לילה אחד באוגוסט
ויקטוריה היסלופ
₪ 48.00 ₪ 32.00
תקציר
“בחזרה לחיקה האגאי ואפוף ניחוחות התימין של יוון של היסלופ” – הסאנדיי טיימס
25 באוגוסט 1957. מושבת המצורעים שבאי ספילונגה סוגרת את שעריה. אובדן שליטה אלים מביא לתוצאות הרסניות. שתי משפחות נקרעות כשהזמן עומד מלכת עבור מרייה פֶּטְראקיס ואחותה אנה. עבור תושבי פְּלאקה סגירתו של האי ספילונגה לנצח מוכתמת בצבעי הטרגדיה.
אבל עוצמת החיים חזקה יותר מכול. מתוך הריסות העבר, הסקנדלים והדעות הקדומות, מתחילה להיבנות תקווה לעתיד של חיים חדשים. על רקע הנופים עוצרי הנשימה של יוון נרקם סיפור מלא תשוקה, קנאה, אהבה וחמלה, שסוחף את הקורא אל מקום ואל זמן רחוקים ונשכחים.
לאחר ציפייה של שנים שבה ויקטוריה היסלופ ומפיחה חיים בדמויותיהם של אנה, מרייה, מנוליס ואנדריאס ומציתה מחדש את הסיפור המרגש שמיליוני קוראים ברחבי העולם כבר התאהבו בו.
ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי־המכר הבינלאומיים “הזריחה”, “חוטים מקשרים”, “האנשים שאהבנו” ועוד, מתגוררת בקנט עם בעלה ושני ילדיהם. ספרה “האי של סופייה” מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם ותורגם ל-24 שפות.
“מכתב האהבה הזה ליוון יסחף אתכם לזמן ולמקום אחרים”
The Sunday Mirror
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 248
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 248
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
היריון יכול לעבור בבריאות טובה ובציפייה מלאת שמחה, אך אנה וַנדוּלאקיס ידעה רק סבל ובחילות בתקופה הזאת. בשלושת החודשים הראשונים נאלצה לשכב במיטה כי הרופאים אמרו לה שזאת הדרך היחידה להציל את התינוק, ובשבועות האינסופיים האלה איבדה את החיוניות שבה, את עורה החלק כחרסינה ואת תלתליה הארוכים והמבריקים, שנשרו חופנים־חופנים.
אך ברגע שההיריון התייצב לדעתם של הרופאים, הזמין אנדרֵיאס, בעלה של אנה, את כל עובדי האחוזה להרמת כוסית מן היין המשובח ביותר שלו. יותר ממאה עובדים נאספו בחזית הבית שבגבעות אֵלוּנְדה כדי לשתות לחיי הרך שייוולד. שמונה שנים חלפו מאז נישואיהם של בני הזוג, וכולם חיכו להוּלֶדת הדור הבא. כולם ידעו שהמשך שגשוגה של אחוזה ענקית, כמו זאת שבבעלות משפחת ונדולאקיס, תלוי בהמשכיות השושלת.
אנה לא הצטרפה לחגיגה. היא השקיפה למטה מבעד לווילונות המלמלה הדקיקים שבחדרה ושמה לב שמָנוֹליס, בן דודו של בעלה, הגיע ראשון ועזב אחרון. היא לא יכלה להתיק את מבטה ממנו ולו לרגע וראתה בבירור שגם הוא מעיף מבט לעברה מדי פעם. אבל אפילו העובדה הזאת לא שיככה את הפחד הגדול ביותר שלה, שהוא שכח אותה.
מלבד אותם מבטים חטופים מן החלון שבקומה השנייה לא פגשה אנה את מנוליס אפילו פעם אחת במהלך ההיריון. איך תוכל להיראות לעיני גבר שהיא רוצה להרשים כשהיא מכוערת כל כך? עוד לפני שהתינוק הגיח לאוויר העולם כבר התמרמרה על כל מה שהוא גוזל ממנה.
בשבועות האחרונים להיריון שוב חשה ברע ונאלצה לשכב במיטה. העוּבּר היה במנח עכוז, גבו אל עמוד השדרה שלה, והלידה עצמה היתה קשה וכאובה, וכשהתינוקת הצנומה נולדה סוף־סוף, צרחותיה הבלתי־פוסקות לא העצימו את החיבה כלפיה. בשלב זה הכריזה אנה התשושה שההנקה מאוסה עליה, ונאלצו למצוא מינקת.
הלידה לא שיככה את התיעוב העצמי של אנה. כמעט בן־לילה נהפך גופה ממגושם לכחוש, והיא לא היתה מסוגלת להביט בבבואתה - שינוי משמעותי למי שנהגה להקדיש כמה שעות ביום להתפעלות מעצמה במראה. בשום אופן לא היה אפשר לזהות בה את האישה היפה והקורנת שהיתה פעם. אנדריאס נבהל ממה שקורה לה. הוא שאל את אמו, אֵלֶפְתֶריה, אם הדיכאון החריף הזה הוא תופעה שכיחה לאחר היריון, והיא אמרה שלא. שתי אחיותיו של אנדריאס ילדו את ילדיהן זמן קצר לפני כן, ושתיהן הוצפו מיד בחדוות האמהוּת. אלפתריה ציפתה שכך תנהג גם אנה. במיוחד הופתעה כאשר כלתה סירבה להצעתם שיזמינו לאחוזה את אביה, יורגוס פֶּטְראקיס, כדי שיראה את התינוקת החדשה. אמנם עד אז לא אירחו אותו באחוזה, אך אלפתריה סברה שיש לאפשר לאביה של אנה לראות את נכדתו הראשונה. מגיע לו לרוות קצת נחת, חשבה בלבה, בהתחשב בכך שבתו השנייה, מרייה, היא חולת צרעת שכלואה בסְפּינָלוֹנְגה, האי שבו מתה אשתו כמה שנים קודם לכן. אבל אנה פסלה את הרעיון, ואלפתריה לא רצתה להתערב.
ביומה העשירי של התינוקת חזר אנדריאס בשעת ערב מאוחרת מהרגיל. הוא גחן לנשק את אנה, אך היא הסבה את ראשה, כהרגלה, והוא נאלץ לנשק אותה על לחיָיה.
"ניגשתי לדבר עם הכומר," הכריז. "לקבוע תאריך להטבלה."
אנה לא יכלה להתנגד לטקס דתי מסורתי כזה, אך מכיוון שלא רצתה לצאת מהבית, נאלץ אנדריאס לטפל בכל ההכנות. במשפחת ונדולאקיס הקפידו להטביל את התינוקות שבועות ספורים לאחר הלידה. וגם את המסורת הזאת היה אסור להפר.
"חשבתי גם מי יהיה הסנדק שלה," אמר באותה החלטיות. "לדעתי, כדאי שנבקש ממנוליס. הוא כבר חלק מהמשפחה, ולא עולה על דעתי אף אדם אחר שיעמוד תמיד לצד בתנו."
מנוליס היה בחירה טבעית לתפקיד הנוֹנוֹס, לנוכח העובדה שלא היו להם חברים קרובים, אבל אנה לא רצתה להציע זאת בעצמה. רק בקושי הצליחה לרסן את שמחתה.
"רעיון מצוין," אמרה. "תבקש ממנו מחר?"
לראשונה זה חודשים רבים ראה אנדריאס חיוך על שפתיה של אשתו.
בלילה ההוא אזרה אנה אומץ והביטה במראה. היא נרתעה בבהלה. עורה היה יבש וחיוור והצללים מתחת לעיניה היו שחורים־סגולים. שערה, שפעם התגאתה בו כל כך, היה דליל וחסר ברק, וגופה איבד את חמוקיו. הזעזוע היה עז, אבל עכשיו כשהיתה לה מטרה ברורה, החליטה לשקם את חזותה, שתמיד היתה חשובה לה מאוד. בטקס ההטבלה היא תפגוש את מנוליס בפעם הראשונה לאחר חודשים רבים וגם תיחשף לעיני מכרים ובני משפחה אחרים.
השיקולים הללו עוררו בה חדוות עשייה. היא שיפרה את התזונה שלה, יצאה לאוויר הפתוח, השתמשה בתכשירי טיפוח משובחים, משחה את שערה בשמן זית עד ששב להבריק ומיהרה להזמין את החייט כדי שיתפור לה שמלה חדשה לאירוע.
מרגע שחזרה להתעכב מול מראות במקום לחמוק מהן, נעוֹרה גנדרנותה במלוא עוזה. אמנם עדיין היתה צנומה יחסית, אך שדיה שבו והתמלאו והיא התענגה על הניגוד בינם לבין מותניה, שנעשו צרים יותר.
היא נרתמה במלוא המרץ להכנות המעשיות להטבלה - ארגון הסעודה, הפרחים, המוזיקה, הגלימות השונות לתינוקת והמתנות הקטנות לאורחים. באירוע החגיגי ישתתפו אורחים רבים, ככל שאפשר לדחוס לכנסייה באלונדה, וכן מאות נוספים שיוזמנו למסיבה שלאחר מכן.
בשלהי ספטמבר הגיע סוף־סוף התאריך ואנה הרגישה מוכנה לגמרי, רעננה ונרגשת לקראת האירוע. השמלה שהזמינה היתה עשויה משי ארגמני, הדגישה את גזרתה החטובה והחמיאה לחמוקיה ששבו והתעגלו.
היא ואנדריאס הגיעו עם התינוקת לכנסייה שכבר היתה מלאה מפה לפה. בַּשוּרות הקדמיות ישבו כל בני משפחת ונדולאקיס: אבי המשפחה אלכסנדרוֹס, זקוף ואומר כבוד; אשתו אלפתריה, הדורה וחסרת הבעה, נחושה לא להסגיר רגש כלשהו, אפילו ביום המיוחד הזה בחיי נכדתה; אולגה, האחות המבוגרת מבין השתיים, ובעלה לֶפְטֵריס, וביניהם ארבעת ילדיהם הפרועים; ואיריני האחות הצעירה, שהחזיקה על ברכיה את בתה בת השנתיים ותרה בעצבנות אחר בעלה, שבסופו של דבר הגיע רק באמצע הטקס.
המוזמנים האחרים בקדמת הכנסייה היו עורכי הדין הרבים ששירתו את המשפחה העשירה, הבנקאים שניהלו את הממון הרב שלה וראשי הערים וחברי המועצה של אלונדה, אָיוֹס ניקולאוֹס וניאפולי, בירת המחוז. כל אלה הגיעו בבגדים רשמיים, הגברים בחליפות והנשים בשמלות מחויטות. מאחוריהם ישבו עובדי האחוזה, מנהלי העבודה, ספקי ציוד חקלאי וחיות משק וכיוצא באלה. גבול בולט למדי נמתח בין שתי הקבוצות - הבדל ניכר באיכות הבדים, ניגוד עז בין האריגים העדינים שלבשו יושבי השורות הראשונות לבין המרקמים המחוספסים שמאחור.
בן המשפחה היחיד שדיבר במרץ עם רבים מן האורחים היה הנונוס עצמו. להבדיל משאר בני המשפחה, מנוליס שמח באותה מידה לפטפט עם נשות הבנקאים ועם עובדי האחוזה.
אנה נכנסה לכנסייה, וכל המבטים נפנו אליה.
"פָּנַגְיָה מוּ, מה היא לובשת?" לחשה אולגה לאחותה מאחורי כף ידה.
איריני התחלחלה באותה מידה. "אני לא מאמינה," מלמלה.
"אדום בוהק לאירוע כזה? ממש המוני, לא?" המשיכה אולגה.
"אני מסכימה איתך לגמרי," אמרה איריני, "אם כי לא ממש מפתיע..."
אנה בחרה בצבע האדום כי הוא הלם אותה להפליא. מעולם לא נראתה יפה כל כך, והיא ידעה זאת. הצבע העמוק עמד בניגוד מתריס לעורה החיוור ולשערה החום כשוקולד, וגוֹן הדובדבן של השפתון היה תוספת נועזת שנשים מעטות יכלו להשתמש בה באופן מוצלח כל כך.
אנה הבחינה באדם אחד בלבד: מנוליס. זמן רב עבר מאז פגישתם האחרונה, והמפגש המחודש השפיע על שניהם, אפילו מרחוק. הוא הביט בה כמהופנט.
אנדריאס רצה להעביר את התינוקת לידי אִמה.
"אנה, הנוהג הוא ש..." אמר והושיט לה את הצרור הלבן הקטן.
דעתה של אשתו הוסחה לרגע והיא לא הגיבה.
"אנה?"
היא הביטה בנקודה רחוקה.
"אנה!" התעקש אנדריאס, נרגז מהיעדר התגובה.
בבלבול רגעי לקחה את בתה וערסלה אותה בזרועותיה, ורגליה רעדו עד כדי כך שבקושי הצליחה לעמוד. מנוליס התקרב, מוכן למלא את תפקידו המרכזי בָּרגע הרוחני החשוב ביותר בחיי הילדה.
הוא נגע קלות בזרועה של אנה וגחן לנשק את לחיָיה של התינוקת.
אנה שאפה את הניחוח שלו. סבון? ריח השדות? סוג הטבק המתוק האהוב עליו? אילולא המשא שבזרועותיה, לא היתה מצליחה להתאפק מלגעת בשערו, אבל בינתיים חשה את הז'קט שלו על זרועה החשופה והסתפקה בכך. הם נעמדו בִּקצה המעבר המרכזי, מוכנים לפסוע לאורכו.
מזווית עינה ראתה שמנוליס מלכסן מבט וידעה שהוא מביט בה בהתפעלות.
"הגיע הזמן להתקדם," אמר אנדריאס בקוצר רוח. "מחכים לנו."
בגלימה מעוטרת זהב ובכובע גבוה, מקושט ברקמה עשירה, עמד הכומר ליד אגן מי הטבילה והמתין להם. זקנו ירד כמעט עד מותניו, ובידו אחז מטה מוזהב. שני הכמרים הזוטרים, שלבושם היה צנוע יותר, עמדו משני צדיו. הם התגמדו לעומת גובהו המלכותי ונוכחותו המרשימה.
השלושה החלו להתקדם לאורך המעבר. אנה פסעה בתווך, מרהיבה כמו ורד במלוא פריחתו, ומצדיה שני הגברים הנאים, שנראו כמעט אציליים, בחליפות כהות. בלבוש כזה היו אנדריאס ומנוליס דומים להדהים, עוד יותר מן הרגיל.
התינוקת נמנמה בזרועותיה של אנה, עטופה בתחרה לבנה, ולמזלה לא היתה מודעת לאירוע המטלטל שעתיד להתרחש בקרוב. אך כעבור כמה דקות החל הטקס: התינוקת הופשטה מבגדיה, הוטבלה שוב ושוב באגן, נמשחה בשמן, שערה נגזז, ולפני ששבו והלבישו אותה, נשאו אותה סביב־סביב בין הנרות המבליחים. היא הועברה מאביה אל הכומר וממנו אל הסנדק, בלוויית צלילי זמירות זרות וריחות מוזרים, ודי היה בכל אלה כדי להטיל אימה על הפעוטה.
בחלק הראשון של הטקס צרחה סופייה בקולי־קולות מרגע שהוטבלה, ורק שברי פסוקים נשמעו מדי פעם מבעד ליללותיה. רגע ההפוגה הראשון היה כשמנוליס ענד לצווארה צלב זהב יפה - המתנה הרשמית שלו כסנדק.
אנה חייכה. אולי התינוקת אוהבת תכשיטים יפים, בדיוק כמו אמה, חשבה בלבה. היא קיוותה שמנוליס שם לב שהיא עונדת את העגילים שנתן לה ליום חגו של הקדוש שעל שמו היא נקראת.
לאורך רוב חלקו האחרון של הטקס החזיק מנוליס את התינוקת בזרועותיו. עכשיו היתה שקטה יותר והרימה את מבטה אל הנונוס שלה כשהכומר כרך סרט לבן סביב שניהם. כעבור שעה וחצי הסתיימו הטקס והתפילות, והנאספים הרבים השתרכו החוצה ושוטטו בהמולה באור השמש. הם שמחו על שיצאו מן הכנסייה המחניקה וציפו לחגיגה שתיערך עכשיו. רבים עדיין לא זכו לראות את סופייה, והנשים במיוחד רצו להציץ בה מקרוב. הן התגודדו סביב מנוליס, שאחז בגאווה בחבילה החמימה והשלווה.
"עיניים חומות יפות כל כך, בדיוק כמו של אבא שלה," אמרו כמה מהן.
"ואין ספק שיהיה לה שיער שופע כמו לאמא שלה," אמרה אחת מהן.
"כן, תראו את התלתלים שכבר יש לה!" הסכימה אחרת.
"יפהפייה!"
"מלאת חן!"
"תינוקת מושלמת!"
"טפו, טפו, טפו!" הגיב מנוליס, כדי שהמחמאות לא ימשכו את תשומת לבו של השטן.
אנה הביטה בו ממרחק־מה, ובו־בזמן דיברה עם אביה יורגוס וניסתה לשכנע אותו לבוא למסיבה שתיערך באחוזה לאחר מכן. הוא סירב כי תמיד חש לא בנוח בנוכחות משפחת ונדולאקיס. לא רק בגלל מעמדו כדייג פשוט, אלא גם בגלל הסוגיה החמורה פי כמה - קלון הצרעת. בתחילה השתדל להסתיר ממחותניו את העובדה שאשתו נמצאת באי ספינלונגה, אך כשהתברר שגם בתו לקתה במחלה וגם היא נאלצה לעבור לשם, כבר לא היה אפשר להסתיר זאת. בני המשפחה המיוחסת השתדלו להתעלות על דעותיהם הקדומות בכל הנוגע לאנה, אך לא התאמצו כלל להסתיר את הבוז שרחשו לאביה. עדיף שלא יתקרב יותר מדי, הסכימו ביניהם.
לאחר שהצליחה לשכנע את יורגוס שיצטרף לחגיגות לזמן קצר, נראתה אנה מרוצה ונפנתה אל הנאספים האחרים, אם כי כבר היתה מוכנה ללכת הביתה.
לקראת סוף ההתכנסות העמיד הצלם את ההורים והסנדק על מדרגות הכנסייה וצילם אותם. אנה ניצבה באמצע והחזיקה את סופייה, ואנדריאס ומנוליס עמדו משני צדיה: תצלום רשמי שיחקוק את היום הזה בדפי ההיסטוריה המשפחתית. מיד לאחר מכן הסיע אנדריאס את אנה והתינוקת בחזרה אל ביתם שבמרומי גבעות אלונדה. הבית המאוורר ורחב הידיים היה מוקף במטעי זיתים והשקיף אל חלק ממאות הדונמים של המשפחה. הוא היה רק חלק קטן מהנכסים שלהם.
מיום שעברו לגור בבית הזה עשתה בו אנה שינויים משמעותיים, לא רק בעיצוב הפנים, אלא גם בעיצוב החיצוני. בחזית הורתה לפלס את האדמה כדי ליצור רחבה גדולה - המקום שבו תיערך המסיבה. שולחנות עטורי פרחים נערכו בשורות ארוכות, ובמרכזו של כל אחד מהם ניצבו בקבוקי ראקי ויין. מתחת לעצים הסמוכים עמלו צוותי טבחים על צליית עזים על שיפודים.
האורחים הגיעו בהמוניהם, עמדו בקבוצות והתכבדו ביין ובשפע המזון המבושל שהמתין בקדירות גדולות על המזנון. רבים מהם זללו בגרגרנות, בלי שום איפוק. רובם היו בקשר מסחרי כלשהו עם משפחת ונדולאקיס וחשו זכאים לסעודה דשנה כזאת.
מיד כשחזרו מהכנסייה העבירה אנה את התינוקת לידי האומנת שלה. הפעוטה כבר ישנה עכשיו. לא היה שום צורך בנוכחותה בחלק הזה של החגיגות.
יורגוס הגיע בין האחרונים, סקר בעצבנות את ההמון וחיפש פרצופים מוכרים. פוֹטיני, חברתה הטובה של מרייה, שמה לב שהוא עומד לבדו ומיהרה אליו עם אחיה אַנדוֹניס. שתי המשפחות היו קרובות מאוד. פניו של יורגוס אורו כשהבחין בהם. את פוטיני פגש בקביעות בטברנה של משפחתה בעיירה פְּלאקה, אבל כבר זמן־מה שלא פגש את אנדוניס.
"מה שלומך?" שאל בחיבה. "אתה נראה מצוין, עוד יותר מתמיד!"
"כן," אמרה פוטיני ונעצה מרפק באחיה, "וזה לא משַׂחֵק לטובתו."
אנדוניס אכן היה הגבר הנאה ביותר באירוע. עוד מילדותו נפנו כולם להביט בו בזכות עיני השקד החומות הענקיות שלו.
"הוא נעשה בררן מדי!" המשיכה פוטיני. "בשלב הזה כבר היינו צריכים להטביל את הילד שלו. אבל הוא אפילו לא מסתכל על בחורות."
"באמת, פוטיני," מחה אנדוניס ברוח טובה. "זה לא נכון. עוד לא מצאתי את האישה המתאימה, זה הכול."
"אין מה למהר," אמר יורגוס בעידוד. "מי שמתחתן בן־יום עלול להתחרט על כך כל ימיו."
יורגוס המשיך לתחקר את אנדוניס בנוגע לעבודתו באחוזה. העבודה תובענית, הודה אנדוניס, אך מתאימה לו. הלחימה בשורות המחתרת בזמן הכיבוש הגרמני חישלה אותו נפשית וגופנית, כך שעבודת כפיים מאומצת לא הקשתה עליו, ואף הוסיפה ליפי תוארו, כפי שהבחין יורגוס.
מנוליס הצטרף אל השלושה. בשנים האחרונות נהפך אנדוניס לאחד מחבריו הטובים. שני הגברים גילו שיש להם הרבה במשותף, ובמיוחד אהבתם למוזיקה. לא פעם ניגנו יחד: אנדוניס בחליל עץ הנקרא תיאבּוֹלי, ומנוליס בכלי קשת הנקרא לירה.
יורגוס בירך את מנוליס על שנבחר להיות סנדק לבתו של אנדריאס. כמו כל רואיהם, גם יורגוס נדהם תמיד מהדמיון בין בני הדודים. שניהם התנשאו לגובה של כמעט שני מטרים, ולפיכך היו גבוהים מרוב הגברים בכרתים. שערם השופע היה חום, עצמות לחייהם גבוהות, ורק קו הלסת של אנדריאס היה מעט כבד יותר. אבל התנהגותם השונה אפשרה לכל זר להבדיל ביניהם. עיניו של מנוליס היו עטורות קמטי חיוך, כי הִרבָּה לחייך ולצחוק, ואילו אנדריאס היה כבד ראש, ורצינותו ניכרה אפילו בכתפיו השחוחות.
שעת הריקודים הגיעה. הנגנים התחילו לנגן, והריקוד הראשון היה סיגָנוֹס - ריקוד אטי ושלֵו בן שמונה צעדים, שהתאים לַכּול. הרחבה הגדולה אפשרה למאה אנשים ליצור מעגל, וכך החלו לעשות. ברגע שההיקף התמלא, יצרו מעגל שני בתוך הראשון, ואחר כך שלישי, קטן יותר, עד שארבע טבעות חגו זו בתוך זו. התזמורת היתה מורכבת מעשרה נגנים: שניים העבירו את קשתם על הלירה שבידם, שלושה פרטו על לאוטה, שניים על גיטרה, אחד נשף בחליל, אחד תופף בטנבּוּר ואחד ניגן במנדולינה. הצליל שיצרו היה מלא ועשיר. כולם הכירו גם את תבנית הצעדים הסבוכה של הריקוד הבא, בעל חמש־עשרה הפעמות, וילדים שהתרוצצו סביב השתחלו עכשיו בין המבוגרים, התמזגו בבטחה בַּהלוך ושוב של התנועות החזרתיות ולא שגו בצעדים, כאילו למדו את הריקוד עוד ברחם אמם.
יורגוס הרגיש שהגיעה העת לעזוב. הוא התבונן קצת ברוקדים, הצטרף לריקוד או שניים, החליף כמה מילות נימוס עם מחותניו, ולבסוף חמק משם בלי שיבחינו בו והלך הביתה.
בשלב מסוים, בעידודו של אנדוניס, ניגש מנוליס אל הטנדר והביא את הלירה שלו. הוא התיישב, אחז בשמאלו בכלי העדין בעל שלושת המיתרים, ובידו הימנית משך בקשת. הכלי נראה קטנטן בידיו הגדולות, אבל הוא הפיק ממנו צליל מענג ושזר במיומנות את הלחן בפריטה מתמדת על הלאוטה. התווים עלו בזה אחר זה במהירות שהלכה וגברה, ובמשך שעה או יותר הוא ניגן בלי הרף.
מִרצם של הנגנים היה אינסופי. המוזיקה זרמה מעל ראשי האורחים כמבקשת לחמוק אל ההרים שמסביב. מנוליס בהה בנקודה רחוקה. אף שישב בקצה השורה, הוא היה במרכז תשומת הלב ובלב־לבה של המוזיקה.
בסביבות עשר בלילה הצטרפה אליהם זמרת מוכרת, והרגע הזה הוא שהצית את הערב והפיח באירוע את רוח הכֵּיפִי - המילה היוונית המבטאת עליצות רבה, מלאת שלהוב.
לאחר מכן רקד מנוליס את ריקוד היחיד הנקרא זַייבֵּקיקוֹ. הקהל התקבץ כדי להתפעל מהסיבובים המהירים ומהתנועות האקרובטיות. היה ברור שמנוליס מתרברב ביכולתו ולא מביע את העצב הטמון בדרך כלל בריקוד הזה.
רוב הערב עבר אנדריאס בין האורחים והודה להם על בואם ועל המתנות שהביאו לסופייה. מדי פעם הבחין בחטף באשתו ושם לב שהיא מחייכת. לראשונה זה שנה נראתה שמחה ורגועה. סוף־סוף היא חוזרת לעצמה, חשב בלבו.
מרגע שהחלו הריקודים לא ראה אותה עוד, אך מדי פעם הבחין בהבזק אדום. כשהמעגל הגדול הסתובב, נגלו לו פניה ביתר בהירות. היא נראתה נלהבת, נסחפת ברוח הריקוד.
ימים רבים נדרשו כדי להתאושש מהילולה כזאת. הסתיו עמד בפתח והעבודה באחוזה היתה רבה, אבל כל העובדים היו נרפים מעט.
"שהבוס יבוא בטענות אל עצמו," אמר אנדוניס למנוליס. "הראקי זרם שם כמו מים."
"לדעתי, חיסלנו הכול, עד הטיפה האחרונה," צחק מנוליס. "בקרוב יגיע הזמן להכין את המלאי לשנה הבאה."
בציר הענבים יתחיל בתוך שבועות ספורים, ואחריו יבוא תהליך הזיקוק ליצירת המשקה האלכוהולי הזה, המתדלק שמָחות רבות באי.
שני החברים ישבו בקָפֶניוֹן בעיירה פּלאקה. מנוליס כבר סיים את עבודתו וניגש אל מקום המפגש הקטן - ספק בית קפה, ספק פאב - כדי להתאמן בנגינה בלירה שלו, שהיתה תלויה תמיד על הקיר שמאחורי הבר. כאן היא שכנה דרך קבע ולא פעם ניגן בה לבקשת חבריו בפלאקה.
"היא האהובה היחידה שלי," כך התלוצץ לא פעם.
הריקודים לצד מנוליס בחגיגת ההטבלה עוררו בְּאנה ערגה מחודשת להיות איתו שוב. גופו הגמיש והמרץ שבו רקד וניגן בלירה שלו מילאו אותה תשוקה. היא החליטה ליצור הזדמנות שבה יוכלו להיות לבדם, וכעבור יומיים הצליחה לממש את רצונה מכל הבחינות.
המטפלת שהיתה אחראית על סופייה בשעות היום לקחה אותה לטיול ארוך. התינוקת התקשתה להירגע בדרך כלל, ובמיוחד בימים שלאחר ההטבלה, ורק התנועה המתמדת ורטט העגלה הרדימו אותה.
באותו יום אחר הצהריים נסחפה אנה ללא מעצורים במערבולת העונג. החלונות היו פתוחים לרווחה בחום היום, ומנוליס נאלץ לסכור את פיה בידו כדי לעמעם את גניחותיה. בסערת השלהוב והתוקפנות הקלה שאפיינה לפעמים את התעלסותם נשכה אנה את אצבעותיו.
"אנה!" גנח בעונג כשהיא פלטה נשיפה עזה אחרונה.
דקות ארוכות שכבו בלי ניע על הסדינים הלחים המפותלים מתחתיהם.
מנוליס סלסל על אצבעו קווצה שחורה משערה של אנה, שנפרש כמניפה על פני הכריות.
היא הסבה את ראשה אליו.
"אני לא יכולה לחיות בלעדיך," אמרה בלחש שהגיע לאוזניו בלבד.
"את לא צריכה לחיות בלעדי, אָגָאפּי מוּ," אמר בשקט.
מאותו יום ואילך נפגשו אנה ומנוליס כמה פעמים בשבוע, כך במשך שנה. מכיוון שהיה הסנדק של סופייה, היה לו תירוץ מושלם לבוא לביקור, אף שהקפיד להגיע בצהריים, כשלקחו את הילדה לטיול. הוא יצא נשכר גם מכך שידע מתי אנדריאס נוסע לבקר לקוחות בסיטִייָה או בהֵרַקליוֹן.
אנה חיה את ההווה בלבד. היא לא תכננה כלום, מלבד יומיים-שלושה קדימה, לקראת הביקור הבא של מנוליס. היא סילקה ממוחה כל מחשבה על החודש הבא או על השנה הבאה. דבר אחד היה ברור לה: מעולם לא היתה מאושרת כל כך.
באחד הבקרים ישבה בנחת בסלון ועלעלה בירחון. סוכנת הבית, קירִייָה וָסילאקיס, מירקה את הרהיטים בשולי החדר. אנה זמזמה לעצמה והביטה בדפים הבוהקים שהציגו את אופנת הסתיו. החייט שלה יגיע אחר הצהריים כדי לקחת מידות לשמלות חדשות. באחד התצלומים נראה דגם בעל כיווץ במותניים וחצאית תפוחה במיוחד, שנכנס לאופנה בזמן האחרון. אנה ידעה שהגזרה תתאים לה מאוד. החייט יביא דוגמאות של בדים, ואנה תכננה להזמין שלוש שמלות בסגנון זהה.
היא הסתובבה בכורסה, הביטה מעבר למשענת והראתה לקירייה וסילאקיס את אחד העמודים.
"זה ייראה נהדר עלייך, קירייה אנה!" סיפקה סוכנת הבית את התגובה הרצויה. "מיום ליום את נראית טוב יותר!"
כולם שמו לב לשינוי שחל באנה לאחרונה. שוב עלה צבע בלחייה, ושערה בהק. עכשיו היתה יפה יותר מאי־פעם.
"הרופאים מועילים לנו מאוד," המשיכה ואמרה סוכנת הבית, "אבל אם תשאלי אותי, לדעתי היתה עלייך עֵין הרע."
האמונות התפלות של סוכנת הבית עצבנו את אנה לפעמים. קירייה וסילאקיס האמינה בכל לבה שאדם אחד יכול להטיל כישוף על זולתו ולמשוך אליו את כוחות הרוע. לא היה לה כל ספק שכולם זקוקים להגנה מהמָאטִי - עֵין הרע. היא עצמה מעולם לא יצאה מפתח ביתה בלי לענוד את קמע הזכוכית הכחול, שהגן עליה מכל צרה וחולי, ובמיוחד חשה בקיאה בכל הנוגע לענייני בריאות.
"תרופות הן לא התשובה לכל דבר, את יודעת," המשיכה להרצות את משנתה.
אנה המשיכה לעיין בירחון. היא לא רצתה לשמוע את דעותיה של סוכנת הבית על עשבי מרפא וגוף האדם. כדי להיות מוכנה לביקורו של החייט היה עליה לבחון בדקדקנות את כל סוגי הקפלים, הכיווצים והמחשופים, והפטפוט הזה הפריע לה להתרכז.
"אבל דבר אחד אני חייבת להגיד לזכות הרופאים," המשיכה קירייה וסילאקיס, "שהם לא מתייאשים וממשיכים לחפש תרופה לצרעת. כל הכבוד להם!"
אנה נאנחה בקול רם. הלוואי שהאישה הזאת תסתלק כבר.
"ושמעתי שהם מתקדמים מאוד! מי היה מאמין?! במשך אלפי שנים אנשים מתו מהמחלה הארורה הזאת, ועכשיו אומרים שמצאו לה תרופה!"
נשימתה של אנה נעתקה לרגע. צלעותיה התהדקו על ריאותיה, היא ישבה בלי ניע, וכפות ידיה המיוזעות לפתו את הירחון עד שדפיו התקמטו בתוכן.
"כן," המשיכה סוכנת הבית, "במחלות מסוימות, אפילו אני מסכימה שתרופות צמחיות לא מספיקות. מה לא ניסו במשך מאות שנים! שמן נחשים, תמצית קקטוס ועוד מיליון ואחד דברים. ושום דבר לא עזר. אבל הרופאים לא התייאשו! הם רק המשיכו והמשיכו..."
כל הרהיטים כבר היו מצוחצחים למשעי, אבל קירייה וסילאקיס לא היתה מרוצה אלא כשראתה בהם את בבואתה. לסיום המלאכה העבירה את מאבֵּק הנוצות על השעון המגולף, יישרה את בד התחרה על השידה והתפיחה כמה כריות. אנה ישבה קפואה.
"אפשר להביא לך משהו, קירייה אנה?" שאלה סוכנת הבית. "אם את לא צריכה כאן עוד משהו, אני אתחיל להכין את ארוחת הצהריים. את השטיחים אני יכולה לנער אחר כך."
אנה הנידה את ראשה. רק שהאישה המעצבנת הזאת תסתלק מהחדר, זה כל מה שרצתה. הדברים ששמעה הספיקו לה לגמרי. היא הטיחה את הירחון בשולחן שלפניה והשתדלה לרסן את הרעד שאחז בה.
הערת האגב של קירייה וסילאקיס עוררה בה סערת רגשות. גילוי תרופה לצרעת היה הסיוט הנורא ביותר שלה, כי פירוש הדבר היה שאחותה מרייה תחזור מספינלונגה.
מנוליס, הגבר שאהבה בכל מאודה, היה מאורס פעם למרייה. המחשבה שיחסיה עם מנוליס נתונים בסכנה הפילה עליה אֵימה.
כשהחייט והעוזר שלו הגיעו סוף־סוף אחר הצהריים - לאחר שיצאו לדרך בשעת בוקר מוקדמת והיטלטלו באוטובוס מהרקליון - נאמר להם שהלקוחה לא מרגישה טוב. אנה הודיעה לקירייה וסילאקיס שיש לה מיגרנה, פרשה אל חדרה וסגרה את הווילונות.
בעשרים וארבע השעות הבאות נשארה במיטה, מיוסרת מדבריה של סוכנת הבית; אך למחרת, בשעת בוקר מאוחרת, נזכרה שמנוליס הבטיח לבקר. המחשבה על בואו הניעה אותה לקום וללבוש את אחת השמלות האהובות עליה.
היא התאפרה בקפידה, ענדה שרשרת ועגילים תואמים שאהבה במיוחד, התבשמה קלות וירדה. שום רחש לא נשמע בבית מלבד תקתוק השעון. סופייה יצאה לטיול עם המטפלת, וקירייה וסילאקיס כבר הלכה - זה היה היום הקצר שלה.
אנה ישבה אל שולחן המטבח וקראה את הדף הראשי בעיתון היומי. העיתון היה מונח שם בשביל אנדריאס. הוא יקרא אותו בערב כשיחזור מהאחוזה, כפי שעשה בכל יום. הוא אהב שגרה והרגלים קבועים.
הידיעות בעיתון לא עניינו אותה. עלייה במחיר הדלק. מותו של פוליטיקאי שלא הכירה את שמו. רעש אדמה קל באיים שמצפון לכרתים.
היא הניחה על השולחן קנקן לימונדה טרייה שקירייה וסילאקיס הכינה ולצדו שתי כוסות. היא ישבה והמתינה. השעון צלצל שתיים, ורק אחרי כמה דקות ארוכות כנצח שמעה אנה את הדלת נפתחת. מכיוון שכעסה על מנוליס כי איחר בשבע דקות, המשיכה לשבת זקופה ונוקשה, ובמקום חיוך וזרועות פרושות לרווחה, גבה הוא שקידם את פניו.
מנוליס הכיר את שתיקות הזעף של אנה. הן לא הטרידו אותו כי בדרך כלל מצא דרך לפוגג אותן.
"קָלימֶרה, אגאפי מו," אמר בקלילות. שום תגובה לא נשמעה.
הוא ראה שאנה רק מעמידה פנים שהיא קוראת את כותרות העיתון ובגניבה שלף פרח מאגרטל סמוך.
היא חשה דגדוג בעורפה, אבל התעקשה להמשיך לשבת בלי ניע. מנוליס גחן קדימה וליטף את צווארה באצבעותיו, ובעדינות החליק את הפרח לתוך מחשוף שמלתה. אנה סבה אליו ונחישותה להמשיך לכעוס התמוססה.
כשהתעלסו באותו יום אחר הצהריים הגיבה אנה בתשוקה עזה למגעו של מנוליס. המחשבות על שובה של אחותה העצימו את תגובותיה וכשהעבירה את ידיה במורד גבו, ננעצו ציפורניה בעורו.
זמן קצר לאחר מכן שכבו ברוגע, ואנה הניחה יד על חזהו. אך כעבור דקות ספורות שבו פחדיה והתעוררו, ומכיוון שמעולם לא הצטיינה באיפוק, סיפרה למאהב שלה מה אמרה סוכנת הבית.
"אז מה אתה חושב? שום דבר לא ישתנה?" שאלה בדאגה. השמועות על התרופה לצרעת עוררו בה אי־שקט שלא הצליחה לשכך.
"לְמה את מתכוונת, מוֹרוֹ מוּ?"
"אתה בטח מבין למה אני מתכוונת! הכול ישתנה אם הם... אם הם יחזרו."
מנוליס קימט את מצחו, אך לבסוף הבין מה מטריד אותה. היא התכוונה לומר "היא תחזור", לא "הם". השמועות על התרופה הצפויה התפשטו במהירות, וגם לאוזניו הגיעה הרכילות שאפילו החולים המעוותים ביותר יחזרו לחיות ביניהם. אבל אנה חשבה על אישה אחת בלבד. על מרייה. גם הוא חשב עליה לפעמים, אבל הדחיק כל מחשבה על האפשרות שתחזור ועל השינוי ששובה עלול לחולל בחייו. בלב־לבו האמין שהוא ומרייה הרפו סופית זה מזה ברגע שעברה לספינלונגה, אף שאירוסיהם מעולם לא בוטלו רשמית.
בהחלטיות פתאומית משך את אנה לעברו, נישק אותה ארוכות על שפתיה והרגיש כיצד היא נרגעת תחתיו.
"תבטיחי לי שתפסיקי לדאוג," אמר ברוך. "שום דבר לא ישתנה בינינו. הנונוס של הקטנטונת לא הולך לשום מקום."
"אולי אבא של הקטנטונת...?" אמרה אנה.
"אי־אפשר לדעת," קטע אותה מנוליס. "בכל מקרה, היא בת הסנדקות שלי, ואני אביה הרוחני. זה מה שחשוב."
אף שניסו להיזהר כשהתעלסו, ידעו אנה ומנוליס שלא תיתכן תשובה ודאית לשאלת האבהות. הילדה דמתה לשני הגברים בחייה, ולנוכח הדמיון הרב ביניהם, העובדה הזאת לא היתה מפתיעה. סימן השאלה עלה לפעמים במוחו של מנוליס, אך הוא העדיף להתנער ממנו ככל האפשר. אם כי נראה שאנה דווקא התענגה על האפשרות שהמאהב שלה הוא אבי בתה.
כרגע רצה מנוליס להבהיר לאנה ששובה של מרייה לא ישים קץ ליחסיהם. בלאו הכי אין שום סיכוי שיתחתן עם חולת צרעת לשעבר.
הוא נישק אותה שוב והם שבו והתעלסו, והפעם אף ביתר פראות. אלא שלפתע קטע אותם צליל בכייה הרם של סופייה, כשהמטפלת הוציאה אותה מן העגלה והכניסה אותה אל הבית.
מנוליס זינק מהמיטה והתלבש בחיפזון. לרגע הצמיד את אוזנו אל הדלת, ואז העיף מבט מעבר לכתפו וחייך אל הדמות העירומה המושלמת שנותרה שרועה במיטה.
אנה הרימה בעצלתיים את ידה אל שפתיה והפריחה אליו נשיקה.
מנוליס הסתובב בחזרה אל הדלת, לקח בידו את נעלי העבודה המאובקות, ירד במדרגות האחוריות ויצא מן הבית.
אנה המשיכה לשכב כמה רגעים ואחר כך קמה, התרחצה בכיור שבפינה ובחרה בגד נקי מארון הבגדים שלה. כולם ידעו שקירייה ונדולאקיס נוהגת לישון בצהריים, כך שהמטפלת לא תצפה לפגוש אותה בזמן הקרוב. היא מתחה את הסדינים, אך כשהתפיחה את הכריות, הבחינה על אחת מהן בכתם אדום זעיר - דמו של מנוליס. היא הסירה את הציפית, שמטה אותה לתוך סל הכביסה והוציאה ציפית נקייה ממגירת המצעים.
חודשים חלפו. אנה היתה תובענית ומלאת תשוקה ורגש - צירוף שמנוליס לא עמד בפניו. מצב רוחה נעשה קיצוני עוד יותר בגלל האֵימה שהלכה והעמיקה בה לנוכח האפשרות שתימצא תרופה לצרעת. למרות דברי העידוד של מנוליס, הפחד מפני שובה של אחותה כרסם בה בלי הרף. הפחד והזעם הלכו והתעצמו, מצב רוחה נעשה הפכפך והתנהגותה נעשתה פחות ופחות שקולה ומחושבת. עכשיו, כשמנוליס בא לביקור, לא בדקה אם החלונות פתוחים או סגורים ולא טרחה לסדר את המצעים לאחר שהלך. כאילו רצתה שפרשת האהבים שלהם תיחשף.
שוב ושוב חזרה לאותה שאלה: מה יקרה אם מרייה תחזור? ומנוליס לא הצליח להבהיר לה את עמדתו. כמה פעמים יצטרך להבטיח לה שלא יחליף אותה באחותה? עצם הרעיון היה מגוחך. אבל האפשרות היתה כמו תולעת שחופרת בעורה, מטילה את ביציה ומתרבה.
מנוליס השלים עם שאלותיה הבלתי־פוסקות של אנה. בדרך כלל ידע איך להקסים ולסחוף אותה, אבל בנושא הזה היה חסר אונים.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.