למשך כמה רגעים
עצמו את עיניכם
פתחו את ליבכם
נשמו נשימות לתוככם
אמרו תודה בקול
בקשו תפילה קטנה
וחייכו חיוך גדול
סבתא מלכה שלי
קירות לבנים
ארגז ברצפה
דירה ריקה
ואני בוכה –
סבתא חסרה
הד באוויר
ידיים קרות
רגליים קפואות
זיכרונות קשים
בכי מרורים
מטבח ריק
מריחות תבשילים
הלב מתכווץ
הראש מתפוצץ
תמונות רצות בראשי –
סבתא מחבקת
צוהרי יום שישי
מקשיבה לסבתא
מספרת סיפורים
ואנחנו צוחקות
מנגבת את הדמעות
והן זולגות וזולגות
נזכרת
בחיוך שלה
בעיניה הכחולות
אני רוצה כל כך
שתחזרי להיות שלי
רוצה לצרוח
כמה את חסרה לי
מפחיד לי פה לבד
בלעדייך
בבית החולים
אני נזכרת
היית חזקה
לא ויתרת
ואני לצידך
אוחזת בידך
צורחת מכאב
רוקעת ברצפה
בשולחן מכה
מתקשה להאמין
מסרבת להשלים
שאת אינך יותר
איתנו, שלנו
שאת בידי אלוהים
שומרת על כולנו
נכתב לזכר סבתא שלי, מלכה פרנקו, זכרונה לברכה
הסיפור שבעיניים
עיניים אדומות
עיניים נפוחות
עיניים שלא מפסיקות לבכות
עיניים חסרות מנוחה
שכואבות
עוד ועוד
עיניים מביעות
עיניים בורקות
עיניים רכות
עיניים חודרות
עיניים שאומרות
עיניים מדברות
פעם צוחקות ועכשיו בוכות
הכול בעיניים
עיניים עייפות
עיניים מלטפות
עיניים מרגישות
עיניים שיוצרות שלוליות
עיניים שרואות טעויות
עיניים מביטות
עיניים עמוקות
עיניים תמימות
עיניים רגישות
עיניים שחשות
עיניים שיודעות
עיניים סקרניות
עיניים טיפה עצובות
עיניים שמשתדלות להיות שמחות
עיניים מלאות תשוקה
עיניים שרוצות פשוט חיבוק ונשיקה
עקום שזה ישר
יש דברים שנראים עקומים מההתחלה
ואני כל כך מתעקשת לעקם את הראש
כדי שהם יהיו ישרים יותר
שייראו לי בסדר
כל כך הרבה סימני שאלה
דמעות שמסתתרות מאחורי העיניים
שאתה לא יכול לראות
גם אם ממש תתאמץ
כל כך הרבה מחשבות
שאני לא זוכרת איך לחזור
למה שהייתי פעם
אולי כי יש כתמים שלא יורדים בכביסה
ואולי כי צלקות
נשארות לנצח
אני מרגישה שהרגליים כואבות לי
והגרון חונק אותי
העיניים שורפות
ואולי אני פשוט צריכה להפסיק לברוח
מעצמי בעיקר
בורחת ממך ובו בזמן
מחפשת אותך
רק שמישהו יגיד לי על מי אני יכולה לסמוך
שמישהו יגיד לי שאני יכולה להתקשר
ושלא יגידו לי "יהיה בסדר", אלא ש"כבר בסדר"
וכשאני לא מצליחה להסביר לך
אני אומרת לך
שאתה לא מצליח להבין
כי אתה אשם
אתה אשם כי ככה קל לי יותר
אני לא יודעת איזה רגש להתאים אליך
כי הכול כבר התערבב לי
ואני בכל דקה משתנה
אבל גם בזה אאשים אותך
כי ככה יותר קל לי
ואני רוצה שתאמין בי
אני רוצה שאתה
תלמד אותי איך לאהוב אותך
ואני רוצה שמישהו יגיד לי
שזה בסדר
להיות איתך
שמישהו יגיד לי
שגם עקום זה ישר
ושהמישהו הזה
יהיה אתה
הייתי שם
הייתי שם
כשהבדידות גברה עליי
הייתי שם
כשהבדידות הכאיבה לי
לא יכולתי לשאת יותר את הלבד
מצאתי את עצמי במקום לא טוב
מצאתי את עצמי בתחתית
הייתי שם
כשכל כך רציתי מישהו לאהוב
מישהו לחבק
הייתי שם
במקום רע
אי שם למטה
הייתי שם
כשהרגשתי שהוא רומס אותי
מכאיב לי, פוגע בי
הייתי שם
ולא ידעתי איך למצוא את דרכי חזרה
לעצמי
הייתי שם עמוק בפנים
ששכחתי כבר להרגיש
כשלא ידעתי להבחין בין טוב ורע
הייתי שם
ספגתי את הכעסים שלו
את התסכולים שלו
פעם אחר פעם
הייתי שם כשהבדידות חנקה אותי
הייתי שם
עצובה כל כך
הייתי שם
כשלא הצלחתי לאסוף את עצמי
בחזרה אל עצמי
עשה שלא יכאב
אתה יודע משהו
אני פשוט מודה לך על הכול
הריחוק ממך כואב לי
בכל איבר בגוף, עמוק בתוך העצמות, בלב פנימה
כי לא לגמרי רציתי לשחרר אותך מחיי
אבל ידעתי שככה זה לא יכול עוד להימשך
לא מצאתי את המילים לומר לך
אז פשוט עזבתי
(כמו שגם אתה עזבת)
כדי שיום אחד אולי עוד נוכל לחזור
למקום מלא בתקווה, שלי ושלך...
ההבנה הזו שכבר לא תהיה חלק מהחיים שלי
מכאיבה וצורבת
פתאום הכול מרגיש כל כך ריקני וחסר
חלל כזה שנפער ומתעצם ככל שהזמן עובר
אתה יודע משהו
אני תוהה לעצמי מה בכל זאת מושך אותי לשם?
מנסה לעשות בדק בית, חשבון נפש עם עצמי
מלאה בשאלות וכרגע כמעט ללא תשובות פתורות
ועד שיחלחלו התובנות
אני רוצה שתדע שהיית לי שיעור חשוב
אני לא מתחרטת על כלום
היית לי השראה לכתיבה
ואני מודה על ההזדמנות להכיר אותך
ולהכיר את עצמי טוב יותר
בזכותך
אשאיר אותך כזיכרון קסום ברובו
ומפה אני ממשיכה לדרכי
בבקשה, בורא עולם,
עשה שלא יכאב
יותר ממה שכבר כואב
לפני שתלך
לפני שתלך
רק עוד דבר מה
רגע אחד נוסף –
שאוכל לנשום
שתשקוט המהומה
ערומה ודוממת אעמוד מולך
אניח לנפשי להתייפח
ואתה לא תראה, ודאי לא תדע
שליבי מתאבל וצורח
לפני שתלך
שאון נשמתי יגאה עד כלות
וישקוט לפתע בדממה איומה
וכשתלך
אפול מוכת אהבה
אתפזר לרסיסים על פני האדמה
שלבים
אני בשלב שאני לומדת לשחרר אותך
למרות הקושי העצום.
הוא לא הגיב לי, הוא קרא ולא הגיב.
זה צבט לי עמוק בתוך הלב ושבר אותי לרסיסים של עצמי.
רציתי למחוק אותו מהפייסבוק ופשוט לא יכולתי,
רק קיוויתי שיעשה את זה במקומי.
העברתי את השיחה שלנו בוואטסאפ ל'נעיצה', כדי שאני לא אשכח ממנו אפילו לרגע.
אבל זה כאב מדי, אז ביטלתי את האפשרות הזו.
ואז שלחתי מלא הודעות בקבוצות שאפילו לא ידעתי שקיימות, רק כדי שההתכתבות איתו תרד למטה. כדי שפחות יכאב.
לא לפני שקראתי את כל השיחה בינינו. פעמיים או שלוש. או יותר.
עברתי על התמונות שהוא שלח לי ועל התמונות שאני שלחתי לו.
שמעתי את כל ההקלטות שלו, וגם את אלה שאני שלחתי לו.
הייתי בשלב ההוא שבכיתי מתגובות שלו לתמונות של אחרות.
עקבתי אחריו באדיקות בכל הקבוצות, למרות שידעתי שאין לי מה לקנא.
קינאתי. וכאב לי.
הייתי בשלב שבו אני נכנסת לחלון השיחה שלנו בוואטסאפ בשעות לא שעות, מתוך שינה, בעיניים פקוחות, חצי מנמנמות, ורואה מתי הוא היה מחובר לאחרונה. ובודקת את הקיר שלו בפייסבוק בכל שעה עגולה, כדי לגלות אם משהו השתנה...
הייתי בשלב שבו אני מתקשרת ממספר חסוי, רק כדי לשמוע את הקול המחוספס הזה שלו. ומקווה שהוא יודע שזו אני בקו השני של השיחה, מחייכת לרגע למשמע קולו ומנתקת.
הייתי משחקת עם עצמי משחק שאם אני סופרת עד עשר והוא מתחבר – אני שולחת לו הודעה. ואם לא, אני מוחקת את השיחה כולה.
אחת... שתיים... שלוש... ארבע... והוא מתחבר. ואני משתתקת.
לא מעיזה לשלוח לו שאני מתגעגעת.
אז כותבת ומוחקת. ומתנתקת.
הייתי בשלב שבו אני פורקת הכול ב'פתקים' בטלפון הנייד, את כל מה שהרגשתי.
וביומן. ועל דפים צבעוניים. ועם חברות ומכרים.
ובנסיעות, בדרכים. זורקת לחלל האוויר רגשות מתפרצים.
ועכשיו אני רק מחכה להגיע לשלב שבו אני פשוט נותנת לך ללכת,
ובינתיים אני לומדת לשחרר אותך, לאט לאט.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.