התעוררות איטלקית

לארה טמפלטון שמחה על התחרה השחורה העדינה, שטשטשה את ראייתה והסתירה את עיניה היבשות, מהמבטים הערמומיים של ההמון שהקיף את הקבר הפתוח. הסובבים אותה אולי חשדו, שהיא לא התאבלה על מותו של בעלה, הנרי וינטרבורן הלא נכבד כל-כך, אך היא לא רצתה להעניק להם את הסיפוק, ולזכות אותם באישור לחשדותיהם. לכן היא הסתתרה. לבושה בשחור קודר מכף רגל ועד ראש, כיאה לאלמנה.

אלמנה אבלה, שבעלה לא השאיר לה דבר. שלמעשה, הייתה לא יותר ממשרתת חוזית, בשלושת החודשים האחרונים. פרט שללא ספק יתקבל בצהלה, בקרב להקת התנים הזאת, אם יהפוך אי פעם לנחלת הכלל.

לבעלה הייתה סיבה טובה, לא להשאיר לה דבר. היא ממילא לא הייתה רוצה בכספו. זו לא הייתה הסיבה שהיא התחתנה איתו, גם אם אנשים חשבו שכן. והוא לא הוריש לה כלום, כי היא לא העניקה לו את מה שרצה. את עצמה. זו הייתה אשמתה, שהוא נפצע ומצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים, לאורך נישואיהם.

לא, זו לא הייתה אשמתך. אם הוא לא היה מנסה ל–

מחשבותיה הסוערות של לארה נקטעו בבת-אחת, כשהתחוור לה שאנשים מביטים בה בציפייה. עורפה עקצץ.

הכומר השמיע שיעול דיסקרטי ולחש, "אולי תרצי לזרוק קצת אדמה על הארון עכשיו, גברת וינטרבורן..."

לארה התכווצה בתוכה, לשמע שם נישואיה. הנישואים היו פארסה, והיא הסכימה להם, רק מפני שדודה סחט אותה. היא ראתה כף בנאים על הקרקע, סמוך לקצה הקבר, ואף שזה היה הדבר האחרון שרצתה לעשות, מפני שהרגישה כמו צבועה, היא התכופפה, גרפה קצת אדמה והניחה לה ליפול על הארון. האדמה נחתה בקול חבטה חלול.

לרגע, עלתה בראשה מחשבה מטופשת, שבעלה עלול לשלוח יד מהקבר ולמשוך אותה פנימה יחד איתו, והיא כמעט מעדה קדימה לתוך הבור.

הקהל עצר את נשימתו והכומר תפס את זרועה, כדי לייצב אותה.

לא ייאמן, חשב האיש, שעמד בנונשלנטיות לעומת עץ סמוך ושילב ידיים על חזהו הרחב. הוא מיקד את מבטו באלמנה, אך היא לא הביטה לכיוונו, אפילו פעם אחת. היא הייתה עסוקה מדי בהצגה שלה – כמעט מטילה את עצמה לתוך הקבר.

פיו התהדק, והקווים החושניים נמתחו לקו קשה שטוח. לזכותה ייאמר, שהיא הייתה שחקנית טובה, לבושה בשמלה שחורה הדוקה, שנצמדה אל גזרתה החיננית הגבעולית. שערה הבלונדיני הייחודי היה אסוף אחורה בפקעת נמוכה וכובע עגול קטן נח על ראשה, בתוספת הינומה דקיקה שהסתירה את פניה. אוה, לא היה לו ספק שהיא באמת מתאבלת... אך לא על בעלה. על ההון, שהוא לא הוריש לה.

פיו של האיש התעקל בחיוך אכזרי. זה המעט שמגיע ללארה וינטרבורן, לשעבר טמפלטון.

עורפה של לארה עקצץ שוב. אך הפעם, הוא עקצץ מחום. ממודעות. דבר שהיא לא הרגישה כבר זמן רב. היא הרימה את מבטה והתנערה מהתחושה המשונה. הוקל לה לראות שאנשים מתרחקים מהקבר, בשיחות חרישיות. זה נגמר.

תנועה במרחק צדה את עינה והיא ראתה דמות גבוהה של גבר רחב וחזק פוסעת אל המכוניות. האיש חבש כובע ולבש מה שנראה כמו מדים. סתם אחד הנהגים.

אך דבר מה, בגובהו ובכתפיו הרחבות, משך את תשומת לבה... ההליכה האתלטית שלו. לא רק את תשומת לבה. לרגע חטוף, היא הרגישה מסוחררת, כי הוא הזכיר לה את... לא. היא מיהרה לכבות את המחשבה. זה לא יכול להיות הוא.

קטעי שיחה חרישיים קרובים הסיחו את דעתה של לארה מהזר, ולמרות כל ניסיונותה להתעלם מהקולות, מילים אחדות הגיעו לאוזניה.

"זה באמת נכון? היא לא מקבלת כלום?"

"לא היה צריך להתחתן איתה בכלל..."

"היא רק ניסתה להציל את שמה הטוב, אחרי שכמעט התחתנה עם אחד מנערי השעשועים הידועים לשמצה בעולם..."

ההערה האחרונה פגעה קרוב מדי לזיכרונותיה המכאיבים, אך לארה התמחתה בהתעלמות מהערות נבזיות, בשנתיים האחרונות. בניגוד למה שאנשים חשבו, רווח לה מאוד, שהיא לא קיבלה אפילו אגורה מההון של וינטרבורן.

היא לא הייתה מתחתנת איתו, גם בעוד מיליון שנה, אלמלא נקלעה למצב בלתי אפשרי. בגידה מחרידה מצד דודה. עם זאת, היא לא הייתה כזאת מפלצת, עד שלא הרגישה דבר בגלל מותו של וינטרבורן. אך היא הרגישה בעיקר ריקה. עייפה. מוכתמת.

העצב שכן הרגישה, נבע ממשהו אחר לחלוטין. משהו שנגזל ממנה, לפני שהיה לו בכלל סיכוי להתקיים ולנשום. מישהו. מישהו שהיא אהבה, יותר משחשבה שאפשר לאהוב אדם אחר. הוא נפצע ועונה, בגללה. הוא כמעט מת. לא הייתה לה ברירה, אלא לעשות את הנדרש ממנה, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף וגורל מר אף יותר.

לארה בלעה את רוקה, כדי להתגבר על הכיווץ בגרונה, וסוף-סוף פנתה מהקבר והתחילה לפסוע אל המכוניות הבודדות שנותרו. היא לא שילמה על הלוויה. היא לא יכלה להרשות לעצמה. ברגע שתחזור לדירה האקסקלוסיבית שחלקה עם בעלה, העובדים יחכו לה עם התיקים שלה, כדי ללוות אותה אל מחוץ לשטח. בעלה רצה לשמר את העמדת הפנים עד הקבר. אך כעת הכול ידוע. היא לבדה.

היא כבשה את הפאניקה שסערה בבטנה. היא תחליט מה לעשות ולאן ללכת, כשתהיה מוכרחה.

זה יקרה בערך עוד חצי שעה, לארה!

היא התעלמה מהקול הפנימי.

אחד ממנהלי ההלוויה עמד ליד הדלת האחורית של מכוניתה והחזיק אותה פתוחה. היא ראתה את הדמות האפלולית של הנהג במושב הקדמי. היא הרגישה שוב באותו עקצוץ של זיהוי, אך אמרה לעצמה שזו סתם שטות, אמונה תפלה. היא חושבת עליו עכשיו, רק מפני שסוף-סוף השתחררה מהמעמסה שהוטלה עליה. אך היא לא יכלה להרשות למחשבותיה לפנות לכיוון זה.

היא מלמלה את מילות התודה שלה והתיישבה במושב האחורי של הרכב המפנק. זה הפאר האחרון שתחווה, בתקופה הנראית לעין. לא שהיה לה אכפת. לפני שנים רבות, כשאיבדה את הוריה ואחיה הבכור בתאונה טרגית, היא למדה בדרך הקשה, ששום דבר חומרי לא משנה, ברגע שאתה מאבד את האנשים היקרים לך ביותר.

אך לא היה די בלקח הזה, כדי להגן עליה מפני התאהבות ב–

המכונית התחילה לנוע ולארה קידמה בברכה את הסחת הדעת.

אל תחשבי עליו עכשיו.

גם אם זר אקראי הזכיר לה אותו.

עם זאת, מפני שלא הצליחה לרסן את סקרנותה, היא הביטה בחלק היחיד מפניו של הנהג, שקלטה במראת התשקיף. פניו היו מוסתרות למחצה, מאחורי משקפי שמש בסגנון טייסים, אך היא ראתה אף נשרי חזק ושפה עליונה תקיפה. לסת קשה ומוגדרת.

פעימות לבה התגברו, על אף שההיגיון אמר לה שזה לא יכול להיות –

באותו רגע, האיש כנראה חש בסקירתה, והיא ראתה את זרועו נעה, לפני שמחיצת הפרטיות התרוממה. חוסמת אותה.

משום מה, לארה הרגישה כאילו הוא סגר את החלון כנזיפה. מגוחך. הוא סתם נהג! הוא קרוב לוודאי הניח, שהיא רוצה פרטיות...

עם זאת, היא לא הצליחה להיפטר מהמחשבה המציקה והמטרידה.

המצב החמיר, כשהתחוור לה שלמרות שהם נוסעים בכיוון הנכון, בחזרה לדירה בקנסינגטון שחלקה עם בעלה, הם לא מתקרבים למקום. הם פנו מהכביש הראשי, אל רחוב שאוכלס בבתים טוריים גבוהים אקסקלוסיביים.

לארה פסעה ברחוב הזה כמעט מדי יום, במשך שנתיים, ונהנתה מכל רגע שבילתה מחוץ לדירה הקלסטרופובית החונקת של בעלה. אך זה לא היה הרחוב שלה. הנהג כנראה טעה.

כשהמכונית עצרה מחוץ לאחד הבתים, לארה רכנה קדימה ודפקה על החלון. לרגע, דבר לא קרה. היא נקשה שוב, ופתאום המחיצה החליקה מטה, בזמזום מכני.

הנהג עדיין פנה לפנים, ידו השמאלית על ההגה. משום מה, לארה הייתה לחוצה. עם זאת, היא הייתה ברחוב מוכר ואנשים חלפו על פני המכונית.

"סליחה, אנחנו לא במקום הנכון. אני גרה ממש מעבר לפינה, ברחוב מארלי."

לארה ראתה את לסתו של האיש נדרכת, לפני שהוא אמר, "להפך, קארה. אנחנו בדיוק במקום הנכון."

הקול הזה. הקול שלו.

נשימתה של לארה נעתקה, ובדיוק באותו רגע, האיש הסיר את כובעו ואת משקפי השמש שלו והסתובב אליה.

היא לא ידעה כמה זמן ישבה שם, מבולבלת. המומה. הזמן חדל להתקיים כדבר לינארי.

המילים שאמר לה לפני שנתיים, עדיין היו חקוקות במוחה. "את תתחרטי על זה כל חייך, לארה. את שייכת לי."

והנה הוא כאן, כדי לשמוח לאדה.

צ'ירו סנט-אנג'לו.

המילים שהטיחה בו באותו יום, "אני לא אתחרט על כלום," לא היו זיכרון נעים. היא התחרטה על דבריה, כל שנייה מאז אותו יום. אך היא הייתה נואשת, ולא הייתה לה ברירה. הוא עבר התעללות אכזרית וכמעט מת. רק מפני שהיא העזה לפגוש אותו ולהתאהב בו, בניגוד לתוכניות המדוקדקות שדודה קבע עבורה, ללא ידיעתה.

אם להיות כנה עם עצמה, היא חלמה על הרגע הזה. שצ'ירו יבוא אליה. אך המציאות הייתה כמעט קשה מדי לעיכול. היא לא הייתה ערוכה נפשית. היא לעולם לא תהיה ערוכה נפשית, לגבר כמו צ'ירו סנט-אנג'לו. היא לא הייתה ערוכה אליו לפני שנתיים, וגם לא עכשיו.

פאניקה הציפה אותה. היא שלחה יד בעיוורון אל ידית הדלת, אך הדלת סירבה להיפתח. היא ניסתה את הדלת השנייה. נעולה. היא הביטה בו בקוצר נשימה ואמרה, "תפתח את הדלתות, צ'ירו, זה מטורף."

אך דבר לא קרה. הוא הגיב בעיקום פה עוקצני. "זה אמור להחמיא לי, שאת זוכרת אותי, לארה?"

היא אולי הייתה צוחקת, אלמלא הייתה כה המומה. צ'ירו סנט-אנג'לו לא היה גבר שאפשר לשכוח בקלות. הוא היה גבוה, רחב, רזה ושרירי ונטף כריזמה וסמכותיות. ולזה התווספה הסימטריה המדהימה של פנים, שבמרכזן עיניים כהות עמוקות ופה מושחת. בגלל הלסת הקשה והצדודית הנשרית במקצת, יופיו חף מכל עדינות.

הוא היה השלמות בהתגלמותה, לולא רכס העור הלבן המחוספס, שנמתח מלסתו עד מתחת לעינו הימנית. היא הביטה בו כעת בחלחלה, ובקרביה שקעה הידיעה, שהיא אחראית לצלקת האלימה הזאת.

הוא הפנה לעברה את הצד הימני של פניו, אור קשה בעיניו. "זה מגעיל אותך?"

היא נענעה לאט בראשה. הצלקת לא גרעה מיופיו, אלא הוסיפה לו גורם פראי. מסוכן.

"צ'ירו..." אמרה לארה רפות, כשהאמת שקעה לבסוף במעמקי בטנה. זה לא היה חלום או חזיון תעתועים... או סיוט. היא נענעה בראשה. "מה אתה עושה כאן? מה אתה רוצה?"

אני רוצה את מה ששייך לי.

המילים רעמו בגופו של צ'ירו סנט-אנג'לו, כמו צופר. דמו רתח ובעבע.

לארה טמפלטון – וינטרבורן – הייתה כאן. במרחק נגיעה. אחרי שנתיים ארוכות. שנים שבהן הוא ניסה, לשווא, למחוק ממוחו את פניה הבוגדניות והיפהפיות.

פנים שהוא הרגיש צורך לראות עכשיו, יותר משהרגיש צורך לענות על שאלתה. "תורידי את הכובע שלך."

עיניה הכחולות הבורקות הבזיקו תחת ההינומה. הוא ראה את השיפוע של לחייה ואת הלסת העדינה ואת הפה שגרם לו לרצות לחטוא, ברגע שהניח עליו את מבטו. מלא ובשל. תזכורת חושנית לכך שמתחת לחזות הבלונדינית הקרירה והאלגנטית שלה, כולה אש.

שפתיה התהדקו לרגע, לפני שהיא הרימה יד רועדת – עוד תוספת דרמתית נחמדה – והסירה את הכובע ואת ההינומה.

ואף שצ'ירו הכין את עצמו למפגש איתה, נשימתו נעתקה. היא לא השתנתה, בשנתיים האחרונות. היא עדיין הייתה יפהפייה קלאסית. גבות משורטטות עדינות, שמסגרו עיניים כחולות ענקיות, תחומות בריסים כהים ארוכים... עצמות לחיים גבוהות ואף ישר... והפה הזה... כמו ניצת ורד מחוצה. מבטיח דקדנטיות, בעוד שעיניה שלחו מסר של תמימות ונאיביות.

בעבר, הוא האמין להצגה. לגמרי. כמעט עד כדי אסון.

"לא כאן," אמר בקצרה, כועס על שהניח ללארה להשפיע עליו, במישור שהוא קיווה לשלוט בו. "נדבר בפנים."

איפה, בפנים? לארה עמדה לשאול, אך צ'ירו כבר יצא מהמכונית ופסע לכיוון הבית הטורי המאיים. הדלת שלה נפתחה, בידי גבר לבוש מדים – כנראה הנהג האמיתי? – וללארה לא הייתה ברירה, אלא לצאת מהרכב.

תוך כדי כך, היא הבחינה בשניים או שלושה גברים מבהילים למראה בחליפות, מצוידים באוזניות. מאבטחים. כמובן. בעבר צ'ירו תמיד זלזל בביטחונו, אך היא תיארה לעצמה שאחרי החטיפה, הוא השתנה.

החטיפה.

צמרמורת קרה עברה בגבה. צ'ירו סנט-אנג'לו נחטף והותקף באכזריות, לפני שנתיים. לארה נחטפה יחד איתו, אך שוחררה בתוך שעות. נזרקה בצד הכביש מחוץ לפירנצה. זה היה הדבר המבעית ביותר שהם חוו מימיהם, והיא הייתה הסיבה לאירוע.

לארה היססה רגע, למרגלות המדרגות המובילות אל הכניסה ואל הדלת הקדמית הפתוחה. היא ראתה מרצפות שחורות ולבנות, בחדר הכניסה העגול. פנים מרשים למראה.

"מר סנט-אנג'לו מחכה."

אחד הגברים בחליפות פשט את זרועו לעבר הבית. הוא נראה מנומס למדי, אך היא שערה שזה נימוס שטחי מאוד.

היא עלתה במדרגות ועברה בפתח. אישה מטופחת למראה בגיל המעבר ניגשה אליה, בחיוך מנומס. "מיס טמפלטון, ברוכה הבאה. תני לי בבקשה לקחת את הדברים שלך. מר סנט-אנג'לו מחכה לך בסלון."

לארה הושיטה לה, בקהות חושים, את התיק והכובע שלה ובקושי הבחינה בשימוש בשם הנעורים שלה. היא לבשה מעיל שכמייתי קל מעל השמלה שלה והיא נשארה בו, על אף שהיה חמים בבית. היא הלכה בעקבות האישה, אך לא נעמה לה התחושה, שהיא נכנסת לגוב האריות.

התחושה רק התחזקה, כשהיא ראתה את דמותו הגבוהה של צ'ירו, גבו פונה אליה כשהתכבד במשקה ממגש בקצה החדר.

"תרצי תה או קפה, מיס טמפלטון?"

לארה נענעה בראשה, בתגובה לשאלת האישה ומלמלה, "לא, תודה." סוכנת הבית עזבה את החדר.

הקולות העמומים של התנועה הלונדונית נשמעו דרך החלונות הענקיים. הסלון היה מלכותי, ומעוצב לעילא בצבעים קלאסיים, עם ציורים גדולים שנתלו על הקירות. הציורים היו אבסטרקטיים, וזיכרון חי התפוצץ בראשה של לארה, מהביקור שלה עם צ'ירו בגלריית אמנות בפירנצה, מעבר לשעות הפתיחה.

הם נפגשו רק ימים ספורים קודם לכן, והיא הופתעה מספיק מהבחירה שלו לבקר בגלרייה, כדי שהוא יאמר בחיוך לעגני, "ציפית שלסיציליאני מחוספס, לא יהיה טעם?"

היא הסמיקה, כי הוא חשף את הנחתה, שגבר אלפא איטלקי ייטה לכיוון משהו יותר... קלאסי, שמרני.

היא פנתה אליו, עדיין ביישנית בחברתו, תוהה מה לעזאזל הוא עושה איתה, סטודנטית לאמנות, אנגלייה וחיוורת. "אתה לא מחוספס... בכלל לא."

הוא היה כמו פנתר חלקלק, נוטף תחושה קטלנית מאוד, של אנרגיה חושנית עצורה.

בגלרייה, שרתה אווירה חרישית ומכובדת. היא עדיין זכרה את קשר המתח הנפלא בעומק בטנה, ואיך היא חשבה לעצמה, איך אני יכולה לא להתאהב בגבר הזה, שפותח גלריית אמנות במיוחד בשבילי ומפיח בי חיים?

באותו שלב, הם אפילו עוד לא התנשקו...

קולו של צ'ירו קטע את חלומה בהקיץ. "תרצי משהו חזק יותר, לארה? אולי קצת ברנדי, בשביל האבל הכבד שלך?"

העצבים של לארה היו מרוטים. הוא הסתובב אליה כעת, והיא שמה לב שהוא הסיר את הז'קט שלו ולבש מכנסיים כהים וחולצה לבנה פתוחה בצוואר. פיה יבש. היא ידעה מה טעמו שם. היא עדיין זכרה, איך חקרה את השקע ההוא בלשונה–

תפסיקי.

היא התעלמה משאלתו. "כמה זמן אתה כבר גר כאן?" האם הוא היה כאן, במשך כל הזמן? במרחק שניות בלבד, מהמקום שבו חייתה באומללות כזאת?

לארה דימתה לראות את ידו של צ'ירו מתהדקת על כוסו, אך ייחסה זאת לדמיון הפרוע שלה. הוא אמר, "קניתי אותו לפני חודשים, אבל השיפוצים הושלמו רק לאחרונה."

אז הוא לא התגורר כאן. משום מה, המחשבה ניחמה את לארה. היא לא ידעה אם הייתה יכולה לשאת את נישואיה לווינטרבורן, אילו ידעה שצ'ירו קרוב כל-כך. עצם המחשבה, שהייתה רואה אותו יוצא מהבית הזה עם אישה אחרת, כיווצה את קרביה. מטורף. לא הייתה לה שום בעלות על האיש הזה. מעולם לא הייתה לה. היא חלמה. שגתה בהזיות.

היא זקרה את סנטרה. "אין לי זמן לזה, צ'ירו... לא משנה מה אתה רוצה. אני צריכה להיות איפה שהוא."

להתפנות מהבית. היא התעלמה מהפאניקה המתחדשת.

צ'ירו הרים את כוסו עם הנוזל הזהוב ושתה הכול בלגימה אחת. לרגע, לארה הצטערה שלא ביקשה משקה.

אחר-כך הוא אמר לאט, "אבל זה בדיוק העניין, לארה. אין לך לאן ללכת, נכון?"

היא ממש הרגישה את הדם מתרוקן מפניה. איך יכול להיות שהוא...?

"איך אני יודע?"

הוא קרא את מחשבותיה. שיפד אותה במבטו הכהה. אולי היא דיברה בקול. היא הרגישה כאילו היא שוקעת מתחת למים, ומאבדת כל תחושת שליטה.

הוא זקף גבה. "האורחים בהלוויה היו חממה לרכילות, אבל יש לי גם קשרים משלי, והם סיפרו לי שווינטרבורן הוריש הכול לקרוב משפחה רחוק, ושברגע שתאספי את החפצים שלך מהדירה, את תמצאי את עצמך ברחוב. באשר לקרן הנאמנות שלך – מסתבר שבזבזת גם אותה. לארה המסכנה, חסרת הפרוטה. היית צריכה להישאר איתי. אני שווה פי שלושה יותר מבעלך המנוח, ולא היית נדרשת להכניס למיטתך איש זקן, בשנתיים האחרונות."

ראשה של לארה כאב, מהמחשבה כיצד הוא השיג את כל המידע הזה, על קרן הנאמנות שלה, וקרביה סערו מהתיאור איש זקן.

כל הכסף שהשאירו לה הוריה נגמר מזמן, לפני שהייתה לה הזדמנות בכלל להניח עליו ידיים. "זה אף פעם לא היה קשור לכסף."

הפה של צ'ירו התהדק. "לא. זה היה קשור למעמד."

לא, חשבה לארה, זה היה קשור לשוחד ולכפייה.

אבל, כן, זה היה קשור גם למעמד. אבל לא שלה; מעמד לא עניין אותה, כהוא זה. הוא אף פעם לא עניין אותה. לא שצ'ירו אי פעם יאמין לה. לא אחרי שהיא שכנעה אותו אחרת.

היא הידקה את שפתיה זו לזו והתגברה על הדחף להתגונן, כי ידעה שזה יהיה חסר טעם. היא בקושי הכירה את האיש שלפניה, אף שבשלב כלשהו, הרגישה כאילו מכירה כל אטום בו. לפני שנתיים, הוא העמיד אותה על טעותה, באשר לתפיסה הרומנטית הזו. עם זאת, היא לא יכלה להכחיש את עליית הדופק המהירה והעיקשת שלה, מהרגע שצ'ירו חשף את עצמו. גופה הכיר אותו.

באותו רגע, צד משהו את עינה, והיא התנשפה. ידו הימנית... זו שהחזיקה בכוס... הייתה נטולת זרת.

הוא ראה לאן מבטה נדד. "לא יפה כל-כך, אה?"

לארה הרגישה בחילה. היא זכרה את צ'ירו, שוכב במיטת בית החולים, ראשו ומחצית פניו חבושים... זרועותיו... היא הייתה נסערת מכדי להבחין במשהו נוסף.

"הם עשו לך את זה? החוטפים?" קולה היה דקיק.

הוא הנהן. "זה שעשע אותם. הם השתעממו, כשחיכו להוראות שלהם."

לארה קלטה שהוא שונה. קשה יותר. מאיים יותר. "למה אתה כאן, צ'ירו?"

"כי בגדת בי." הוא הניח בזהירות את הכוס על מגש הכסף. אחר-כך הביט בה. "ואני כאן, כדי לגבות את החוב שלי."

החוב שלי. המילים הסתחררו בראשה של לארה והעלו בה קבס.

"אני לא חייבת לך כלום." המילים היו מסורבלות בפיה.

שקרנית, לחש קול.

"את כן, לארה. את עזבת אותי, כשנזקקתי לך יותר מתמיד, וזנחת אותי לחסדי העיתונות, שנהנתה לשחזר את כל הסיפורים הישנים, על הקשרים של המשפחה שלי למאפיה. לא רק זה, השארת אותי בלי כלה."

הבזק כעס נמהל ברגשות האשמה שלה, כשהיא נזכרה בכותרות המחרידות, שהתפרסמו לאחר החטיפה ולאחר אירוסיה להנרי וינטרבורן. היא התמקדה בכעס.

"רצית להתחתן איתי, רק כדי לנצל את הקשרים שלי, בחברה שסירבה לקבל אותך אליה."

צ'ירו לא אהב אותה. הוא רצה אותה, בהתחלה משום שהקסימה אותו, עם הנאיביות והתמימות שלה, ואחר-כך בגלל הקשרים והשם שלה.

בשנתיים האחרונות, בזכות המרחק והראייה לאחור, לארה הבינה כמה מרעננת בוודאי הייתה, מישהי כמוה למישהו משופשף כמוהו. היא הייתה כל-כך בוטחת. אוהבת.

אם הם היו מתחתנים, זה לא היה מחזיק מעמד. בשלב כלשהו, כוח הפיתוי שלה היה דועך והוא היה מואס בתמימותה. בשלב כלשהו, השם והקשרים שלה היו מסיימים לשרת את השאיפות שלו. בכך, לא היה לה ספק.

מובן שהוא לא התכוון לסלוח לה, על שלקחה ממנו את כל זה. הוא ביקש נקמה.

לרגע מסחרר, לארה שקלה לספר לו בדיוק מה קרה. איך האירועים קשרו קשר להרחיק ביניהם. איך הדוד שלה תמרן אותה באכזריות. היא אפילו פתחה את פיה – אך אז נזכרה במילים הארסיות של צ'ירו. הן הדהדו בראשה, כאילו אמר אותן רק לפני רגעים.

"אל תשלי את עצמך, שהרגשתי כלפייך יותר ממה שאת הרגשת כלפיי, לארה. רציתי אותך, כן, אבל זה היה צורך גופני בלבד. רציתי אותך, בעיקר כי הנישואים לך היו מעניקים לי חותם של מכובדות, שכסף לא יכול לקנות."

קולו של צ'ירו קטע את הזיכרון הרעיל, כשהוא אמר בקור, "אני מעדיף לראות בזה מעין תשלום חוב. אמרת שתתחתני איתי, ואני דורש ממך לעמוד בהתחייבות המקורית שלך. אני זקוק לאישה, ואין לי שום כוונה להיקלע לקשרים רגשיים סבוכים, כשאת כל-כך זמינה."

דמה של לארה זרם דרומה. "זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיים."

"כן? באמת? אנשים מתחתנים בשביל הרבה פחות, לארה."

היא הביטה בו בחוסר אונים, נקרעת בין שנאה אליו משום שהופיע כמו קוסם, כדי להפוך את עולמה על פיו, לבין רצון נואש להגן על עצמה. אך היא איבדה את ההזדמנות הזאת, כשהודיעה לו בקור, שכלל לא הייתה לה כוונה להתחתן איתו, כי כבר הובטחה למישהו אחר – מישהו הרבה יותר מתאים.

היא אמרה לו שמתוך שעשוע, זרמה עם ההצעה המסחררת שלו, רק כדי לראות אותו עושה מעצמו צחוק, בגלל אישה שלא היה לו סיכוי להשיג. היא אמרה לו, שכל מילות האהבה שלחשה לו נאמרו מהפה לחוץ.

היא לעולם לא תשכח את התיעוב הצרוף שעלה על פניו, אחרי שאמרה את המילים המבחילות הללו. זה היה הרגע שבו הבינה, כמה היא שגתה באשליות. וברובד כלשהו, היא שמחה שהיא משחקת תפקיד, שלפחות היא יודעת איך הוא באמת מרגיש.

הוא כמעט מת, בגללך.

לארה הרגישה שוב בחילה. לא הגיע לו לקבל יחס כזה, רק משום שהוא לא אהב אותה. ולא הגיע לו לספוג את השקרים שלה. הוא הציל אותה מהחוטפים. הוא הציע את חייו תמורת חייה. לאחר מכן, נודע לה שהיא בעצם כלל לא הייתה בסכנה. אך הוא לא ידע זאת. ונכון לעכשיו, המחשבה שהוא אי פעם יגלה זאת, העלתה בה זיעה קרה. השנאה שלו אליה רק תתגבר.

פתאום, כדור של רגש תפח בחזהּ. לארה לא יכלה לשאת את הידיעה שצ'ירו מתעב אותה כל-כך, גם אם זו הייתה אשמתה, משום שהיטיבה כל-כך לשכנע אותו. הפגישה החוזרת איתו פתחה מחדש את פצעיה הכואבים, ולפני שהייתה מודעת למעשיה, היא פסעה קדימה והמילים התגלגלו מפיה.

"צ'ירו, אני כן רציתי להתחתן איתך – יותר מכול. אבל הדוד שלי... הוא היה מטורף... הוא איבד הכול. הוא לא רצה שאתחתן איתך – הוא חשב שאתה לא ראוי לבת טמפלטון. הוא כפה עליי, להגיד את הדברים המחרידים האלה... הם היו שקרים."

לארה השתתקה פתאום והמילים נותרו תלויות באוויר. האווירה הייתה סמיכה ממתח. מתוחה כמו קפיץ. צ'ירו היה נטול הבעה. היא זכרה, איך פעם נהג להביט בה בחמימות ובוותרנות. ובאהבה, או כך חשבה. אך זו לא הייתה אהבה. זו הייתה תשוקה. תשוקה גופנית ותשוקה להצלחה.

הוא הרים את ידיו ומחא כף, בתנועה איטית ומכוונת, הקול רם בחדר. לארה התכווצה.

הוא נענע בראשו. "את באמת משהו, לארה, את יודעת? אבל ההצגה של הקורבן לא מתאימה לך, והיא מתבזבזת עליי. את באמת מצפה ממני להאמין, שכפו עלייך להתחתן עם אדם שזקן מספיק כדי להיות אבא שלך ועשיר מספיק כדי לשלם את החוב הלאומי של מדינה קטנה? את שוכחת, שראיתי את רפרטואר התחפושות הנרחב שלך, והתחפושת התמימה והכנה הזאת, מאוסה ומיותרת לחלוטין."

בטנה שקעה. היא ידעה שאין טעם לנסות. איך היא יכלה להסביר לו, איך דוד שלה תמרן וניצל אותה למטרותיו הוא, מהרגע שהוא פרש עליה חסות אחרי מות הוריה? היקף האכזריות שלו עדיין הדהים אותה, אפילו כעת.

והיא כבר אמורה לזהות אכזריות. היא הייתה צריכה לדעת שצ'ירו לא השמיע איומי סרק, לפני שנתיים. אחרי הכול, הוא היה סיציליאני בכל הווייתו. הוא בא ממסורת ארוכה ומדממת של גברים, שהפכו את הנקמה והעונש לדרך חיים, גם אם הם ניסו להרחיק את עצמם מכל זה, בדורות האחרונים.

צ'ירו אמר לה פעם, שאבותיו היו פיראטים מוריים, והיא בקלות יכלה להאמין לזה. היא ראתה שהוא נפגע ללא תקנה – לא בלבו, כי אי-אפשר לפגוע בלב שאינו קיים – אלא בגאוותו הסיציליאנית הפראית. נפגע כשהיא עזבה, ונפגע מהחוטפים האכזריים, שהותירו בו חותם גופני בל יימחה, והוכיחו שאפילו הוא אינו בלתי מנוצח.

היא באמת הייתה חייבת לו. אך זה היה חוב שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לשלם, מבחינה רגשית.

חוש השימור העצמי של לארה התעורר והיא קיללה את עצמה, על שניסתה בכלל להגן על עצמה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה, שהוא יגלה כמה פגיעה היא באמת הייתה – ששום דבר לא התקדם אצלה, מאז הכירה אותו. שהשנתיים האחרונות של חייה היו מעין עינוי בודד.

היא הדחיקה ללא רחם את כל הזכרונות הללו ומשכה קלות בכתף אחת, בשעמום מעושה. היא כבר שיחקה פעם את התפקיד הזה – היא יכולה לעשות זאת שוב.

"טוב, היה מעניין לראות אותך שוב, צ'ירו. אבל למען האמת, אתה אפילו יותר פתטי עכשיו מכפי שהיית לפני שנתיים, אם לא הצלחת להתקדם מהנקודה הזאת. מה היית עושה, אם הנרי לא היה מת? חוטף אותי? מפתה אותי ואז מעניש אותי?"

המילים של לארה ננעצו כמו חודים צורבים בעורו של צ'ירו. הן פגעו קרוב מדי לעצם. הוא דאג להתעדכן לגביה. קיבל דיווחים, היכן היא נמצאת ומה הם העיסוקים שלה – שלפי מה שראה, לא כללו כמעט כלום. אפילו לא חיי חברה. בעלה השתלט על תשומת לבה ושמר אותה לעצמו בלבד.

צ'ירו לא הבהיר לעצמו מה בדיוק יעשה בנוגע ללארה, אך הוא ידע שהגיע לשפל המדרגה כשקנה את הבית הזה, ללא כל מטרה נראית לעין, רק משום שהוא היה קרוב למקום מגוריה. הוא ידע שהוא מתקרב לנקודה שבה הוא לא יוכל להמשיך, מבלי לנקום את נקמתו.

מבלי לראות אותה שוב.

הוא מחץ את המחשבה הסוררת.

בחודשים האחרונים, כשמתח חסר מנוחה התגבר בתוכו, הוא מצא את עצמו שוקל לפתות את לארה וינטרבורן. הוא אמר לעצמו, שמטרתו תהיה להוכיח כמה היא דו-פרצופית. אך הוא ידע שהמניעים שלו היו מעורפלים יותר. שהם נבעו מהמקום שננעלו בו לפני שנתיים, כשהיא הפכה לזרה לנגד עיניו.

כשהיא חשפה את ערוותו, על שזנח את הקליפה הצינית המשומשת שלו, בהתקף של תאווה עיוורת ומשהו מטריד אפילו יותר. רגש. ערגה לחיים שמעולם לא הכיר. לאישה שהייתה טהורה ושתהיה נאמנה. אוהבת. אמינה. אימא טובה. פנטזיות שהוא לא הרשה לעצמו לטפח, לפני שפגש את לארה ולפני שהיא חשפה בו תפר של פגיעות, שלקיומו לא היה מודע לפני כן.

העובדה שהוא שקל לפתות אותה מבעלה הייתה קשה לעיכול, לגבר שתמיד נשבע לנהל את חייו ביושרה רבה מכפי שהוכיחה אימו – לעולם לא לרדת לרמת הבגידה שלה. ועם זאת, הוא נאלץ להתמודד עם ההבנה הלא רצויה, שתשוקותיו שפלות לא פחות מהתשוקות של אימו החלשה והנואפת.

לארה ראתה הבעות מרפרפות, בזו אחר זו, על פניו של צ'ירו. הן הלכו והתקדרו בהדרגה, עד שהוא הזעים אליה פנים, כאילו היא הרשע בהתגלמותו. הוא התחיל להתקרב אליה, בגבריות קטלנית מתוחה, ולארה נסוגה פסיעה בלתי רצונית לאחור.

היא לא פחדה ממנו פיזית – אפילו לא עם המתח שבאוויר. היא פחדה ממשהו הרבה יותר דו-משמעי ואישי, עמוק בפנים, במקום שהייתה לו יכולת להרוס. במקום שהוא כבר הרס.

הוא נעמד לפניה, ריחו מתפתל סביבה, כמו קורים כובלים בלתי נראים. הוא שאל ברכות קטלנית, "את רומזת, ששמתי את החיים שלי על המתנה?"

לפני שהיא יכלה להגיב, קול שחציו לגלוג וחציו צחוק בקע מפיו של צ'ירו.

"אוה, קארה, החיים שלי לא היו על המתנה, מהרגע שהחלטת להכניס את האיש הזקן ההוא למיטתך."

לארה התכווצה בתוכה. היא כבר ידעה שהחיים של צ'ירו לא נעצרו. רחוק מזה. למרות כל ניסיונותיה לחסום אותו מתודעתה, הדבר היה על גבול הבלתי אפשרי. מאז חטיפתו, הוא נעשה אפילו יותר ידוע לשמצה ומבוקש. הוא שילש את הונו, כשהרחיב את חברת סנט-אנג'לו הולדינגס המצליחה בטירוף, שהתמקדה בעיקר בנדל"ן, לתחומים של לוגיסטיקה וספנות בכל העולם.

הוא לא הסתובב עם אותה אישה פעמיים – הישג לא מבוטל, בהתחשב בתכיפות שבה צולם, בכל אירוע נוצץ באירופה ובעולם כולו.

הרכילות על חיי האהבה הקדחתניים שלו האפילה במהירות על כל השמועות, בדבר ביטול החתונה שלו עם לארה. רוב האנשים הניחו, בדיוק כפי שהדוד שלה רצה שיניחו – שהחטיפה והסיפורים הטריים על קשריו של צ'ירו עם המאפיה הבריחו את לארה טמפלטון, אחת היורשות החברתיות הראויות ביותר בבריטניה.

למעשה, הטון של הרכילות שעסקה בה היה לעגני כמו הטון שהתמקד בצ'ירו – במיוחד, כשהיא התחתנה כל-כך מהר אחרי האירוע, עם גבר שגילו פי שניים מגילה. כאילו היא רק הוכיחה את הסנוביות שלה. כאילו היא לא הייתה מספיק אישה, כדי להתמודד עם צ'ירו סנט-אנג'לו.

אין ספק, שכל הנשים שאיתן צולם, היו מרחק שמיים וארץ מהמראה כחול-העיניים, הבלונדיני, הקריר של לארה. נשים בעלות עיניים כהות בוהקות ושיער מבריק. בעלות גוף מקומר וסקסי ללא בושה וחושניות נטולת מאמץ, שלארה לא יכלה אפילו לקוות להפגין. היא הייתה יותר מדי מודעת לעצמה. יותר מדי... חסרת ניסיון.

צ'ירו נד כעת בראשו. סלידה עיוותה את תווי פניו והבליטה את הצלקת שלו אפילו יותר. "המשכת לשמור על התדמית הבתולית עם בעלך? או שהעמדת פנים, ממש עד ל–?"

"תפסיק!" הזעקה החדה של לארה הפתיעה אפילו אותה. היא הרגישה מעורערת. "זו לא הייתה תדמית."

צ'ירו השמיע קול גס, כביטול לדבריה. הוכחה כפולה שזו הייתה נאיביות גמורה מצידה, לנסות להגן על עצמה. לא נותר לה אלא לקוות, שצ'ירו יתחיל להשתעמם ויבקש ממנה לעזוב.

"תגיד, מה אתה רוצה, צ'ירו?" בקולה של לארה נשמעה נימה נואשת מובהקת, שהיא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר.

"זה פשוט מאוד. אני רוצה אותך, לארה." הוא שילב זרועות על חזהו המאיים. "הגיע הזמן, שתשלמי את חובך."