כל שהוא כביצה

גבר ואישה יושבים משני צדדיו של שולחן. הם שולחים מבטים, זה בזה ובתפריטים. לאישה קוראים הודיה רוגוזובסקי, היא עורכת דין מתמחה במשרד גרוסמן–שטרן–מטלון, בת שלושים ושתיים, שוכרת דירה לבד במרכז העיר. היא עתידה להיעלם מסיפור העלילה מיד בסיום הפגישה. לגבר קוראים דויד הלחמי, ופרטים על אודותיו יימסרו בהרחבה בהמשך.

זו פגישת היכרות ראשונה של השניים. מלצר מזוקן ניגש אליהם ושואל מה ירצו להזמין. היא מזמינה חליטת קינמון והוא, לאחר עיון ממושך באגף המתוקים בתפריט, מחליט להמר על קינוח ששמו אינו מוכר לו, אפוגטו. הוא שואל אותה על העבודה שלה, אף על פי שדיני חוזים לא מעניינים אותו באופן מיוחד ־ למען האמת הוא בטוח שאפשר לחיות חיים שלמים ומלאים בלי לדעת דבר וחצי דבר עליהם ־ אבל מכיוון שבדקות האחרונות היה זה הוא שסיפר על הדוקטורט שהוא כותב במסגרת המחלקה ללימודי המזרח הקרוב הקדום באוניברסיטה העברית, ומילא את חלל בית הקפה בהשוואות בין סיפור המבול המקראי לזה הבבלי והעלה השערות ופרכות שונות לקשר ביניהם, הרי שעכשיו הגיע תורו להקשיב.

היא מספרת לו מעט על החברה שבה היא עובדת, על הבוס ועל סדר היום העמוס שלה, שבגללו אגב התפנתה לפגוש אותו רק בתשע וחצי בערב, ורק לשעה. אז מה אתה מספר, היא שואלת, כמו לא נשא נאום קטן קודם. זה מרגיז אותו, אך הוא אינו מפגין רוגז. במקום זאת הוא פותח ואומר: נניח ג'ינגיס חאן, אותה להקת פופ גרמנית, שהיה נחוץ מאוד לחבריה להגיע דווקא לירושלים בירת היהודים, ושם לשורר בחן ובקצב על רוצח ההמונים המונגולי. אמנם לא ראוי וכנראה גם לא נכון לבצע הכללות במספרים גדולים, אבל אולי, משער דויד בזהירות, יש בעם הזה איזו כמיהה תמידית למשמידנים, וייתכן שהשיר שהם שרים הוא בבחינת מה שמכנים הפסיכולוגים "התקה", ואת רצונם המודחק לשיר שירי הלל לרוצחים בני עמם ובני זמננו, הם ממירים בשיר על הפרא המונגולי, איש ימי הביניים.

היא מביטה בו, המומה במקצת, ושואלת: אתה פסיכולוג? לא, הוא משיב בטון כעוס מעט, אני אשורולוג. האם לא הקשיבה למילה מדבריו? הודיה אומרת: אה, אוקיי, ולא מוסיפה לדבר.

הוא נבוך משתיקתה, ומכיוון שאינו יודע כיצד לפרש אותה, שותק גם הוא ומחייך לעברה בעצבנות. הוא מביט בקינוח שהזמין, המורכב מכדור גלידה וקנקן זעיר של קפה. הוא אינו בטוח אם עליו לטבול את כדור הגלידה בקפה או לשפוך את הקפה על הגלידה. הוא מחפש בעיניה עצה, או לפחות השתתפות והבנה להתלבטות שאליה נקלע כשהזמין את הקינוח הלא מוכר בעל הצליל האיטלקי, אך עיניה מושפלות ומתרכזות במסך הטלפון הנייד שעל מקשיו היא מתקתקת במהירות.

לאחר דקה של שתיקה היא מרימה את עיניה מהטלפון, קוראת למלצר ומבקשת לשלם. כשהחשבון מוגש, היא אומרת לדויד: אתה נורא נחמד, אבל לא נראה לי שאנחנו מתאימים. אני אשלם על עצמי.

היא מניחה שטר של חמישים שקלים על השולחן, אומרת שלום ובהצלחה והולכת בלי לחכות לעודף. דויד נשאר לשבת בבית הקפה כמה דקות, עד שהוא בטוח שלא ייתקל בה כשיֵצא, ואז מתחיל לצעוד אל תחנת האוטובוס.

ובזמן הזה, שבו משתרך דויד לאטו אל תחנת האוטובוס של קו 7, מהרהר מה השתבש בפגישה, ויש לו הרגשה לא לגמרי בלתי מבוססת שהמונולוג על ג'ינגיס חאן לא נזקף לזכותו כאשר שקלה הגברת רוגוזובסקי אם לחתוך או להמשיך. בזמן הזה אספר עליו מעט, על דויד, עם יו"ד כפי שהוא מקפיד לתקן. לא דוד, דויד. כן, הוא יודע ששמו של קודמו המקראי נכתב בכתיב חסר, אבל הוא מתאמץ להתרחק ככל האפשר מהפמיליאריות המפוקפקת שנושאת איתה הקריאה דוֹד, וכמו כן נמאס לו מליצנים שראו יותר מדי פעמים את הסרט ביג לבובסקי ומכנים אותו דוּד, ומעבר לזה, הוא דווקא רוצה להימנע מקשר לברנש המלכותי ההוא, שיחסי ציבור מעולים כיסו לא אחת על מעשים לא מלכותיים במיוחד, נפשעים אפילו, אם תשאלו לדעתו.

בתחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת הוא נמצא בסוף העשור הרביעי לחייו, שאותו הוא מעביר לרוב באוניברסיטה העברית, קמפוס הר הצופים, במחלקה ללימודי המזרח הקרוב הקדום. כמרצה זוטר הוא מעביר כמה קורסים לתלמידי התואר הראשון והשני. מבוא לתרבות החומרית המסופוטמית, אכדית ושומרית למתחילים, צבא ומלחמה באימפריה האשורית, מיתולוגיה בבלית ועוד. כדוקטורנט הוא כותב את עבודת הדוקטורט הנושאת את השם "המבול במסורת המסופוטמית ובמסורות עתיקות אחרות: מיתוסים ודרכי עיצובם במזרח הקדום". בשנה האחרונה של תואר המוסמך נשלח להשתלמות במוזיאון הבריטי בלונדון. באחד התרגילים שהוטלו עליו ועל עמיתיו, הם נדרשו לפענח כתובות שנחרטו בכתב יתדות על גבי לוחות חומר, שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בעיראק, הובאו למוזיאון, אך עדיין לא תורגמו. שיחק לו מזלו ונפל לידיו לוח חומר כתוב אכדית, ובו תיאור של סיפור המבול הבבלי, שדמה דמיון רב יותר לסיפור המבול המקראי מאשר הגרסה המופיעה בעלילות גילגָמֶש, שאותה מצא ופענח האשורולוג הבריטי ג'ורג' סמית' בסוף המאה התשע–עשרה. אם בלוח שגילה החוקר הבריטי שולח אוּתְנָפישתים ־ מקבילו הבבלי של נח ־ יונה, סנונית ועורב לראות הקלו המים, ודווקא העורב הוא זה שאינו חוזר, הרי שבלוח החומר שגילה דויד באחד ממחסני הענק של המוזיאון, היונה היא שמעופפת ואינה חוזרת אל התיבה, ממש כפי שמסופר בספר בראשית.

אמנם אופיו המתון והמאופק של דויד מנע ממנו לקרוע את בגדיו ולרקוד עירום במסדרונות המוזיאון כפי שעשה סמית' לאחר שעמד על חשיבות הלוח שמצא, אך הוא ביטא את שמחתו בהזמנה רחבת יד במיוחד של כמה מאוהדיה הנלהבים והשיכורים ביותר של אחת מקבוצות הכדורגל העירוניות בפאב הסמוך למעונות הסטודנטים. מאז אותה שעה של התרוממות רוח בבירה האנגלית הגיעו שעות רבות מספור של עבודה נוקדנית, דקדקנית, בספריות ובמעבדת המחלקה, ועבודת הדוקטורט, שהייתה אמורה להביא לו כבוד ויקר בקהילה המדעית, התמשכה והתמשכה הרבה מעבר למועד שתוכנן. את יתרת זמנו מחוץ לאוניברסיטה בילה בבתי קפה ובפאבים ברחבי העיר ומחוצה לה, שם הביך את עצמו בפגישות היכרות עם עלמות חן לרוב. מכיוון שהקדיש את רוב זמנו ומרצו ללימוד תרבויות עתיקות ולשינון שפות נכחדות, ואת יתרת הפנאי השחית בדייטים עקרים ובשיחות טלפון שוממות עם נשים, הרי שנותר לו זמן מועט ללמוד מיומנויות חיים נחוצות, כגון תקשורת יעילה ומותאמת עם בני אדם.

מחוץ לפגישות אלה העביר דויד את ימיו במסע רצוף, ספירלי, בין שני בתי הקברות הצבאיים לחללי צבא הוד מלכותה בירושלים; הראשון ־ הגדול והמפואר בצפון העיר, ליד האוניברסיטה, והשני ־ הקטן והאינטימי בדרומה, מול בית ילדותו, שאליו שב לאחרונה. העלילה שמסופרת בעמודים הבאים מתרחשת בסתיו, ועבור דויד זה סימן טוב, שכן אם בקיץ היה עורו מווריד ומאדים בכל פעם שנחשף לקרני השמש, ובחורף היו סוליות נעליו נוטפות ריר של חלזונות רמוסים בשוגג, קורבנות חפים מפשע של פיזור הדעת הקבוע שלו, הרי שהסתיו היה העונה המושלמת עבורו, פרק זמן אנדרוגינוסי שאינו חם ואינו קר, ולפעמים להפך, גם חם וגם קר. תחילתה של השנה החדשה, שחלה באותה עונה, הוסיפה לתחושה שדבר טוב עומד לקרות בקרוב.

נוסף על כישוריו בתחום המחקר המדעי, דויד הוא חבר, או ליתר דיוק חבר לשעבר, בלהקת הסגל האקדמי הזוטר "זאת ועוד". הלהקה שרה גרסאות כיסוי לשירי רוק מתקדם משנות השישים והשבעים, ולצדן שירים מעוברתים, שאותם תרגם דויד בצורה חופשית למדי. מלבד זאת הוא זה שנתן לה את שמה, וכאן, למעשה, הסתיימה התרומה שלו ללהקה. הוא לא ניגן בשום כלי נגינה, ואף לא הצטיין ביכולות ווקליות מרשימות, ומכיוון שכך, לא היה טעם שיעלה לבמה. אמנם בחזרות הראשונות הוא היה נוכח במרתף, אך עד מהרה הבין שאין לו מה לעשות שם. דורון הבסיסט, מתרגל בחוג למדע המדינה, הציע, ספק ברצינות ספק בלעג, שיעלה לבמה עם צלצל או משולש, וגדי, הסולן יפה הבלורית, עוזר מחקר של דיקן הפקולטה למשפטים, הפטיר ברשעות מסוימת שאם הוא רוצה הוא יכול לעשות קְנָקִים באצבעות או להחזיק מטרייה פתוחה בזמן שהם מנגנים. דויד שמע את הדברים ועזב את מרתף החזרות בלי לומר מילה. מאז לא פקד שוב את המקום. לעתים קיבל בדואר האלקטרוני עדכונים שנשלחו לרשימת התפוצה האוניברסיטאית, ובהם הודעות על אירועים, שאותם יכבדו חברי ההרכב בנגינתם. הוא חש צביטה בלב כשקיבל את ההודעות האלו, אך רגשות של בושה ומבוכה, ואפילו השפלה, ניצחו את הסקרנות, והוא מעולם לא שמע את השירים שתרגם מתנגנים באוזני ההמון.

דויד, כאמור, יצא ללא מעט פגישות היכרות עם נשים מהעיר ומחוצה לה. הוא ניסה להקסים אותן, אבל עשה זאת בדרכים מגושמות במקצת, באמצעות מנמוניקות, למשל. כך סיפר לאריק חברו ברגע של גילוי לב וקצת יותר מדי אלכוהול. הרי כולנו, כך הסביר, מוצפים בכמויות אדירות של מידע שלעתים צריך לזכור ולשנן, ואין זה משנה באיזה תחום, אלים בבליים, יונקים ימיים, חוליות בעמוד השדרה, כוכבי לכת במערכת השמש, שפות תכנות ומשפחות של פרוקי רגליים. הכול. וכאן באה המנמוניקה היפהפייה הזו לעזור לנו, בעזרת הרכבת האותיות הראשונות בכל מילה. כמו מכות מצרים בליל הסדר, נזכר אריק. בדיוק, השיב דויד. למשל, עלמת חן אחת, שאיתה נפגשתי לפני חודשיים, דוקטורנטית לייעוץ ארגוני, קורֶה. והיא צריכה לזכור אין–סוף מונחים, פרטים, קבוצות, מתודות, מה לא. היא נתנה לי רשימה ארוכה של מושגים ארגוניים כאלה, ואני תפרתי לה מהם שיר מנמוניקי מחורז לתפארת, ומכיוון שאני חס על זמנך וגם לא זוכר את כל המילים, אקריא לך רק את השורות הראשונות: "דווקא הואיל וחדק פיל עלול חלילה להטיל, פח יקוש בנחיריו לכל פרחח אשר יקרב."

אריק שלח בו מבט ספק אוהד ספק מרחם ושאל: והיא אהבה את זה? מאוד, השיב דויד. ומה קרה אחר כך? לא שמעתי ממנה יותר, הודה בקול שקט. אריק הניח יד על כתפו, שאף אוויר ואמר: דייב יקירי, אתה חייב להיות מותאם למדיה, לתקופה. מוניקות כאלה מתאימות אולי כדי לזכור שושלות של מלכים בבליים ואשוריים, אבל לא כדי להרשים בחורות. תקשיב למה שאני אומר לך, אתה חייב לשנות תפיסה, אחרת בסוף יהיו לך רק שושלות של דייטים לא מוצלחים, שאתה ממש לא תרצה לזכור. אתה כבר לא ילד, התעורר ורחרח את הקפה. אתה צריך להתחיל להזדרז, הזמן רץ החוצה. אתה צריך פחות מוניקות ויותר סקס בחיים שלך, או שאתה מעדיף להסתפק במישוש צלמיות פריון בבליות עד קץ כל הימים. הוא השתתק לכמה שניות כדי לאפשר לו להתרשם מהשנינה. דויד לא הניד עפעף והוא המשיך: זה עושה שכל? זה עושה היגיון? זה בעיקר עושה כאב ראש, רצה דויד להשיב, אך נמנע מפתיחת חזית חדשה מול חברו. הוא שמע את דברי התוכחה של אריק ולא התווכח. השפעת האלכוהול פגה, והוא נמלך בדעתו והחליט לא לגלות שחזר, למרות שהבטיח להפסיק, למשפטי הפתיחה הישנים:

אבא שלך גנן? לא. ובהאי?

או: את מכירה את אליעזר? לא? רוצה להכיר אותי במקום?

אריק נשוי כבר שנים רבות ויש לו שלושה ילדים. הוא ודויד הכירו לראשונה בסוף התיכון. בזמן השירות הצבאי נפרדה דרכם והם נפגשו שוב אחריו, כאשר למדו לתואר ראשון בחוג למקרא בהר הצופים. אחר כך פנו לכיוונים שונים, דויד למחקר ואריק להדרכת טיולים. הלך לו טוב. היום יש בבעלותו עסק של טיולים פרטיים לתיירים מחו"ל. בילדותו התגורר כמה שנים עם הוריו בארצות הברית, ומאז דבקו בדיבורו מבטא אמריקאי קל וביטויים מאונגלזים שעל איכות תרגומם אפשר לחלוק. הוא מרבה להדריך קבוצות ויחידים ברחבי הארץ ונוחל הצלחה רבה.

בתחילת דרכו בעסקי התיירות החליף אריק בעל הארומה האנגלוסקסית את אריאל התנ"כי–מקומי. דויד נהג לשתף אותו בחיפושי הזוגיות המפרכים. הם חלקו זה על זה בנוגע לסיבות המובילות פעם אחר פעם לכישלון. דויד תלה את מפלותיו בגורמים טכניים, ארציים. מימיקה גרועה, אינטונציה מעצבנת, ענייני אופנה, ביגוד והנעלה. אריק לעומתו היה סבור שמדובר פשוט בחוסר מזל או בתזמון לא מתאים, וסוף הטוב להגיע. גם שמרנותו הטכנולוגית של דויד הפליאה ולעתים קוממה את סביבתו הקרובה. למה אתה לא קונה סמארטפון? שאל אריק, אתה צריך לברך את הקִדמה, לצאת מהמערה, להתעורר ולרחרח את... רחרחתי, קטע אותו דויד, רחרחתי היטב, ואני מעדיף להימנע. למה? שאל אריק בנימה של ייאוש, זה הופך את החיים לכל כך פשוטים וקלים. תראה, קירב את המכשיר לעיניו של דויד, אשתי שלחה לי סרטון של פז שובר את השיא, תסתכל... על המסך נראה ילד במדי קבוצת כדורגל מקפיץ כדור על רגלו, ולאחר ההקפצה העשירית צונח על הדשא, מותש, מחייך, מאושר. אתה גם צריך אחד כזה, אמר אריק. דויד השיב: כבר דיברתי איתך על השטן הגדול והשטן הקטן? כן, נאנח, יותר מפעם אחת. דויד התעלם והמשיך בהסבר. יש לי כבר, הצביע על המחשב שבפינת החדר, את השטן הגדול שמשעבד אותי, שכובל, שמושך אותי אליו כשצריך, ובדרך כלל כשלא צריך, לבדוק מה חדש, אם מישהו או מישהי כתבה לי במייל, בפייסבוק, באתר ההוא או באתר הזה, לעדכן את החיפוש, לבדוק שוב ושוב, אתה רוצה שכל זה יהיה זמין בכל רגע נתון, במרחק הקלקה, בשטן הקטן ־ והצביע על המכשיר החלק, המבריק, שאריק, אולי במחאה, הכניס אל כיסו. תהיה לי בריא, דייב, פלט אריק, לא משנה, יש לנו דגים גדולים יותר לטגן. מה נסגר בסוף עם הרוקחת שפגשת אתמול...?

רוב פגישות ההיכרות של דויד נערכו בירושלים. העיר הייתה גדולה ורחבה, ונשים פנויות נמצאו בה לרוב. אך לעתים נאלץ לצאת ממנה, לגלוש בגינות סחרוב, לרדת בסיבובים של הקסטל ולהרחיק לצפון או לדרום או אל אחת מערי מישור החוף. קיץ אחד, לפני שלוש שנים בערך, נפגש עם גברת אחת בתל אביב. היא הייתה תל אביבית אמיתית, שורשית, כזו שנולדה מקצף הגלים בחוף בוגרשוב, נשמה נופחה בה מהאגזוזים של קו חמש, ובעורקיה זרמו מי ים מלוחים במקום דם. הם ישבו בפאב קטן ברחוב לילינבלום. החלל היה קטן ואפוף עשן סיגריות סמיך, והמוזיקה הייתה מחרישת אוזניים. כדי להקשיב לדבריה היה עליו לגייס את כל כוח הריכוז וההקשבה שלו. בפעם הראשונה בחייו הבין את משמעות הביטוי "עשה אוזנו כאפרכסת". בשלב מסוים לא יכול היה לסבול עוד את העשן והרעש וביקש ממנה לצאת אל הרחוב. הם יצאו. האוויר עמד. הלחות הייתה גבוהה. בירושלים נעים עכשיו, העיר דויד. אותה אישה לא חיבבה את עיר הבירה כלל והצהירה כי אם הדבר היה תלוי בה הייתה מחזירה אותה, את כולה. לערבים? תהה דויד. לערבים, לבריטים, לאסקימוסים, למי שיהיה מוכן לקחת אותה, גם ככה אין בה שום דבר שווה. הדברים צרמו לדויד והוא נזעק להגן על עירו, מכורתו. ומה עם הכותל? שאל ברגש. נקבת חזקיהו, מנזר המצלבה, בית עגנון, המגלשות של המפלצת, טחנת הרוח של מונטיפיורי, עץ התות של יוסי בנאי, בית הכנסת של הג'רמוקלים, בית העלמין הצבאי לחללים ההודים של צבא הוד מלכותה? מה עם מרציפן, פינתי, טעמי, עזורה, הסוראמלו, גן החיות התנ"כי, רחוב המדרגות על שם המדרגות שברחוב? מה כל אלה? כלום? אין לי מושג מה קשקשת עכשיו, השיבה בחריפות, אבל אני יודעת שרק בתל אביב אני מרגישה חופשייה באמת. כאן אתה יכול להיות מי שאתה רוצה ומה שאתה רוצה, להמציא את עצמך בכל יום מחדש. אתה רוצה להיות מוזיקאי, לביים סרט תיעודי, לעשות וידיאו–ארט, לצייר, לפסל, לפתוח מסעדה טבעונית, סטודיו לקעקועים, מספרה לחיות מחמד, תפאדל! אף אחד לא יגיד לך לא. יש כאן תחושה של חופש, של ליברליות שאין בשום מקום אחר בארץ. אתה אדון להחלטות ולבחירות שלך. גם בירושלים את יכולה להיות אדון, מממ, או גברת, להחלטות שלך, ניסה דויד ללמד זכות. בטח, היא ענתה בלעג, אם נכנסתְ בטעות למאה שערים לבושה בחולצה קצרה, תוכלי להחליט אם החיתול המטונף שיזרקו עלייך יהיה של האגיס או של פמפרס. דויד נזכר במנדי והתכווץ מעט. העוינות המוניציפלית שלה שיתקה אותו והוא לא מצא מילים נוספות. מצחו כוסה זיעה ופיו היה יבש. הוא לא רצה להמשיך בוויכוח או בפגישה. הם נפרדו דקות ספורות לאחר מכן, והוא חש הקלה. באופן יוצא דופן הקשר נפסל בשל חוסר התאמה עירונית, ולא כזו הקשורה לאופיו או לאישיותו.

וכשם שלא עשה חיל עם נשים, גם בקשרים חברתיים עם בני מינו לא נחל הצלחה רבה. היו לו רק מעט חברים והדבר הציק לו, אבל ברבות השנים הוא התרגל לכך. גם הידידים המעטים שעליהם הצליח לשמור עזבו ברבות השנים את העיר ועברו להתגורר באזור המרכז. דויד כינה אותם "יחזקאלים", על שם הנביא יחזקאל בן בוזי, שהיה הראשון שעזב את ירושלים, גם אם בעל כורחו, לטובת תל אביב. הוא עצמו, פטריוט מקומי, ירושלמי כאחרונת הקובות בשוק מחנה יהודה, מעולם, מלבד בזמן השירות הצבאי, לא עזב את העיר.

חוץ מאריק היה מיודד עם אלכס, עוזר פרלמנטרי של אחד הפוליטיקאים הוותיקים בכנסת. לעתים, כשפגש אלכס אדם זר שרק שמע את שמו ופנה אליו ברוסית, היה עליו להתוודות שאינו יודע מילה בשפה זו. ואז, פעמים רבות נשאל: אתה לא רוסי? לא. אבל קוראים לך אלכס. כן, זה נכון, היה עונה, ואלכס זה מאלכסנדר, נכון, היה עונה שוב ושומר על אורך רוח. נו? וכאן היה עליו להסביר שהוא קרוי על שם אלכסנדר ינאי, אחד המלכים החשמונאים. אביו, שהיה רופא שיניים והיסטוריון חובב של תקופת בית שני, בחר לו את השם. איש קשה, הוסיף אלכס, ולשומע לא תמיד היה ברור אם כוונתו למלך או לאב. לפעמים, כשלא נחה דעתו של השואל מהתשובה והוא התעקש להמשיך לנדנד, היה אלכס מוסיף, גם איינשטיין לא היה בולגרי ובכל זאת קראו לו אלברט. ולאחר שהדיאלוג נשנה כמה פעמים החלו אנשים בסביבתו לכנותו אלברט, והוא קיבל את הדין בהכנעה, ואולי גם ברצון, ולאלו שהתלבטו בין שני השמות, הציע ברוחב לב: אתם יכולים לקרוא לי אל. דויד הכיר אותו שנים רבות. בניגוד לחברים אחרים מהצבא או מהלימודים, שהקשר איתם נמוג והתמסמס לאורך השנים, עם אלכס הוא השכיל לשמר את הידידות במשך זמן רב.