סגירת מעגל

קודם אדם ואחר כך רופא

מאי 2009

המתמחה הצעיר היה מתוח במשך כל השבוע האחרון, מאז ניתח את הילדה בת השתים־עשרה.

"אתה יודע מה היתה התלונה העיקרית נגדך?" מנהל המחלקה שזימן את המתמחה לשימוע ישב מאחורי שולחן רחב עמוס ניירות.

"לא," ענה המתמחה והתיישב בקצה הכיסא מול המנהל.

"השחצנות! הביטחון העצמי המופרז!" הטיח בו המנהל ועיניו רושפות.

המתמחה הצעיר, עתודאי, מתמחה בפלסטיקה, עבד במיון כשהילדה הגיעה עם הוריה בשל נגע אדום בבטנה.

"הרופא קבע את האבחנה מיד והבטיח שאין לו כל בעיה להסיר את זה," קרא המנהל מהמכתב.

המתמחה זכר את כל הפרטים. למעשה, כבר באותו הערב, לאחר הפרוצדורה במיון, הבין שטעה בבחירה בגישה הניתוחית.

"מה רצית להַראות, שאתה אלוהים?!" גער בו המנהל.

המתמחה הסיט את מבטו לארון הספרים שמאחורי המנהל.

"ותגיד לי עכשיו," המשיך המנהל כמתאגרף שלא חס על יריבו, וחובט בו ללא הרף עד שיפיל אותו על הקרשים, "מי מנתח הֵמַנְגיוֹמָה קטנה? איפה למדת דבר כזה?!" הרופא הביט לצדדים, בורח מעיניו הטורפות של המנהל, מחפש חפץ לתלות בו את עיניו.

הרופא הצעיר נזכר שההורים הגיעו אליו כי היו מאוד לחוצים, לאחר שהתאכזבו והתייאשו מהטיפול שהילדה קיבלה בקופת חולים, וחשב לספר את זה למנהל אך חשש שזה רק ילַבֶּה את האש והחליט לשתוק.

"על טיפול תרופתי להמנגיומה שמעת?" המנהל הוריד מעט את הטון ועבר לציניות.

"ודאי," המומחה חשב על הדֵרָלין.

שקט השתרר בחדר. המתמחה הצעיר תיאר לעצמו שהמנהל מתלבט איך להגיב עכשיו. כל השבוע, מאז שמע על מכתב התלונה שההורים שלחו, תהה מה יהיה עונשו. הוא ידע שאיכזב את המנהל, אך שיער שלא יפטר אותו בגלל הטעות הזאת.

והוא צדק.

"תשמע," המנהל היה עכשיו ענייני מאוד, "תכין סמינריון על הטיפול התרופתי בהמנגיומה."

המתמחה הצעיר הזדקף בכיסאו, מבין שהמנהל לא עומד לפטר אותו. הוא תיקן את ישיבתו, נשען על גב הכיסא והישיר מבט אל עיניו של המנהל. "אבל הכי חשוב," המשיך מיד המנהל בקול תקיף ורציני, "תסלק את השחצנות מראשך. תהיה צנוע! הבנת?"

מאי 2019

הוריה של נאווה הרגישו שמשהו מיוחד קורה לה. כשחזרה הביתה מהאוניברסיטה, שאלה באיזו שעה ארוחת הערב, אף שכבר שנים רבות הם מתיישבים לאכול יחד באותה שעה בערך. אחר כך הלכה לחדרה והסתגרה בו עם הנייד שלה, והוריה החליפו ביניהם מבטים תמהים. כשהצטרפה לשולחן האוכל נראתה זוהרת, הבעת פניה שמחה, ובעיניה ברק. האֵם הבחינה שהחליפה את בגדיה, ועתה לבשה חולצה חדשה שהאם לא הכירה וחצאית צמודה שאהבה ללבוש לאירועים מיוחדים.

"מה השמחה?" שאל אביה. "שוב קיבלת ציון מצוין בפסיכולוגיה?"

"לא," ענתה וחיוך גדול נסוך על פניה.

"יש לך חבר חדש!" קראה האם.

"נכון," מיהרה לאשר.

הם שוב החליפו ביניהם מבטים, כאילו ביקשו להעביר זה לזה את האושר בדיפוזיה.

"איפה הכרתם?" שאלה האם.

נאווה סיפרה שחבר משותף ערך ביניהם היכרות לפני כחודשיים.

"ואת החולצה הזאת..." תהתה האם.

"קיבלתי ממנו!" קטעה אותה נאווה, "לכבוד הבחינה האחרונה שעברתי בהצטיינות," הוסיפה בהתרגשות מאופקת.

"בן כמה הוא?"

"בן שלושים ושמונה. גרוש, בלי ילדים."

שני זוגות העיניים של הוריה ננעצו בה ככידונים. שקט משונה קטע את ההתלהבות. ההורים רצו לשמוע עוד פרטים, אבל נאווה רצתה לעבור לסדר היום...

"את מכירה את אשתו לשעבר?" אביה חקר אותה.

"לא." היתה נחרצת, ונשמע שלא רצתה לשוחח עוד על העניין. "אני גם לא יודעת פרטים."

כשנאווה נכנסה עם ארז למיטה, היה לה קשה להתפשט מולו.

"זה לא משהו רציני," לחשה לו כשפשטה את החולצה, מנסה בעצם לשכנע את עצמה.

"ברור שלא," הוא הביט בצלקת בבטנה. "מזה עשית כזה סיפור?!" הוא נשק לשפתותיה. "אין לזה כל משמעות," אמר בביטול וליטף בעדינות את הצלקת בשיפולי בטנה.

"בגלל זה אני צריכה ללכת עם בגד ים שלם. בחיים לא הלכתי עם ביקיני."

"זה שטויות," פלט ונשק לצווארה.

"אל תגיד 'שטויות'," התרגזה, "תאר לך שכל החברות שלי קונות ביקיני, ורק אני הולכת עם בגד ים שלם..."

"אבל עדיין רואים שיש לך גוף משגע," הוא נישק את הצלקת.

"זה מגיל שתים־עשרה. היה לי פה נגע פשוט מאוד, אבל איזה רופא שחצן החליט שצריך לנתח את זה. בסוף התברר שזו היתה טעות. היה אפשר לטפל בזה בתרופה."

ארז השתתק ועצר את לטיפותיו. הוא תלה את מבטו בתקרה.

"מה אתה חושב על זה? גם אתה פלסטיקאי," היא נשקה לשפתיו ולחשה, "לך זה לא היה יכול לקרות..."

לארז היה ברור שהוריה יזכרו אותו. האם סלחו לו? איך יקבלו אותו? אם יחוש בפגישה איתם רמזים על הניתוח המיותר, הוא לא צריך להתנצל, הוא לא חייב להם הסברים מקצועיים. מנהל המחלקה בוודאי שלח להם תגובה על מכתב התלונה. ובכלל, מה שהיה היה, והם בוודאי מעוניינים בטובתה של בתם. היא אוהבת אותו, הם יעודדו את הזוגיות. הוא הירהר בכך שוב ושוב לקראת הביקור הראשון בביתם וקיווה בכל לבו שסלחו לו.

כשנכנס לבית, היו נאווה והוריה ישובים בחדר האורחים המואר. נאווה לבשה שמלה לבנה שקנה לה וענדה זוג עגילים מכסף שגם אותם העניק לה. על השולחן בטבורו של החדר היתה מונחת ואזה גדולה, ובה כמה גלדיולות ארוכות.

ארז הרגיש שאמה של נאווה בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש כמו מנסה לעמוד על טיבו על פי לבושו, צורת ישיבתו, דרך מחשבתו, נימוסיו, סגנון דיבורו...

"הבנתי שאבא שלך חולה," פנה ארז לאמה של נאווה.

"כן, הראייה שלו מידרדרת, כנראה בגלל הסוכרת."

"אתם יודעים? ארז קיבל פרופסורה!" קטעה נאווה את דבריה של אמה.

"יפה מאוד," חייכה האם.

"מתי קיבלת את המינוי?" קולו של האב החמיא לארז.

"לפני כחודש," ענה בהצטנעות.

"נרים כוסית לכבודך," הציעה נאווה. האב שלח את ידו למזוג יין לכוסות.

"ארז יקבל כנראה מינוי של סגן מנהל המחלקה," הוסיפה נאווה ושלחה יד ימינה ממקום שבתה אל הכורסה שבה ישב ארז. הוא הושיט לה את ידו השמאלית. כפות ידיהם אחזו זו בזו. ארז חייך קלות. נאווה היתה בעננים.

"סגן מנהל של איזו מחלקה?" התעניינה האם.

"מחלקה פלסטית," ענה ארז.

עיני האב ננעצו בעיניה של אשתו, וזו החזירה לו מבט רציני.

ארז הבחין מיד בשינוי שחל בהוריה של נאווה. למעשה, הוא ציפה לזה. באותה שנייה שאמר את המילים "מחלקה פלסטית", ידע שיגיע גל גבוה וישטוף אותם בעוצמה רבה.

"המינוי קשור לפרופסורה?" שלח האב את המילים לחלל האוויר. הוא היה עתה רציני ומאופק. משהו אחר טרד את מנוחתו.

"אין לזה קשר ישיר," ארז החליט שהוא לא משנה דבר בהתנהגותו. "אבל אין ספק שהפרופסורה עוזרת כאן."

"אז איך מקבלים מינוי כזה של סגן מנהל מחלקה?" פלט האב, אך מבטו עבר מארז לבתו, ומבתו לאשתו, מנסה לברר לעצמו עניין עקרוני וחשוב אחר.

"בדרך כלל חשובים הוותק והניסיון בעבודה..." הביט בהורים, מנסה להבין עד כמה הגלים גבוהים ולאן פניהם מועדות.

"אל תתבייש," נאווה היתה עכשיו יותר החלטית, "ארז קיבל לפני חודשיים 'עובד מצטיין'."

"ממי קיבלת את התעודה?" חקרה האם, וניכר בפניה שהיא מהרהרת במשהו אחר.

"ממשרד הבריאות."

"הצטיינות במה?" המשיכה האם לברר.

"מקצוענות, יחסי עבודה, מסירות..."

פניה של נאווה קרנו מגאווה.

מאחורי המשפטים השבלוניים, היום־יומיים חיפשו עתה ההורים דרכים אחרות שיאפשרו להם להבין מי הוא ארז של היום. האם הוא עדיין שחצן, עם עודף ביטחון עצמי? הם לא הצליחו להשתחרר מהאכזבה שחשו לאחר הניתוח המיותר של בתם לפני עשור. אביה של נאווה ניסה להתרשם משפת הגוף של ארז — מאופן ישיבתו על הכורסה, מהדרך שבה הניח את הידיים על השולחן, מהדרך שבה נטל את הפירות ואת העוגה. האם גם היום הוא כזה? תהה בלבו. גם האם התלבטה. כל רופא יכול לטעות, חשבה, אבל תמיד נדרשת מידה של ענווה וצניעות. היא לא שוכחת איזה החלטי היה ארז כשאמר להם אז שהניתוח עבר בהצלחה ושהבעיה נפתרה. כשארז ונאווה יצאו מן הבית, ישבו ההורים במטבח ועיכלו את הבשורה.

"ארז לא יכול להיות החבר של נאווה!" קבעה האם, "הוא נראה לי שחצן גם היום, ומי יודע למה אשתו והוא התגרשו..."

"אי אפשר להיות כל כך חד־משמעיים," סבר אביה של נאווה. "הבחור היה אז רופא צעיר ועשה טעות..."

"זאת לא היתה סתם טעות," חתכה את דיבורו בסכין. "אתה יודע שזאת פַשלה גדולה. והשחצנות... והביטחון העצמי... מנהל המחלקה כתב לנו אז... אתה זוכר?" ממש צעקה.

"נאווה אוהבת אותו," אמר בעלה.

"אז מה?! מחרתיים היא תאהב מישהו אחר..."

למחרת הזמין ארז את נאווה לארוחת ערב במסעדה יוקרתית בחוף ימה של תל אביב.

"יש לך הורים נחמדים מאוד," אמר לנאווה כשהתיישבו בפינת המסעדה, שניהם עם הפנים אל הים.

נאווה, שלא ראתה את הוריה לאחר המפגש, שיחזרה את השיחה על הפרופסורה וסגנות המחלקה והתמוגגה מההתעניינות של אביה ואמה בעבודתו המסורה של ארז ובהצלחתו הרבה בבית החולים. לנגד עיניה דמיינה אותם נשואים. הוא מנהל מחלקה פלסטית מכובד, והיא פסיכולוגית בכירה, עובדת במחלקתו. שניהם, הירהרה, יהיו מאוד מקובלים ומוערכים בחברה.

מלצרית צעירה קטעה את מחשבותיה באחת כששאלה מה ירצו להזמין.

"בואי נתחיל ביין..." ארז סקר את רשימת היינות. "את אוהבת לבן, נכון?" פנה לנאווה.

"נכון," ענתה ותפסה באהבה את זרועו השמאלית כילדה קטנה שאוחזת בבובה ולא מוותרת עליה.

"אז לחברה שלי שרדונה, בבקשה," נשא את עיניו למלצרית "ואני אקח יין אדום... מרלו."

כשהמלצרית התרחקה, נפגשו שפתותיהם לשניות ארוכות.

ארז רצה להתוודות בפני נאווה על רקע תפאורה רומנטית זו של שקיעת השמש בים, בעודם שותים יין, אבל נאווה פירטה והרחיבה עד כמה הביקור היה מוצלח בעיניה ועל התרשמותה מיחסם החם של הוריה אליו, והוא המתין.

לאחר שהדג בגריל הוגש ושניהם היו עסוקים בפירוקו ובאכילתו, לא מצא בלבו את האומץ להעלות את הנושא, וגם כשהזמינו סיידר קר הסוד עדיין נותר בלבו של ארז.

השמש שקעה, והמלצרית הדליקה את הנר שעמד על השולחן.

"אני רוצה להגיד לך משהו..." לחש לה ארז, לפתע פניו רציניות ביותר אל מול פניה המשתאות.

"כן," הופתעה.

הוא השפיל מבט אל הרצפה. "...אפשר להציע לך גלידה לקינוח?"