פילגשו של הליוס

"אתה באמת חייב לגלח אותו?" איימי גרין שרבבה טון משדל לתחינתה שעה שהתפעלה מהנוף האחורי של הליוס.

הליוס פגש בעיניה בהשתקפות של מראת האמבטיה וקרץ. "הוא יגדל בחזרה."

היא שרבבה שפתיים. בזהירות. מסכת החמר שמרחה על פניה התייבשה והקשתה עליה להניע את תווי פניה מבלי לסדוק אותה. בעוד עשר דקות היא כבר תוכל לשטוף אותה מעליה. "אבל אתה כזה סקסי עם הזקן."

"את רומזת שבלעדיו אני לא סקסי?"

היא השמיעה קול נחרה. "אתה תמיד סקסי."

סקסי עד כדי הגזמה. אפילו בלי זקן. אפילו קולו היה סקסי: טון נמוך ועשיר שזימר באוזניה עם המבטא האגוני שהחדיר בו קופצנות.

הליוס דמה לפיראט עם גופו הארוך, הדק והחזק להפליא, עם עור הזית הכהה ושיער ההובנה שלו, שהיה סתור כרגע אחרי שעה חטופה במיטה בחברתה. המראה המסוכן הועצם בשל העיקום הקל של אפו והצלקת הדהויה שחצתה את גשר האף: שריד ממריבה עם אחיו תזאוס בשנות התבגרותם. הליוס היה חף מכל יוהרה ונשא את הצלקת בגאווה. הוא היה הגבר הסקסי ביותר שפגשה מימיה.

בקרוב יאולף שערו ויוחלק כמו פניו, אך הגבריות המושרשת עדיין תהדהד בו. חליפת ערב שחורה רשמית תסתיר את גופו המחוספס, אבל החוזק והחיוניות שלו יוקרנו החוצה דרך הבד היוקרתי. ההבעה השובבה בעיניו החומות הכהות הבורקות עדיין תציע חטא.

הוא יהפוך לנסיך הליוס קליאקיס, יורש העצר של אגון. אך הוא עדיין יהיה גבר בשר ודם.

הוא הרים את הלהב החד כתער. "את בטוחה שאת לא רוצה לעשות את זה?"

איימי נענעה בראשה. "תאר לעצמך שאחתוך אותך... אני איעצר בגין בגידה." הוא חייך וניגב את המראה בתנועה מהירה כדי לסלק את עיבוי האדים מהאמבטיה.

היא כבשה גיחוך כשמתחה את רגלה הימנית עד שכף הרגל נגעה בברז ובעזרת בהונותיה הזרימה עוד קצת מים חמים.

"אני בטוח שגם העלאת אדים מכוונת באמבטיה כדי שלא אוכל לראות כראוי נחשבת לבגידה," אמר בניד ראש משועשע כשפסע בגמישות אל הוונטה והדליק אותה.

המאוורר פעל מייד, כמו כל דבר בדירת הארמון המדהימה שלו, ופיזר את האדים מחדר הרחצה העצום בגודלו.

הוא השתופף לצד האמבטיה וקירב אליה את פניו המשגעות. "אם תמשיכי עם ההתנהגות הבוגדנית, מטקיה מו, איאלץ להעניש אותך."

הבל פיו החם והמתובל במשב קל של הקפה ששתו יחד ריצד על עורה.

"ואיזה מין עונש תיאלץ להטיל עליי?" שאלה והרגישה את התשוקה שחשבה שמוצתה חוזרת לבעבע בתוכה עד שנשימותיה התקצרו.

העיניים הבורקות הללו הבזיקו, וחיוך זחוח שיחק על שפתיו המסותתות שנישקו אותה בכל מקום. אישה הייתה שמחה להמשיך לנשק פה כזה לנצח.

"עונש שלעולם לא תשכחי." הוא הקיש את שיניו אלו באלו כדי להגביר את הרושם ונהם לפני שנעץ בה מבט חדור הבטחה וחזר אל המראה. הליוס התבונן בהשתקפותה בחצי עין כשהטביל את מברשת הגילוח שלו בקערה והחל לכסות את זקנו השחור בקצף עשיר.

איימי נאלצה להודות שמרתק לצפות בו מתגלח כאילו הוא השחקן הראשי בסרט על תקופת ימי הביניים. זה גם הפחיד אותה. הלהב ששימש אותו היה חד מספיק כדי לפלח בשר. רטט אחד של היד...

למרות זאת היא לא יכלה לגרוע את עיניה ממנו כשהוא העביר את התער החד המסוכן במורד לחיו. במובן מה, המראה היה אירוטי והחזיר אותה לתקופה קדומה שבה גברים היו גברים. והליוס היה גבר בכל רמ"ח איבריו.

אילו רצה, הוא היה יכול להכות באצבע צרדה, וגדוד של אנשי חצר היה מגיע כדי לבצע את המלאכה עבורו. אבל זה לא היה הסגנון שלו. בני משפחת קליאקיס היו צאצאים ישירים של ארס פטאקיס, הלוחם שהתקוממותו שחררה את אגון מפולשים ונציאנים לפני למעלה משמונה מאות שנה. נסיכי אגון למדו להשתמש בנשק באותה דבקות שלמדו את האומנות של כללי התנהגות מלכותיים. התער של המאהב שלה היה רק אחד מבין מיני נשק רבים שהוא ידע לתפעל.

היא חיכתה עד שהוא ניקה את התער במגבת לפני שדיברה שוב. "אני מבינה שלמרות כל הרמזים הקטנים שלי לא דאגת לי למקום הלילה?"

"הרמזים הקטנים" שלה באו לידי ביטוי באזכור תכוף ככל האפשר שהיא תשמח מאוד להשתתף בנשף המלכותי שהיה לשיחת האי כולו, אך היא לא באמת ציפתה לקבל הזמנה. היא הייתה בסך הכול עובדת במוזיאון הארמון, ולא סתם אלא עובדת זמנית.

והם הרי לא יהיו יחד לנצח, חשבה בדקירת עצב משונה. מערכת היחסים שלהם מעולם לא הייתה סודית, אך הם גם לא נפנפו בה. היא הייתה המאהבת שלו, לא החברה שלו, דבר שהיא ידעה מהרגע הראשון. לא היה לה שום מקום רשמי בחייו ולעולם לא יהיה לה.

הוא הצמיד שוב את התער אל לחיו, הניע אותו וחשף עוד פס של עור זית חלק. "למרות כל ההנאה שלי מחברתך, ההשתתפות שלך לא תהיה ראויה."

היא עשתה פרצוף ובהיסח הדעת סדקה את המסכה סביב פיה. "כן, אני יודעת. אני פשוטת העם, ומי שמשתתפים בנשף שלך הם שמנה וסלתה של החברה הגבוהה."

"אין דבר שישמח אותי יותר מלראות אותך שם, לבושה במיטב המחלצות שכסף יכול לקנות. אבל זה לא יהיה ראוי שהמאהבת שלי תשתתף בנשף שבו אני עתיד לבחור את אשתי לעתיד."

היא הזדקפה לישיבה.

"אשתך לעתיד? על מה אתה מדבר?"

השתקפות עיניו פגשה בעיניה. "הסיבה העיקרית של הנשף הזה היא שאבחר לי אישה."

היא השתהתה לפני ששאלה, "כמו בסינדרלה?"

"בדיוק." הוא עבד על סנטרו וניגב שוב את התער במגבת. "את יודעת את כל זה."

"לא," אמרה לאט ודמה קפא עד שתאם את הצינה שרפרפה על עורה. "התרשמתי שהנשף הזה הוא אירוע טרום-גאלה."

בעוד שלושה שבועות יהיו עיני כל העולם נשואות אל אגון כשהאי יחגוג חמישים שנה תחת שלטונו של המלך אסטראוס. ראשי מדינות ונציגים נכבדים מכל רחבי העולם יגיעו בטיסה לרגל המאורע.

"והוא אכן כזה. אני חושב שהביטוי הוא 'לתפוס שתי ציפורים במכה אחת'?"

"למה אתה לא יכול למצוא אישה בדרך נורמלית?" ואפרופו נורמליות, איך מיתרי הקול שלה הצליחו לתפקד כששאר גופה נתקף שיתוק משונה?

"כיוון שאני יורש הכתר, מטקיה מו. אני חייב להתחתן עם מישהי בעלת דם מלכותי. את יודעת את זה."

כן, היא אכן ידעה זאת. עם זאת, היא לא חשבה שזה יהיה עכשיו. האפשרות לא עלתה בדעתה. אפילו לא לרגע. הרי הם חלקו מיטה מדי לילה.

"אני צריך לבחור בתבונה," המשיך באותו טון שהיה משמש אותו כדי לדון בשאלה מה להזמין ממטבח המלון לארוחת הערב. "כמובן יש לי רשימה נבחרת של נשים מועדפות – נסיכות ודוכסיות שפגשתי לאורך השנים ושצדו את תשומת ליבי."

"כמובן..." חזרה אחריו. "יש איזו אישה מסוימת בראש הרשימה שלך או שכמה מתמודדות על המקום הראשון?"

"הנסיכה קטלינה ממונטה קלר נראית המועמדת הסבירה ביותר. אני מכיר אותה ואת משפחתה כבר שנים – הם השתתפו בנשפי חג המולד שלנו מאז שקטלינה הייתה תינוקת. אחותה וגיסה הכירו בנשף האחרון." הוא חייך מהזיכרון השערורייתי. "קטלינה ואני יצאנו כמה פעמים לארוחת ערב כשביקרתי בדנמרק לפני כמה שבועות. יש לה את כל הדרוש כדי להיות מלכה מצוינת."

במוחה של איימי הופיעה תמונה של הנסיכה בעלת השיער השחור כעורב, שנודעה ביופייה ושהייתה תחת סיקור תקשורתי בלתי פוסק בגלל הקסם המלכותי השמיימי שלה. בטנה התהפכה מגלי בחילה.

"לא סיפרת לי."

"לא היה מה לספר." הוא לא הפגין שום בושה.

"שכבת איתה?"

הוא פגש במבטה, והביקורת הייתה ברורה בהשתקפותו. "איזו מין שאלה זאת?"

"שאלה טבעית לאישה להציג למאהב שלה."

עד אותו רגע המחשבה כלל לא עלתה בדעתה: האפשרות שאולי הוא בגד בה. הליוס מעולם לא הבטיח לה נאמנות, אך לא היה צורך בכך. מאז הלילה המשותף הראשון שלהם השתלטה עליהם תאוותם ההדדית.

"הנסיכה בתולה ותישאר ככה עד יום כלולותיה בין אם היא תתחתן איתי או עם גבר אחר. זה עונה על השאלה שלך?"

בכלל לא. זה בסך הכול פתח ערימה חדשה של שאלות נוספות, שאלות שלא הייתה לה זכות לשאול ושהיא לא רצתה לשמוע את התשובה לאף אחת מהן.

השאלה היחידה שהיא יכלה להביא את עצמה לשאול הייתה "מתי אתה מקווה להתחתן עם האישה בת-המזל?"

אם הוא שמע את האירוניה בקולה, הוא הסתיר זאת היטב. "החתונה תהיה מלכותית, אבל אני מקווה להתחתן בתוך חודשיים."

חודשיים? הוא ציפה לבחור כלה ולערוך חתונה מלכותית בתוך חודשים ספורים? הדבר בוודאי לא אפשרי...

אך מדובר כאן בהליוס. הדבר הכי ברור שהיא ידעה על המאהב שלה היה שהוא לא בזבז זמן. אם הוא רצה שמשהו ייעשה, הוא רצה שהוא ייעשה עכשיו, לא מחר.

אבל חודשיים...?

לפי החוזה, איימי הייתה מתוכננת להישאר באגון עד ספטמבר, כלומר עוד חמישה חודשים תמימים. היא חשבה... קיוותה...

היא חשבה על המלך אסטראוס, סבו של הליוס. היא מעולם לא פגשה את המלך, אך דרך עבודתה במוזיאון הארמון הרגישה שלמדה להכיר אותו. המלך היה על ערש דווי. הליוס היה צריך להתחתן ולהעמיד יורש משלו כדי להבטיח את השושלת המשפחתית.

היא ידעה את כל זה. ועם זאת, היא בילתה במיטתו לילה אחר לילה והרשתה לעצמה להאמין שהליוס ידחה את חתונתו עד שיגיע זמנה לעזוב את אגון.

היא לפתה את דפנות האמבטיה העומדת, התרוממה בזהירות ויצאה ממנה. בידיים רועדות משכה מגבת חמימה ופלומתית מהמתלה והצמידה אותה אל חזה. היא לא רצתה לבזבז רגע, אפילו לא כדי להתעטף בה.

הליוס משך את שפתו העליונה מטה והניע את התער בתנועה יורדת זהירה אך מיומנת. "אתקשר אלייך כשהנשף יסתיים."

היא פסעה אל הדלת מבלי שיהיה לה אכפת שמי האמבטיה מטפטפים ממנה אל הרצפה היקרה. "לא, אל תעשה את זה."

"לאן את הולכת? את רטובה לגמרי."

מזווית עינה היא ראתה אותו טופח במגבת על פניו ועובר בעקבותיה אל חדר השינה שלו מבלי לטרוח להתכסות.

היא אספה את בגדיה לצרור והחזיקה אותם חזק. בעירה משונה זמזמה במוחה והקשתה עליה לחשוב בצלילות.

שלושה חודשים. זה משך הזמן שהיא בילתה במיטתו. בתקופה הזאת הם ישנו בנפרד רק בערך עשר פעמים, כשהליוס נעדר בעניינים רשמיים. למשל כשהוא נסע לדנמרק, וללא ידיעתה סעד עם הנסיכה קטלינה. וכעת הוא עורך נשף כדי למצוא את האישה שעימה יחלוק מיטה לשארית חייו.

היא ידעה מהרגע הראשון שאין להם עתיד, והיא הקפידה לשמור על ריחוק של ליבה ורגשותיה. אך יחסו האדיש כל-כך לעניין...

היא עמדה ליד הדלת שנפתחה אל המעבר הסודי שחיבר בין דירותיהם. היו עשרות מעברים סודיים כאלה ברחבי הארמון; מצודה שנבנתה על תככים וסודות.

"אני חוזרת לדירה שלי. תיהנה מהערב שלך."

"פספסתי משהו?"

הבלבול האמיתי שלו רק החמיר את המצב.

"אתה אומר שהשתתפות שלי באירוע הלילה לא תהיה הולמת, אבל אגיד לך מה לא הולם – לדבר על האישה שאתה צפוי לבחור לך בעוד מספר שעות עם האישה שחולקת איתך מיטה כבר שלושה חודשים."

"אני לא מבין מה הבעיה שלך," אמר הליוס במשיכת כתף והרים את כפות ידיו הפתוחות. "הנישואים שלי לא ישנו שום דבר בינינו."

"אם אתה מאמין בזה, אז אתה לא רק חסר רגישות ושונא נשים אלא גם טיפש. אתה מדבר על הנשים שמהן אתה צפוי לבחור כאילו הן ממתקים בחנות ולא אנשים בשר ודם." היא נענעה בראשה כדי להדגיש את מורת רוחה וראתה את המילים שלה מחלחלות ואת המבוכה על פניו של הליוס מתקדרת למשהו מכוער.

הליוס לא היה אדם שהיטיב להתמודד עם ביקורת. באי הזה ובארמון הזה הוא היה מושא להתפעלות ולהערצה, גבר שאנשים נתלו במוצא פיו. חביב ומקסים, בעל חוש הומור מידבק. עם זאת, בשעת כעס הוא שינה בן רגע את עורו.

אלמלא איימי רתחה מכעס עליו, היא קרוב לוודאי הייתה נבהלת.

הוא פסע אליה בעירום מרהיב. הוא עצר במרחק פסיעה ממנה ושילב ידיים על חזהו המסותת. דופק פעם ברקתו ולסתו נחשקה בחוזקה.

"כדאי שתיזהרי כשאת מדברת אליי. אני אולי המאהב שלך, אבל אין לך רשות להעליב אותי."

"למה? כי אתה נסיך?" היא הצמידה אליה ביתר שאת את המגבת ואת צרור הבגדים, כאילו הם יצליחו למנוע מליבה הפועם ללא סדירות לזנק מתוך חזה. "אתה עומד להתחייב לאישה אחרת, ואני לא רוצה שום חלק בזה."

בנדיקט, הלברדור השחור של הליוס, חש באווירה ודשדש אליה, לשונו משתרבבת כשהתיישב על רגליו האחוריות לצידה ונעץ באדונו מבט שנראה מסויג.

גם הליוס הבחין במבט. הוא ליטף את ראשו של בנדיקט, והקדרות נעלמה באותה מהירות שהופיעה. חיוך ותרני התפשט על פניו כשהביט באיימי. "אל תהיי כזאת דרמתית. אני יודע שאת עומדת לקבל, ושבגלל זה את רגשנית מתמיד, אבל את נוהגת בחוסר היגיון.""עומדת לקבל? באמת אמרת את זה עכשיו? אתה באמת חי על כוכב אחר. אוי ואבוי אם אני איעשה 'רגשנית' כי המאהב שלי קיים דייטים סודיים עם נשים אחרות ועומד לשאת אחת מהן לאישה ועדיין מצפה ממני לחמם את מיטתו. אבל אל תדאג. תלטף לי את הראש ותגיד לי שאני עומדת לקבל. תטפח לעצמך על השכם ותגיד לעצמך שלא עשית שום דבר רע."

מרוב כעס היא לא הייתה מסוגלת להביט בו יותר, לכן היא סובבה את הידית ופתחה את הדלת בדחיקת ירך.

"את מפנה לי את הגב?"

האם היה צחוק בקולו? המצב שעשע אותו?

איימי התעלמה ממנו, זקפה את ראשה וצעדה במסדרון הצר המוביל אל דירתה בארמון.

יד ענקית לפתה את זרועה ואילצה אותה להסתובב. נוכחותו גימדה אותה לחלוטין.

למרות הכיווץ האדיר בליבה והבחילה הגוברת היה קולה יציב כשאמרה, "תוריד את הידיים שלך ממני. אנחנו גמרנו."

"אנחנו לא." הוא החליק את ידו על כתפה כדי לשרבב אותה סביב צווארה. הבל פיו היה חם באוזנה כשרכן אליה כדי ללחוש, "בזמן שאת תחמיצי פנים הלילה, אני אחשוב עלייך ואדמיין את כל הדרכים שנוכל לשכב אחרי הנשף. ואז את תבואי אליי ונוציא את כולן אל הפועל."

למרות התפילה שלה לכל האלים שהצליחה להעלות בדעתה, גופה הגיב לדבריו ולקרבתו כמו תמיד. עם הליוס היא הייתה כמו ילדה מורעבת שסוף-סוף מורשית לזלול. היא השתוקקה אליו. היא חשקה בו מהרגע שפגשה אותו לפני חודשים רבים, בעוצמה עזה שלא שככה עם הזמן.

אך כעת הגיע הזמן לכבוש את התשוקה.

היא הצמידה יד אל חזהו המוצק, התגברה על הפיתוי להעביר את אצבעותיה על השיער השחור העדין שכיסה אותו, הדפה את עצמה לאחור והכריחה את עיניה לפגוש במבטו המשועשע עדיין.

"תיהנה מהערב שלך. תנסה לא לשפוך יין על השמלה של אחת הנסיכות."

צחוקו הלעגני ליווה אותה כל הדרך אל מפלט דירתה.

רק כשהגיעה לדירה, שהייתה מרווחת בהשוואה לדירה רגילה אך זעירה בהשוואה לדירתו של הליוס, והבחינה בחטף בבבואתה, היא ראתה שמסכת החמר עדיין על פניה.

היא נסדקה לחלוטין.

הליוס הוביל את בת-זוגו לריקוד – נסיכה ממשפחת המלוכה היוונית הקדומה – ברחבי אולם הנשפים. היא הייתה צעירה ויפה מאוד, אך כשרקד איתה והקשיב לפטפוטיה, הוא מחק אותה במחשבתו מהרשימה שלו. הוא רצה להצליח לנהל שיחה עם האישה הנבחרת בנושאים נוספים מלבד האופנה העכשווית בתצוגות.

בתום הוואלס הוא קד בחינניות ועזב אותה בהתנצלות כדי להצטרף אל אחיו תזאוס ליד השולחן שלו. הוא התעלם מכל העיניים הנשיות המפצירות שהתחננו אליו באלם להושיט להן יד.

הוא נזכר בדבריה של איימי שהוא מתייחס לנשים כאן כמו לממתקים בחנות. הוא היה גבר מספיק כדי להודות שהיה בדבריה גרעין של אמת. אך אם עליו לבחור לעצמו אישה שתבלה עימו את חייה ותעניק לו ילדים, הוא רוצה אישה שתהיה מושלמת עבורו ככל הניתן.

אילו איימי יכלה לראות את הנשים המדוברות ואת עיניהן הלהוטות, שדחפו לעברו את מחשופיהן כשחלפו על פניו בתקווה לצוד את תשומת ליבו, היא הייתה מבינה שהן רצו שיטעם אותן. הן רצו שיפסוק שהן לטעמו.

מבטו של תזאוס הופנה אל אחיהם הצעיר, טאלוס, שרקד עם הכנרת היפהפייה שתנגן בנשף היובל של סבם בעוד שלושה שבועות.

"משהו קורה שם," אמר תזאוס ושתה את השמפניה שלו בלגימות גדולות. "תסתכל עליו. הטיפש מאוהב."

הליוס עקב אחר מבטו של אחיו אל רחבת הריקודים והבין מייד למה הוא מתכוון. מבחינת טאלוס ושותפתו לריקוד יכלו מאות האורחים האחרים בחדר להיעלם. הם הסתכלו רק זה על זה והחום שהם הפיקו... הוא היה כמעט ישות נראית לעין. ומהפנט משהו.

הליוס הצטער, ולא לראשונה, שאיימי לא כאן. היא הייתה נהנית לרקוד ואלס באולם הנשפים האדיר. יחסית לאקדמאית מצפונית היה בה צד כיפי שהפך את חברתה למהנה.

תזאוס חזר למקד את מבטו בהליוס. "אז מה איתך? אתה לא אמור להיות על רחבת הריקודים?"

"יצאתי להפסקה."

"אתה צריך לצאת אליה עם הנסיכה קטלינה."

הליוס ואחיו דיברו על הכלות הפוטנציאליות שלו פעמים רבות. הקונצנזוס היה שקטלינה תהיה תוספת מושלמת למשפחתם.

לפני דור אחד בלבד אורגנו הנישואים של יורשי העצר באגון מראש. הנישואים של הוריו שלו אורגנו מראש. הקריסה של נישואיהם היא שהובילה את סבו המלך אסטראוס לזנוח את כללי ההתנהגות המקובלים ולאפשר לבני הדור הבא לבחור לעצמם כלות בתנאי שהן יהיו בעלות דם מלכותי.

הליוס היה אסיר תודה על כך. הוא היה נחוש בדעתו לבחור לו אישה שלא תשגה באשליות שנישואיהם יתבססו על משהו מלבד חובה.

"אתה חושב..." שאל בעצלות בעוד עורו מצטמרר מהמחשבה על ריקוד ואלס נוסף עם אחת מהנשים הנוכחות, יפות ככל שיהיו. נשים יפהפיות היו זמינות לו בשפע בכל אשר הלך. נשים רציניות – פחות.

הוא הציץ בשעונו. בעוד שעתיים האירוע יסתיים. הוא יתקשר לאיימי והיא תבוא אליו.

טוב, היא הייתה אישה רצינית.

רטט של מתח עבר בו כשנזכר בחילופי הדברים שהתנהלו ביניהם מוקדם יותר. הוא מעולם לא ראה אותה כועסת לפני כן. הכעס שלה הדהד מרכושנות. היא קינאה.

בדרך כלל הסימן הראשון לרכושנות אצל מאהבת הבהיר לו שהגיע הזמן להמשיך הלאה. במקרה של איימי, התגובה שלה הייתה בעיניו מפתה ביותר. הקנאה שלה משום מה שימחה אותו.

הליוס חשד זה מכבר שהיא הסתירה ממנו חלקים מאישיותה. היא מסרה לו את גופה ברצון והתענגה על התעלסותם לא פחות ממנו, אך מנגנוני החשיבה של מוחה הפיקח נותרו בגדר תעלומה.

היא הייתה שונה מהמאהבות הרגילות שלו מההתחלה. היא הייתה יפהפייה ובעלת אינטליגנציה גבוהה, והיא לכדה את תשומת ליבו יותר מכל אישה אחרת. הכעס שלה מקודם לא עורר בו דחייה כפי שהיה קורה אילו הפגינה אותו אישה אחרת; הכעס סקרן אותו וקילף עוד שכבה מעל האישה המבריקה ומלאת הלהט שממנה לא הצליח לשבוע. בחברתה הוא הצליח לשכוח הכול ולחיות את הרגע, את הרעב שלהם.

חומרת המחלה של סבו לא הרפתה ממנו לרגע, אך בחברתה של איימי היא נעשתה מתונה יותר, ופעימת הכאב והאובדן נחלשה. בחברתה הוא יכול היה להשיל את חובותיו הרבות כיורש העצר ולהיות פשוט גבר. מאהב. המאהב שלה. היא הייתה רטט תמידי בדמו. לא הייתה לו שום כוונה לוותר עליה – עם נישואים או בלעדיהם.

"מישהי תפסה את תשומת ליבך?" שאל אותו תזאוס.

"לא."

הליוס ידע מאז ומתמיד שהוא יצטרך להתחתן. לא הייתה שום שאלה בעניין. לא היו לו שום דעות אישיות בנושא לכאן או לכאן. נישואים היו מוסד שבמסגרתו יש להעמיד את דור היורשים הבא לבית קליאקיס, ולמזלו אפשר לו מצבו לבחור את כלתו בעצמו, גם אם היו הגבלות מסוימות. המזל לא שיחק ככה להוריו. נישואיהם נקבעו עוד לפני שאימו נגמלה מהחיתולים. הנישואים היו אסון. התקווה האמיתית היחידה שלו לנישואיו הייתה שהם לא ידמו כלל לנישואי הוריו.

הנסיכה קטלינה, שבזה הרגע רקדה עם נסיך בריטי, צדה את עינו. היא באמת הייתה יפהפייה מדהימה. מעודנת. החינוך והייחוס שלה ניכרו בה. אחיה היה חבר ותיק שלו מבית הספר, וארוחותיהם המשותפות בדנמרק הוכיחו שהיא לא רק יפה, אלא גם אינטליגנטית, גם אם קצת רצינית מדי לטעמו.

היא לא ניחנה בחוצפה של איימי.

עם זאת, קטלינה תהיה מלכה מצוינת והוא בזבז כבר די והותר זמן גם ככה. הוא היה צריך לבחור לו אישה לפני חודשים כשהתבררה לו ולאחיו חומרת מצבו של סבם.

קטלינה גדלה בעולם של כללי התנהגות מקובלים בדיוק כמוהו. לא היו לה שום אשליות או ציפיות לאהבה. הוא ידע שאם יבחר בה, נישואיהם יהיו נישואי חובה. לא יותר, לא פחות. בלי שום סיבוכים רגשיים. בדיוק כפי שרצה.

כמו כן הוא לא יתקשה להקים איתה משפחה. הוא היה משוכנע שעם מספיק רצון טוב מצד שניהם, החיבור ייווצר. גם הכימיה אמורה להבטיח זאת. לא אותה כימיה שהייתה לו עם איימי כמובן. כימיה כזאת אי-אפשר לשכפל.

במוחו הבזיק זיכרון של איימי מתהלכת יחפה במסדרון המואר בעמימות, הבגדים והמגבת שלה מהודקים אליה, שערה הבלונדיני הכהה לח ומתנועע על גבה הזהוב, ישבנה החשוף מתנודד. באותו רגע היא הייתה יהירה כמו נסיכה, ולא הייתה לו סבלנות לחכות כדי להעניש אותה על חוצפתה. הוא יביא אותה לסף אורגזמה כל-כך הרבה פעמים עד שהיא תתחנן שיביא אותה לשיא.

אך זה לא היה הזמן או המקום לדמיין את גופה הדק של איימי עירום בזרועותיו.

בעזרת כוח רצון מטיטניום הוא הקטין את האש שהתפשטה בחלציו ומיקד את מבטו בנשים שלפניו. בשעתיים הבאות עליו לנעול את איימי במוחו כדי שיוכל להתרכז במשימה שלפניו.

לפני שהביא את עצמו לרקוד שוב, הוא זימן אליו משרת כדי לקחת עוד כוס שמפניה ושתה לגימה גדולה.

תזאוס בחן אותו בפיקחות. "מה יש לך?"

"כלום."

"יש לך פרצוף של אדם באירוע טעימות יין שגילה שכל הבקבוקים פקוקים."

הליוס הדביק חיוך אל פניו. "יותר טוב?"

"עכשיו אתה נראה כמו רוצח המונים."

"כמו תמיד, אין תחליף לתמיכה שלך." הוא רוקן את כוסו ונעמד. "בהתחשב בעובדה שאני לא הנסיך היחידי שמצופה להתחתן ולהעמיד יורשים, אני מציע שגם אתה תזיז את התחת ותתרועע עם הנשים היפות כאן."

הוא חייך בזחיחות למראה ההעוויה של תזאוס. בעוד שהליוס השלים עם גורלו בגלל ההשכלה והחינוך הקשוח שקיבל בפנימייה אנגלית, הוא ידע שההתלהבות של אחיו המרדני כלפי סוגיית הנישואים שקולה לזו של זברה שנכנסת לגוב האריות.

בהמשך, כשרקד עם הנסיכה קטלינה והחזיק אותה במרחק הגון ממנו כדי למנוע כל מגע בין גופיהם – ולא הרגיש שום דחף לצמצם את הרווח – מחשבותיו פנו אל סבו.

המלך לא השתתף באירוע הלילה משום ששמר את האנרגיה המוגבלת שלו לנשף היובל עצמו. רק בשביל אותו גבר דגול, שגידל את הליוס ואת אחיו מאז שהליוס היה בן עשר, הוא היה מוכן לקפוץ למים ולהתמסד.

בשביל סבו הוא יעשה הכול.

בקרוב הוא יירש את הכס – מוקדם מכפי שרצה או ציפה – והוא יזדקק למלכה לצידו. הוא רצה שסבו יעבור בשלווה לעולם שכולו טוב ויידע שהמשך שושלת קליאקיס מובטח. אם הזמן ינהג בהם ברחמנות, ייתכן שסבו אפילו יחזיק מעמד כדי לראות את הליוס אומר את נדריו.