פרופיל מזויף

הקובה הכי טובה במזרח התיכון בא לי למות. אוי מאמי הם חופרים לך? לבוא להציל אותך? לא, תעזבי, עוד מעט זה יגמר את יודעת שאם רק תגידי מילה תוך עשר דקות אני שם כדי לחלץ אותך. תוך שתי שניות אני מחזירה אותך מעידן האבן לעת המודרנית יסמין חייכה בעודה קוראת את המשפט האחרון מהסמארטפון שלה. היא דמיינה את ריף מגיעה בדהרה בפג'ו הקטנה שלה, עוצרת בחריקת בלמים לידם על שפת הטיילת העמוסה במכוניות, מעמיסה אותה על כתפה ב'סחיבת פצוע' וחוטפת אותה. "את יודעת שהלן המליטה בשבוע שעבר. את זוכרת את הלן?" שאל אותה אביה היא הניחה את הטלפון שלה בצד ונשאה אליו את עיניה. "הלן? העֶגלה? " שאלה "בדיוק. העיוורת. זוכרת איך הצלת אותה? רציתי לשחוט אותה איך שהיא נולדה ואת לא הסכמת לי. היית רק בת תשע. אמרת שתטפלי בה בעצמך - ובאמת טיפלת, והנה. זו כבר פעם רביעית שהיא ממליטה". יסמין ידעה שהוא לא מצפה ממנה לתגובה. כבר בשנות העשרֶה שלה היה עליה להשלים עם כך שהיא תיאלץ לשמוע את הסיפור הישן הזה, שהוא כל כך אהב לספר שוב ושוב לאורך כל חייה. "טוב. מה אתה רוצה. היא בדיוק קראה אז בבית ספר את הספר על הילדה הזאת. הלן קלר", הוסיפה אמה את השורות שלה לדיאלוג המסורתי. "כולם אמרו לי שאי אפשר לגדל פרה עיוורת. שהפרות האחרות יציקו לה ויקחו לה את כל האוכל", המשיך אביה, "ושלא יהיה לי סיכוי לחלוב אותה. 'אי אפשר לחלוב פרה עיוורת', הם אמרו לי. אבל את התעקשת. סידרנו לה תא נפרד והיית באה אליה כל יום. זוכרת?" יסמין הנהנה. יניב אחיה צחק עליה פעם שאם רק הייתה יודעת את ההשלכות של אימוץ הלן - על עשרות השנים בהן תצטרך לסבול שחזור אינסופי של האירוע בשיחות עם הוריה – הייתה נותנת לה להישחט בלי למצמץ. אבל עכשיו שום דבר כבר לא יעזור. "אז מתי נראה לך שאת חוזרת לעתיד?" הבהב שוב הסמארטפון "לא יודעת. אחרי שהם יחליטו סוף סוף לשחרר אותי", השיבה . "משעמם לי ואין פה מה לעשן" "לא נורא. תחזיקי מעמד עד שאחזור" "אוף  אני רעבה. לחכות לך? אכלת אִתם כבר? אני רוצה לאכול לפני שנצא. לא בא לי להתעסק עם אוכל במסיבה" "קחי חמודה, יש פה קובות ועלי גפן שאמא הכינה". אביה הושיט לה קופסת פלסטיק ששלף מהסל. "במה זה ממולא?" "מה את דואגת? קחי את הקטנים יותר. הם צמחוניים. עם פטריות" יסמין שלפה קובה אחת ונגסה בה. "רוצה נס קפה?" שאלה אותה אמה ושלפה את התרמוס המיתולוגי שלה. "מה זה? עם חלב רגיל?" שאלה יסמין. "אז עם מה? חלב סויה?"השיב אביה בזלזול. "קפה שותים עם חלב רגיל. של פרה". הסניף של קפה ג'וני נמצא במרחק כמה עשרות מטרים מהם בלבד, בצדו השני של הכביש. יסמין הביטה בו, מתלבטת אם לגשת אליו. "אולי אני אלך להביא לי קפה הפוך", אמרה. "רוצים גם?" "למה צריך? יש לנו פה את התרמוס שלנו", השיבה אמה. "טוב, אני מכינה לי משהו קטן. שיהיה לאוכל מספיק זמן לרדת לפני שנצא. לא בא לי להגיע כבדה ", בצבצה ההודעה בטלפון. "אל תחכי לי", היא השיבה לה. "תראי מה זה. כל הזמן היא עם הטלפון", אמר אביה, מחווה בידו תגובת מחאה. "מה יש לך שם עם המכשיר. מה זה, איזה בחור שאת כותבת לו? " "משהו כזה", השיבה יסמין. היא הרימה את ראשה, הניחה את הטלפון הנייד לצִדה והביטה סביב בחשש. אזור הטיילת לא היה מרחב המחייה הטבעי שלה והסיכוי שיעבור במקום מישהו שמכיר אותה היה נמוך. זו היייתה מראש הסיבה לכך שהיא הסכימה לפגוש אותם כאן ועדיין לא רצתה לחשוב על תסריט שבו מישהו מזהה אותה יושבת כאן עם הוריה, על הכיסאות המתקפלים, אותם הציבו באמצע הטיילת, אוכלת מקופסאות הפלסטיק שהביאו מהמושב. אפילו אם רק היו מסכימים לשבת על החול הדבר היה נראה טוב יותר. אלא שהם התעקשו לשבת על הכסאות שהביאו ולהניח אותם על הטיילת עצמה. "אם אני בא לתל אביב ביום שישי אני לא יושב על החול", הכריז אביה כשהציעהלפרוש מחצלת קרוב לים. היא וריף צחקו תמיד על כך שהטיילת היא האזור החוב"תי של העיר – עמוסה בתושבי פריפריה שאינם תל אביבים בעליל. אבל אפילו על הרקע הזה הוריה נראו כמו חייזרים שנחתו מהירח. אביה, עם הכיפה הסרוגה לראשו, הסנדלים, חולצת הכפתורים הקצרה ומכנסי הדגמ"ח החגיגיים שגייס לטובת הביקור. לידו אמה, עם החצאית השחורה שלה והחולצת השחורה המבריקה. ניכר היה בה שהיא השתדלה. יסמין יכלה לזהות אפילו שהיא חידשה לפני שבאה את הגוון האדמדמם של שערה. זה לא עזר יותר מדי. היא עדיין נראתה כמו מישהי שנחטפה בבוכרה, הועלתה על מסוק ושולשלה עם חבל ישירות לכאן, לתל אביב. יסמין התכווצה. "אז את אומרת שאת בעצם קפיצת הדרך", צחקה עליה ריף בפגישה השלישית שלהן, כשיסמין הפליגה בתיאוריהם של הוריה, בניסיון להמחיש לה עד כמה אין שום קשר בינה לבינם. "לפי מה שאת מתארת זה כאילו שהאדם הניאנדרטלי קם יום אחד והוליד את ההומו-סאפיינס", הוסיפה. "משהו כזה", השיבה יסמין, מבלי להתכחש לדימוי. היא שלפה סיגריה בניסיון להתגבר על המבוכה שבחברתם. בדיקה מהירה שערכה בכיסיה העלתה שהיא לא הביאה עמה מצית או גפרורים. היא הביטה על העוברים ושבים ועצרה את הראשון שעבר על פניהם עם סיגריה דולקת בידו. זה היה בחור בן גילה בערך, באמצע שנות העשרים שלו, שצעד לכיוון החוף. "סליחה, יש לך אש? " שאלה. "כן. בטח". הוא שלף מצית מכיסו והושיט לה, , מביט בעיניה בעניין. "את לא מוכרת לי מאיפהשהו?" שאל. "לא נראה לי", השיבה בשפתיים מצומצמות, בעודה מדליקה את הסיגריה. "בטוח?" "בטוח", אמרה והשיבה לו את המצית. הוא הכניס אותה לכיסו. ואז, רגע לפני שהתכווןלהמשיך ללכת - נפל לו האסימון. והוא התכופף על ברכיו בתיאטרליות, וספק את ידיו במעין מחוות הכנעה. "די, משוחרר", אמרה לו יסמין. הוריה הביטו בעניין בנעשה. "מה זה? את מכירה אותו?" שאל אביה. "לא", השיבה יסמין. "זה סתם קטע תל אביבי כזה". הטלפון רטט. זו הייתה שוב ריף ששלחה לה סלפי של עצמה, אוחזת סנדביץ' ענק ועמוס כל טוב, פוערת את פיה ומנסה לנגוס בו בזמן ששפתיה מכוסות במיונז ובחרדל אותם שפכה פנימה בכמויות מסחריות. "דוחה", היא סמסה לה במהירות "סנדביץ' מלכים", הגיעה מייד התשובה. "שמעת שחלי בהיריון?" המשיך אביה. "כן. אמא ספרה לי", השיבה יסמין. "שיהיו בריאים. ילדים הוא יודע לעשות, האריתראי. לא יודע איך הוא מגדל אותם. אבל לעשות הוא יודע", הניף אביה את ידו בחוסר אונים. חלפו כבר חמש שנים מאז שחלי חזרה מהחופשה ההיא באילת יחד עם סאמרה, ובישרה למשפחתה שהחבר החדש שלה הוא פליט השוהה בישראל באופן לא חוקי ועובד בשטיפת כלים במלון רויאל ביץ' – ועדיין, אביה לא הסכים לקרוא לו בשמו הפרטי ולו פעם אחת. מבחינתו הוא נותר 'האריתראי', ותו לא. "המזל שלהם הוא שלפחות הדת של הילדים אצל היהודים נקבעת לפי האמא. אחרת הם עוד היו עכו"ם. את יודעת מה זה עכו"ם יסמין?"דחק בה "יודעת אבא", היא השיבה. "עובדי כוכבים ומזלות", הוא התעקש להדגיש. "את יודעת שהיא קיבלה קידום? מנהלת משמרת בשופרסל", הסבה אמה את השיחה אל מסלול חיובי יותר. "רק מה, לוקח לה עשרים דקות נסיעה לכל כיוון. נהיו פקקים בכניסה לנתיבות בבוקר". "היא צריכה להיזהר עכשיו אחות שלך. שמעת שפתחו סניף של רבע מחיר בנתיבות? אמא סיפרה לך? מי יילך לשופרסל עכשיו. את לא מאמינה איזה מבצעים יש שם. הייתי שם היום בבוקר. יש שישיית בירות בשלושים וחמישה שקל. איזה מותג גרמני. את מאמינה? בקבוקים של חצי ליטר. זה שש שקל לבקבוק. אפילו פחות. שתי שישיות קניתי! ואיזה אבטיחים יש שם. אבטיח שלם קניתי שם, מהגדולים - בעשרים- שקל! אצל הירשברג אני לא קונה אבטיח במחיר כזה". "מה את מתכננת ללבוש? אני מתלבטת איזו שמלה לקחת. בא לי שנהיה מתואמות." "איך זאת?" יסמין הבחינה בזווית העין בהודעה - ולא חלפו שתי שניות לפני שהתמונה שהתלוותה אליה בצבצה על המסך. יסמין מהרה להטות את הטלפון כדי למנוע מהוריה להבחין בה. ריף נראתה בה לבושה בשמלה פרחונית קצרה, רגליה פסוקות במכוון כך שאי אפשר היה לפספס את התחתונים האדומים שלה. "זונה", היא מלמלה. "מה זה?" שאל אביה. "לא כלום", היא השיבה. "זונה", היא הקלידה במהירות "מה אני אעשה. משעמם לי מאמי. נו כבר. אני מחכה לך. לא אמרנו בכלל שההורים שלך דתיים? תיכף נכנסת שבת ", השיבה ריף. "פקקים? בנתיבות?" יסמין חזרה לאיטה בקול על דברי אמה בעודה מקלידה את תשובתה לריף. "רק בעוד שלוש שעות. וזה לא מפריע להם". "כן. עשר דקות אני עומדת ברמזור בכניסה לפעמים", השיבה אמה "אז תגידי להם שבגלל שעון קיץ הקדימו את השבת. חוץ מזה יש להם לפני זה איזה שמונה שעות נסיעה למושב שלכם. לא?" השיבה לה ריף. יסמין הפנתה מבטה לים, בוחנת את השמש היורדת. "עוד מעט שבת נכנסת ", מלמלה אל אמה. "שטויות. אלוהים יסלח לי. מחר בבוקר נלך לבית כנסת. חוץ מזה בשעות האלה בתוך שעה וחצי אני בבית", השיב אביה, "אם כבר באנו לתל אביב נראה את השקיעה בים". "בכל זאת. שלושה חודשים לא באת הביתה", הפטירה אמה. גם על התלונה הזו יסמין לא אמרה דבר. בסתר לבה כבר החלה להתחרט על כך. אחרי הפעם האחרונה בה ביקרה במושב נשבעה שהיא לא תגיע אליהם פעם נוספת בלי רכב שיאפשר לה לחזור לעיר מתי שהיא רק רוצה. מוטי, הבן של השכנים, אתו לקחה אז טרמפ אל המושב ואתו תכננה לחזור – החליט פתאום שהוא נשאר לישון במושב. כך שהיא נתקעה אחרי ארוחת ערב בבית ההורים. אבדן השליטה בסיטואציה שיגע אותה. אלא שעכשיו היא לא ידעה פתאום מה עדיף – להיות תקועה אִתם כאן על חוף הים בלי לדעת מתי יחליטו ללכת, או להיות כלואה אצלם בבית במושב. "איזה יופי פה. אין כמו שקיעה בים", הכריז פתאום אביה. "בואו, נצטלם. תסלח לי, בחור!", עצרצעיר שעבר לידם עם אוזניות, עסוק בריצת הערב שלו כשהוא ללא חולצה, ולובש טייץ קצרים. "אתה מוכן בבקשה לעשות לנו תמונה עם הבת שלנו? שלושתנו ביחד?" נדמה היה לה כאילו הוא מנסה לשבור את השתיקה ולהעביר את תשומת הלב מהנייד שלה אל הנייד שלו. הבחור עצר ונעתר מיד. היא לא יכלה שלא לשים לב לכך שהוא מדגמן נחמדוּת מופגנת, מנסה להוכיח שהוא אינו מתנשא על התיירים הפרימיטיביים שהגיעו מהפריפריה לעירו. "קח. אתה מכיר את זה? מפה זה מצלם ופה לוחצים", הסביר לו אביה כשהוא מוסר לו אתהסמארטפון שלו כאילו מדובר במערכת שליטה בלוויין של נאסא. הבחור צילם את שלושתם מחייכים. כשניגש להחזיר את הטלפון הוא חייך אליה והרים את ידו בהצדעה. יסמין שחררה אותו בהצדעה משלה. "מה זה, למה הוא מצדיע לך? מכיר אותך מהצבא?" שאל אביה. "לא יודעת. לא מכירה אותו", השיבה יסמין. "מוזרים כל התל אביבים, עם הסימנים שלהם", הוסיף אביה כשהבחור התרחק. "דווקא בחור נחמד. מצאת חן בעיניו", הוא קרץ אליה. יסמין לא האמינה שזה קורה לה. מה הסיכוי שביום שישי לפנות ערב על הטיילת היא תיתקל בזה אחר זה בשני בחורים שמזהים אותה מהנאמבר שלה במסיבות ב"עמורה". "אל תשאלי מה. צ'יזי בדיוק סימס לי שהוא גם מגיע. עם כנפו וריבלין וכל החבר'ה. איזה התרגשות!" "אל תשאלי איזה פדיחות" "מה קרה?" "כלום. אני אספר לך כשאני אחזור" "חוץ מזה, אני ואמא באנו כדי לספר לך משהו", המשיך אביה. "טוב, תעזבי שמלה. יש דברים יותר חשובים. מה ניקח?" "מה, מה קרה?" שאלה, הרימה את ראשה וראתה שהוריה משתהים, , ממתינים. "אני לא יכול לדבר אתך כשאת כל הזמן בטלפון", השיב אביה. "הנה, אני שמה אותו הפוך על שקט", אמרה והניחה את המכשיר על הספסל שעליו ישבה, כשהוא הפוך באופן מופגן. "אז מה קרה?" אביה התמהמה בתשובתו גם עכשיו, והביט אל הים. "אבא לא מדבר על זה, אבל כבר קשה לו מאוד להחזיק את המשק. את יודעת שכסף הוא לא עושה כבר הרבה זמן, אבל זה הגב שלו שהורג אותו", אמרה אמה. " גם א את החמישים חולבות שנשארו, כבר קשה לו להחזיק. את יודעת שאני צריכה לעזור לו לצאת מהמיטה בבוקר?" "זה לא השתפר? הגראס הרפואי לא עוזר לו?" תהתהיסמין. "מה זה? הקנאביס?" השיב אביה. "זה לא בשבילי הדברים האלו. אני בחיים שלי לא עשיתי את הדברים האלו ואני לא אתחיל עכשיו", הוא נופף באצבעו. "אז מה אתה עושה עם זה?" שאלה יסמין. הטלפון רטט, אבל היא התאפקה מלהפוך אותו. "האריתראי של חלי עוזר לו. אבל אבא לא יכול להעביר לו את המשק. במושב לא יסתדרו עם זה. האפריקאים האלו לא בנויים להחזיק משק", אמרה אמה. "אתה לא חייב לעשן אותו, אתה יודע", הזכירה יסמין "זה סם. אמרתי לרופא שאת זה ישמור למטופלים האחרים שלו", השיב אביה. הטלפון רטט שוב. "טוב. אבל הבאתם אותו אתכם. נכון?" שאלה יסמין בחשש. "גם את לא צריכה את זה", אמר אביה. "אמרתי לך. זה לא בשבילי. לחבר שלי יש כאבים. הוא עשה תאונת אופנים לפני שבוע". "מתי כבר תכירי לנו את החבר הזה?" "לא יודעת". הטלפון רטט בשלישית. היא לא התאפקה והפכה אותו. "או יותר מדוייק, השאלה היא מה ניקח קודם", המשיכה ריף לכתוב. צילום של בקבוק מים מינרליים הופיע עכשיו על המסך. "MD - יש", נכתב בהודעה שליוותה אותו. "החלטתי למכור את המשק", הכריז אביה. יסמין הרימה את מבטה שוב מהסמארטפון – אבל נאלצה להחזיר אל המכשיר את עיניה [להחזיר לאן אל מי?]מיידית, שכן ריף איבדה עכשיו את המעצורים. בזו אחר זו שטפו התמונות את הטלפון שלה. יסמין יכלה לדמיין אותה, יושבת על הכיסא בסלון שלהן עם סיגריה בידה האחת - בעודה מקלידה באקסטזה בידה השנייה. הצילום הבא היה של בקבוק עם נוזל בצבע אדמדם, דמוי מיץ פטל בתוכו. "מיץ גת - יש", נכתב לידו. מייד אחר כך הופיעה תמונה של חתיכת נייר זעירה, ולידה שני כדורים לבנים דמויי אקמול. "קרטון – יש, קונצרטה – גם יש". "תמכרו את המשק? למי?" "הבן של ג'רבי רוצה לשכור אותו" "איזה בן? רוני?" שאלה יסמין, לראשונה בשיחה היא יצאה לרגע מהבעת האדישות שלה. "לא. הקטן יותר. בני". "בני? מהכיתה שלי? הוא רוצה להיות חקלאי? בפעם האחרונה ששמעתי עליו סיפרו לי שהוא נהיה עבריין. יש לו ארגון פשיעה קטן". "והכי חשוב..." יסמין ידעה מה תהיה התמונה הבאה - והיא אכן הופיעה מייד על המסך. קופסה קטנה עגולה ובתוכה תלולית אבקה לבנה. "4 גרם – יש", הופיע הכיתוב, מלווה ברצף של8שמונה סמלילי זיקוקים וליצן יום הולדת מעורבים זה בזה. "תיכף המשטרה מאכנת את התכתובת שלנו ומתייצבת אצלך בדירה", כתבה לה בחזרה. "מה שכן, את יודעת מה חסר...", כתבה לה ריף עכשיו, כשהיא מלווה את הודעתה בסמליל של פרח. "יודעת, יודעת. אני עובדת על זה. בשביל מה את חושבת שאני פה?" "סומכת עליך. התרגשות. נו בואי כבר הביתה. אני מתגעגעת" "אני לא יודע למה הוא רוצה את האדמה. אבל הוא מוכן לשלם עליה", השיב אביה. "הוא אמר שהוא צריך שטח בשביל הפעילות שלו". "טוב. הוא צריך לתת לחיילים שלו לישון איפהשהו", השיבה יסמין, "הוא בונה על הקראוונים של העובדים הזרים. או שהוא פשוט יגדל לכם בשטח שדה של מריחואנה". "לא קל למצוא קונה למשק במושב שלנו. זוכרת את וייצמן? גם לו ג'רבי הציע לחכור ממנו את המשק והוא לא הסכים. ומה במקום זה? לא רק שיום אחד הוא קם בבוקר ומצא את הטרקטור שלו עם צמיגים חתוכים - כבר שנה וחצי הוא מפרסם את הנחלה שלו למכירה וטלפון אחד הוא לא קיבל. אף אחד לא יודע איפה אנחנו נמצאים בכלל. תגידי פה בטיילת למישהו שאת ממושב פעמי תש"ז – יחשבו שאת מדברת על חוץ לארץ". יסמין חייכה. היא נזכרה כיצד הגיבה ריף כשסיפרה לה בפעם הראשונה על כך שהיא גדלה במושב פעמי תש"ז. "מה זה, ישוב מקראי?"שאלה אותה. "נשארתם שם מהתקופה הנבטית?" "מה, למה את מחייכת?", שאל אביה. "סתם. נזכרתי במשהו", השיבה. "טוב. אני מתחילה לבד. דווקא חבל. ", עכשיו הופיעה תמונה של שורת קוקאין מוכנה. יסמין השיבה לה רק בסמליל של פרצוף עצוב. יאללה. תיפטרי כבר מהזקנים. "אני לא יכולה", היא השיבה לה. "טוב. רק כשהם מוציאים את אבני הצור – אל תשכחי לעדכן אותם שהמציאו כבר את האש" "חחחחחחח" "אם מישהו מהילדים היה לוקח את המשק לא הייתי חושב למכור. אבל יניב באמסטרדם עם ההולנדית שלו כבר עשר שנים. הוא כבר לא יחזור. דורי בספרד ואת פה בתל אביב. את יודעת יסמין שכשהייתם קטנים, את היית היחידה משלושתכם שהתעניינה ברפת. את הבנים הייתי מכריח לבוא לחלוב לפעמים, אבל את, מהרצון שלך היית באה אתי. אהבת להסתובב בין הפרות. לא היה אכפת לך מהריח. אהבת להסתכל עליהן". יסמין הביטה אל קו החוף. היא זיהתה שני צעירים עושים יוגה על קו המים. "הייתי בת עשר אבא", היא הזכירה לו. "את היחידה שחשבתי שאולי יש לה אהבה לזה". "אבא, אתה יכול למכור את המשק. אני לא אהיה זו שתחזור לקחת אותו". "מי יודע. אולי תתחתני עם מישהו שירצה לגור ככה בבית גדול, במושב. בשקט". '"אני לא אחזור אבא', השיבה יסמין. "הוא דווקא שאל עליך, הבן של ג'רבי". "מי? רוני?" "לא. בני, זה שקונה את המשק" "סתםםםם. את הקוק נוריד רק אני ואת. לפני שנצא. יש פה רק שני גרם ואנחנו נהיה ששה אנשים. אם נחלק אותו בין כולם זה לא יספיק לכלום", כתבה לה ריף, מצרפת סמליל של פרצוף עם הילת מלאכים. יסמין שלחה לה בתגובה בוהן מאשרת – מורמת כלפי מעלה. "מה שכן. אם נתחיל עם הקוק לבד בבית, רק אני ואת, יש סכנה שלא נצא מהבית  "השיבה ריף. "את יודעת. גם לנו יש קבוצת וואטסאפ של כל הזקנים של המושב. רוצה לראות? תראי איזה סרטון גרופי שלח. תראי איך התרנגול הזה קורע לשני את הצורה. זה קרבות שהם עושים אצלם בחצר", אביה הניח בידה את הטלפון שלו. "אבא. די. אני לא רוצה לראות קרב תרנגולים", דחפה לידיו את הטלפון בחזרה. "רגע. יש פה גם סרטון של פר ההרבעה שלו. בביצוע. רוצה לראות?" "שלום, די. תעזוב את הילדה", נזפה בו אמה. "אז מה תעשו? אחרי שתמכרו את המשק?" שאלה עכשיו יסמין. אז זו התוכנית: קוק בהתחלה, לפני היציאה. את הMD נשתה בדרך. באוטו עםכולם. את המיץ גת נשמור לסוף הלילה. כשייגמר לנו הכוח. שכחתי משהו? קונצרטה ניקח מתי שאת רוצה – אבל בחצי הראשון של הערב. שלא נתקע עם ההשפעה שמונה שעות אחרי שנחזור". "מאמי. אל תשכחי שאני באה לעבוד". "אל תדאגי. זה יקפיץ את הרמה של ההופעה שלך." "חשבתי להשכיר מספר ירוק של מונית. מהבן של שאשי. מוטי. זוכרת אותו? הוא הפסיק לנהוג לפני חודש. סיפרתי לך? מסכן, אל תשאלי. אשתו עזבה אותו, והילד נכנס למשבר. יושב בבית - לא רוצה לצאת. שאשי הציע לי לנסות לעבוד על המונית שלו חודש-חודשיים. לראות איך זה. גם בשבילם זה טוב. ככה הוא יוכל להמשיך לנוח" [האם הקטע הזה הוא חלק מהצ'אט שלהן? אם כן אז צריף לתת באיטליקס – לא, זה לא חלק מהצ'אט) "מה? בגיל שישים תתחיל לנהוג במונית, אבא?" "למה לא? אני עוד לאבן שישים. ואת יודעת שאני אוהב לנהוג". "יש לך בעיות גב". "יש לי בעיות גב מלהתכופף לפרות כל היום. לא מלשבת באוטו". "איפה תמצא נוסעים? במושב? בשדות?" "בתל אביב"."תיסע כל יום לתל אביב אבא?" "או שאולי אני אקח את הקונצרטה שלי כבר עכשיו. אולי זה ירגיע אותי שאפסיק להציק לך. מתי נראה לך שנצא?" "נראה לי שתאספי אותי כבר מפה ישר למסיבה. נהיה מאוחר ואני חייבת להגיע לפני שכולם מתחילים. להכין את השטח" "כן. אבל אני לא אסע ריק. תמיד יש באזור מישהו שצריך טרמפ לעיר. נעשה מחיר. לאט לאט ישמעו עלי. אני אהיה מונית שירות בהלוך, מונית שירות בחזור. וחוץ מזה יהיה לי יום עבודה בתוך העיר". "זה קשה לנהוג במונית אבא. יש הרבה נוסעים דפוקים". "גם לעבוד ברפת זה קשה. לא נורא. נראה קצת תל אביב. נשטוף את העיניים. נתחיל משהו חדש. צריך פרנסה הבן אדם. חוץ מזה ככה אני אוכל לקפוץ אלייך לפעמים". "טוב. אני אפסיק להפריע לך. רק אל תשכחי שהבטחת - ג'וינטים חופשי " "זה לא רעיון טוב אבא. יאכלו אותך בלי מלח בעיר". יסמין נחרדה. רק זה היה חסר לה - שהוא יתחיל לנחות עליה ועל ריף בימי חול, בלי שום התראה. "אל תראי את אבא שלך ככה", הגיב אביה. "אני לא יודעת. זה לא נראה לי". השמש כבר כמעט סיימה לשקוע. "יאללה, שלום. בוא נזוז. כבר חושך עוד רגע", זירזה אמה את אביה. "טוב, גם ככה נפסיד את ההתחלה של היומן", אמר אביה בעודו מביט בשעונו. "רגע. תקחי את הקופסאות של האוכל", נזכרה אמה, מוציאה מהצידנית שלוש קופסאות פלסטיק גדולות ומכניסה אותן לתוך שקית. "שימי אותם במקרר. הבאנו את זה בשבילך". "אין לי איפה לשמור את זה", השיבה יסמין. "אני לא חוזרת מפה הביתה". "למה? לאן את הולכת?" "יש לי פגישה עם מישהו. אני לא יכולה לבוא עם קופסאות", השיבה יסמין והתרוממה, מוכנה ללכת. "חבל. אז תשאירי לנו אותן. נעצור בדרך ונשים לך אותם בדירה. הבאנו לך הרבה אוכל. חשבתי שתקפיאי אותו". יסמין היססה. היא לא רצתה אותם אצלה בדירה. "יודעת מה. תעזבי. אני אקח אותן". "אבל מה תעשי אִתם? האוכל יתקלקל אם הוא לא יהיה במקרר. יודעת מה, בואי, אני אשאיר לך את כל הצידנית", אמרה אמה, "היא קרה. יש בה קרחונים עדיין. תחזירי לי אותה בפעם הבאה". "טוב, אמא", יסמין נטלה מידיה את הצידנית. ו"מה עם הזה?" "מה?" "הקנאביס הרפואי". "אה, הנה. כמעט שכחתי", אמרה אמה ושלפה את השקית. "קחי. יש פה גם את המרשם. שהחבר שלך יידע איך לקחת את זה". "הוא יסתדר", אמרה יסמין. "יאללה. תמסרו ד"ש לחלי ולילדים. תגידו לה שאני אדבר אִתה. "אני הולכת". "בסדר חמודה. תבלי יפה", השיבה אמה. "תודה אמא". יסמין נשקה לה, לפתה את אביה ונשקה גם לו. אחר החלה לצעוד במהירות צפונה, על הטיילת. בעודה הולכת שלפה את מכשיר הטלפון וחייגה לריף. היא ענתה לה מייד. "זהו, הצלחת לברוח מסוביבור?" שאלה. "כן. לא האמנתי שזה ייגמר. את אוספת אותי?" "כן. אני בדיוק מסיימת להתארגן. מה להביא לך?". "אני צריכה את האאוטפיט שלי להופעה. יש ליד הצד של המיטה שקית מוכנה עם בגדי העור והכל.,חוץ משני דברים. המגפיים לא שם. תמצאי אותן מאחורי הדלת. שימי אותן בעוד שקית. והכי חשוב זה השוט. תראי אותו מגולגל, במגירה של הגרביים. שימי אותו בשקית גם כן". "בסדר. שקית בגדים, מגפיים ושוט. רק מלדמיין אותך אִתם אני נהיית רטובה. מה עם הגראס? קיבלת?" "אנחנו מסודרות". "את המלכה של המסיבה, אבל גם שלי". "יאללה, בואי תקחי אותי מפה. אני מחכה ליד קפה ג'וני. על הטיילת. מכירה?" "כן מאמי. אני והכרכרה בדרך". יסמין ניתקה והתקרבה למעבר החצייה שמול בית הקפה. מעט לפניו שכב על הרצפה הומלס מעולף. היא עצרה לידו. "אתה רעב?" שאלה. הוא לא השיב. היא הניחה לידו את הצידנית. "הנה, קח", היא אמרה לו, "יש פה את הקובה הכי טעים במזרח התיכון. שבת שלום גבר".