אני כאן

בפעם הראשונה שראיתי את אילנה מחבקת עץ גדול, חשבתי שהיא ילדה קצת מוזרה. למה לחבק עץ מחוספס כזה, ועוד לחייך?

כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, השיבה, "למה לא? כדאי לך לנסות."

אילנה ידעה שאמא שלי נמצאת מעֵבר לים ולא בטוח שבכלל תחזור. לה יש אבא ואמא, ואפילו אחות גדולה ואח קטן. לא הבנתי למה היא צריכה לחבק עצים כשיש לה משפחה לחבק. היא חיבקה את הגזע העבה די הרבה זמן, ואחר כך התחילה לרקוד סביבו, לשיר ולצחוק. אבל היה משהו מפתיע בצחוק שלה; הוא נשמע לי קצת עצוב. מוזר, תמיד חשבתי שילדים שיש להם משפחה הם הילדים הכי שמחים בעולם.

כשרק הכרנו היא נראתה לי ילדה מצחיקה שלובשת מכנסיים קצרים עם גומי, ילדה עם שיער חום מתולתל ומבולגן. לי היו בהתחלה רק שמלות שהדודה הָלינה קנתה לי, אפילו שביקשתי מכנסיים כמו לכל הילדות. "מה זה, אֵלָה, את פרחחית?" הדודה כעסה. אבל כל כך התעקשתי, שבסוף היא הסכימה.

אילנה היא שהציעה לי לעלות להר הכרמל. עד מהרה נקשרתי להר הקסמים הזה, לעצים ולאיש ש... אבל לא אגלה לכם עכשיו. אספר עליו מאוחר יותר.

האוויר היה צלול, ריח גשם עדיין נישא באוויר כשטיילנו בין העצים, ואילנה חיבקה כל עץ שמצא חן בעיניה.

אז בפעם הראשונה חשבתי שהיא מוזרה, ואחר כך התחלתי לחשוב שהיא בעצם ילדה מפונקת. לא התאפקתי ואמרתי לה, "יש לך אמא ואבא, אחות גדולה ואח קטן, את יכולה לחבק אותם!"

אילנה הסתובבה אלי, והשיער שלה התפרע ברוח. "אין לי את מי לחבק, אני יתומה שיש לה הורים," היא אמרה. הרגשתי שזה משפט חשוב מאוד, ולא ידעתי מה לומר.

"נמאס לי מאוֹרה, האחות המעצבנת הזאת!" אמרה אילנה וקפצה מעל כמה סלעים קטנים. "היא כל הזמן חולה, ואני צריכה לנקות את הבית וגם לשמור על יעקב'לה. הנודניקית הזאת רק קוראת ולומדת ומסתכלת על עצמה בראי, וכולם צריכים לשרת אותה כדי שהיא לא תתרגז ותחלה שוב."

לא הצלחתי לכעוס כמוה. קינאתי בה, כי אני באמת יתומה מאבא. ובעצם גם קצת מאמא, שנמצאת רחוק כל כך.

הדודה הלינה אומרת שהיא תחזור. היא לא אומרת מתי. אולי גם היא לא יודעת. אני אפילו לא זוכרת איך אמא שלי נראית. הייתי קטנה כשהתחילה המלחמה והיא עזבה אותי. ואולי היא בכלל מתה ולא מספרים לי?

"אמא שלי אוהבת רק את אחותי ואת אחי," אמרה אילנה כשראתה שאני לא מגיבה. ידעתי שהיא רוצה שארחם עליה. "כדאי לך," היא אמרה שוב, והצביעה על גזע של עץ. לא ממש רציתי אבל כבר התעוררה בי סקרנות. ניגשתי אל העץ וכרכתי את הזרועות שלי סביבו. הקליפה שרטה אותי ובכלל לא היה לי נעים. "זה עץ חרוב," אמרה אילנה. "הפירות שלו קשים ויבשים, אבל הם מתוקים." היא הרימה מהאדמה משהו שנראה כמו חצי ירח דק וחום והתחילה ללעוס אותו. היא נתנה לי חצי, וגם אני הכנסתי לפה ולעסתי. היא צדקה, פרי החרוב היה קשה ומתוק. ירקתי לאדמה את הגרעינים החומים הקטנים.

"אין דבר כזה שאמא שלך לא אוהבת אותך. כל אמא אוהבת את הילדה שלה," אמרתי לאילנה, אפילו שבכלל לא הייתי בטוחה בזה. היא עשתה לי פרצוף משונה, ושוב לא הבנתי אותה.

אחר כך אספנו עוד חרובים, התיישבנו על סלע, ואכלנו. נגסתי בחרוב קצת רקוב, והטעם שלו היה מר. ירקתי אותו.

"בשבת הבאה נבוא שוב וניתן שמות לעצים שלנו," אמרה אילנה, והתחילה לצעוד בחזרה הביתה. הסכמתי, כמו שהסכמתי לכל דבר שהיא אמרה.