פרק 1
תמרור האזהרה הצהוב תפס את עיניה בעודה ספונה בקבינת משאית ההובלות הנושאת את כל רכושם עלי אדמות. הילד הרים אליה עיניים ירוקות שואלות.
"אימא, למה היה כלב על השלט הזה?" עוֹמֶר הצביע על התמרור המעוין שהלך והתרחק בעת שהמשאית גמאה את העליות המפותלות של חיפה בטרטור מונוטוני מלחיץ.
"זה לא כלב, חמוד שלי", יוליה ענתה, מרוכזת בדרך שנותרה לנסיעה. היא לא הספיקה לקרוא את הכיתוב, אבל הייתה בטוחה שמעולם לא ראתה תמרור תנועה כזה. בהבזק המהיר שהספיקה לראות מהציור הוא דמה לחזיר בר, אבל זה לא נראה לה הגיוני.
"זה עוד רחוק גיברת?" המוביל היושב ליד החלון הקדמי הפנה אליה פנים חסרות סבלנות ועטויות זיפים. נהג המשאית שלצידו החליף הילוכים בעצבנות בעלייה האינסופית של הכרמל.
"אני חושבת שאנחנו קרובים". יוליה קיוותה שהיא נשמעה בטוחה בעצמה והסתכלה במפת הנייר שביקשה מריקי להדפיס לה, הדרך מסומנת עליה כנחש מתפתל בצבע צהוב זוהר.
״טוווו־טוווו", צופר המשאית רעם והנהג חבט בעצבנות בהגה, "כוסאוחתק", גידף וירק מבעד לחלון. מכונית קטנה ולבנה בדיוק יצאה מחנייה אל הכביש הצר ברוורס החלטי, גורמת להם לעצור סנטימטרים ספורים מהפגוש. יד לבנה ונשית עטויית צמיד זהב נופפה להם באדנות מבעד לחלון.
הנהג הרים ידיו בכניעה והחליף מבט של 'איך נותנים לנשים לנהוג' עם המוביל. זה החל לתקתק בתוכנת הניווט בטלפון שלו את הכתובת, מעיף מבט צר ביוליה. יוליה החניקה צחקוק מבוהל תחת חיוך אדיש ולחצה לעומר את היד, מרגישה את גופו נדרך מזיכרונות הקולות הכעוסים שחרטו בו חרדה. אולי זו טעות חשבה בפעם המיליון מאז החליטה לעבור לחיפה. זו לא הייתה החלטה שקיבלה בקלות ראש. בשנה שעברה נכנס עומר לגן חובה, ולראשונה היה במסגרת של ממש. רק בסוף שנת הלימודים, כשהגננת דיווחה בהתלהבות שעומר החל לתקשר עם הילדים ולהשתתף בפעילויות, יוליה הבינה שהייתה לו בעיה. משחזרת לעצמה את המילים המקפיאות משיחת הסיכום עם הגננת — הילד מופנם, אך החל להיפתח ואף להבין איך ליצור אינטראקציות חברתיות. עד לאותו הרגע, לא הבינה שהיו לעומר קשיים בגן. די היה בנשיקת פרידה קלה כדי שישחרר אותה לדרכה בבקרים. חלק מהילדים בכו ונצמדו להוריהם עד שהגננת שכנעה אותם להישאר בגן. לא עומר שלה, הוא תמיד היה נכון להישאר בגן עם כל הילדים ויוליה התגאתה באותם הרגעים בילד העצמאי שהוא.
כפי שהתברר לה בדיעבד, זו לא הייתה עצמאות, אלא חרדה כלשהי שגרמה לעומר להידבק לכיסאו ולא לזוז ממנו עד לסוף היום. הוא מאן להשתתף בפעילויות וסירב לדבר עם הילדים, עד שגם הפטפטנים ביותר נואשו ממנו. הגננת נשמעה גאה כשתיארה איך גרמה לו לאט לאט לתקשר עם הילדים האחרים, עד שנאות להשתתף בחזרות למסיבת סוף השנה. לא כל שנאמר בשיחה ההיא היה מובן ליוליה, אבל היא הבינה את המשמעות המשתמעת בין השורות — בנה חריג, שונה מכולם.
בפגישה החודשית שלהן בבית הקפה הקבוע, ריקי, העובדת הסוציאלית, הסבירה לה מה הכוונה בקשיים ביצירת אינטראקציה חברתית — כנראה עומר לא ידע כיצד ליצור קשר עם ילדים אחרים, וגם אם הצליח בכך, לא הבין מה נדרש ממנו בקשר שנוצר. ריקי הרגיעה אותה שזה נורמלי לגמרי בהתחשב בעבר. לאחר מכן ניסתה לשכנע אותה שתישאר שנה נוספת בדירה בבאר שבע, מנופפת מולה בצורכי הילד ומונה את היתרונות: הוא יוכל לעלות לבית ספר במקום שמוכר לו, אולי אפילו עם חבר מהגן, הסביבה תישאר מוכרת וכו'. יוליה לא נתנה למילים לשכנע אותה. כל פעם שרוח מדברית נשבה בין הרחובות בימי השרב, הריחה יוליה את הריחות שרדפו אותה ושמעה מכל עבר את הקולות המוכרים שהקפיאו את ליבה. היא ידעה שהם חייבים להתחיל במקום חדש. לפני שהוא ישתחרר, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל ההחלטה לא הייתה קלה. המילים — 'אינטראקציה חברתית' הילכו עליה אימים בעת שארזה את חפציהם, המשפט — 'הוא צריך יציבות' הדהד ברקע בעת שהדריכה את המובילים אל הדירה הקטנה. החשש שעומר יתקשה להשתלב במקום חדש ריחף סביבה כערפל באותו יום דחוס, בו בדקה דירות פוטנציאליות בחיפה.
ככל שנכנסה לשכונות הטובלות בירוק הכרמל החשש הלך והתפוגג עד שידעה שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה. היא, הם, זקוקים להתחלה חדשה. רחוק ממנו. רחוק מהמדבר. את הדירה ששכרה בסוף בשכונת נווה כרמל ראתה אחרונה, מותשת לאחר יום ארוך בו הטלטלה באוטובוסים על רכס הכרמל, בין העליות והמורדות של הכרמל. הבניין עצמו שכן על פתח ואדי צר, משקיף על מסגד בולט בכחול הרחוק של הים והשמיים. הדירה הנבחרת בקומה הראשונה, מסביב חצר משותפת ענקית הגובלת בוואדי פראי, מוקפת גדר חיה ומטופחת דיה כדי שעומר ישחק בה בלי חשש. כל כך שונה מהבנייה הצפופה והחדגונית בבאר שבע. צמרות העצים עברו את החלונות, משאירות מרווח רחב דיו לצפייה בנוף ופרטיות המבטלת כל צורך בווילון. הייתה מכולת בבניין הסמוך, ובית הספר שבו עומר ילמד היה במרחק הליכה קצר. זו הדירה, ידעה, ועוד באותו היום סגרה חוזה מול הבעלים.
"אימא, הינה עוד פעם השלט הזה", עומר צעק בהתרגשות. יוליה הספיקה לראות את קצה השלט נעלם מעבר לסיבוב. המשאית פנתה ימינה אל רחוב צר.
"את בטוחה שזו הדרך?" הנהג שאל בספקנות והסתכל במרווח בין המשאית לרכבים החונים משני צידי הכביש. "כן", יוליה ענתה, מתפללת שלא טעתה.
"אימא, מה היה כתוב בשלט?" עומר נשמע חסר סבלנות.
"לא הספקתי לראות חמוד שלי", אמרה בקול מובס והבטיחה לעצמה להסתכל יותר טוב להבא. המשאית הגיעה לסוף הרחוב.
״כוס אמוק!" הנהג קילל שוב. יוליה עצרה עצמה מלהעיר וקיוותה שרעש המנוע הפריע לילד לשמוע את הקללה הגסה. המשאית פנתה פנייה חדה לימין לאחר שתוכנת הניווט הורתה לפנות, סותרת את הקו הפתלתל על המפה שהחזיקה יוליה בידה, אבל יוליה לא אמרה דבר. הרחוב שאליו נכנסו ירד בירידה תלולה מטה. נהג המשאית שחרר בזהירות את הבלמים, והמשאית הגבירה מהירות יותר ויותר. ענפי העצים שרטו את גג המשאית, והמכוניות בצדדים נראו קרובות באופן מאיים. היה נדמה לה שלנהג לא אכפת, משולהב במבט ילדותי כאילו הוא במשחק מחשב. המשאית עברה מעל מהמורות שיצרו שורשי העצים שחפרו והרימו את הכביש, מתנדנדת כבים סוער. יוליה לפתה את עומר בחרדה וזה צחקק בהנאה פראית, עוצרת עצמה שלא לצעוק לנהג שיאט. המשאית בלמה בקצה הירידה התלולה של הרחוב כשזה הגיע לקיצו בפתאומיות.
הנהג רטן קללה שלא הגיעה לאוזניה של יוליה, והמשאית עצרה בחריקת בלמים ופנתה שמאלה. יוליה ועומר נזרקו בחבטה לראש הקבינה כשהמשאית נטתה בחדות מעלה. המנוע טרטר בכבדות והם המשיכו לזחול באיטיות במעלה ההר.
כשיצאו מהסמטה, הסתובבו סביב כיכר מוריקה ובמרכזה עץ זית, יוליה הבחינה בפינה מוכרת ונשמה לרווחה. הם הגיעו למקום הנכון.
"הינה, לכאן!" הורתה לנהג, יחד עם הקול החדגוני שניווט מהטלפון הנייד של המוביל, להסתובב אל אחד הרחובות הצדדיים. הוא נאנח כמי שמר עליו גורלו. יוליה עמדה הכן לפנייה הבאה.
"אימא, הינה שוב השלט", עומר משך בזרועה בדיוק כשעמדה להזכיר לנהג לפנות שוב. "רגע עומר", אמרה חסרת סבלנות. "עוד מאה מטרים בערך אתה צריך לקחת ימינה", ניסתה להבין את המפה והקול המונוטוני של תוכנת הניווט מאשר דבריה. "אימא", קולו של בנה הפך ליבבני מעט, כמו שתמיד קורה כשהוא לחוץ. יוליה התכווצה. "מה היה כתוב בשלט?" עומר כמעט בכה. מוזר היה לה כמה השלט חשוב עבורו. "אני מצטערת, פספסתי שוב", קולה היה מלא חרטה. "אבל אנחנו נגור ממש קרוב, אז אחרי שנסדר נוכל ללכת לראות את השלט." עיניה נדדו מפניו של הילד בחזרה לכביש ולמתווה הרחוב, אומדת מתי יגיעו לשדרות נווה כרמל ויצטרכו לפנות ימינה, יודעת שאסור להם לפספס את הפנייה. "בסדר מתוק שלי?" קולה נשמע מרוחק יותר ויותר.
עומר התכנס בתוך עצמו, מכיר את הקול הזה שלה. היה ציור של כלב על השלט, עומר היה בטוח בכך, כלב כמו שהיה ליאיר מהגן הישן. לרגע חשב שאולי גם יאיר גר פה. "הינה, פה תיקח ימינה", אימו אמרה פתאום והמשאית נכנסה לרחוב צדדי יותר. משמאל הייתה גינה קטנה שבה שני עצים גבוהי צמרת ודשא ירוק. עומר הסתכל עליה בפליאה. היו שם כמה כלבים אפורים־חומים, עם אף מחודד וארוך, עימו הפכו גושי דשא באגביות. אולי כל הכלבים פה נראים ככה, חשב והסתכל על אפו המחודד של אחד מהם התחוב באדמה התחוחה.
הוא לא קרא לאימא שלו שתסתכל על החיות המשונות. כבר ידע. כשהיא משתמשת בקול הזה שלה, גם ככה היא לא מקשיבה.
***
חזיר בר הוא יונק גדול החי במגוון רחב של בתי גידול ותנאי אקלים. מבנה גופו צר ומתאים לריצה וללחימה. הנקבות קטנות יותר מהזכרים. גובה פריט בוגר עשוי להגיע עד למטר ומשקלו - עד 200 ק"ג. גופו מכוסה בשיער קשיח ועור עבה להגנה מפני הסבך הקוצני. צבעם של הבוגרים אפור.
סיוון שפירא, שכנה של שלווה וענבל: "היה ברור שבסוף הכול יתפוצץ. כל העניין עם החזירים יצא מכל פרופורציה. אפילו יצאתי מקבוצת הווטסאפ השכונתית בשלב כלשהו, כבר לא הייתי מסוגלת לשמוע את כל הברברת. ברגע שהילדים נהיו מעורבים, הכול הסתבך עוד יותר".
רעות אברהם, מנהלת בית הספר: "הצוות הפסיכולוגי של בית הספר בדק את הילדים. הכול נראה תקין. הילדים עצמם לא היו מבוהלים מהחזירים, אתה יודע, אם ההורים שלהם לא היו עושים כזה סיפור היינו ממשיכים לחיות כולנו בדו־קיום". אנחה עמוקה. "מי היה מאמין שחזיר יכול לעשות דבר כזה".
ענבל ליפשיץ: "הזהרתי כל הזמן, החזירים האלו ממש מסוכנים, אני לא מבינה למה אתם טורחים לחקור, ברור שהחזיר התנפל עליו, ראיתי בדיוק איך זה קרה. זה היה הילד של יוליה, החדשה ההיא שעובדת במכולת. נורא".
חוקר משטרה: "ומה את יודעת על מה שהתרחש במאהל באותו הזמן?"
אורן –
ספר מעולה ממש