בינינו, ולא ידעתי אם אי־פעם ננתץ אותו.

המהומה אשר רחשה בתוכי התבטאה יותר מכול בחלומות הלילה. לילה אחד חלמתי חלום ובו הלכתי, אינני יודעת איפה, אינני יודעת לאן, והנה שובל של דם משתרך אחריי.

סיפרתי לאמי את החלום.

"החלום מנבא כי בקרוב יהיה לך אורח כנשים. דם מדי חודש," ביארה לי, "זו היא מתת שהאלות נותנות לנשים כדי שיוכלו ללדת, להיות אמהות."

כפי שצפתה אמי, אורח כנשים בא עליי, והנה החלום לא שיקר.

החלום הוסיף לפקוד אותי, אך השתנה. שובל הדם הלך והתארך, הלך והאדים. הוא הצמיח ראש, והראש התרומם. לפניי הפציע אור. הושטתי את ידיי אליו, ולא ידעתי אם עלה בידי לנגוע בו בטרם התעוררתי.

אמי חלתה ולא רציתי להטריח אותה עוד בצרותיי. כעצתה, הוספתי לשים את מעייניי באחרים: שיחקתי עם ילדי עניים שסובבו ברחובות חשופי שת והאכלתי אותם. בזאת עזרתי גם לאִמותיהם, אך לא לעצמי.

החלום שב על עצמו והחל להפריע את שנתי בלילות. נקרעתי בין דם לאור, בין מצוקה לתקווה. השתחוויתי לתרפים, הלוא הם פסלי האלות, שעמדו על ארון בחדרי. נשאתי את ידיי בתפילה. שתיים היו קרובות אליי מכולן: אלת האהבה עִשְׁתָר ועוזרתה בפריון ובלידה נִינְטוּ. התפללתי אליהן וביקשתי שהאור בחיי ינצח.

בינתיים נפרם המסך הדק המפריד בין דמיון למציאות. החלום הפך לחלום בלהות, התחלתי לצעוק וצעקותיי העירו אותי בחצי הלילה. "בלהה!" הייתי קוראת לשפחה הקטנה מעומק מצוקתי. היא הייתה מתעוררת משנתה וחשה אליי.

בלהה הייתה ילדה טובה. היא ליטפה את ידי ואת גבי וניסתה להשרות עליי שלווה. אבל היא לא יכלה לעזור לי, כי לא ידעה, איש לא ידע מה מציק לי. ואף לא אני עצמי.

לאה

מחלתה של אמי, שאיש לא ידע לקרוא לה בשם, הייתה ממארת ופשתה באיבריה השונים. היא תקפה את שדיה והקשתה אותם. היא תקפה את רחמה, ודמה זב שלא בעִתו. על כן נקראו אליה מרפאה וגם מיילדת. שתיהן הלעיטו אותה במרקחות שרקחו כדי לאושש את גופה, והשקו אותה בשיקויים חלוטים מזרעי פרג כתושים מהולים במים, כדי לשכך את כאביה. אך כל אלה לא העלו לה ארוכה.

המיילדת, שכשלה בריפוי אמי, ביקשה בכל זאת להראות את חוכמתה. ופעם, כאשר ישבה על כיסא ליד מיטת חולייה, ואני ישבתי על כיסא ליד החלון, הביטה בי. "בתך הגדולה," הודיעה, "חזקה בגופה. היא קורצה מחומר של אם רבת־בנים."

לבי גאה, אולם כעבור רגע נפל, כאשר שמעתי את אמי לוחשת באנחה, "אם אך יימצא גבר שירצה בה לאישה."

"אין היא רעת מראה," אמרה המיילדת, אך קולה נבלע לתוך עצמו.

לאחר שחיוותה את דעתה עליי, קמה המיילדת ממקומה והשקיפה מבעד לחלון מעל לראשי. היה זה לפנות ערב, ורחל, ששבה ממרעה הצאן, ישבה כדרכה לאחרונה, נשענה על עץ האלון שלפני הבית. המיילדת התבוננה בה ארוכות ואחר שילחה אותי מן החדר. ניחשתי כי רצונה להגיד לאמי דבר סתר על רחל.

רחל

ביום הולדתי, כך סיפר לי אבי, הוא שתל שתיל של עץ אלון לפני הבית, על הגבול שבין החדר הקדמי ובין חדר אמי, שבו כרעה ללדת. הוא עשה כן כדי לגבור על קוצר רוחו, עת חיכה לבשורה המרנינה כי נולד לו בן זכר.

כאשר בישרה לו המיילדת כי גם הפעם נולדה לו בת, כמעט עקר את השתיל ודרך עליו ברגליו. אבל בטרם הספיק לכלות את זעמו בשתיל הרך, משכה אותו המיילדת לחדר פנימה ודחפה אותי לזרועותיו. בראותו כמה יפה הייתי מיד עם צאתי מרחם אמי, שב בו מכוונתו לעקור את הנטוע. אחרי כן הוא אף השקה אותו מים בחודשי הקיץ, שבהם היה אזור מגורינו צחיח.

כך גדלנו אני והעץ יחד. ענפיו הקטנים היו לענפים גדולים ועבותים שעליהם ירוקים תמיד, והרביתי לשבת בצִלו ולהישען על גזעו. ממקומי זה יכולתי לשמוע ולדעת מה נעשה בבית פנימה.

בעת ההיא גברה מחלת אמי. דם החל לנבוע מרחמה שלא בעת נידתה, ובאותו יום מר ונמהר ביקרה אצלה מיילדת כדי לעצור את דמה. בזאת לא הצליחה אבל היא דיברה אליה, והיה למה להאזין.

ממקום מושבי מתחת לעץ ראיתי את המיילדת משקיפה מבעד לחלון חדרה של אמי. היא ראתה אותי ונדה לי בראשה. אחר פנתה לעבר אמי.

הקשבתי רב קשב, וכך אמרה, "בתך הקטנה יפה, אך אבוי, ירכיה צרות."

תמיד שיבחו אותי אנשים על כי גווי דק ועדין. חשבתי כי זה הוא יתרון לי, והנה הוא חיסרון. אבל לא ידעתי למה. היססתי זמן־מה ואז פרצתי לחדר. "מה רע בכך כי ירכיי צרות?" שאלתי.

"אין רע בכך," אמרה המיילדת, אבל ניכר מעיניה, שאותן הפנתה לתקרה במקום אליי, כי היא משקרת.

נפשי הייתה במהומה כבר קודם, אך מאותו יום והלאה החלה להתרוצץ בי חרדת אמת בנוגע לצפוי לי בחיי.

לאה

גרנו בבית גדול ומרווח. מעולם לא סבלנו מחסור. האוכל הוגש ברוחב יד, ובגדינו, אף כי לא היו הדורים, היו עשויים בד פשתן, הנעים למגע הגוף יותר מבד צמר מחוספס. על כן, בכל פעם שנאנחתי מלחץ העבודה שהוטלה עליי, היה זה רע בעיני אבי. "אל לך להתאונן," התאונן הוא עליי. אל אלה חברו היגון שעטף אותי כאשר התעצם חולייה של אמי וגדל עומס העבודה שהוטלה עליי ועל האחרות.

כל הנשים והבנות שבבית נדרשו לסעוד את אמי בחולייה. בישלתי לאמי מרקים משעורים, בצלים ומלח. אֵם זלפה ובלהה ואנחנו הבנות יצקנו אל פיה את המרק ואת התרופות שהשאירו בעבורה המרפאה והמיילדת. רחצנו את גופה וליטפנו את ראשה כדי להרגיעה.

גם רחל נדרשה לעזור. אך מפאת מורך לבה לא עלה בידה להתבונן בסבל אמה. היא שהתה לידה זמן קצר בלבד ויצאה חרש.

נדמה לי כי התחמקה מלעשות את חלקה והחלטתי כי לא אשתוק.

פעם יצאתי אחריה. "למה את בורחת?" הוכחתי אותה.

"כי אמנו על סף המוות," התייפחה.

"ולמה אינך נכונה לסעוד אותה בימיה האחרונים?" שאלתי, ובזתי לה בלבי.

"כי כאשר אני מתבוננת בה, אני רואה... את..."

"את מי?"

"את עצמי," לחשה לחש אפל ונמלטה מן המקום.

זלפה

"לְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת," כך אמרו כולם. אולי היו שחשבו אחרת ולא השמיעו את קולם. ואולי השמיעו אותו אך לא באוזניי.

עוד בהיותי ילדה, במהלך היום, בעת שעבדתי, ובערב, בטרם נרדמתי, תהיתי על כך ועל הרבה דברים אחרים. ממעמדי הנמוך כשפחה, הגבהתי לראות. ממקומי המוגבל בבית לבן, ראיתי למרחוק. חשבתי בעוצמה אך בדממה, כי לא רציתי שיהיה מי שילעג לשרעפיי ובזאת יכחיד אותם בעודם באִבם. רק באמי בטחתי, עִמה השחתי עליהם ועליה המטרתי שאלות.

משחר ילדותי היה דבר אחד שידעתי ללא ספק: העולם מחולק לאדונים ולגבירות, לאלה שבתווך, ולעבדים ולשפחות. בפעמים שבהן עלה בידי לצאת להפוגה קצרה מעבודתי, ניגשתי לאמי. "למה זה כך?" שאלתי אותה. "ולמה את, אני ובלהה שפחות?"

"כי נולדתי כשפחה ואתן נולדתן כבנות של שפחה. כך קבע הגורל," אמרה.

"ומי קבע את הגורל?" ביקשתי לדעת.

"האלים והאלות," השיבה.

"הם רק פסלים מעץ ואבן," מחיתי. "איך פסלים יכולים לעשות מעשים?"

"אינני יודעת." בכך תם העניין בעבורה. אבל לא בעבורי.

יומיים לאחר מכן שאלתי את אמי, "מי אשם בכך שאני ובלהה נולדנו כבנותייך?"

היא התחמקה מלהשיב. "את חושבת יותר מדי. שום טובה לא תצמח לך מכך."

ראיתי בבתי השכנים והשכנות כי ילדים וילדות גדלים בבטן אמם. איש לא ביאר לי איך הם נכנסים שמה, אבל ידעתי, ולא זכרתי מי לחש זאת על אוזני, כי גברים הם אלה הגורמים לכך. והגברים הם האבות לאותם ילדים, שאחר כך דומים להם במראם. לכן, אולי האשמה על שאני ובלהה נולדנו כשפחות רבצה על גבר — זה שהכניס אותנו לבטן אמנו, זה שגרם לאמנו השפחה ללדת אותנו. שאלתי את אמי מי הוא אותו האיש.

היא הייתה נכונה לומר רק, "את קטנה מכדי להבין."

בבית שבו גרנו ובבתים ובאוהלים ששכנו לידנו, היו גברים רבים, ובעצם כל אחד מהם יכול להיות הוא. בסתר לבי קיוויתי כי הוא הוא לבן, וכי אני ובלהה הננו בנות של אדון. יום אחד הרהבתי עוז ושאלתי את אמי אם כך הוא.

"דמיונך חזק מדי," השיבה תשובה מעורפלת.

בעת שעסקתי בניקיון חדרי הבית נכנסתי גם לחדר גבירתי, ושם נתקלתי בדמותי המשתקפת בראי עשוי נחושת ממורקת, אשר עמד על שולחן קטן לרגלי מיטתה. התחלתי לחשוב על מראי ועל דמותה של בלהה ולשאול את עצמי אם אנחנו טובות מראה ולמי אנחנו דומות.

נוכחתי כי אני גבוהת קומה אך לא מעבר למידה הראויה. בלהה הייתה נמוכה בקומתה. לא הייתי זוהרת כשמש אך גם לא רעת מראה. וכך גם בלהה. לשתינו היה עור בהיר. שערי היה ישר וגם אפי, ולה היו תלתלים ואפה היה קטן וכפוף מעט למעלה, והוסיף לה לוויית חן. עליי אמרו שאני יפה בדרכי, ועליה אמרו כי היא נחמדה למראה.

מה שהבדיל אותנו, את שתינו, מאלה שמסביבנו היו עינינו הגדולות, שצבען היה ירוק ורק מעט חום נמהל לתוכו. שתינו לא דמינו ללבן, אשר צבע עיניו היה כהה. הוא גם לא נטה לנו חסד כאב לבנותיו ונהג בנו כבשפחות. הוא מעולם לא הרים ידו עלינו, כפי שעשו אדונים אחרים לשפחותיהם, אבל הוא היה שווה נפש לגבינו. לא דמינו גם לאמנו, שצבע עיניה היה חום, וגם לא לכל גבר אחר במקומנו, אם אדון, אם שכיר־יום ואם עבד. הן לא ייתכן כי נולדנו מן הרוח!

עלה בדעתי כי אל לי להאשים את אמי או את הגורל או אף את אבי, שטרם נודע לי מי הוא, על שנולדתי כאמה. כי טוב למי שנולד וחייו קשים מאשר למי שלא נולד ולא ראה את האור בעיניו.

ובאמת, אף כאמה לא היה גורלי מר כל כך — אכלתי לשובע; לבשתי שמלת צמר פשוטה, שגרמה לי לגרד את עורי, אבל לא בלויי סחבות; העבודה שהוטלה עליי הייתה רבה וקשה, אבל לא הייתי רצוצה; בת אדוני, לאה, לא הכבידה ידה עליי מעבר לדרוש, וגם היא עמלה קשות.

הגורל גם לא קבע כי אישאר שפחה כל ימיי. היה בי ניצוץ של תקווה שבאחד הימים יימצא גבר חופשי שירצה בי כאשתו ויפדה אותי מעבדותי. וכאשר אהיה חופשייה אצבור כסף ואפדה את אמי ואת בלהה מעבדותן.

בביתו של לבן היו שישה חדרים. בצד בני המשפחה גרה שם גם אמי, ואנחנו, שתי בנותיה. לשכירי־היום, לעבדים הזקנים ולשפחות הזקנות הוקצה בית קטן נפרד, שעמד במרחק־מה מאחורי ביתנו. לבן ירש את הבתים מאביו בְּתוּאֵל, וגרנו בהם ברווחה.

בחזית הבית רחב הידיים, בצד שמאל, שכן חדר המשכב של האדון, לבן, ולצדו, בצד ימין, חדר שנועד למשפחתו, לאכול בו ולשבת בו בימי סגריר, ונודע כחדר הקדמי. מאחורי חדר לבן עמד החדר של אשתו, גבירת הבית, ומאחוריו החדר של בנותיהם, לאה ורחל. מאחורי החדר הקדמי היה חדר השפחה, הלוא היא אמי, ומאחוריו חדרנו, שלי ושל בלהה.

לעתים, בלילות, פתחתי את הדלת שבין חדרנו ובין חדרה של אמי, ונכנסתי שמה, כי צמאתי לאהבתה. ללבן ולבני ביתו נבנו מיטות. לשפחות היו יצועים. הם היו עשויים עורות עזים הפרושים על הרצפה, ושתי שמיכות צמר מכסות עליהם. כזה היה היצוע שעליו ישנתי לצד בלהה, וגם יצועה של אמי. אבל חשתי שיצועה רך יותר ורציתי לשכב עליו ולהתכרבל בזרועותיה. ולפעמים בלהה בכתה, והבאתי אותה אליה, כדי שתרגיע אותה בשירי ערש, שכמוהם רק היא ידעה לשיר. אמי נהגה להושיט את זרועותיה לשתינו.

אך יש שלא הייתה בחדרה.

קראנו לה. לרוב נענתה לקריאתנו, שבה ליצועה כעבור זמן קצר, ומצאנו רוגע בחיקה. אולם מאין שבה? כאשר גדלתי היה ברור לי כי חברה לגבר, אולם למי מן הרבים שגרו סביבנו?

לילה אחד, בהיותי בת שתים־עשרה, בשוכבי על יצועי נדלק אור במוחי: לו יצאה אמי לבית עובדיו ועבדיו של לבן או לאוהל של אחד מעבדי השכנים, שכולם היו במרחק־מה מביתנו, לא הייתה שומעת אותנו כאשר קראנו לה. וגם זאת: נעליה, העשויות עור קשה ככל נעלי העבדים והשפחות, עמדו ליד יצועה הריק, אות כי הייתה יחפה. לו יצאה את הבית, הייתה נועלת את נעליה. לא היה דרוש לי אור נוסף כדי להבהיר לי: היא הלכה לחדר אחר בבית. היא עברה בחדר הקדמי ומשם פנתה לחדרו של לבן. ובשומעה את קולנו הקורא לה, שבה משם במהירות.

ניגשתי אליה למחרת בעת שעבדה. אמרתי לה את אשר עלה על דעתי. "אם כן את ולבן... לבטח כבר שנים..."

היא כתשה את גרעיני החיטה לקמח בכוח רב יותר ושתקה, ושתיקתה הייתה כקול רעם באוזניי.

ברגע הראשון היה זה כמו נודע לי שאנחנו בנות של מלך. אבל מיד הבנתי: הכול מתנהל במסתרים בפקודת לבן, שאיננו רוצה להכיר באמנו כפילגשו, ובנו כבנותיו. הנה נפתח לי פתח תקווה, ומיד שב ונסגר.

כעסתי על לבן ופרקתי את כעסי על אמי: "למה לא תבעת ממנו שייקח אותך לאישה, ואז כולם היו יודעים שאנחנו בנותיו?"

"נראה לך כי את יודעת הכול, אבל את יודעת רק את אפס קצהו של מה שהיה," השיבה לי.

"אם כן, ספרי לי."

פניה התעוותו בצער, וכך סיפרה: "לבן קיווה כי אשתו תלד לו בנים וקנה אותי כשפחה בעבורה, כדי שאעזור לה לגדלם. אך היא הייתה ענוגה בגופה ולא ידעה אם תוכל ללדת ולו ולד אחד. לכן נתנה לו אותי, וקיוותה שאני אלד לו את הבנים שהיו משאת נפשו."

"האם היה זה לרצונו?"

"כן. הוא נחפז לעשות את רצונה, ואיש לא שאל את פי. אך הוא הבטיח שאם אלד לו בן, יקרא לי דרור וייקח אותי לאשתו השנייה, בטקס הקבוע בחוק. רציתי, כל כך רציתי להיות חופשייה, להיות אם לילדים חופשיים. אבל ילדתי רק אתכן, בנותיי האהובות."

לפתע עלה בי זיכרון נוסף. זכרתי כי כאשר אני ובלהה ביקשנו את אמנו, לא תמיד שמעה את קולנו. היו פעמים, אמנם נדירות, שבהן קראנו וקראנו לה והיא לא שבה למקומה במשך זמן רב. ובאותם לילות, גם נעליה לא עמדו ליד יצועה. בלילות אלה לא הייתה עם לבן. זיכרון זה לא התאים למה שסיפרה.

אמי שמה לב ששקעתי במחשבות. "מנגד..." אמרה.

"מנגד, מה?" ביקשתי לדעת.

"מאומה," אמרה והסיטה את מבטה ממני. ואני שמתי לבי לכך שכאשר אנשים אומרים "מאומה", יש להם הרבה לומר, אך הם מבקשים להסתיר זאת.

חשבתי לספר לבלהה על כל אלה. אך הדברים היו עמומים והחלטתי לחכות שתגדל מעט בטרם אחלוק עמה את ספקותיי ואת לבטיי.

לאה הייתה בת לבן, כמעט גבירתי. חרף מעמדה הרם ומעמדי השפל, אט־אט הפכה לידידתי. לעתים קרובות עבדנו בקרבת מקום זו לזו, ותוך כדי עבודה ליהגנו על כל אשר סביבנו.

ערב אחד, בהיותי כבת שלוש־עשרה, התגנבה לאה לחדרי, שם ישנתי לצד בלהה. הרגשתי נגיעה קלה בכתפי. "זלפה, התעוררי," לחשה.

מחיתי את התנומה מעיניי. היא השתופפה לידי, והתיישבתי על יצועי. "מה קרה?" שאלתי בבהלה.

"בואי נצא החוצה," אמרה.

יצאנו, ובתוך כך חפרתי במוחי, ניסיתי להיזכר אם עשיתי דבר־מה שלא ייעשה שעליו עלולה היא לגעור בי. היא משכה אותי לשבת על אבן גדולה שמאחורי הבית. לאור הירח, שהיה כמעט מלא, נראו פניה חיוורות וגם עיניה הכחולות־ירוקות כמו החווירו ושיקפו את אור הירח המוכסף. חיכיתי לשמוע את אשר בפיה.

"מרוב לאוּת אני תמיד ישנה שינה עמוקה," פתחה ואמרה. "הפעם, נדדה שנתי. יצאתי להתהלך בחוץ. כאשר חלפתי ליד החדר הקדמי, שמעתי רחש עולה מתוכו והצצתי פנימה. לאור קרני הירח, ראיתי.... ראיתי... את אמך חולפת בו. היא הלכה מדלת חדרה לדלת חדרו של אבי ונבלעה בו במהירות של לטאה."

אף כי קולה היה נמוך, נשמעה בו תוכחה. כאילו אני היא זאת אשר שלחתי את אמי אל אביה. "במה את מאשימה אותי?" שאלתי.

"צר לי אם קולי נשמע כהאשמה. היה זה בשגגה."

לאה עלתה עליי במעמדה בבית, ושמחתי על כי לפחות בדבר אחד אני עולה עליה: אני ידעתי את המתחולל כבר לפני שנה, ולה נודע הדבר רק הלילה. והיה עוד דבר שידעתי: "כך אביך ואמי מתנהלים זה שנים, אף לפני שנולדנו."

"הלוא מכל זה עולה כי את ובלהה אחיותינו, שלי ושל רחל. אם ידעת, מדוע לא סיפרת לי?" שאלה.

חשבתי כי אל לי להסתיר ממנה את הצד האפל אף יותר של הסיפור, ואמרתי: "כי לא רציתי לגלות לך שלפעמים אמי יצאה מחדרה ולא הלכה אל אביך. כך לבטח נהגה שנים רבות, ועל כן אין לדעת אם אנחנו אחיות או לא."

לאה שקעה בשרעפים. "אינני נרעשת ממעשי אמך ומכך שאין לדעת אם אנחנו אחיות. אני זועמת מפני שנפשי קשורה בנפש אמי, ואני נגעלת מכך כי בעת שהיא מתענה בחולייה, אבי חוגג עם אחרת."

"על פי דברי אמי, אמך היא זאת אשר הפצירה באביך לבוא אליה למען תלד לו בנים. היא עשתה כן כדי להקל מעליה את הלחץ שידעה כי לבן ילחץ אותה שתלד לו בנים."

"את זאת לא סיפרה לי אמי," אמרה לאה, והיא נשמעה כמי שהוקל לה.

לפתע הופיע מולנו לבן. כשמו, גם הבגד שנראה כי לבש בחופזה כדי לצאת אלינו היה לבן. "שמעתי קולות, יצאתי, והנה אתן יושבות והולכות רכיל עליי ועל אמותיכן. אם לא תחדלו מיד, אטיל עונש כבד על שתיכן," איים בקול חד. כוחו, לא רק עליי כי אם גם על לאה, היה אדיר. ברחנו אישה לחדרה.

שבנו ונפגשנו למחרת בבוקר. לפני הבית, מעבר לעץ האלון הגדול והעצים שלידו, היה מקום ריק ועליו פרושה מחצלת לשבת עליה. מעליה נמתחה מחצלת שנייה שנתמכה על ידי ארבעה עמודים, והיא סוככה על היושבים תחתיה מפני השמש. שם נהגו בני המשפחה לאכול בימים בהירים. על מחצלת נוספת, שרק רווח קטן הפריד בינה ובין הראשונה, אכלנו אנחנו השפחות, העבדים ושכירי־היום, וגם עלינו גוננה סככה מפני השמש.

כדרכנו לאחרונה, יצאנו שמה לאה ואני לפני האחרים, כדי להכין את פת הבוקר ולהגישה. כפי שהסכַּנו, פרשנו יריעות בד גדולות על המחצלות, ועליהן שמנו לחם שאפינו זה עתה וקעריות של חלב עזים שהחמיץ, לטבול בו את הלחם. ישבנו לאה ואני בקצות המחצלות שלנו, כך שהיינו קרובות זו לזו, אכלנו ודיברנו.

לאה המשיכה בשיח שהתחלנו בו בליל אמש. "נעשָׂה לאמך, לך ולבלהה עוול. אנסה לתקן אותו."

"איך?"

"אדבר עם אבי ואדרוש כי יישא את אמך לאישה ויקרא לשלושתכן דרור."

לבן יצא גם הוא לאכול את ארוחת הבוקר, אך לא הייתה זאת עת דיבורים. בצהריים, כאשר שב כבכל יום כדי לאכול ולהינפש בחדרו בטרם ישוב לעבודתו, נכנסה לאה לחדרו אחריו, ואני ישבתי על אותה אבן שעליה ישבנו בליל אמש וצפיתי כי בקרוב תצא מעל פניו ריקם.