חלום לדויד

דויד

"כאב הלב, המבוכה והפחד, שבאים בעת החיפוש של האמונות והדיעות בראשית חיקורם, אינינו בא מצד איזה פחדנות גרועה, ואפילו לא מטעם איזה יראת עונש גרידא, אלא מצד הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה, באותן התוכנים העקריים, שכל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן".

שמונה קבצים, קובץ ח', סעיף כה

א

הדי מלמולים נשמעו מתוך החדר והנער העביר את משקלו מרגל לרגל והציץ שוב בשעון. עשר ועשרה. והיום זו ההזדמנות הראשונה והיחידה. הוא עמד מול דלת חדר התחזוקה בקצה המסדרון בבית הספר. צבועה היתה שכבות על שכבות של צבע שמן עד שפניה נדמו לו כעור מחוספס של חיה קדומה. מזיעה כמוהו בקומת הקרקע ומחכה גם היא לשמוע סודות מעברה האחר.

הדלת נפתחה בסערה ונער מוצק נורה ממנה החוצה, הדף אותו קלות וסינן, מה הם באו לכאן, עזוב, והמשיך הלאה בלי להאט, כמו לא ראה אותו כלל. עזובבב, נותר הצליל מרחף בעקשנות סביב אוזניו, ורק הד הפסיעות המתרחקות במסדרון התערפל ונמוג.

הדלת סבה לאטה על צירה, חזרה למקומה וחרקה צליל עקום. הוא עצר אותה בידו, בדק בידו השנייה שצווארון החולצה סגור ומסתיר את מה שצריך, הציץ פנימה וראה ערמות רהיטים ומיטת שדה מקופלת ליד הקיר. מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. בקצה החדר ניצב ארון משרדי אפור ממתכת שכנפו האחת עקומה ומשמאלו ערמות ערמות של אריזות נייר טואלט עבה וגלילֵי בריסטול בצבעי גלידה מונחים על שידה רחבה.

הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת, והתפלא שלא נותר בחלל שום צליל. רק ניחוח לימוני של חומרי ניקוי ירד כמו אבק ועטף אותו כפלומה. הוא הכניס יד לכיס האחורי ומישש עד שמצא שם משהו. הוא הוציא מסטיק ישן שעטיפת הנייר נעלמה ממנו, קילף את נייר המתכת והחזיר אותו לכיס, גילגל את המסטיק לשבלול והכניס אותו לפה. גילה שהוא בטעם איקליפטוס והשתעל.

ברכתו שהכול, שמע.

משמאל לשידה ראה זוג עיניים כחולות וצלולות, קבועות בפנים בהירים הממוסגרים בשיער צהוב וסמיך מכל עבר.

הסמיק ואמר, לא חשבתי, הרב. סתם, מסטיק.

לרב היו פנים עגולים ועצמות לחיים גבוהות, מנוקדות בשיער מקליש, ובין שתי עיניו נקוו חריצים קצרים ועבים, כהים באופן מפתיע מול לובן הפנים. הוא הרגיש שאינו יכול להתיק מהם את מבטו. את שפתיו הדקיקות של הרב כיסה שפם צהבהב חיוור עד שכמעט לא נראו.

בוא, בן, בוא. שב כאן בבקשה. זה החדר שהקצו לנו. של השרת, הוסיף כמתנצל. העיניים הצביעו ודויד הזדרז והתקדם וחצה את החדר והתיישב על הכיסא ממול.

מה שמך? שאלו העיניים הכחולות.

אני דויד, הרב. י"ב1. מגמה תורנית, ריאלית פיזיקלית.

יפה. דויד, מה?

כן. דויד, הרב.

הרב צימצם את עיניו ואז הינהן ופתח פנקס שחור קטן ודיפדף עד שהגיע לאן שהגיע וכתב מילה אחת באותיות גדולות במרכז העמוד. התבונן מרוצה במה שכתב והניח את הפנקס פתוח ופניו כלפי מטה במרכז השולחן.

הוא דחף את הפנקס כלפי דויד ונשען קדימה, ידיו מונחות על גבי השולחן משני צדי הפנקס ההפוך. הטה מעט את ראשו והביט בו בעיון כרופא.

אתה יודע מה כתבתי שם?

היתה לו חולצה לבנה מבד טרילין עמום ובכיס שמאל הבריק עט פרקר בצבע בורדו, זהה לעט שעמו כתב בפנקס. הכיפה היתה גדולה וכחולה ושוליה מעוטרים בתבנית של שני קווים לבנים המשתרגים זה בזה ונדמו בעיני דויד לצמד הנחשים המרובעים מהסנייק. השיער הצהוב היה מהודק לגולגולת בשלוש סיכות מבריקות. מתחת לשולחן ראה זוג רגליים נתונות במכנסיים כהים ומהם מציצות כפות רגליים רחבות, מוסתרות בגרבי צמר כחולים ונתונים בסנדלים.

אני לא יודע, הרב.

הרב שילב את ידיו על חזהו ועם האגודל והאצבע מולל קווצת זקן סוררת. הבאבא סאלי חייך מתמונה דהויה ונופף לו לשלום, מוכר ושונה מהרב הצהוב היושב תחתיו.

לא, לא יודע, הרב.

הרב נשען לאחור בכיסאו ופתח את כף היד ואסף את הזקן בתוכה, הידק את האחיזה סביב הסנטר והחליק את היד למטה עד שהזקן כולו יצא ממנה, וחזר על התנועה שלוש פעמים.

כתבתי שם דויד, אמר. כתבתי שם דויד. דויד זה שם נהדר. השאלה היא מה יהיה כתוב שם על דויד בשנה הבאה.

אני לא יודע, הרב. עוד לא החלטתי.

אז מה אתה אומר, דויד? מה יהיה כתוב שם?

שמעת את הבחור, הוא לא יודע.

דויד קפץ ממקומו והפיל את הכיסא ואחז בכיפה שלא תיפול ושוב הסמיק, פנה לימינו וראה שבפינת החדר יושב באפס תנועה רב נוסף, גבוה ומקלוני, עם זקן ארוך וישר כסרגל ומעליו אף חד ודק וזוג עיניים כחולות, בהירות וצרות, שהביטו לכיוונו בשעמום ובחוסר עניין. הוא ישב שם כל הזמן ואני לא ראיתי אותו, איזו פדיחה.

הרב הזיז את עיניו, מסמן לו לחזור ולהתיישב, ומיד המשיך לומר בקול מדוד ושטוח מבלי לשנות במשהו את הבעת פניו, עזוב, אנחנו מחפשים אנשים שרוצים.

דויד הרגיש שפיו יבש ולחייו בוערות. הוא ליעלע ובלע רוק והרים את הכיסא והתיישב והוציא את המסטיק וארז אותו בעטיפת המתכת ואמר, סליחה.

תראה, דויד, אמר הרב שמעברו השני של השולחן, ועיניו טובות ורכות. אני מצטער על ההתחלה הזאת. לא הצגנו את עצמנו כמו שצריך עד עכשיו. אני אבי וכאן משמאל זה הרב תומר. חשוב לנו להכיר אותך קצת כדי לראות אם אתה מתאים לנו ואנחנו לך. אתה מבין, באנו במיוחד לכאן לבית הספר כדי לראות אם יש פה תלמידים שרוצים ללמוד אצלנו בשנה הבאה.

הרב תומר עשה תנועת הנהון זעירה.

אנחנו נשמח אם תבוא גם אתה, המשיך הרב אבי. רוצה לומר, למה לא תבוא אף אתה עמנו? רק אצלנו עושים צבא מלא. ואנחנו מחפשים את אלו שיכולים ורוצים לתת ולתרום לעם ישראל. לכלל ישראל. כשיטת אלקנה, לעלות אל בית ה' בירושלים. זה מתאים לך?

מחוג השעון הגדול על הקיר עדיין הצביע על השעה חמש ודויד ידע שכבר מזמן עשר ושהשעון בטח מקולקל כמו כל הדברים בחדר הזה, אבל הוא המשיך להביט בשעון וממנו נדד מבטו שוב אל תמונת הבאבא סאלי ואל ערמת הבריסטולים.

תראה, דויד, את התשובות לא תמצא על הקירות, אמר הרב אבי והוא מאריך את ההברות. אתה תמצא אותן בתוכך.

אבל אני לא...

יודע. הבנו. אתה לא יודע, שיסע אותו הרב תומר.

דויד בלע שוב רוק והזדקף בכיסאו והביט ברב אבי. התכוונתי שאני לא יודע למה דווקא אליכם. אני מאוד רוצה ללמוד בשנה הבאה וחשבתי על הכותל אבל אז אמרו שהגעתם היום ושמעתי שאצלכם זה אחרת.

הרב אבי שילב את ידיו והכניס את קצות האצבעות תחת בית השחי, הוריד את הסנטר אל החזה ואמר, בסדר גמור. ספר לי בבקשה, למה בכלל אתה שוקל לבוא אלינו? דבר, אני מקשיב.

דויד שתק וגירד באוזנו, וכשהעביר את מבטו בין שני הרבנים גילה ששניהם כאחד הטו את ראשם לאחור ועצמו את עיניהם. ספק התרכזו במוצא פיו, ספק נימנמו.

אני מרגיש שמשהו קורה, שמשהו קורה במדינה. או יותר נכון, שמשהו צריך לקרות. שאנחנו יכולים גם להשפיע ולא רק ללמוד. וגם לתרום ממש ולא רק חצי שירות. וכאן בתיכון זה לא ממש מקובל.

הרב אבי לא פקח את עיניו.

אז חשבתי אולי לקבל יותר כיוון, וכששמעתי שהיום הרב הגיע, הדברים התחברו לי... ללמוד ולעשות.

יפה אמרת, הפטיר הרב אבי ועיניו עצומות וניענע בראשו כמסכים. ואז פקח את עיניו ואמר, אדמוני עם יפה עיניים.

שתיקה עמדה בחדר.

ומה תרצה לעשות בצבא? שאל פתאום הרב תומר. שק"ם? שריון? אתה נראה לי כזה מין דרדלה קצת, לא? הוסיף וחייך חיוך רחב מעל טור שיניים לבנות וישרות, אבל בעיניו הקרות לא ראה דויד שום בת צחוק.

דויד פתח את פיו ולא הצליח להוציא כל קול. זה לא היה דומה לשום שאלה שפגש, וכבר חשב שנשאל כל מה שאפשר. כשהלך לבדוק את האופציה של ישיבת הכותל הוא עבר ריאיון עם המשגיח שהטיח אין־סוף שאלות בקצב רצחני עד שאמר לו לא (איפה אתם אוחזים עכשיו בגמרא? מה פירוש אתם לא לומדים גמרא? אין סדר בכלל? ומה אבא עושה? חברת חשמל? יפה. ומאיפה הגיעו ההורים? אני מבין). אבל עכשיו הוא יושב מול הרב אבי והרב תומר והם שואלים שאלות משונות והוא רק מלעלע בגרונו ומביט בהם כבהמה בבני אדם ומקרקר חצאי משפטים. זו תורה וזו שכרה.

גולני. אמר ולא ידע מה אמר.

חיוך דק מן הדק הציץ משפתיו של הרב תומר. נפנה והביט ברב אבי וזה החזיר לו הנהון ואמר, דויד, כשמך כן אתה, עדינו העצני. עדין כמשי וקשה כעץ. ופתח את הפנקס ורשם מה שרשם, סגר והכניס את הפנקס ואת העט בחזרה אל הכיס, הזיז את הכיסא לאחור ומיד הזדרז דויד לקום לפניו ואמר, הרב.

מפינת החדר התקדם הרב תומר מדודות והניח יד צרה וארוכה להפתיע על כתפו. ברוך הבא, דויד. עכשיו אתה צריך להוכיח לעצמך ולנו ממה אתה עשוי. דויד הרגיש את האצבעות הדקות מתהדקות. הרב תומר לא שינה מדיבורו ולא שינה מהבעתו ואמר, בנאדם, מה לך נרדם. אנחנו צריכים אותך איתנו. חזק. חזק. הרבה אתגרים יהיו על הכתפיים האלה בקרוב. חברים, צבא. אתה בטוח שאתה רוצה, כן? ודויד אמר כן וקיווה שהלחץ בכתף ייפסק אך בעיניו של הרב תומר לא ראה מאומה.

מצוין. מתחילים את השנה אם ירצה השם בראש חודש אלול. יש קו 172 שמגיע מפתח תקווה. לפני שתצא, תכתוב את שמות ההורים והטלפון בבית בדף הקשר כאן, ואנחנו כבר נדבר איתם להסדיר את התשלום. בהצלחה, דויד, אמר בלי חום, ותזכור, הוסיף, אצלנו זה להיות חלק מהחבורה, לא איזה אאוטסיידר מחדרה, כן. דויד לא השיב אבל הרב אבי חייך אליו מעבר לשולחן ועיניו טובות.

דויד עשה שתי פסיעות לאחור כמו שיוצאים מבית הכנסת ואז הבין שזה מוזר והסתובב ויצא מחדר השירות וסגר אחריו את הדלת ונשען עליה במסדרון ועצם את עיניו ודפק את הראש לאחור שלוש פעמים.