פריז בתל אביב

בשעת צהריים של יום שישי, מכוניות ספורות חוצות לאיטן את רחוב שלמה המלך. תל אביב מתכוננת לעוד שבת קיצית. הקצב המהיר המאפיין את העיר בשאר ימות השבוע מאט ונרגע לקראת כניסת השבת. הבריזה הנושבת במורד שדרות קרן קיימת נושאת עימה ניחוח ים עם קורטוב נעים של מליחות. נדמה שבסוף השבוע מרגישים את הניחוח הזה ביתר שאת, אולי כי כבר אינו נמהל בעשן האגזוזים.

מרפסת הבית שלנו נמצאת בקומה הראשונה ומשקיפה אל רחוב הדסה הניצב לשלמה המלך. אפשר לעקוב ממנה אחר מסלול הנסיעה של כל אחת מהמכוניות כבר מאמצע רחוב שלמה המלך. אני עוקב ונהנה מהעובדה שאני מזהה בקלות כל דגם ודגם החולף על פניי.

המכונית של אבא היא בצבע תכלת בהיר - רנו דופין. אני אוהב את רעש המנוע שלה וכבר יודע לזהות את הצפירה הקלה של אבא כשהיא מגיעה לפאתי הרחוב. כשצפירה זו נשמעת, אני עוקב בדריכות אחרי המכונית עד להגיעה לרמזור הגדול בצומת שדרות קרן קיימת.

הדופין שלנו נעצרת ברמזור האדום אחרי חיפושית לבנה, אבל אפשר כבר להבחין בפניו המחויכות של אבא מאחורי ההגה. ההמתנה ברמזור נראית לי ארוכה מתמיד. “תמיד הזמן פועל הפוך ממה שרוצים, לכן בחיים צריך שתהיה לך סבלנות,״ אבא נוהג לומר, וזה נכון לכל רגע בחיים.

לי אין סבלנות כמו שיש לו. אני לא יכול לחכות כבר שהאור יתחלף לירוק, אבל כשאבא מנופף בידו לשלום מבעד לחלון המכונית אני נרגע מעט ומחייך חיוך גדול חזרה. בשעה הזו הוא חוזר מהמוסך שאותו הוא מנהל במקצועיות רבה כבר שנים רבות. אין דבר אהוב עליי יותר מאשר לחבק אותו בחוזקה ברגע שהוא נכנס הביתה ולהריח את ריח הגריז הנודף מבגדי העבודה שלו.

כשמתחלף האור ברמזור מאדום לירוק, הדופין שלנו מתקדמת באיטיות. כעבור מטרים ספורים היא כבר חונה לצד המדרכה שמתחת לבניין. אני יודע שעד שהגלגלים לא יהיו מקבילים לחלוטין למדרכה, אבא יתקן שוב ושוב את החניה כי הוא קפדן ופדנט בכל מה שקשור למכוניות. לא די בזאת שהוא חנה הכי קרוב לשפת המדרכה, אלא יש עוד כמה טקסים שאבא עושה מייד לאחר מכן.

אני מתבונן כיצד הוא רוכן מעט מטה כדי לסובב את הידית הקטנה שמעלה את החלון, ולאחר מכן מסובב ונועל את חלון הצד הקטן המכונה בשפה שלנו - Le triangle המשולש. אני כבר יודע היטב איך לסובב את החלון הזה בזווית נכונה תוך כדי נסיעה כדי שיאוורר את האוטו באופן היעיל ביותר. אבא מקרב לעיתים את כף ידו לחלון הקטן ומראה לי איך הרוח משפיעה לא רק על אוורור הרכב אלא גם על מצב הרוח. “אין כמו אוויר נקי שמגיע מבחוץ תוך כדי נסיעה,״ אבא אומר בזמן שאימא צועקת ישר “רוח פרצים!״ הצעקה שלה מאשרת לשנינו שהחלון מכוון בדיוק לנקודה הנכונה. כשאבא יוצא מהדופין, רגע לפני שהוא נועל אותה הוא פותח את הבגאז׳ ומוציא כיסוי רכב המקופל לריבוע גדול, ממש כמו שמיכת הפוך עם הנוצות של סבתא אסתר. הכיסוי הוא בצבע בז׳ כדי שהפח של האוטו “לא יבער תחת השמש״, כמו שסבתא אסתר אומרת.

אבא מכסה את האוטו בצורה כל כך מהודקת המזכירה לי את הדרך שבה סבתא מהדקת את המצעים למיטה. כשהיא מסיימת, הם כל כך מתוחים עד שאפשר להקפיץ עליהם כדור מטקות קטן, וכל בר דעת יודע עד כמה קשה להקפיץ כדור של מטקה מלבד על המטקה עצמה. אני אוהב שסבתא אסתר מכסה אותי כי היא מהדקת את השמיכה מתחת למזרן כל כך חזק עד שצריך לקרוא למכבי אש כדי לחלץ אותי.

אני פותח את דלת הבית ומחכה לשמוע את צעדיו של אבא כשהוא עולה במדרגות. זה אחד היתרונות בכך שאנחנו גרים בקומה הראשונה, כי עוברת אולי דקה לכל היותר עד שאבא נמצא כבר ליד הדלת ומחבק אותי כמו שרק הוא יודע. בגדי העבודה שלו מריחים אומנם מגריז ומעט מוכתמים, אבל זה ריח שממש פותח לי את האף, בדיוק כמו שמשחת ה״וויקס״ הכחולה של סבא אהרון פותחת לו את האף כדי שהוא יריח ויעשה “מישמעקט״ - “מריחים״ ביידיש - כמו שצריך. ״Minute,״ אבא אומר ונותן נשיקה גם לאימא. לאחר מכן הוא נכנס אל המקלחת כדי להתרענן ולהחליף לבגדים נקיים.

על המדף שמעל הגומחה בקיר הקרויה “ארון אוויר״ ישנה משחה צהובה ומיוחדת המורידה את “השחור מתחת הציפורניים״ וכמובן גם את ריח הגריז שנדבק לידיים. כשהמשחה נגמרת, אבא אומר שאפשר להשתמש באבקת כביסה במקום, ואימא מוסיפה שאפשר להשתמש גם בחול “רם״ כי הוא יכול להוריד הכול. אני מבקש כהרגלי שאבא ימרח לי גם קצת מהמשחה הצהובה ושנינו משפשפים את האצבעות בקצב מהיר ובטקסיות השמורה רק לנו.

באותה העת אימא מחממת את ארוחת הצהריים על הגז, ואני מחכה שאבא יסיים להתקלח כדי שנאכל יחד שלושתנו. האוכל של אימא הוא לא הכי “איי איי איי״, כמו שאומרים אצלנו במשפחה. המזל הגדול הוא שסבתא אסתר גרה קרוב, ברחוב אדם הכהן, ומזל גדול עוד יותר שהיא מבשלת גם עבורנו כי כמו האוכל של סבתא אסתר אי אפשר למצוא בשום מקום, אפילו לא ב״הילטון״.

כשאבא יוצא מהמקלחת, על שולחן הפורמייקה הקטן שבמטבח כבר מחכות קעריות מלאות מרק ירקות עם גריסים, ועל הכיריים מתחממות בסיר כמה קציצות ברוטב צלי שזכו לשם “קלופּס״, אולי מפני שהן בלעו ביצה קשה שלמה לתוכן. אימא ואבא שותים סודה עם “ציטרון״ ואני בקבוק של קוקה קולה עשוי זכוכית שסבא אהרון הביא במיוחד מהמכולת.

אני מחכה בקוצר רוח שהארוחה תסתיים כי מייד לאחריה יהיה לי ולאבא זמן איכות השמור רק לנו, משום שבימי שישי אימא חייבת לנוח “רק לשעה״. משום מה השעה הזו הופכת בקלות לשעתיים. כשהיא אומרת “אני רק הולכת לשים את הראש,״ אבא עונה תמיד: “יופי מותק, מה דעתך אולי לשים גם את שאר הגוף? סופסוף יש לי זמן עם נחומי. עכשיו זה הזמן רק שלנו.״

בימי שישי אחר הצהריים לאבא ולי יש את הזמן שלנו לעשות כל כך הרבה דברים יחד, ואני מחכה לזה בכליון עיניים כל השבוע. בשעות האלו נשמעת לא רק השפה הצרפתית המדוברת בינינו, לרבות קטעים שאבא מקריא לי מירחוני מכוניות ומספרי ילדים, אלא גם השירים הצרפתיים של מיטב זמרי השאנסון הצרפתי מתנגנים ברקע: אדית פיאף, שרל אזנבור, ז׳ילבר בקו, איב מונטאן ובעיקר שיריו של אנריקו מסיאס, הזמר הצרפתי-יהודי שאבא אוהב במיוחד. בשעות האלו נדמה לי שפריז מגיעה לביקור בלב תל אביב.