1
סנטיאגו
הבית הקטן והאפור באוקדייל משתלב בין כל הבתים האחרים. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר כאן, אבל זו תהיה הפעם הראשונה שאני עומד בפתח הדלת.
אני יודע כל פרט בלוח הזמנים שלה. מתי היא יוצאת בכל בוקר. לאן היא הולכת. אילו מצרכים היא קונה, באיזו תדירות היא מתדלקת את המכונית. אין שום פרט שאני לא יודע. וכשאני מציץ בשעון ובודק כמה זמן עבר, אני יודע שבעוד חמש־עשרה שניות היא תפתח את הדלת ותמהר אל המכונית כדי להביא את הבן שלה אל הגן.
אני עומד ומחכה. אחרי כמה רגעים, נשמע רעש מעברה האחר של הדלת. משהו מתרסק על הרצפה, והיא מקללת. היא קוראת לבן שלה, אומרת לו שהם חייבים ללכת. הידית מסתובבת, וכשהדלת נפתחת, היא ממהרת לצאת וכמעט מתנגשת בי.
התנשמות קטנה נפלטת משפתיה, ופניה מתמלאות אימה כשהיא מועדת בחזרה פנימה, מנסה לסגור את הדלת ולהשאיר את המפלצת בחוץ. אני שולח את היד במהירות כדי לאחוז בדלת, וחיוך אפל עולה על פניי.
"שלום, הייזל. עבר הרבה זמן."
"לא!" היא דוחפת את הדלת בכל כוחה ומנסה למנוע ממני להיכנס.
האימה מחלחלת אל כל שריר בגופה כשהיא מציצה מעבר לכתף, מסתכלת על בנה ואומרת לו לברוח.
"אין צורך בכל הדרמה." אני דוחף את הדלת בגופי, והיא מאבדת שיווי משקל מעוצמת הדחיפה. כשהיא מועדת לאחור, אני נכנס אל הבית וסוגר את הדלת מאחוריי.
הייזל מתנשמת במאמץ ועיניה פעורות. היא מזכירה מאוד את אחותה, אבל לא יפה כמוה. אף אחת לא יפה כמו אשתי.
"בבקשה." ידיה רועדות כשהיא מושיטה אותן אל הבן שלה, שנראה בן חמש לכל היותר, וכורכת את זרועותיה סביבו. "אתה לא חייב לעשות את זה."
"מה בדיוק נראה לך שאני עומד לעשות?" אני מטה את ראשי הצידה ומתבונן בה.
היא מביטה לרגע בבנה ומהדקת את האחיזה שלה בו. הוא נראה מבועת ממש כמוה, ולהפתעתי אני מגלה שזה מעורר בי אי נוחות. מעולם לא גיליתי עניין מיוחד ברגשות של ילדים, אבל בהתחשב בעובדה שבקרוב אהיה אבא, נראה לי שכדאי שאעשה מאמץ.
"קוראים לך מייקל, נכון?" אני כורע ברך ומביט בעיניו, בתקווה שכך איראה לו פחות מאיים, אבל האגרופים הקטנים שלו רק נאחזים חזק יותר בחולצה של אימא שלו. "אני סנטיאגו."
הוא מרים את מבטו אל אימא שלו, והיא מכריחה את עצמה לחייך חיוך שנראה יותר כמו עווית. "הכול בסדר, מתוק. אולי תעלה למעלה ותשחק קצת בצעצועים שלך? מר סנטיאגו ואני צריכים לדבר."
"טוב," הוא לוחש, והיא משחררת אותו מאחיזתה באיטיות. הוא עולה במדרגות על קצות האצבעות, ונעצר מדי פעם כדי להעיף בי מבט.
הוא מרגיש בנוכחותה של המפלצת. אבל כל הילדים כאלה, לא? גם הילדים שלי יהיו כאלה, ללא ספק. הם ייאחזו באימם באימה ולא יהיו מסוגלים להסתכל עליי.
אני בולע רוק, אבל הגוש בגרוני לא נעלם. אשתי נעדרת. היא לקחה איתה את הילד שלי. והשאלה שאני לא רוצה להכיר בקיומה ממשיכה להציק לי. אם יהיה עדיף לתת לה ללכת – לתת לשניהם ללכת – כך שלעולם לא אצטרך לראות את אותו מיאוס גם בעיניו של בני.
אבל אני יכול לטעון גם שזה בדיוק מה שרציתי. שאשתי תוליד לי ילדים. משפחה. יורשים לשושלת דה לה רוסה. אלא שזה כבר לא רק עניין של יורשים. הייתי משקר לעצמי אם הייתי טוען שכן. אני רוצה שהיא תחזור. אני צריך שהיא תחזור.
"מה אתה רוצה?" מסננת הייזל, מתרחקת כמה צעדים לאחור ומיישרת את בגדיה.
כשאני לא עונה מייד, היא מתחילה להתהלך בעצבנות ותוחבת קווצות שיער סוררות מאחורי אוזניה. "אני מניחה שהכוחות שלכם בדרך. בגלל זה אתה כאן, לא? אתה מתכוון לדאוג שאני אקבל את העונש שלי? מה זה יהיה? איך אשלם על החטא של עזיבת הארגון? אני לא יכולה להשאיר את הבן שלי לבד בעולם הזה –"
"את באמת מאמינה שמועצת השיפוט תוציא אותך להורג בגלל עבירה קלה כזאת?" אני בוהה בה בתדהמה. "את בפאניקה. תפסיקי. תחשבי. תנשמי. הדברים שאת אומרת לא הגיוניים בכלל."
היא מנידה בראשה בניסיון להכחיש את דבריי, וממשיכה לפלוט מפיה מחשבות מקוטעות.
"ציפיתי שהיום הזה יגיע... ידעתי שזה יקרה. היינו צריכים לעזוב את המדינה. אבל אני מניחה שזה לא משנה. האיי־וי־איי נמצא בכל מקום, נכון?" היא עוצרת לנשום נשימה עמוקה ואז ממשיכה. "רק אל תערב את הבן שלי. זה הדבר היחיד שאני מבקשת. אם אתה מתכוון לקחת אותי, תן לי להתקשר אל מישהו שיבוא לדאוג לו. אין לו שום קשר להחלטות שלי. אני לא אתן לו לשאת בתוצאות –"
"הייזל," אני נוהם.
מבטה עובר אליי במהירות.
"לא באתי כדי לקחת ממך את הבן שלך. ואין לי שום כוונה לקחת אותך מהבן שלך. אם וכאשר תחליטי לחזור לארגון את תיענשי, אבל העונש בהחלט לא יהיה קשה כמו שאת מדמיינת. כרגע, אין לי שום סיבה להסגיר אותך, כל עוד תעזרי לי."
"לעזור לך?" היא ממצמצת אליי בהפתעה. "איך אני יכולה לעזור לך?"
"תגידי לי איפה אחיך עלול להחביא את אייווי."
פניה מחווירות, היא נעה במקומה ומתיקה ממני את המבט. "למה שתרצה לדעת איפה אייווי?"
"כי היא אשתי."
"לא." המילה נמלטת מפיה בנימה בוטה של גועל. "אין סיכוי. היא לא הייתה –"
"היא לא הייתה מתחתנת עם מישהו כמוני?" אני מסנן. "אני מבטיח לך שזה מה שהיא עשתה. ועכשיו אני צריך למצוא אותה. אין לי זמן לבזבז, אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת."
היא חושקת את הלסת ומנענעת את ראשה. "גם אם אתה מספר לי את האמת, אני לא יכולה לבגוד ככה באחותי. אם היא מתחבאת, כנראה יש לה סיבה טובה."
"טוב." אני פונה אל גרם המדרגות. "אז אני אקח את הבן שלך ואצא לדרך. ולמען האמת, אני חייב לציין שאת צודקת. את יכולה לצפות לצבא של בני אדונים שיפשוט על הבית שלך עוד הערב. אני מניח שאת יכולה לברוח, אם את מוכנה להשאיר את הבן שלך מאחור."
"חתיכת מניאק!" היא מסתערת עליי, אוחזת בזרועותיי ומנסה למשוך אותי לאחור. "אתה לא לוקח את הבן שלי לשום מקום."
"אז ספרי לי את מה שאני רוצה לדעת." אני מנער אותה מעליי ונועץ בה מבט.
מבטה עובר אל המדרגות ומשם אל דלת הכניסה. אני מביט בפניה ורואה איך ההשלמה משתלטת עליה באיטיות. אין לאן לברוח. אין מקום להתחבא בו. היא לכודה והיא יודעת את זה. אבל היא מבזבזת לי את הזמן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד זמן כרגע, אז אני נותן לה תמריץ נוסף.
"לא שנראה שאכפת לך – את הרי נטשת את כולם – אבל אולי יעניין אותך לדעת שאחותך הקטנה, אווה, נמצאת בבית שלי."
עיניה מצטמצמות וכפות ידיה נקמצות לאגרופים. "זה איום?"
"תביני את זה איך שאת רוצה." אני זוקר אליה גבה. "אבל שיהיה ברור. אם לא תעזרי לי למצוא את אשתי, אני אאמלל את החיים של כולכם. הייתי נחמד ולא חשפתי את המיקום שלך, אף על פי שהוא ידוע לי כבר זמן מה. אבל הנחמדות שלי הולכת ואוזלת לנוכח ההתנגדות שאת מגלה. אז נראה לי שיש לך שתי ברירות. לעזור לי למצוא את אשתי ולהחזיר אותה הביתה בשלום, או לתת לכל המשפחה שלך לשלם על מעשייך."
דמעות נקוות בעיניה. היא מסתובבת לנגב אותן ומסרבת לבחור בין שתי הברירות שהעמדתי בפניה, בעקשנות שנראית כתכונה טיפוסית למשפחת מורנו. אני מכיר אותה היטב מאייווי.
"טוב," היא לוחשת באי רצון. "אני אעזור לך, אבל אני צריכה לדעת שאייווי לא תיפגע."
"היא מוגנת יותר אצלי מאשר בכל מקום אחר."
"כנראה זאת הסיבה שהיא ברחה ממך," מסננת הייזל.
"הזמן שלנו אוזל." אני מסמן בראשי על המדרגות. "וכך גם הסבלנות שלי."
מבטה עובר אל צרור המפתחות שהפילה קודם על הרצפה, והיא מתכופפת להרים אותו בתנועה נוקשה. "עוד דבר אחד." היא זוקרת את הסנטר בנחישות. "איך אני יכולה לדעת שלא תחשוף את המיקום שלנו, או תסגיר אותי אם אבוא איתך?"
אני שוקל את דבריי בכובד ראש. אני רגיל לקחת מה שאני רוצה בלי להתחשב ברגשותיהם של אחרים. אחרי הכול, אני בן למשפחת דה לה רוסה. אבל שביב אנושיות כלשהו בתוכי רוצה שהיא תבטח בי כי היא אחות של אשתי, ואני יודע שאייווי אוהבת אותה. קצת מוזר להודות בכך, במיוחד מאחר שאני לא רוצה להאמין בכך בעצמי, אבל ככל שאני רחוק מאשתי זמן רב יותר, כך האמת הזו נהיית ברורה יותר.
"את יכולה להיות בטוחה שאני לא אבגוד בך," אני עונה בקול נוקשה. "כי אשתי לעולם לא תסלח לי על דבר כזה, ולמרות מה שאת אולי חושבת, אני... היא חשובה לי. אני רוצה שהיא תחזור אליי, אל המקום שאליו היא שייכת. זה הדבר היחיד שאני רוצה. ואין לי סיבה להסגיר אותך, אלא אם תסרבי לעזור לי להחזיר אותה."
פניה של הייזל מתרככות מעט, והיא מתבוננת בי ומחפשת רמז לשקרים. כשהיא בטוחה שאני אומר את האמת, היא מהנהנת בתנועה קטנה.
"בסדר. אני אביא את הבן שלי. נצטרך לקחת אותו לגן קודם."
"מה המקום הזה?" אני שואל.
הייזל מחנה את המכונית, מכבה את המנוע ובוהה בבית הצהוב שנראה כמו כל הבתים האחרים ברחוב.
התחלתי לחשוב שהיא סתם נוסעת בלי מטרה, בניסיון לשחק איתי, אבל אז היא יצאה ביציאה ללפאייט. משם היא נסעה עד לבית הזה על פי הזיכרון, וכשאני מתבונן בה עכשיו אני רואה את המבט העגום שבו היא בוחנת את הבית. אין ספק שהמקום הזה מוכר לה.
"זה הבית שאבא שלי קנה לאשתו הראשונה לפני שהוא נאלץ לעזוב אותה," היא עונה בקול רציני. "באתי הנה לפני שעזבתי את הארגון. הוא רשום על שם אימא של אייבל, כך שהאיי־וי־איי מעולם לא ידע על קיומו. לפחות עד עכשיו."
"יש לך מפתח?" אני שואל כשאנחנו יוצאים מהמכונית וצועדים בשביל הגישה.
"לא, אבל אני יודעת מה הקוד לדלת הכניסה."
אני מהנהן והולך אחריה אל הדלת, אבל משהו שמונח על השביל מושך את תשומת ליבי. הייזל נעצרת יחד איתי ומביטה בחתיכות הפלסטיק האדומות. "מה זה?"
אני מתכופף, מרים חתיכה כדי להתבונן בה וצמרמורת קרה עוברת בגבי. "זה נראה כמו פנס אחורי של מכונית."
"תראה את זה," קוראת הייזל ומצביעה באצבע רועדת על מכל פלסטיק שחור מעוך.
שנינו מתקרבים לבחון את המכסה, והייזל מזהה אותו קודם.
"זה אודם."
עיניי עוברות אל המריחה האדומה שעל הבטון, ותחושת בחילה ממלאת אותי. אני לא אשכח את הגוון האדום הזה עד יומי האחרון. זה חייב להיות אותו גוון. השאלה היא למה הוא כאן, מרוסק על שביל הגישה?
"אתה חושב שמשהו קרה כאן?" לוחשת הייזל.
"תפתחי את הדלת."
זה הדבר היחיד שאני מצליח להגיד. אני לא מסוגל לקבל את המחשבות שמפכפכות בראשי. אני לא יכול לאפשר את הרעיונות האלה. לא לפני שניכנס ואני אראה במו עיניי שהיא לא כאן.
הייזל מקלידה את הקוד, ואני אוחז לה בכתף ועוצר אותה לפני שהיא מסובבת את הידית.
"אני איכנס ראשון."
היא בולעת רוק ומהנהנת, ואז זזה ומאפשרת לי להיכנס לפניה. אני עומד שם לרגע וסופג הכול. את הדממה. את ריח הטחב. את הבית המבולגן שאף אחד לא ממש גר בו כבר זמן מה.
שום אור לא דולק. זו שעת בוקר, ואייווי כבר אמורה להיות ערה. אבל אני לא מסוגל לוותר על התקווה האחרונה שנותרה לי כשאני עובר בסלון וממשיך אל המסדרון, מציץ בכל חדר שאני עובר. כל החדרים ריקים. זה לא מונע ממני לבדוק מתחת למיטות, בתוך ארונות, מקלחות וכל חלל אחר שהיא יכולה להתחבא בתוכו. אלא שהחיפושים לא מעלים דבר. אין לה שום זכר. אבל אני מרגיש עמוק בפנים שהיא הייתה כאן.
"משהו רע קרה, נכון?" הייזל נותנת ביטוי למחשבותיי וקולה רועד. "משהו קרה לאחותי."
יפעת –
בני האדונים 3: תחיית הלב
אני ממש אהבתי ולקח לי יומיים לסיים את הטרילוגיה