מת בשבילה

2

אי־אפשר לאלף יצור פרא.

המחשבה בעבעה ועלתה ממקום עמוק בקרביה של מארסי, אדווה על פני המים העומדים, שהיו חייה לאחרונה. היא הרגישה את מבטה החקרני של אלינור שהשקיף על האורחים מלמעלה, מן הפורטרט במסגרת המוזהבת שנשאר תלוי על הקיר של המדרגות והאפיל על כולם. היא מתה לפני פחות משנה. איך היא היתה מתייחסת לתפנית בעלילה שהתחוללה כאן?

רחש של תגובות מפי האורחים שעמדו במעגל הצפוף, ושמארסי היתה חלק ממנו, רפרף באוויר החמים. במקומות אחרים בחדר ניכר המתח בגיחוכים כבושים ובהחלפת מבטים מזוויות עיניים.

"לא באמת, רק תסתכלו."

"הכלב הזקן."

"הוא רזָה? הוא ממש לא נראה כאילו הוא בדרך לפנסיה."

"לא ברור לי למה ציפיתי, אבל היא משהו... משהו."

"וכזאת צעירה."

היא אכן היתה צעירה, התוספת החדשה לשורותיהם, גברת ויליאם רדפורד הרביעי, מספר שתיים. בת כמה, עשרים ושתיים? פחות? עשרים ושלוש לכל היותר. אלינור היתה מבוגרת ממנה בארבעים שנה כשהיא מתה.

"אין שוטה כמו שוטה זקן." אייריס. צינית כתמיד. חברת נפש של אלינור מאז נעוריהן המשותפים בעולם אחר, לפני שנים. אייריס היא שעשתה כמיטב יכולתה כדי שאלינור תישאר "יפהפיית סוואנה", כפי שהיתה פעם, גם בזמן שהסרטן עשה שמות בגופה, והיא נהפכה לגל עצמות. לקראת הסוף, האיפור של אלינור היה כבד עד כדי כך שהיא נראתה למארסי כמו בטי דיוויס בסרט "מה קרה לבייבי ג'יין", אבל מה היא יכלה לומר? היא אמרה בדיוק מה שאמרו כולם, את נראית ממש מצוין, אלינור. תמיד כל כך יפה. אפשר להביא לך תה קר?

אבל האישה החדשה, האישה השנייה השחורה הזאת - היא לא היתה הרוסה אלא הורסת. עורה הבריק מבריאות ומכוח. היא היתה חטובה וגאה, איבריה היו דקים וחזקים, והקימורים של אגן הירכיים והחזה היו מושלמים. השיער המוחלק והמבריק היה משוך בכוח לאחור. בטן קטנה ניבאה התפנקות מסטייקים ולא מסלטים ירוקים. בטן מהסוג שגברים אוהבים אצל נשים, ונשים מתעבות אצל עצמן.

היא ירדה בחיוך בגרם המדרגות הרחב והמתעגל, סנטרה היה זקור, ועיניה האירו בגאווה, כאילו הגבר התלוי על זרועה הוא כוכב קולנוע יפה תואר ולא גבר בן שישים וחמש עם לחיים ארגמניות מוורידים, שאולי רזה מעט, אבל ניכרו בו בכל זאת אותות המחיר שגבו שנים של תפנוקים. ויליאם רדפורד הרביעי היה הפינוק בהתגלמותו, הרי זאת הסיבה שהם היו שם, כל אלה שהתייחסו בסלחנות לפינוק הזה.

לא הכלה ולא החתן הביטו בציור של האישה הקודמת, שהשפעתה נחה כמעין דוק על הבית המפואר.

עיניים סרקו את שמלת הזהב של האישה החדשה - אולי ורסצ'ה - השמלה חבקה את גזרתה אבל היתה קצת קצרה מדי בשביל החברה הגבוהה שממנה הורכב הקהל הזה. העקבים - קצת גבוהים מדי. התכשיטים, סלילים עבים שהקיפו את צווארה ונתלו מאוזניה, היו מרשימים אבל מנקרי עיניים. כל אחת מהנשים - כמעט כולן בנות יותר מחמישים - בוודאי הגיעה לאותה הבחנה: היא לא אחת מאיתנו. ההרגשה הזאת היתה מוכרת למארסי.

"קוראים לה קישה." אליזבת מיהרה אליהן והסיטה את תשומת לבה של מארסי. הלבוש המשרדי המאופק נזנח הערב לטובת שמלה ירוקה שנראתה חדשה - אם כי בוודאות לא ורסצ'ה. שערה הכהה, הקצר והמתולתל של אליזבת, שהיה זרוע חוטים אפרפרים, הותפח ושיווה לה מראה של פודל מזדקן. גם אליזבת הרגישה בזה? בפרץ הפתאומי הזה של התרגשות - של שינוי? בפנים שהתכרכמו עם הופעתה הפתאומית של הציפור הססגונית הזאת?

"רק עכשיו מלאו לה עשרים ושתיים, והיא מלונדון," המשיכה אליזבת. היא רכנה קרוב יותר, עיניה התנוצצו מהרכילות שטרם נשפכה, מהשמחה שהיא יכולה לספק פרטים שאולי יאפשרו לה להרגיש חלק מהחוג הזה. היא זכתה לחיבה, אבל זו היתה חיבה מן הסוג שמעניקים לכלב זקן רק משום שהוא תמיד מבקש לרַצות.

נכון שאליזבת היתה העוזרת האישית של אלינור כמה שנים טובות - ואחר כך, כשמחלתה של אלינור החמירה, של ויליאם - אבל היא בכל זאת היתה רק אחת מצוות העובדים. ויליאם אמר שהיא משפחה, אבל מארסי ידעה איך להבין את זה. המשפחה האמיתית היתה הדבר החשוב בחוג הידידים הזה. המוצא. כמה דורות לאחור נספרת השושלת שלהם. העבר היה מקור גאווה. לאליזבת לא היה ייחוס אבות נחשב, לא בכותנה ולא בסוכר. גם לא היה לה סטייל. היא נולדה במי האפסיים של החברה הזאת.

"והם גם נפגשו שם, בלונדון. לפני ארבעה חודשים. רומן סוער. ויליאם רצה להפתיע ולחזור מוקדם, אבל מישהו היה חייב להביא אותם הביתה ולארגן את כל זה." אליזבת הורתה בידה סביב־סביב כאילו מימנה את האירוע מכספה הפרטי. "הוא השביע אותי לשמור סוד. אבל תודה לאל על ג'וליאן ופייר. הם באמת מארגנים את האירועים הכי מוצלחים." היא שוב חייכה.

"והנה בא הזוג המאושר," מלמל אֵמֶט - היה ברור שוויליאם יביא אותה קודם כול אליהם, חבריו הטובים, החוג של המועדון - ומיד החל גשם של קריאות התלהבות וחיוכים ומשב של בושם שנדף מכל אישה שרכנה לשגר נשיקה באוויר לבני הזוג. מארסי, האישה השנייה הנוספת, האישה השנייה המבוגרת יותר, התרחקה מעט לאחור, ואילו האחרים נדחקו קדימה. מקרוב היתה קישה מרהיבה עוד יותר. עורה היה חום קטיפתי כהה. היא זהרה. פעם גם אלינור זהרה.

מארסי צפתה בחבריה המצייצים בעליצות - המלכה מתה, תחי המלכה - ומתחרים ביניהם מי יצליח להפגין שמחה רבה יותר נוכח הברית החדשה הזאת. אייריס, ציפורית וכמושה מזקנה, אבל משומרת בטוב טעם, ובעלה נואה, שופט עב־כרס ואדום פנים ולמרות זאת מלכותי משהו, שניהם מעמודי התווך של החברה הגבוהה של סוואנה. וירג'יניה עם החיוך הנצחי; גופה הורעב עד רזון מושלם, אבל פניה המלאים תחת הפן המעוצב הסגירו תמיד את מידת הגוף הגדולה יותר שאלוהים הועיד לה. היא נמנתה עם עמודי התווך הנאמנים של הכנסייה וזכתה בה להערצה כמעט כמו ישו עצמו בזכות תרומותיה הנדיבות. לצדה עמד אמט, בעלה הגנדרן, צנום ונמוך ולבוש ללא רבב. גם הוא היה בערך באמצע שנות החמישים לחייו ועבד כמעין ברוקר של מניות וניירות ערך שונים, מה שאפשר לו להעמיד פנים בינו לבין עצמו שהוא לא מוציא לריק את חייו בבזבוז ההון שירש, אלא מנצל את המועדון כמאגר נוח של משקיעים.

מדי פעם, כשהחיים האלה איימו להחניקה והיא נתקפה באחד ממצבי הרוח הרעים שלה שהלכו ותכפו, תהתה מארסי אם ייתכן שגיל המעבר הקדים לפקוד אותה רק מפני שהחברה שהקיפה אותה היתה כולה בגיל העמידה. אבל עכשיו, בעקבות מותה של אלינור המסכנה, יהיו שוב נעורים בקרבם, זהב שחור מתנוצץ בתוך אבן הגיר הכבושה, היציבה. רעננות. ריגוש.

ובת עשרים ושתיים. צעירה בארבע שנים ממארסי, כשהיא הכירה את ג'ייסון. רומן סודי, בערך שנה של מלודרמה, גירושים לא נעימים - שלום ולא להתראות, ג'קי - ובגיל עשרים ותשע היא היתה האישה השנייה הצעירה שהתקדמה בצעדים זהירים וחיפשה את מקומה בעולם הזה.

עכשיו היא כמעט בת שלושים וחמש, וג'ייסון מתקרב לחמישים ושלוש, והיא כבר יצוקה - תקועה - בחוג הזה. אבל ג'ייסון שונה מהגברים האחרים בהרבה מובנים. הוא לא עשוי בדיוק מאותו חומר, אף על פי שמשפחתו חיה בסוואנה דורות רבים. והיה גם הסיפור עם אבא שלו. ג'ייסון נאלץ להתרומם בחזרה, דבר לא פשוט בעולם הזה. הוא הצליח לזחול בחזרה אל הסולם החברתי כשהיה נשוי לג'קי. עכשיו החתירה להשיג יותר היתה משותפת לשניהם, ומארסי היתה נחושה בדעתה שהם ימשיכו לטפס. היא הביטה בעושר המפטפט והמתלהב המתגלם בחבריה. כמה נהדר להיוולד אייריס או ויליאם, שאנשים מקשיבים לכל מילה היוצאת מפיהם כדי לרצות אותם. משפחת מלוכה. חבל שאין להם שום דבר חשוב להגיד, אבל הם גם לא צריכים שיהיה להם.

היא העיפה מבט בג'ייסון, היא רצתה להחליף איתו חיוך חשאי מהיר על המעמד המגוחך הזה, אבל מבטו של בעלה נח על קישה. מארסי ראתה שידו כמעט מלטפת את זרועה החשופה של הצעירה כשרכן לנשק אותה על לחייה, כאילו לא הצליח לעמוד בפיתוי לגעת בה.

בניגוד לנשיקות של הנשים, זאת לא היתה נשיקה באוויר. יכול להיות ששפתיו השתהו על עורה המושלם שבריר שנייה אחד יותר מדי? הוא לא חייך ולא נראה מסונוור כאילו היה משועשע, כמו חבריו, והיא שמה לב שהפיקה של גרונו ירדה כשבלע רוק. היא הכירה מצוין את ההבעה הזאת. בארשת פנים כזאת הביט בה בלהט הראשון של היכרותם. הוא כבר מזמן לא הביט בה ככה. היא הרגישה שבטנה מתכווצת, והשמפניה שלה החמיצה פתאום.

פעם בוגד, תמיד בוגד.

"ג'ייסון, תציג את אשתך, איפה הנימוס שלך? אוף, הבנים האלה..."

"כן, מארסי, מה את עושה שם מאחור? בואי הנה!"

"מארסי?"

לרגע היא לא זיהתה את שמה והמשיכה להרגיש את הצריבה של אותה הבעה מיוחמת בעיניו של ג'ייסון, ואז התפצלה ההתגודדות, אצבעותיו העבות של ויליאם נגעו בזרועה, והיא חייכה אוטומטית כדי להסתיר כל דאגה.

"מזל טוב," היא אמרה בשקט. "אני שמחה בשמחתכם." היא פנתה אל קישה התמירה והמרשימה שעמדה מולה ולפתע הרגישה זקנה. "וכמובן, נעים מאוד."

עיניהן ננעלו לרגע אחד יותר מדי, חום עמוק וחם על הכחול הצלול שלה, ומארסי ידעה שהיא עומדת למבחן באופן שונה משאר הנשים. הן היו בקטגוריית גיל שונה. שאר הנשים לא נכנסו לתחרות. אבל אולי מארסי בכל זאת לא זקנה עד כדי כך.

"אני מרגישה כאילו אני כבר מכירה את כולכם." המבטא האנגלי של קישה היה חד ובולט. מצודד איכשהו. את כולכם. שתי מילים. אפילו מארסי כבר אימצה את הנוזליות של המבטא הדרומי ובלי משים חיברה את שתי המילים. "בילי דיבר עליכם כל כך הרבה."

בילי? אלינור בטח מתהפכת בקברה. ויליאם רדפורד הרביעי לא היה בילי לאף אחד בעולם. או לפחות לא היה עד עכשיו. הזמנים משתנים. קישה החזירה את תשומת לבה אל ג'ייסון. "בעיקר עליך. ג'ייסון מדוקס הגדול, המוח של החברה ואדם נהדר באופן כללי. אני מקווה שלא תאכזב." היא קרצה בהתחנחנות ובידידותיות, כמי שנוח לה להימצא במרכז תשומת הלב, ואחר כך צחקה, צליל חצוף להפתיע או אולי רק נטול עכבות, וכולם הצטרפו בצייתנות בצחקוקי נימוס. כשג'ייסון ענה בקריצה לכוכב החדש שהופיע ברקיע שלהם, מארסי לא ידעה אם היא רוצה לעקור את עיניה של האישה המהממת או ללכת לצרוח בפינה.

"אני יודע שזה פתאומי, ואולי אתם חושבים שהשתגענו." ויליאם לקח שני גביעי שמפניה ממלצר שחלף לידם, נתן אחד מהם לכלתו הטרייה והניח לאצבעותיו להחליק עד קימור גבה. "אבל כשיודעים, יודעים. קישה החזירה את החיים ללב שלי. לא האמנתי שזה אפשרי."

"לא רציתם לצאת לירח דבש בששת החודשים שנשארו?" ג'ייסון הביט סוף־סוף בוויליאם. "כי כל כך התעקשת שאתה נוסע לשנה."

"תוכניות משתנות, ג'ייסון. תוכניות משתנות. ואיך יכולתי להישאר כל כך הרבה זמן רחוק מהחברים הנהדרים שלי?"

"טוב, אני יודע שאתה יוצא לפנסיה, אבל..."

"בלי עבודה הערב." ויליאם טפח לג'ייסון על זרועו בחוזקה - אולי קצת חזק מדי. "בואו נלך לאכול. אני רוצה שקישה תראה מה היה חסר לה בלונדון." הוא רכן אל ג'ייסון. "ואני חייב לך תודה. אם לא היית אומר לי לאילו מקומות הכי כדאי ללכת בטיול הזה, לא הייתי מוצא אותה."

כשהם החלו לפסוע, וכל הידידים בעקבותיהם, הבחינה מארסי שעכשיו ג'ייסון מתבונן בוויליאם בארשת קודרת ומרוכזת. נראה שקישה הופכת את הקערה על פיה בשביל שניהם.

אחרי שהשמפניה והקוקטיילים שטפו את ההלם המנומס שלהם, והתזמורת החלה לנגן על הפטיו, התגלתה המסיבה כמשעממת פחות מכפי שמארסי ציפתה. האורחים חלצו נעליים ורקדו בחוץ בחושך. הדאגה לשמלות היקרות נשכחה, ואפילו אייריס ונואה עשו סיבוב על הדשא. כשהם התנועעו דימתה מארסי שהיא רואה את רוחותיהם של הנאהבים מהתיכון שהם היו פעם.

מארסי התבוננה בג'ייסון, ששוחח בקולי קולות עם כמה מן האורחים. היא לא הצליחה לעקור מראשה את המבט שהפנה אל קישה. בחודשים האחרונים הוא הלך והתרחק ממנה, אבל היא ייחסה את זה לעבודה - לאחריות של ניהול השותפות בזמן שוויליאם נעדר ולהכנות לקראת המהלך הבא - קניית החלק של ויליאם.

חיי המין שלהם הצטמצמו לזיוני שיכורים פה ושם, והיא שאלה את עצמה אם הם נועדו רק לממש את הצורך שלו בילד, ביורש, אביזר חברתי שהם ישלחו לבית הספר הפרטי היוקרתי הנכון כדי להרחיב את רשת המכרים העשירים שלהם.

גם כשהסתכלה בו עכשיו התרוצצו בראשה אותן שאלות שהעסיקו אותה כבר כמה שבועות. אולי הוא משתעמם ממנה? יכול להיות שהיא היתה רק אתגר שהוא עמד בו? עכשיו, כאן, במבט הזה שרחש מחשבות על בגידה, התגלה הסדק הברור הראשון במבנה של נישואיהם. היא אף פעם לא ראתה אותו מביט ככה באישה אחרת.

קישה הצטרפה אליהם פעם או פעמיים. היא היתה פחות ופחות יציבה על רגליה, אבל המשיכה לנסות להסתחרר ולענטז לצלילי המוזיקה. ראשה היה מוטל לאחור, והיא צחקה באותו צליל צרוד וכובש. היא הסתובבה קרוב מדי למקום שבו ג'ייסון ומארסי חלקו כיסא נוח בהמשך הערב. ג'ייסון אכן הגניב אליה מבט מדי פעם, אבל אם קישה ציפתה לעוד פלרטוט, היא התאכזבה. ולמרות זאת - המבט ההוא. ויליאם, שהשתרך כל הזמן כצל אחרי אשתו הצעירה, לקח אותה משם לבסוף, והם לא ראו אותה יותר. בגלל שיכרונה, יש להניח שהוא הורה לזלדה, סוכנת הבית שלו, להכניס אותה למיטה.

וירג'יניה לא חסכה בזקירת גבות, אף על פי שגם היא לא בחלה בכוסית או שתיים יותר מדי כשהיתה במצב הרוח המתאים, כנסייה או לא כנסייה, אבל אייריס העירה שזה בטח לא פשוט לבוא מהצד השני של העולם למקום שמצפה ממנה להוכיח שהיא שווה בערכה למישהי כמו אלינור, ולמעשה שונה ממנה לגמרי. שונה לגמרי. אייריס התכוונה לומר שהיא צעירה ומחוספסת, ושחורה - המילה הכי לא נאמרת מכולן. בכל אופן, קישה לא נראתה מובכת, אלא רק בחורה שתויה שלא מזיז לה מה אנשים חושבים עליה כי היא זכתה בכל הקופה. בגבר זקן ועשיר. דווקא לא פרס שמארסי היתה רוצה לזכות בו. המחשבה שוויליאם יתנשף מעליה... אז מה הפלא שקישה רוקנה את השמפניה ופלרטטה עם בעל של מישהי אחרת?