להמריא עם החיים

כנגד כל הסיכויים סיפורהּ של הרעיה שולה לבית איינהורן נולדתי בכפר סבא לפנינה ומנחם איינהורן, שעלו ארצה מצ'כוסלובקיה ב-1935, במסגרת פעילותם בתנועות נוער ציוניות. משפחתי הקטנה, זוג הורים ושתי בנות, השתייכה לזרם הדתי לאומי. גרנו בכפר סבא. אבא היה פרדסן וכך פרנס את המשפחה. כפר סבא של אותם הימים הייתה יישוב אשכנזי למהדרין. נדמה לי שמעולם לא נכנס אלינו הביתה בחור מעדות המזרח. לימודי התיכון עברו עליי ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב. התגוררתי בפנימייה הדתית לבנות של בית הספר. עם סיומם התחלתי ללמוד במדרשה למורים לאָמנות. גם לימודים אלו התנהלו בעיר הגדולה תל אביב. בתקופה זו חזרתי להתגורר בבית הוריי בכפר סבא. בכל יום נסעתי באוטובוס דרך זו הלוך-חזור. באחת מנסיעותיי אלו הכרתי את מוטי. אחיו דוד, נהג האוטובוס, דאג שמוטי ישב לידי. במהלך כמה חודשים נפגשנו באוטובוס יום אחר יום. דיברנו ונהנינו זה מחברתה של זו, אבל לא חשבתי לצאת אתו. הרי לא יעלה על הדעת שאצא עם בן עדות המזרח. מוטי סיפר לי על המשפחה הגדולה שלו, על הוריו, אחיו ועל ירושלים שאהב כל כך. דבריו עניינו וסקרנו אותי. הרגשתי נוח לדבר אתו. שיתפתי אותו בחיי: במה שקורה לי ובנושאים בהם התלבטתי. דיברנו כמו זוג חברים טובים. למעשה, מהסקרנות שלי ומהחברוּת שהתפתחה בינינו - צמחה האהבה. כשמוטי הציע שנצא יחד לבילוי, הסברתי לו שהוריי לא יסכימו לכך בשום אופן. שישה חודשים עברו עד שסוף-סוף הסכמתי לצאת אתו, אף-על-פי שידעתי היטב מה הוריי יחשבו על כך. עד היום אני זוכרת את הסרט "רחוב פרדריק 10" בכיכובו של גרי קופר, בו צפינו בבילוי המשותף הראשון שלנו, אליו איחרתי להגיע בשעתיים תמימות. מה יכולתי לעשות?! היה עליי להמתין עד צאת השבת. בלי ספק, היו אלה השעתיים הגורליות ביותר בחיי. מוטי לא התייאש והמתין לי! מאז ואילך היחסים שלנו הלכו והתפתחו במהירות. התחלתי לנסוע במיוחד מכפר סבא לתל אביב כדי להיפגש אתו. דיברנו על התָכניות לעתיד. מוטי ראה את עתידו בקואופרטיב אגד. לימודים גבוהים לא עניינו אותו ולא היוו נושא שדובר בו בבית הוריו. אני ידעתי שאעבוד במקצוע שלי ואהיה מורה לאָמנות. בינתיים הגיעה שנת הלימודים האחרונה שלי לסיומה. עמדתי בבחינות הבגרות והתגייסתי לצה"ל. ערב הגיוס שלי יצאתי עם מוטי, ובתום הבילוי הוא ליווה אותי לכפר סבא. הגענו לרחוב בו שכן בית הוריי, אך הקפדנו לא להתקרב. הוריי הרי לא ידעו דבר על הקשר בינינו. אבל אבא ואימא הבחינו בנו. שניהם יצאו מהבית לבושים בפיג'מה ופסעו לעברנו בכעס. אבא, בלי לומר מילה, הניף את ידו והנחית על לחיי סטירה. "לכי הביתה, מה את חושבת שאת עושה? מה יש לך בכלל לעשות אתו?" זעם לעברי. הנחתי את כף ידי על לחיי הבוערת והבטתי על הוריי בתדהמה. מוטי היה המום לא פחות ממני. אמרתי לו שילך. פסעתי בעקבות הוריי הביתה, ובאותו רגע גמלה בלבי ההחלטה: איש לא יגיד לי מה לעשות ואיך לחיות. אני יוצאת למלחמה. בלשכת הגיוס ביקשתי לשרת רחוק מהבית. נשלחתי לקורס שרטוט בן חצי שנה, שהתקיים בתל אביב ואִפשר לנו להמשיך ולהיפגש בלי שהוריי ידעו על כך. מיום ליום גבר בי הביטחון שמוטי הוא הגבר עִמו אני רוצה להמשיך את חיי. איש לא ימנע זאת ממני. בסוף הקורס נשלחתי לבסיס של חיל הנדסה בבאר שבע. שמרנו על קשר בעזרת מכתבים שנכתבו כמעט על בסיס יומי. כשסוף-סוף יצאתי הביתה, פעם בשבועיים-שלושה, חולה מגעגועים, אסור היה לי לפגוש את אהוב לבי. אזרתי אומץ וניסיתי לדבר על כך עם הוריי, הסברתי להם שאנחנו עדיין יחד, אוהבים ומתכננים עתיד משותף. הדברים עוררו ויכוחים מרים ומריבות קשות. הוריי רק התבצרו בעמדתם. מדי פעם נסעתי לסוף שבוע מבאר שבע היישר לנתניה, לביתו של יוסי, אחיו של מוטי. שם ביליתי את השבת עם המדים, כי לא היו לי בגדים להחלפה. לפעמים מוטי הגיע לסוף שבוע בבאר שבע. עשינו הכול כדי שנוכל להמשיך ולהיות יחד. ארבע שנים נמשך הרומן שלנו כמעט במחתרת. מוטי לא נכנס ואף לא התקרב לבית הוריי. גם היום, ממרומי גילי, כואב לי שדעותיהם הקדומות של ההורים הרסו את השנים היפות ביותר שלי, שנים של אהבת נעורים. תאריך השחרור שלי נקבע לספטמבר 1961. רציתי להתחיל לעבוד מיד כמורה. לשם כך נדרשתי להירשם מראש במשרד החינוך. הבנתי שכאישה נשואה יהיה לי קל יותר לקבל עבודה. בעצה אחת עם מוטי החלטנו שאין טעם לחכות עוד וניגשנו לרשם הנישואין. משרד החינוך שיבץ אותי לעבודה בתל מונד. עתה היה עלינו להחליט היכן נגור. אבל לפני כן יש להתחתן. הרי לא אעבור לגור עם מוטי ללא חתונה. מה עושים? בצר לי פניתי לקצינת ת"ש (תנאי שירות) של פיקוד דרום. סיפרתי לה שאני רוצה להתחתן ושהוריי אינם מוכנים להכיר בבן זוגי. ויתרה מכך, הם אינם מוכנים לממן לנו חתונה ומגורים. "אני בכלל לא מעזה להגיד להם שאנחנו מתכוונים להתחתן," מיררתי בבכי. "אל דאגה," הקצינה הניחה יד מרגיעה על כתפי, "הצבא יעזור לך." וכך בדיוק היה. הקצינה היקרה דיברה עם הרב מרדכי פירון, מבכירי הרבנות הצבאית ומי שיהפוך בשנות השבעים לרב הראשי של צה"ל, והוא הסכים להשיא אותנו. בשמחה קיבלנו את ההודעה שהחופה תיערך באולם "בית לורנס" של הוועד למען החייל ביפו בעשרים ושבעה ביוני 1961. כעת יכולנו להדפיס הזמנות ולחלק אותן בין חברים וקרובי משפחה. בערב פסח תשכ"א, כחודשיים לפני החתונה המיועדת, הגעתי הביתה לחופשת חג ומסרתי להוריי את ההזמנה. "תרצו או לא - אנחנו מתחתנים," הודעתי להם. בבית קמה מהומת אלוהים. "את ילדה," צעק אבי, "את לא יודעת מה את עושה." "סתם לעשות לנו דווקא," המשיך בכעס. בני משפחה אחרים הגיעו לדבר על לבי. אמרו שאני מתעמרת בהוריי. הזהירו אותי שאתחרט על כך והתחננו שאשנה את דעתי. אך אני עמדתי בכל אלה בגבורה. נחושה ובטוחה בהחלטתי. באין ברֵרה פנה אבי לעצת הרב הראשי של כפר סבא. "אם הילדה בהיריון," פסק הרב, "אין לך ברֵרה אלא להשיאה כמה שיותר מהר. אם אינה בהיריון, לך וערוך לה חתונה יפה כמקובל. ולא - אנשים ירכלו על כך שהיא בטח בהיריון." אין דבר מפחיד יותר בעולם הדתי מרכילות. אבא שלי הבין שאין לו ברֵרה. "תגידי לחבר שלך שיביא אלינו את ההורים שלו," רטן אבי. במהלך חול המועד הגיעו אלינו מוטי והוריו מירושלים עם אחותו זהבה, שהגיעה מחיפה כדי לתמוך ולגשר בין הצדדים. שתי המשפחות התייחסו בחשדנות זו לזו. זהבה ששלטה בכמה שפות, פנתה אל הוריי בגרמנית, כיוון שהייתה בטוחה שאשכנזים אינם דוברי עברית. אחרי כמה מילות נימוס ניגש אבא שלי לעניינים. "מה אתה נותן ומה אני," הוא שאל את צדוק, חמי לעתיד. צדוק דבי הביט בו בחיוך דק. "יש לי עשרה ילדים לחתן. אין לי יותר מדי מה לתת..." החתונה התקיימה כמתוכנן. הוריי עזרו במימון החגיגה וגם דאגו שאהיה כלה יפהפייה. את הנדוניה קיבלתי כדת וכדין: מפות, מגבות, כלי מיטה ועוד. מבעוד מועד תכננתי וציירתי בקפידה את השמות שלנו, כפי שיירקמו על אביזרי הטקסטיל, אלא שאחרי החתונה התברר לי כי אמי דאגה לרקמה משלה. על כל פרטי הנדוניה נרקמו ראשי התיבות ש"א - שולמית איינהורן. הרי היה לה ברור כשמש שבקרוב נתגרש. חוץ מנדוניה לא קיבלנו מהוריי דבר. החלטנו לקבוע את מושבנו בנתניה. מצאנו דירה קטנה להשכרה. חיינו המשותפים החלו. מדי פעם הגענו לבקר את הוריי בכפר סבא. רציתי בכל מאודי להוכיח להם שטעו. רציתי שיראו עד כמה מוטי בחור נהדר ובעל נפלא. אבל לא רק הם התקשו לראות מעבר לדעות הקדומות. גם כל השכנים והמכרים שלנו לקו בכך. הרגשתי את עיניהם העוקבות והבולשות אחרינו מבעד לתריסים, כשאנו פוסעים ברחוב. ידעתי היטב שהם מצפים לראות את המסכנה שהתחתנה עם בחור ספרדי, נשרכת אחריו מוכה וחבולה, וגוררת אחריה עשרה ילדים. "שיחשבו מה שהם רוצים," הרביתי להרהר, "לא אכפת לי." אהבתי את מוטי. הוא אהב אותי. חוץ מזה שום דבר לא היה חשוב. חלפו שנתיים מאז שהתחתנו. שנתיים של מגורים בבית שכור. חשבתי שהוריי ודאי כבר הבינו שבחרתי נכון. מוטי התקדם יפה בתפקידיו באגד. הנישואין שלנו יציבים ומאושרים. אולי כעת הם ייאותו לסייע לנו ברכישת דירה. שטחתי את בקשתי לפניהם והבטחתי שנחזיר להם את הכסף בהמשך. אימא שלי לא אמרה מילה. קמה מהספה, ניגשה לדלת ופתחה אותה לרווחה. "איך שהצעת את המיטה, כך תשני בה," אמרה לי ובתנועה רחבה הראתה לי את הדרך החוצה. בכיתי בכי תמרורים כל הדרך מכפר סבא עד נתניה. "לעולם לא אבקש מהוריי גרוש," נשבעתי בלבי. וכך היה. בינתיים הלך מוטי מחיל לחיל. עודדתי אותו בכל לבי. ראיתי כמה הוא מוכשר וידעתי שיגיע רחוק. מוטי השתתף בקורסים שונים של אגד וגם נקרא לשירות מילואים תכוף. נשארתי לבד בבית לא מעט, אבל הייתי מוכנה לכך. העיקר שיתקדם וימצה את היכולות שלו. כשהתלונן בפניי על היחס לחיילי המילואים, אמרתי לו שילך לקורס קצינים ויפעל לשינוי המצב. מוטי הקשיב לי, וכמו כל דבר שעשה בחייו, גם את הקורס הזה הוא גמר בהצטיינות. חניך מצטיין זוכה לכך שהוריו נקראים לחשוף את דרגותיו. הצעתי לאבא שלי שיגיע לקורס ויזכה בכבוד הזה. אבי, ציוני בכל רמ"ח אבריו וישראלי גאה, לא יכול היה לסרב. הוא הגיע לטקס, חשף את הדרגות של מוטי, ואל מול עיניי הבוכיות הם התחבקו בפעם הראשונה. הלב שלי התפוצץ מגאווה ומאושר. אבי הבין שטעה והצליח סוף-סוף לראות את מוטי כמות שהוא, מעבר לדעות הקדומות. את אמי ההצלחות שלו לא הרשימו. "הוא מתקדם על הגב שלך," אמרה לי לא פעם, "הוא הולך קדימה ואת הולכת אחורה." אם ביקרה בביתי וראתה על השולחן זר פרחים שמוטי הביא, קבעה ללא היסוס: "שולה, הוא כנראה עשה משהו רע." כל זה לא העיב על אושרנו. היינו בטוחים בדרך שלנו ובאהבה שלנו. הדבר היחיד שהעציב אותנו היה העובדה שאיננו מצליחים להביא ילד לעולם. בהתייעצות עם רופא התחלנו טיפולי פוריות. הטיפולים עלו הון ונאלצנו לקחת הלוואה מהבנק. העיקר לא לבקש דבר מהוריי. ב-1966, חמש שנים אחרי החתונה, חבקנו סוף-סוף בת ראשונה. קראנו לה בשם התנ"כי היפה מרב. ארבע שנים אחר כך נולדה נטע, ועוד שמונה שנים חלפו עד שזכינו בבננו און. היינו הורים גאים ומאושרים. הוריי היו סבא וסבתא נהדרים. הם אהבו את הילדים שלנו בכל לבם. בשנת 1988 נזקק אבי לניתוח. ערב הניתוח הוא צלצל למוטי וביקש לראותו. מוטי הגיע לבית החולים למחרת בשבע בבוקר, חצי שעה לפני שאבי נכנס לחדר הניתוח. "אני רוצה להתנצל בפניך ולבקש ממך סליחה," אמר לו אבי היקר, "ויש לי בקשה אליך: אם לא אשרוד את הניתוח ואלך לעולמי, אנא, אל תתנכל לפנינה." עד היום כשמוטי ואני מדברים על זה, דמעה מרצדת בעיניו. אבא שלי לא שרד את הניתוח. מוטי שנתן לו את מילתו, עמד בה, אף-על-פי שאמי נותרה מנוכרת אליו עד יומה האחרון. למרות העלבון והדחייה שמוטי ספג מהוריי, בעיקר מאמי, הוא מעולם לא דיבר עליהם סרה בפני הילדים שלנו. רק בשנים האחרונות העזנו וסיפרנו להם על המאבק, שנאלצנו לנהל מול ההורים על מנת להתחתן, ועל כך שאמי מעולם לא השלימה עם הנישואין הללו. הם היו המומים. בניגוד להוריי, הוריו של מוטי, אחיו ואחיותיו קיבלו אותי בזרועות פתוחות וחמות. תמיד עם חיוך על השפתיים וידיים מושטות לחיבוק. יש להודות שהבדלי המנטליות בין שתי המשפחות הפריעו לי לא אחת, אבל ידעתי שאלה הן זוטות ושאין לכך חשיבות. כי כשרוצים ואוהבים – הכול מסתדר.