חמושים בלגיטימציה

הלגיטימציה לאלימות: הלגיטימציה החוץ־צבאית מול הלגיטימציה הפנים־צבאית2 יגיל לוי

למאמר זה תכלית מושגית. הוא מבקש להציג את קיומן של שתי מערכות נפרדות של לגיטימציה לאלימות צבאית — הפנים־צבאית והחוץ־צבאית — ולמפות את מקורות הפער ביניהן. החלק הראשון ממשיג את מהות הלגיטימציה; החלק השני ממפה את התנאים להיווצרות הפערים בין הלגיטימציה החוץ־צבאית ללגיטימציה הפנים־צבאית; והחלק השלישי מסביר את המשתנים המשפיעים על מידת ההרחבה או הצמצום של פערים אלה.

מהי לגיטימציה לאלימות

המושג אלימות צבאית מתייחס לכל צורה של פגיעה פיזית באויב (פגיעה אנושית או חומרית), בין מכוונת ובין אגבית, ולאיום מפורש או משתמע בהפעלת אלימות כזו, קרי עיצוב ותחזוק יחסי כוח המבוססים על איום באלימות גם אם ללא שימוש תמידי בה. זוהי אלימות מאורגנת (כלומר, במסגרת פעילות המוסדרת על ידי הארגון הצבאי), בהתאם להוראות הארגוניות או בסטייה מהן (הפרת משמעת של חיילים כמו בפרשת אלאור אזריה), אך לא אלימות פרטית, זו המתבצעת מחוץ למסגרת הצבאית (למשל בחופשה של חייל).

הפעלת אלימות מאורגנת נדרשת ללגיטימציה. נגדיר לגיטימציה כתפיסה כללית המקבלת פעולות של ישות (במקרה זה מדינתית) כרצויות וראויות בתוך מערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות (Suchman, 1995, p. 574). הלגיטימציה היא שהבחינה את המדינה מישויות אחרות, כמי שבידה השליטה המונופוליסטית הלגיטימית להפעלת אלימות מאורגנת, לפי הגדרתו של מאכס ובר (ובר, 1962, עמ' 8), ובכך הפכה אלימות פרטית, או כזו שלא המדינה מפעילה, לבלתי לגיטימית. הלגיטימציה נדרשה גם כדי להצדיק גיוס משאבים עבור הפעלת האלימות, ולשם כך המדינה, לפי צ'רלס טילי (Tilly, 1985), תפקדה כמעין מנגנון של "פרוטקשן", המשתמש באיומים חיצוניים כדי להצדיק גיוס משאבים להכנות למלחמה. הלגיטימציה נשענת על הצדקה אידיאולוגית להפעלת אלימות, בעיקר להצדיק את תוצאותיה, במילותיו של סוציולוג המלחמה סינישה מלשביץ (Maleševic, 2010, p. 81): "...כל ניסיון מוצלח להבין את המסורת המיליטריסטית הקלאסית מצריך עיסוק הן בכפייה הארגונית והן בטבע האידיאולוגי של הכוח. כדי להצליח, כוח דורש לגיטימציה, וכוח כפייה דורש זאת ביתר שאת". לצד זאת, הלגיטימציה מבוססת לא על הצדקה מפורשת בלבד, אלא גם על השגרה ונטורליזציה של הפעלת אלימות (ראו לדוגמה: Pomarède, 2018), או התעלמות ממנה והכחשה שלה (ראו לדוגמה: Lomsky-Feder & Sasson-Levy, 2018, pp. 114–136), ועל הסדרים חברתיים התומכים בהפעלת אלימות (Geyer, 1989, p. 79).

בהתבסס על תובנות של חקר תרבות אסטרטגית ומיליטריזם, הלגיטימציה הפוליטית — החוץ־צבאית — להפעלת אלימות תוגדר כמערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות המוחזקת על ידי קהילת האזרחים, אשר מקבלת את השימוש הרשמי של המדינה באלימות צבאית (או את איום השימוש בה) כנגד אויב חיצוני כהעדפה אסטרטגית נורמלית, נרחבת ומתמשכת. הלגיטימציה הזו כוללת השקפות חברתיות באשר לתפקיד של הפעלת הכוח ביחסים הבין־אנושיים, לאופיו של האויב ושל האיום שהוא מציב וליעילות והמוסר של השימוש בכוח (Levy, 2021, p. 3).

ההגדרה הזו של לגיטימציה מקפלת בתוכה כמה המשגות (Levy, 2021, pp. 3–6): ראשית, זוהי המשגה ובריאנית. היא אינה עוסקת בשיפוט הנורמטיבי של מעשה השלטון (במקרה זה הפעלת אלימות), אלא באמונה בחוקיות של כללים נורמטיביים ובזכות המוקנית תחת כללים אלה לבעלי הסמכות לקבוע הוראות (סמכות חוקית) (Weber, 1964, p. 328), ובמקרה זה, להפעיל אלימות. זו השקפה סובייקטיבית של לגיטימציה, כלומר, האמון שהסמכות פועלת באופן חוקי ומוסרי, ולא השקפה אובייקטיבית, כלומר לא שיפוט נורמטיבי באשר למידת המוסריות של הפעולה האלימה. הבחנה זו משרתת את הצורך להבין כיצד אלימות מוצדקת על ידי הסוכנים המפעילים אותה, כלומר סובייקטיבית, ולא לשפוט מבחוץ הצדקה זו. שנית, לגיטימציה אינה רק הצדקה של מדיניות מסוימת, סמכות או פעולה, אלא היא מעוגנת במכלול של אמונות וערכים. שלישית, לגיטימציה אינה חופפת לחוק. יכול להתקיים מתח בין הערך המוסרי של הפעולה/מדיניות ובין החוקיות שלה. לדוגמה, ועדה בינלאומית שמינתה ממשלת שוודיה לחקור את התקפות נאט״ו בקוסובו בשנת 1999 פסקה שההתקפות היו בלתי חוקיות (בהיעדר אישור של האו"ם לתקיפה) אבל לגיטימיות, לאור תכליתן למנוע את מה שנתפס כטיהור אתני בקוסובו היוגוסלבית. באותה מידה יכולה פעולה להיות חוקית, דוגמת התנהלות כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית בעיראק לאחר כיבושה, שהתנהלה תחת מנדט של האו"ם, אך לא תיתפס כמוסרית במצבים שבהם נפגעו אזרחים רבים, והספק המוסרי יערער את הלגיטימיות של הפעלת הכוח. ולבסוף, לגיטימציה נבחנת במידה שהיא מוסכמת ואינה תובעת ציות או אכיפה, ובמידה שהיא מוטמעת והוראות מבוצעות גם בסטייה מהאינטרס המיידי של השחקנים (Hyde, 1983, p. 398).

לגיטימציה פנים־צבאית לאלימות פירושה מערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות המוחזקת על ידי חיילים ומפקדים, אשר מקבלת ומממשת את הפעלתה של האלימות הצבאית. זוהי לגיטימציה הכרחית. אם המדינה, לפי ובר, מוגדרת כישות התובעת לעצמה את הזכות הלגיטימית להפעלת האלימות המאורגנת, הרי שהצבא הוא הארגון הממוקד בניהול אלימות קטלנית, כפי שהגדיר זאת מייקל מאן (Mann, 2012, p. xiii). לכן, התנהגות אלימה של המדינה מיתרגמת להתנהגות אלימה של חיילים. ללא תרגום שכזה — האלימות המדינתית אינה יכולה להתקיים באפקטיביות, או שתתקיים בצורה בלתי נשלטת. לכן נדרשת לגיטימציה פעילה — העמדת משאבים והקרבה — ולא רק לגיטימציה סבילה, כלומר לא רק "לעזוב במנוחה" את הצבא, חייליו ומפעיליו הפוליטיים (Suchman, 1995, p. 575). בנסיבות אלה, ובהינתן שהצבא נשלט בידי המוסדות הפוליטיים הייצוגיים, הלגיטימציה הפנים־צבאית נשענת על הלגיטימיות החוץ־צבאית ומשקפת אותה.

לדרג הפוליטי יש אינטרס בהתאמת הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית. ההתאמה הזו נועדה לא רק להבטיח כי הצבא ימלא בצורה מדויקת את הנחיות הדרג הפוליטי. העניין של הפוליטיקאים הוא גם למנוע את התפתחותה של קריאת תיגר הצומחת מתוך הצבא, ולכן החשיבות של החִברות הפנים־צבאי לאלימות. כפי שמלמד הניסיון של מלחמת וייטנאם, התנגדות חיילים אמריקנים למלחמה עודדה פעולה קולקטיבית אנטי־מלחמתית מחוץ לצבא (Lembcke, 1998, pp. 27–48). יתר על כן, התאמה גבוהה תסייע לפוליטיקאים לחזק את הלגיטימציה החוץ־צבאית, באמצעות ניצול האמון הגבוה שממנו נהנה הצבא בקרב חלקים נרחבים בחברה האזרחית; ואם לא הצבא כמוסד, הרי לכל הפחות מפקדיו ובעיקר חייליו. סיקור תקשורתי אוהד של החיילים מחזק תמיכה ציבורית בלחימה (Lewis, 2004), בעוד שסיקור התנגדות של החיילים ללחימה יכול לעורר אפקט הפוך. זו נקודת מפגש אפשרית של האינטרסים בין שני הדרגים, כי גם הצבא חותר להתאמה בין המערכות. לצבא יש עניין לשמר את מעמדו ובפרט לשמר לגיטימיות חברתית רחבה לאופן פעולתו, הגם שהוא ממלא אחר הוראות הפוליטיקאים. ובפרט שצבא באשר הוא, גם פועל לא אחת תחת ההנחה שבמצבי משבר הוא לא יגובה על ידי הפוליטיקאים, ולכן נדרש ללגיטימציה עצמאית. מטבעו, הצבא הוא ארגון שוחר לגיטימציה (Feaver, 2003, p. 63).

אבל תהא זו טעות לראות את שתי מערכות הלגיטימציה כזהות בתוכנן. הצבא מתאים את הלגיטימציה הפוליטית למציאות הצבאית. עליו לתרגם עקרונות מדיניות — כפי שהמוסדות הפוליטיים מנסחים ומורים — לדוקטרינה הצבאית ולהתנהלות המבצעית לרבות סגנון אופרטיבי (operational style), בכל הנוגע להוראות פתיחה באש, לכללי התנהגות עם אוכלוסייה אזרחית שתחת שליטתו, לפרקטיקות מבצעיות (דוגמת נוהלי עריכת סיורים או חיפושים בבתים וכו'), ואת כל אלה לחברות הצבאי של הגייסות. בה בעת, אם המדיניות אינה הדוקה וברורה לחלוטין, הצבא מפרש את הלגיטימציה החוץ־צבאית על פי קריאתו את הזרמים העיקריים בחברה (בן ישי, 2018), ובתוך כך עשוי גם לאתגר את הלגיטימציה. לכן אפשר להניח כי לעיתים יתהווה פער בין הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית. יתר על כן, הפער אינו רק בין הפיקוד הצבאי ובין ההנהגה הפוליטית, אלא גם בין הפיקוד הצבאי ליחידות הלוחמות, ואף בין היחידות עצמן. פער זה מחייב מיפוי אשר ימחיש את התנאים שבהם הוא מתהווה.

מיפוי הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה

הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה — החוץ־צבאית והפנים־צבאית — מתהווה במספר תנאים, שאותם אמנה להלן. זו אינה רשימה סגורה והיא מתבססת על תובנות העולות מהספרות.

1. האופי הייחודי של התרבות הצבאית

התרבות הצבאית, לפי קיארה רופה, היא "מערכת ליבה של אמונות, עמדות וערכים, שבאמצעות תהליך של חִברות משתרשים בצבא ומנחים את האופן שבו הוא מנהל את חייו הפנימיים והחיצוניים, מפרש את המטרות הטקטיות והמבצעיות שלו, לומד ומסתגל" (Ruffa, 2018, p. 3). התרבות הצבאית יוצרת שני מצבי פער מנוגדים ביחס לתרבות האזרחית. מצד אחד, הצבא, מעצם טבעו, מחברת את חייליו לערכים פטריוטיים במידה מוגברת מזו של החברה האזרחית, כדי להכשיר אותם להקרבה, ערכים היכולים להיתרגם ללאומנות. החברות הצבאי אף מפתח מנגנונים שנועדו להתגבר על המעצורים שיש לחיילים לפעול באלימות ובפרט להרוג (Collins, 2008, Location 1957-1888). חברות כזה נדרש במיוחד במצבים שבהם הלחימה יכולה להיתפס בידי החיילים כבלתי תכליתית, אך תובעת מהם קורבן כבד (דוגמת האידיאולוגיזציה הנאצית המסיבית של הוורמאכט, שלחם מלחמת התשה בחזית המזרחית במלחמה העולם השנייה, ראו: Bartov, 1991). מצד אחר, הצבא גוזר על עצמו ריסון, כדי לשמר לגיטימציה בפרט במצבים שבהם מתפתחת בחברה ביקורת על אלימות צבאית, כמאפיין את החברות המערביות בעידן פוסט־וייטנאם. ריסון זה נחוץ במיוחד כדי להניע חיילים להפעיל אלימות בניגוד לערכיהם, ולכן האתיקה הצבאית והחברות הפנים־צבאי המקדם אותה, נועדו לגרום לחיילים להאמין שהם שומרים על אנושיותם למרות השתתפותם באלימות (Eastwood, 2017).

ניגוד זה מאיר גם את תפקידה של הלגיטימציה הבינלאומית להפעלת אלימות. היא משפיעה בראש ובראשונה באמצעות המשפט הבינלאומי (בעיקר המשפט ההומניטרי הבינלאומי וההגבלות שהוא גוזר על פגיעה באזרחים בעת לחימה), לצד נורמות שמגבשים מוסדות בינלאומיים וארגוני זכויות אדם. המשפט הבינלאומי מקרין על הלגיטימציה החוץ־צבאית במישרין באמצעות אימוץ אמנות, ובעקיפין באמצעות הפרשנות ששחקנים מעניקים לו ומקדמים בשיח הפוליטי (Finnemore, 2005, p. 205). בה בעת, צבאות פועלים במישרין להתאים את עצמם לנורמות לגיטימציוניות בינלאומיות באמצעות חברות פנימי, דוגמת הקוד האתי שגיבש הצבא הישראלי (Eastwood, 2017, p. 63), או "המשפטיזציה" של הניהול הטקטי (lawfare) (Dunlap, 2008).

מהיבט אחר, התרבות הצבאית משפיעה מאוד על האופן שבו הצבא וחייליו מבינים ומפרשים את המשימה הצבאית שהוטלה עליהם. לדוגמה, כאשר הושוו (Ruffa, 2018) שני צבאות — איטליה וצרפת — במבצעי שמירת שלום בלבנון, צבאות שלכאורה כפופים לכללים אחידים של האו"ם (יוניפי"ל), שהוא הריבון הממונה עליהם, נמצאו הבדלים. הצבא האיטלקי פירש את המשימה כמשימת שלום ונהג בריסון (הוראות הפתיחה באש של יוניפי"ל היוו את המקור העדיף להנחיית התנהלותו), ואילו הצבא הצרפתי הגדיר את המשימה כמשימה צבאית, ולכן נהג בצורה אגרסיבית יותר מזה האיטלקי (הדוקטרינה שלו ולא הוראות הפתיחה באש היו המקור העדיף שהנחה אותו). ההסבר לכך הוא כי התרבות הפוליטית באיטליה מושפעת מאוד מהמסורת הפוסט־פשיסטית, שגרמה לצבא לחפש לגיטימיות בחברה ולכן להצטייר כהומניטרי. בשונה ממנו, עבור צבא צרפת, שחווה כישלונות צבאיים, ערך המקצוענות הוא מרכזי.

התרבות הצבאית יכולה גם להיות שונה בין יחידות באותו צבא. לדוגמה, יש שוני במדיניות נטילת הסיכונים בצבא ארצות הברית בין המארינס ובין צבא היבשה, כפי שבא לידי ביטוי ברמת הנכונות של יחידות לאבטח אוכלוסייה אזרחית בקוסובו (1999), לנוכח הרצון לבודד את החיילים מפני הסיכון הכרוך באבטחה כזו. ההבדל התרבותי הוא בין העמדת המשימה במרכז (מארינס) להעמדת ביטחון הכוח במרכז (צבא היבשה) (Hyde, 2000, pp. 25–26). פער קיים גם בין חיילי מילואים לחיילים סדירים, ככל שחיילי המילואים מביאים לזירה הצבאית את ערכיהם האזרחיים, המכוונים את אופי המיקוח שהם מנהלים עם מפקדיהם וחבריהם (Gazit et al, 2020). זה גם מקרין על האופן שבו הם מפעילים אלימות, היכולה להיות מרוסנת יותר מעצם החשיפה החלשה יותר לחברות צבאי. כפי שאומר חייל מילואים ישראלי בהתייחסו למשימה של בדיקות רכב של פלסטינים בגדה המערבית: "אם אני רואה רכב עם ילדה קטנה, מן הסתם אני נזכר בילדה שלי" (זילברשיין, 2016, עמ' 37).

2. התרבות הפוליטית האזרחית על זרמיה המגוונים אינה בהכרח משתקפת בצבא באופן סימטרי

הצבא, גם אם מבוסס על גיוס חובה, אינו בהכרח משקף את החברה. מאבקים בין זרמים בחברה האזרחית אף יכולים להשתקף בכיוונים מנוגדים בתוך הצבא. לדוגמה, חיזוק הכמורה האוונגליסטית בצבא ארצות הברית וחיזוק תפקידיה החינוכיים התפתח דווקא כשהחברה עברה תהליכי ליברליזציה לאחר וייטנאם. בדומה לכך, התחזקות הזרם החרדל"י בצבא הישראלי, שחוללה הקמת מפעל המכינות, התפתחה אף היא כשהחברה עברה תהליכי חילון וליברליזציה בשנות השמונים והתשעים. המשותף לשני המקרים הוא שקבוצות שמרניות מאורגנות זיהו הזדמנות לחזק את אחיזתן בצבא משזיהו את הצורך של מפקדיו לחבור לכוחות היכולים לחזק את המוטיבציה הפנים־צבאית. זאת, כדרך להתמודדות עם מה שמפקדי הצבא יכלו לתפוס כמשבר ערכי, המתפתח בחברה האזרחית, ומאיים על הערכים הצבאיים ואף על מעמד המוסד הצבאי. מסה קריטית של כוחות שמרניים בצבא יכולה לחולל קריאת תיגר הבאה מתוך הצבא נגד מדיניות צבאית המזוהה עם זרמים ליברליים או חילוניים בחברה האזרחית, כפי שבא לידי ביטוי בעטיפת המלחמות בעיראק ובאפגניסטן במעטפת דתית. בדומה לכך, חברות הלכתי באמצעות רבנים צבאיים ואזרחיים, המעניק לגיטימציה לשימוש בכוח, ומתבסס על ההלכה היהודית (ראו מאמרו של סטיוארט כהן בקובץ זה), יכול לקבל תהודה חזקה יותר ככל שגוברת הנוכחות הדתית בצבא. כך או כך, הצבא אינו בנוי ממקשה אידיאולוגית אחת (Levy, 2020).

3. התפתחות מרחב הפרשנות והאלתור של הדרג הצבאי המקומי

מחקר שניתח את ההתעמרות של חיילים־סוהרים אמריקנים בעצירים עיראקיים בכלא אבו־גרייב בעיראק (שנחשפה בשנת 2004), הראה כי התנהלות במצבים של אי־ודאויות וסיכון מביאים לאלתור. אין זה מקרה של ביורוקרטיה שהשתבשה, כללים מנהלתיים שאינם מספקים או אינם מיושמים בצורה טובה, או אנשים שמתנהגים כ"גלגלים במכונה", אלא מקום שבו שולטת אי־ודאות (Caton & Zacka, 2010). פרשנות עצמאית יכולה לאתגר את מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית, בפרט במצבים, דוגמת אירוע אבו־גרייב, שבהם הפרשנות מולידה התנהגות מתוקשרת, המביכה את ההנהגה הפוליטית, שכן היא סותרת מטרות מוצהרות ומוסכמות. במקרה זה האירוע שיבש את מימוש ההבנה האמריקנית, שהתפתחה בשנת 2004, שלפיה יש לרכוש את אמונם של העיראקים כדי להשיג את יעדי המלחמה (ראו לדוגמה: US Congress, 2004). הפוטנציאל לאתגור כזה גדל ככל שהתחזק המשקל שיש לדרג הטקטי במשימות צבאיות המתקיימות בריכוזי אוכלוסייה צפופים, דוגמת המלחמות החדשות של העשורים האחרונים. על רקע זה יש משמעות למושג "רב"ט אסטרטגי", המתייחס לחייל או לקצין נמוך־דרג, שבמעשה חריג משפיע על המדיניות, כמו פגיעה מתוקשרת בגופות או בנכס דתי (Ruffa et al., 2013).

להמחשה מישראל, כפי שהראו בן ארי ואחרים, באינתיפאדה השנייה קיבלו מפקדים בדרג היחידה הנחיות לא־ברורות על ידי המפקדות. לפי ההנחיות, הן הפגנת נוכחות והן היעדר נוכחות בכפרים פלסטיניים "בעייתיים" יכולים להבטיח רגיעה. אכן, חלק מהם פירשו זאת כהפגנה של כוח וחלק אחר דווקא כהתרחקות מהאזור המיושב כדי למנוע התנגדות ובכך להבטיח רגיעה (Ben-Ari et al., 2010, p. 169). מרחב הפרשנות גדל עוד יותר כאשר המפקדים עצמם נמנעים מלהנחות באופן ברור את החיילים כיצד יש לנהוג, לדוגמה, כאשר הוראות פתיחה באש מופצות בעל פה ולא בכתב, כפי שאירע באינתיפאדה השנייה (דודאי, 2002, עמ' 7-6). בנסיבות אלה, בדומה לנאמר על אבו־גרייב, אי־הוודאות מגבירה אלתור, ודאי במצבים שבהם הגברת אגרסיביות כלפי האויב, לרבות אזרחיו, נתפסת כמהלך המפחית את סיכונם העצמי המיידי של הלוחמים.

גם עדויות חיילים מתקפות את ההנחה שלחיילים, וּודאי למפקדים בדרג המקומי, יש חופש יחסי לפרש ולאלתר. לדוגמה, דין (שם בדוי) ששירת כמדריך צליפה בגדה, העיד על אירועים שבהם נכנס כוח צבאי לשכונת מגורים כדי לחפש אמצעי לחימה או לעצור חשוד. בנסיבות מסוימות, הכפר מתעורר ומתפתחת התנגשות בין התושבים לכוח הצבאי. אז, אומר דין:3

בעיקרון הוא [החייל] אמור לעקוב אחרי פקודות, וצריך שהמפקדים שלו יהיו מספיק איכותיים ושתמיד יהיה איזה שהוא מפקד שיהיה בסיטואציה וזה, אבל הוא יכול להיקלע לסיטואציה שבה נדרש ממנו שיקול דעת. שיש התנגדות, שיש חיכוך [...] אז שוב, אמורים לפעול לפי מה שהוגדר בנוהל הקרב [...] המפקד הבכיר ביותר, זה צריך להיות סגן אלוף או משהו כזה, יאשר ירי לפיזור הפגנות, שזה ירי... ירי חי לכיוון המפגין המרכזי, והמסית המרכזי של האירוע [...] זה מה שנתון לשיקול דעת החיילים והמפקדים.

במילים אחרות, בידי המפקדים מצוי שיקול הדעת כיצד לפעול כשאירוע מידרדר ויכול להסלים ולהסתיים עם נפגעים, בעיקר לצד הפלסטיני. הפרשנות של המפקדים מושפעת מערכיהם, שלא אחת יכולים לשקף סתירות פנימיות (מיכאל ופדן, 2019, עמ' 55-53). כפי שמעיד יאיר (שם בדוי), מ"כ בנח"ל, ערכים אלה מודרכים גם מהשקפותיו של המפקד, אפילו מ"מניעים לאומניים". פרשנות המפקדים תיגזר גם "מהיגיון הפעולה" שאליו מחוברתת, מוכשרת ומאומנת היחידה. יש להבחין בין היגיון שיטור להיגיון של לחימה, או להיגיון של דיכוי התקוממות ועוד. כל היגיון מעניק משקל אחר, למשל להגדרתו של האויב, ומכך נגזר גם אופי האלימות שיופעל נגדו. כשיחידות עוברות במהירות בין משימות אשר להן היגיון פעולה שונה, הן עשויות להפעיל היגיון שאינו מתאים לאופי המשימה, וכך יחידות שונות אשר להן משימה דומה יפעלו בצורה שונה, שכן יודרכו מהיגיון פעולה אחר (Ben-Ari & Eran-Jona, 2014). גם כאן, קיים הפוטנציאל לאתגור מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית, אם למשל, היחידה תנהג באגרסיביות־יתר כלפי אזרחים.

4. המשקל של הפרשנות המקומית גובר ככל שהוראות הדרג הפוליטי לצבא מעורפלות

ערפול ההוראות של הדרג הפוליטי יכול לנבוע מסיבות שונות ובהן גירעון לגיטימציוני, כלומר מצב שבו הלגיטימציה למהלך צבאי אינה מוצקה, ולכן מתקשה דרג זה לנסח מטרות או דרכי פעולה ברורות ואף מנסח בעמימות, או חושש מהעלות הפוליטית של ניסוח ברור (Michael, 2007). ערפול נובע גם מאי־הבהירות של המשימה. לחימה אורבנית מאופיינת בהיעדר יעדים ברורים, מאפיין המביא את הפוליטיקה לשלוט בניהול הטקטי של הלחימה כאשר מושג הניצחון, כהישג הצבאי האולטימטיבי, הוא מושג מעורפל (Cronin, 2008). בספרם על לחימת הצבא באינתיפאדה השנייה, מתארים בן ארי ואחרים כיצד הגדרת היריב לא הייתה ברורה, לפחות בשלבים הראשונים, כי הצבא נלחם נגד מי שקודם לכן נחשבו לשותפים לתהליך שלום (Ben-Ari et al., 2010, p. 35). גם בהמשך, הפלסטינים הוצגו במגוון צורות: "אזרחים", "לא מעורבים", "לא חמושים" וכו' (Ben-Ari & Eran-Jona, 2014, p. 10). זה פותח פתח לפרשנויות עצמאיות של דרגים שונים, למחלוקת על הגדרת המשימה, על הגדרת האויב, ולכן גם על אופי הכוח שיש להפעיל ועל הצידוק לכך.

דוגמה טובה לעמימות פוליטית מכוונת היא האינתיפאדה הראשונה (שפרצה בדצמבר 1987) בשבועותיה הראשונים. הדברים שלהלן נתמכים בהכרעת הדין של בית הדין הצבאי ששפט את נאשמי פרשת גבעתי ב׳ — האירוע שבו היכו חיילי גבעתי שני פלסטינים, אחד מהם למוות, לאחר שנעצרו בהתפרעות במחנה הפליטים בוריג' ברצועת עזה בפברואר 1988 (בית הדין הצבאי המחוזי, 1990). המפקדים בגזרת עזה חשו תסכול מחוסר היכולת לדכא את האינתיפאדה באמצעים שונים כגון הטלת עוצרים, אך גם מהאיסור להפעיל נשק חם. לכן החלו לצייד את החיילים באלות והורו להם לפעול בכוח כנגד מפירי הסדר. זה לא גובש כמדיניות רשמית אלא בשיחות בין מפקדים (שם, עמ' 82-80). במחצית ינואר נפגש שר הביטחון יצחק רבין עם המפקדים בגזרה והגיב שיש להפעיל כוח "בעוצמה הנדרשת" כדי לפזר ולדכא אלימות. המפקדים ראו בכך תפנית המעניקה תמיכה במדיניות האגרסיבית, שננהגה בפועל כפי שהתפתחה "מלמטה־למעלה", ובעקבות זאת התרחבה ההצטיידות באלות והוגברה עוצמת המכות (שם, עמ' 86-81).

הפרשנות של המפקדים הייתה שניתן להכות פלסטינים, לא רק לצורך התמודדות ישירה עם אלימות מקומית, אלא גם לצורך ענישה והרתעה, כלומר להכות גם לאחר שהסתיים האירוע כדי להרתיע תושבים מלהשתתף בעתיד באלימות (שם, עמ' 93-92, 115-108). הדעה הרווחת, כך העידו קצינים בכירים במשפט, הייתה שההוראות העניקו מרחב רחב לפרשנות המפקדים בשטח ולא היו ברורות (שם, עמ' 94-89). כעבור מספר ימים נערך כנס קצינים בכירים בהשתתפות השר. מח"ט גבעתי, אל"מ אפי איתם, אמר שההוראה שלו הייתה להעניש ולהתריע ולצורך כך גם "לשבור ידיים ורגליים". שר הביטחון הגיב שיש להמשיך במדיניות, והנוכחים ראו בכך אישור למדיניות "שבירת עצמות" ולכן הגבירו את השימוש בכוח (שם, עמ' 121-119). בה בעת, מפקדת גזרת עזה הוציאה הנחיות המחייבות להשתמש בכוח כדי להתגבר על אלימות, אך סייגה זאת בערפול ל"כוח סביר" תוך איסור להמשיך להפעיל כוח לאחר שאירוע מסתיים או לאחר שמפר הסדר נעצר (שם, עמ' 105-101).

ואכן, מפקדים שונים פירשו את ההוראות בצורה שונה, לרבות בשל אי־בהירות מתי מסתיים אירוע שלאחריו אין להפעיל עוד כוח והבנה שרוח המפקדים היא לאפשר הכאה לצורך הרתעה וענישה (שם, עמ' 139-129, 147-146, 152). יתר על כן, משדיווחו מפקדים בישיבות על הכאה ענישתית, הם חשו שהדברים מתקבלים בעצימת עיניים בידי הדרג הבכיר (שם, עמ' 149). טיעון זה הושמע על ידי הנאשמים (שם, עמ' 84). רק כעבור חודש, בפברואר 1988, נפגש הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון סטרשנוב, עם מפקדי החטיבות בגזרה והבהיר להם, למרות מחאותיהם, שהם נוהגים שלא כחוק, והרמטכ"ל דן שומרון הוציא הנחיות כתובות האוסרות בהדגשה על שימוש בכוח למטרות ענישה לאחר שאירוע הסתיים, ואסר על הכאת איברי גוף רגישים (שם, עמ' 142-139). המפקדים ראו בזה מפנה מרסן (שם, עמ' 143-142). גם רבין עצמו הבין כעבור כמה חודשים את המשגה שעשה, משתופעת ההכאות התרחבה וגרמה לביקורת רבה, והחל לסייג את דבריו, אפילו רטרואקטיבית (ברנע, 1990). לכן סיכם בית הדין את התנהלות האוגדה, כי ההוראה שלה:

נשחקה ועורפלה עת שהלכה וירדה במורד המפלס הפיקודי עד מימושה בפועל בזירות הארועים [...] אין להוציא מכלל אפשרות [...] כי גורמי הפיקוד היו מודעים, ולפחות היו אמורים להיות מודעים לשחיקתה של הכוונה המקורית ולא עשו דבר, אלא בשלב מאוחר יחסית, לרענונה והטמעתה בקרב הכוחות הפועלים. בד בבד, ככל שהדברים נוגעים ל"מישור התודעה" של הגורמים המבצעים [...] הרי שאלה סברו, או יכלו לסבור, כי השימוש בכח לצורך ענישה אינו אסור ואולי אף מותר (בית הדין הצבאי המחוזי, 1990, עמ' 151, ההדגשה במקור).

במילים אחרות, פרקטיקה שעוצבה בדרג השדה קיבלה תמיכה, ולו גם מרומזת, משר הביטחון מבלי שעברה תהליך פנים־צבאי של תרגום ועיבוד. מפקדת עזה קראה במישרין את הלגיטימציה החוץ־צבאית דרך שר הביטחון, ובפרט שעמדת השר קיבלה באותם ימים ביטוי גם בהתבטאויות שלו בתקשורת, שבהן קרא להפעלת כוח לדיכוי ההתקוממות (שם, עמ' 87-86). רק בהדרגה קבעו הפרקליטות והמטכ"ל הוראות מרסנות, ועד אז, "החוק הלילי" שלט בהתנהלות הצבא.

"החוק הלילי" הוא חלק מהדואליות של המשפט הציבורי, כפי שטען הפילוסוף סלבוי זִ'יזֶ'ק (Žižek, 1995, p. 926). זהו האופי הלא־שלם של המשפט הציבורי, שבו כללים ציבוריים מפורשים אינם מספיקים; ולכן יש להוסיף להם קוד "לא־כתוב" חשאי, nightly law, המפר אומנם כללים ציבוריים אבל גם מקיים את "רוח הקהילה". מה שמלכד את הקהילה הוא לא הזדהות עם החוק המווסת את מעגל היומיום ה"נורמלי" של הקהילה, אלא הזדהות עם צורה מסוימת של עבירה על החוק, עם ההשעיה של החוק. כך גם חיילים מצייתים למערכת לא־רשמית של כללים. אין הם פורעי חוק, אלא הם נוהגים לפי קודים לא־כתובים. במקרה זה, "לשבור את העצמות" תאם הלך רוח כללי אבל לא את הכללים המשפטיים שלפיהם אמור הצבא לפעול. אי־הבהירות יכולה להיות מכוונת, באותם מצבים שבהם הפוליטיקאים אינם מגובשים באשר לדרך הפעולה הנכונה, או שמחלוקת פוליטית תעודד אותם להטיל אחריות על הצבא לאלתר פתרונות. זוהי סיטואציה המצמיחה "אלימות יזמית" מדרג השדה, תוך ניצול של עמימות ההוראות הפיקודיות (Manekin, 2020). כפי שמקרה זה מעיד, מפקדי הצבא קראו קריאה עצמאית של הלגיטימציה החוץ־צבאית, אבל בסופו של דבר מתחו את גבולותיה ואתגרו אותה. זה הביא לביקורת ציבורית, פנימית ואף בינלאומית, על התנהלות הצבא בשטחים (ראו לדוגמה: בן ישי ואחרים, 1988), ולכן גם לשינוי ההוראות ולשינוי הרטוריקה של שר הביטחון.

5. מינוף של ויכוח לגיטימציוני

מפקדי צבא בדרג בכיר יכולים לנצל ויכוח לגיטימציוני חוץ־צבאי או גירעון לגיטימציוני חיצוני. זה יביא לעקיפה, להגמשה ואף לאתגור של הוראות רשמיות (ואעיר כי אני מתייחס כאן לפיקוד הבכיר כמקשה אחת גם אם מתחוללים בתוכו מאבקים [ראו Peri, 2006, pp. 72–76], אבל בארגון היררכי הם מוכרעים באופן שמעצב את מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית). התאוריה של הפיקוח האזרחי על הצבא מכירה בכך שהצבא נוטה לסטות מהוראות הפוליטיקאים או לפרשן על פי דרכו כאשר הוא אינו מצפה לאכיפה או לענישה (Feaver, 2003). הרמטכ"ל שאול מופז מינף סיטואציה זו בשבועות הראשונים של האינתיפאדה השנייה תחת ממשלת ברק. הוא נקט מדיניות עצמאית שלא תמיד הלמה את הנחיות הדרג המדיני, שמצידה נתנה לצבא הנחיות עמומות, אבל עם תכלית פוליטית ברורה להימנע מהסלמה. למרות סטיות הצבא, ממשלת ברק חששה לרסן את הצבא, שמא ימתח עליה ביקורת עת התמיכה הציבורית בה הייתה רופפת, כממשלת מעבר ערב בחירות (מיכאל, 2008, עמ' 145-143). התוצאה הייתה יצירה של כללים עצמאיים, שבהדרגה הניחו תשתית למערכת לגיטימציה פנים־צבאית עצמאית. כך, בעוד המערכת הפוליטית חלוקה בין הצורך להכריע את ההתקוממות בכוח אגרסיבי ובין השארת פתח להסדר מדיני, הצבא מסגר את האירועים כמלחמה (ראו לדוגמה: בן ישי, 2000; ברנע, 2000; שלח, 2000).

להמחשה אחרת, כוחות צבא ארצות הברית נפרסו לניסיון השני לכבוש את העיר העיראקית פלוג'ה בחודשים נובמבר־דצמבר 2004. כלקח מהניסיון הראשון — שנכשל באפריל אותה שנה, משהופסק בשל טענות בינלאומיות על מדיניות אש אגרסיבית — בניסיון השני גזר הצבא על עצמו ריסון במחיר סיכון חייליו. למרות זאת, ככל שנפלו חללים בצבא האמריקני (בעיקר בשלב הטיהור של העיר מבית לבית), מדיניות האש הוגמשה ועימה גם העברת הסיכון מחיילי ארצות הברית לאזרחים עיראקים. אחד ההסברים לכך הוא שלמרות שהלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת כוח צבאי ירדה לכאורה, מפקדי הצבא קראו נכונה, לשיטתם, את העניין המוגבל בדעת הקהל האמריקנית בפגיעה באזרחים עיראקים אל מול הדאגה לחיילים האמריקנים. הפער הזה הגביר את חופש הפעולה בדרג המקומי (Levy, 2019, pp. 166–167).

יתר על כן, במצבים דומים יכולה גם להתפתח קריאת תיגר מתוך שורות הצבא נגד מדיניות אש מאופקת, הנשענת על לגיטימציה חוץ־צבאית מוגבלת לשימוש בכוח, מוגבלת עד כדי ריסון הצבא בניגוד לאופן שבו הוא תופס את צרכיו. הצבא, באשר הוא, חותר לאוטונומיה מקצועית ובכלל זה גם למדיניות אש אוטונומית, שתקנה הישג צבאי מהיר ודל עלויות ככל האפשר. אינטרס זה מתעצם במורד ההיררכיה הצבאית. לצבא גם יש אמון מוגבל בדרג הפוליטי, שמא יפסיק פעולה צבאית כשמספר ההרוגים יאמיר, ובכך יצטייר הצבא ככושל (Feaver & Kohn, 2001, p. 467).

כך, לדוגמה, בשנים 2010-2009 פתחו כוחות השדה של ארצות הברית שלחמו באפגניסטן (במסגרת נאט"ו), במאמץ מתוגבר לתקוף את מיליציות הטאליבן, במשולב עם הגברת ההגנה המסופקת לקהילות האזרחים המזוהות עם המשטר האפגני (שבו תמכה ארצות הברית). מפקד הכוח, גנרל סטנלי מק'קריסטל, כפה מדיניות אש מרסנת, שנועדה למנוע פגיעה באזרחים אפגניים, פגיעה שזוהתה כתורמת להתעצמות תנועת הגרילה של הטאליבן, וחייבה ריסון גם במחיר של סיכון החיילים. החברות הפנים־צבאי תרגם את הרעיון הפוליטי למבצעי. כך למשל, הוסבר לחיילים כי השגת התמיכה של הקהילות המקומיות תבטיח שהמקומיים ידווחו לחיילים היכן הוטמנו מטעני חבלה (שהיוו מחולל הרג מרכזי) ובכך ייחסכו נפגעים. כן הוסבר שהרג של אנשי טאליבן מצמיח לוחמים חדשים, והפיקוד גם טבע את המושג "איפוק אמיץ" (courageous restraint) כערך של גבורה צבאית. אך הלגיטימציה הפנימית נשחקה. כפי שכתב חוקר המלחמה בינג ווסט (West, 2011, p. 111), "התפיסה החדשה של דיכוי ההתקוממות [של הטאליבן] בלבלה את החיילים משום שבלבלה את התפקידים" — בעוד שתפקיד החיילים הוא להפעיל אלימות, הריסון הצבאי אפשר לטאליבן להתחזק צבאית. על רקע מורת הרוח שהביעו הלוחמים בצורות שונות, אך גם אי־הצלחת המתקפה, נדחק מק'קריסטל ולאחר פיטוריו הוא הוחלף בגנרל דיוויד פטראוס, ששינה את מדיניות האש. פטראוס חשש, בין היתר, שפגיעה במורל הכוחות תשודר לזירה הפוליטית, זירה שבה התפתח חוסר סבלנות להשארת הכוחות באפגניסטן ונשחקה התמיכה הציבורית במשימה, בעוד שמפקדי הצבא שאפו לנסיגה תוך הפגנת הישג צבאי (Levy, 2019, pp. 214–217).

מהכיוון השני, כאמור, לפוליטיקאים יש עניין למנף את האמון הציבורי בצבא כדי להעניק לגיטימציה לשימוש בכוח. דפי הקרב הישראליים, שהפכו עם השנים לנגישים לציבור, הם הזדמנות לשגר מסר המכוון לחיילים אבל גם לציבור הרחב. על רקע זה מראה נטע גל־נור (בקובץ זה) כיצד הותאמו המסרים, ככל שהפכו נגישים לציבור, לשינויים חברתיים. זוהי הדרך שבה הצבא מתאים את הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית, אך גם משרת את האחרונה. הצבא אם כך יכול לנצל את כוחו בתנאי ויכוח לגיטימציוני לא רק לקריאת תיגר או להפגנת עצמאות, אלא גם להעניק "שירותי לגיטימציה" לפוליטיקאים ובכך לצמצם את הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה. בה בעת, הוא גם יכול להתנהל כיזם המבקש לעצב את מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית (ראו מאמרה של בן ישי בקובץ זה).

6. התנגדות של חיילים

גם במצבי התאמה בין מערכות הלגיטימציה, ולמרות אופייה המעין־טוטלי של המשמעת הצבאית, לחיילים יש מרחבי התנגדות למדיניות הצבאית. זה מתרחש במצבים שבהם יש פער ניכר בין רמת הלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת אלימות, והוראות הצבא הנגזרות ממנה, ובין השקפותיהם של חיילים. פער זה יעודד את החיילים לפעול באופן המתחשב בנטיותיהם הפוליטיות, במצבים שבהם הם מתנגדים למשימה שהוטלה עליהם. חיילים יכולים להפעיל פרשנות באופן החורג מהמדיניות המנחה את המשימה הצבאית וממרחב הפרשנות הגמיש המקובל, כאמור למעלה. ההטיה הפוליטית של החיילים משפיעה החל מעצם הסלקציה העצמית להתגייס בכלל (גם במשטר של גיוס חובה), וליחידות ספציפיות בפרט ככל שדפוס הגיוס הוא בררני, אבל עשויה להתפתח גם לצורות שונות של התנגדות תוך כדי פעולה. בין אופני ההתנגדות של חיילים: סרבנות גלויה או אפורה, מחאה, עריקה, גרירת רגליים, ניסיון להשפעה על חברים/מפקדים, גיוס תמיכה דרך רשתות חברתיות, הדלפות וכו'. אלה דפוסים שהמשגתי כ״פיקוח מבפנים״ על הצבא (Levy, 2017). נזכיר שוב שמשימות שיטור/שמירת שלום/לחימה אורבנית הגבירו את היכולת של הדרג הטקטי להפגין עצמאות באמצעות פעולות חריגות, דוגמת ההתעללות באסירי אבו־גרייב או פרשת אלאור אזריה, שרק חלקן מתגלה.

תפקוד הצבא במשימות השיטור בגדה המערבית ממחיש את ההתהוות של מרחבי התנגדות שכאלה. אומנם המשימה הפורמלית היא, בין היתר, השלטת חוק וסדר על שתי הקהילות המסוכסכות החיות באזור, אבל הגדרת המשימה של הגנה על פלסטינים מפני מתנחלים יהודים מעורפלת כשזה מגיע לפרשנות של המפקדים (מינקה־ברנד, 2011, עמ' 46). חשוב מכך, לחיילים יש מניע להתנגד כאשר נכפות על היחידות משימות הפוגעות במתנחלים. אלה יחידות שבהן יש נוכחות רבה של מתנחלים, חובשי כיפה וחיילים אחרים שבחרו לשרת בגזרה כדי להגן על מתנחלים ולא על פלסטינים, והן חשופות לחברות לאומני מעצם המגע נטול הגבולות עם קהילות המתנחלים. בין צורות ההתנגדות: גרירת רגליים משמתקבלת תלונה על פגיעת מתנחלים בפלסטינים, לרבות "עמידה מנגד", או הדלפה של משימות למתנחלים, כגון פינוי מאחזים לא־מורשים, וכמובן צורות שונות של סרבנות ואיומי סרבנות (לוי, 2015, עמ' 236-220). זה ביטוי לאופן שבו החיילים ממנפים את הלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת אלימות — במקרה זה, אכיפת סדר על מתנחלים — שאינה גבוהה במיוחד. לדוגמה, במדד השלום של אוקטובר 2011 רק כשליש מקרב הנשאלים היהודים סברו שהתגובה של כוחות הביטחון רכה מדי כלפי מתנחלים שנוקטים פעולות תג מחיר.4 החיילים ממנפים לגיטימציה מוחלשת זו כדי להתנגד למדיניות הצבאית הרשמית.

השילוב של היכולת לפרש הנחיות, האופי השנוי במחלוקת של המשימה, האוטונומיה היחסית של הדרג הטקטי במשימות מעין אלה המבוצעות בחוליות קטנות, והפוטנציאל להשפעה פוליטית — כל אלה מעצימים את הפוטנציאל לפעילות אסטרטגית של התנגדות. בהמשך לאמור בחלקו הראשון של המאמר, ככל שההתנגדות הפנים־צבאית תתרחב עד כדי פגיעה ביכולת הצבא למלא את משימותיו, אפשרית התרחשות של ארבעה תהליכים: (1) הגברת ענישה כדי לאכוף משמעת על החיילים, או לחלופין שימוש בתמריצים ו/או הגמשת דרישות כדי לעודד משמעת. במידה רבה, דפוס המיקוח בין הפיקוד הצבאי הבכיר ובין רבני ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות הדתיות ערב ההתנתקות מרצועת עזה (2005), עשה שימוש בתמהיל זה וסייע למתן את איומי הסרבנות של חובשי כיפה להשתתף בפינוי ההתנחלויות מעזה, ובכל מקרה למנוע את התרחבותה של הסרבנות כך שלא תאיים על מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית (לוי, 2015, עמ' 207-195); (2) חברות מחדש של הגייסות, כמפורט בתת־הפרק הבא; (3) ההתנגדות הפנים־צבאית תזין פעולה קולקטיבית חוץ־צבאית, וזו יכולה לעצב מחדש את הלגיטימציה לשימוש בכוח, כפי שהמחישו המקרים של מלחמות וייטנאם ולבנון הראשונה; (4) הצבא ינהל מיקוח עם הפוליטיקאים להתאמת משימותיו ליכולת הביצוע של חייליו, יכולת הנגזרת מההתנגדות שהתפתחה. דוגמה לכך היא עמדת הצבא בישראל שהובעה (בשנת 2009) בפני הפוליטיקאים, שאין זה מתפקידו לפנות מאחזים בלתי מורשים בגדה המערבית ויש להועיד משימה זו למשטרה. עמדה זו הובעה לאחר שהתפתחו בצבא דפוסי התנגדות ומחאה של חיילים נגד השתתפות בפינויים אלה (לוי, 2015, עמ' 235-231). בתהליכים 3 ו־4, במקרה של פער מהותי בין שתי מערכות הלגיטימציה, יכול להתהוות משבר לגיטימציה שיחייב כיול מחדש (recalibration) של בסיס הלגיטימיות (במונחי Reus-Smit, 2007). אכן, כפי שתוצאות מלחמות וייטנאם ולבנון הראו, הן שינו את בסיס הלגיטימציה לשימוש בכוח לאורך זמן.

7. דיאכרוניות של מערכות הלגיטימציה

לגיטימציה היא תהליך הנבנה בהדרגה. בחברות דמוקרטיות מצופה כי מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית תתאים את עצמה לאופן שבו מתפתחת הלגיטימציה החוץ־צבאית. ההתאמה היא ברמת הדוקטרינה הצבאית, בהמשך ברמת החברות הצבאי והשלכתו על התרבות הצבאית, ולבסוף ההתאמה תחלחל גם להרכב הכוח הצבאי, בהינתן שחיילים מפעילים מנגנוני סלקציה־עצמית בבוחרם האם להתגייס ולאיזה תפקיד בהתאם למערכת הערכים שלהם. העדפות חיילים ממלאות תפקיד מכריע בצבא מתנדבים. אבל גם בצבא של גיוס חובה יש משקל להעדפות הפרט, ובפרט ככל שהגיוס נעשה בררני, כפי שמתרחש בישראל מאז שנות התשעים. עם זאת, שינויים בלתי צפויים יכולים ליצור פער בין מערכות הלגיטימציה לאחר שהגיעו לאיזון, גם אם לא מלא.

זה היה המצב בהתפרצותן של שתי האינתיפאדות. לאינתיפאדה השנייה היה הצבא ערוך יותר מאשר לראשונה בממד המקצועי (פיתוח תורה והכנת תוכניות), אך לא בממד הלגיטימציוני הפנימי, כצבא שמילא תפקיד מוביל ביצירת שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית עד כדי עיצוב דימויו כ"צבא שלום", ועתה נפרס להילחם ברשות. חיילים ומפקדים אף דיווחו על היעדר הגדרה ברורה של האויב, בשל העירוב של אוכלוסייה אזרחית עם מיליציות לוחמות ובשל הסמיכות לתהליך אוסלו, שבו הוגדרו הפלסטינים כשותפים לתהליך השלום (Ben-Ari et al., 2010, pp. 32–37). גם רוחות הליברליזציה שנשבו בצבא של עידן אוסלו הקשו על הסתגלותו ללחימה. אך השינוי בהרכבו החברתי — ככל ששורות הדרג הלוחם התמלאו בחיילים ממעמד בינוני ומטה, דתיים ויוצאי ברית המועצות לשעבר, תהליך שהחל עשור קודם לכן — הקל עליו להסתגל. שינוי זה מילא את השורות בחיילים, שהם וקהילותיהם החברתיות גילו הזדהות עם הפעלת אלימות כלפי הפלסטינים, ולא הצמיחו גילויי התנגדות לכך מתוך הצבא. ללגיטימציה סייעה גם ההסלמה ההדרגתית של המאבק בפלסטינים (לוי, 2007, עמ' 120-115). לצד זה הייתה תרומה לפעולת מנגנוני החברות הפנים־צבאיים, ובמרכזם חיזוק הזהות היהודית של הצבא, תוך שימוש לראשונה ברבנות הצבאית כמכשיר חינוכי, שמפקדי הצבא הסבירו כחלק מהצורך להכין את הצבא ללחימה ממושכת, עד לגלישה להדתה (לוי, 2015, עמ' 327-311). היה זה חברות מחדש של הכוחות.

המצב באינתיפאדה הראשונה היה שונה. לוחמים יוצאי המעמד הבינוני־החילוני נפרסו למשימות שיטור בקרב אזרחי הגדה והרצועה, עד לאותו רגע — מקור כוח העבודה הזול של ישראל. מערכת הלגיטימציה הפנים־הצבאית והתרבות הצבאית כלל לא היו בנויות להפעלת שיטור על אזרחים. גילויים של אלימות עוררו ביקורת ציבורית על הצבא ודאגה למוסריותו (ציינו למעלה את תופעת המכות). לא אחת, במרכז הביקורת עמדו המשפטים המתוקשרים כנגד נאשמים באלימות, לרבות קצינים בכירים. האינתיפאדה אף פרצה בצל מלחמת לבנון הראשונה והנסיגה הראשונה מדרום לבנון (1985) תחת מחאה ציבורית חסרת תקדים, לרבות ניסיון שיחני ראשון מסוגו להציב סכר בפני הלגיטימציה להפעלת כוח (בעצם השלילה של ייזום "מלחמת ברירה"). ברמות שונות אנו מוצאים גם ביטויי התנגדות מוסרית של החיילים למלא את המשימה הזרה לתרבות הצבאית, התנגדות שאף הצמיחה תופעות של סרבנות (בן־אליעזר, 2019, עמ' 419-418, 434-424). לכן, מגוון מנגנונים סייעו ללגיטימציה הפנים־צבאית: (1) דה־פוליטיזציה של המשימה, שקיבלה תמיכה משמעותית בהודעת הרמטכ"ל דן שומרון שלהתקוממות הפלסטינית אין פתרון צבאי אלא רק מדיני, ולכן לא רק הגבילה את השימוש בכוח והתאימה אותו לרמה שעמדה במבחן הביקורת הציבורית (בדומה לתהליך ההתאמה הרביעי המוצג בתת־הפרק הקודם), אלא גם נתנה לו מעטה של זמניות; (2) דה־פוליטיזציה גם באמירה החוזרת ונשנית כי "הצבא אינו בוחר את משימותיו"; (3) ההכרה הרחבה בכך שזו משימה אשר לא רק שאינה הולמת את הצבא אלא גם משחיתה אותו בחוסר מוסריותה, גם שימשה מנגנון להסרת אחריות מהפרט למעשיו ולהאשמת הסיטואציה שנכפתה על הצבא (הנדל, 2008); (4) קודיפיקציה משפטית של הלחימה, הן על ידי קביעת כללים ברורים להפעלת כוח, והן באמצעות מינוף המשפטים נגד חיילים וקצינים. המשפטים סייעו למעשה ליצור קו תיחום ברור בין אלימות חוקית לבלתי חוקית ובכך להכשיר את האלימות המוצגת כחוקית, שהיא למעשה שגרת הפעולה של הצבא בשטחים.

אלה שבעה תנאים המאפשרים התהוות של פער בין מערכות הלגיטימציה. כיצד נסביר את הפער?

הסבר הפער

הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה הוא פער מובנה. ניתן להניח שבכל פעם שבה מערכת ארגונית סגורה (כמו צבא) נחשפת לשינויים של רעיונות המתפתחים ממקור חיצוני בעל השפעה (חברה אזרחית, מערכת פוליטית), יתהווה פער (לפרספקטיבות שונות ראו:Doolin et al., 2013; Suchman, 1995). לא כל שכן זו התמונה במקרה זה, שבו גורמים מבניים מקבעים פער, בראש ובראשונה הפער המובנה בין מערכות החברות האזרחיות והצבאיות. לכאורה, פיקוח אזרחי אפקטיבי יכול למתן פער זה. אך אין זה בהכרח כך. במונחי הפיקוח המוסדי של סמואל הנטינגטון, הנורמה הראויה היא "פיקוח אובייקטיבי", שמשמעותו הכפפה של הצבא לסמכות לגיטימית אחודה, הרחקה של הצבא מפוליטיקה, ומיליטריזציה שלו כך שיפתח אתוס מקצועי הנפרד מזה הפוליטי (Huntington, 1957, pp. 83–85). אך התוצאה היא פער ערכי בין הצבא לאליטות האזרחיות, שכן התרבות השמרנית של הצבא אינה הולמת את התרבות הפוליטית הליברלית (הנטינגטון התמקד בארצות הברית) (Ibid., pp. 143–162, 257–259), אבל משתנים שונים יכולים להרחיב או לצמצם את הפער.

משתנה מהותי הוא המידה שבה הפיקוח על הצבא מקיף גם מאמץ ליצור זהות בין ערכי הקצונה לערכים האזרחיים, גם אם על חשבון המקצוענות הצבאית, כפי שהציע מוריס ג'נוביץ (Janowitz, 1960, p. 420). במקרה הישראלי, הלחימה האורבנית מעלה דילמות ערכיות, ולכן עולה השאלה עד כמה הפיקוח על הצבא מתפרס גם לפיקוח על הערכים שאותם מקנה הצבא למפקדיו ולחייליו (ראו ניתוח אצל מיכאל ופדן, 2019). חולשתו של הפיקוח האזרחי על החברות הצבאי מגדילה את הסיכוי לפער בין מערכות הלגיטימציה.

משתנה אחר הוא אופייה של ההיררכיה הצבאית. מטבעה זו היררכיה אחודה המכפיפה כל חייל וחיילת למרות המפקד הצבאי העליון. קיומה של היררכיה אחודה הוא מרכיב מהותי של הפיקוח האזרחי על הצבא, שהרי הוא נועד להבטיח שהוראותיהם של המוסדות הפוליטיים הנבחרים יבוצעו ולא ימוסמסו בשל הקושי של הפיקוד הצבאי לאכוף משמעת על גייסותיו. היררכיה אחודה ואפקטיבית מצמצמת את הפער בין מערכות הלגיטימציה, בכך שהיא מצמצמת את מרחב הפרשנות של המפקדים והחיילים ומגבילה את מרחבי ההתנגדות של החיילים. יש בכוחה לאכוף על החיילים הפרדה בין האתוס המקצועי שלהם ובין השקפותיהם הערכיות, השקפות היכולות להוביל אותם להתנגד למשמעת הצבאית.

יתר על כן, היררכיה אחודה גם אוטמת את הגבולות בין הצבא ובין המרחב האזרחי. טיבם של הגבולות סומן כמשתנה חשוב בעבודתו הקלאסית של רובין לקהאם (Luckham, 1971). הגבולות הם אטומים ככל שהפיקוד הבכיר שולט על האינטראקציות שבין בעלי התפקידים בצבא ובין אלה שבסביבה האזרחית. איטום הגבולות הוא אחד התנאים להשגת פיקוח אזרחי אפקטיבי על הצבא, במונחים של דמוקרטיה מערבית. אך ככל שבסיס הגיוס רחב, כמאפיין גיוס חובה, מתעצם קיטוע הגבולות. במציאות הישראלית לדוגמה, הגבולות בין כוחות הצבא הפועלים בגדה המערבית ובין קהילות המתנחלים הם בחלקם חדירים למדי (לוי, 2015, עמ' 226-222). איטום הגבולות מקבל חשיבות לאור התחזקות פעילותם של סוכני פיקוח חוץ־מוסדי, כלומר עמותות, קבוצות אינטרס ותנועות חברתיות הפועלות במרחב הציבורי לפקח על הצבא, ישירות או באמצעות המוסדות הפוליטיים (לוי ואחרים, 2010). דוגמאות לכך הם ארגון בצלם משמאל, שדולת הנשים במרכז ומועצת יש"ע מימין. כל אחד מגופים אלה יכול לנהל דיאלוג ישיר עם חיילים ועם מפקדיהם, ובצלם אף מפקח ישירות על חיילים באמצעות תיעוד מצולם של התנהגותם בגדה (מה שהביא לחשיפתה של פרשת אזריה). חדירות זו מתעצמת כאשר סמכויות דתיות מתערבות בעיצוב מדיניות, כלומר תאוקרטיזציה (לוי, 2015). לכן, מנקודת מבטו של הצבא, איטום הגבולות הוא חיוני כדי להבטיח שלא תתפתח התנגדות מתוך השורות כתוצאה מהאינטראקציה עם סוכנות חוץ־מוסדית. ככל שהגבולות אטומים, קטן אפוא הפוטנציאל להיווצרות פער בין מערכות הלגיטימציה.

משתנה נוסף הוא מאזן העוצמה בין המוסדות הפוליטיים הנבחרים ובין הצבא. יכולתו של הצבא לקרוא תיגר על הפוליטיקאים באמצעות פרשנות לגיטימציונית עצמאית, מצד אחד, והיסוסם של הפוליטיקאים להנחות את הצבא באופן מפורש כיצד לנהוג, מצד אחר, נחלשים ככל שמאזן העוצמה מעניק יתרון ברור לפוליטיקאים. קצרה היריעה מלפרט כיצד מעוצב מאזן עוצמה זה, אך יודגש כי עיקרון הכפיפות של הצבא למוסדות הפוליטיים מניח מסד נורמטיבי וחוקי אבל תרגומו מושפע ממאזן העוצמה בין הדרגים. רלוונטית לדיון הנוכחי היא מידת פיצולה של המערכת הפוליטית. ככל שהיא מפוצלת כך מתעצמים "שירותי הלגיטימציה" אשר להם נזקקים הפוליטיקאים מהצבא (למשל, תמיכת הצבא בהסכמי אוסלו הייתה חיונית ליכולת הפוליטיקאים להעניק להם לגיטימציה פוליטית), וכך גם מתחזקת יכולת הצבא לנהוג באופן לעומתי מול ריבוניו הפוליטיים ללא חשש לסנקציה (לוי, 2013). במונחי מאמר זה, הצבא יכול אז לתמרן בין שתי מערכות לגיטימציה חוץ־צבאיות, כפי שנהג כשפרצה האינתיפאדה השנייה. נורמטיבית, פיצול לגיטימציוני חוץ־צבאי יכול לבטא חוסן דמוקרטי, אך גם לאפשר לצבא להגביר את חופש הפעולה שלו, אלא אם עיקרון כפיפותו של הצבא למרות אזרחית מוצק דיו כדי לשרוד מחלוקת פוליטית.

לסיכום, אפקטיביות הפיקוח על הצבא, עוצמתה של ההיררכיה הצבאית, מידת איטום הגבולות צבא־חברה ומאזן העוצמה בין הצבא לפוליטיקאים — הם המשתנים המעצימים או מצמצמים את הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה באמצעות התנאים להיווצרותו. שקף 1 מסכם את הטיעון.

2 מאמר זה הוא חלק מפרויקט מחקר שנערך בתמיכה של הקרן הלאומית למדע של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

3 העדויות המוזכרות בתת־פרק זה נלקחו במסגרת מחקר "'הלגיטימציה המתהווה' לאלימות צבאית: המקרה הישראלי", בעריכת אורנה ששון־לוי, יגיל לוי ועדנה לומסקי־פדר, במימון הקרן הלאומית למדע.

4 https://www.idi.org.il/dataisrael/1110_Peace_Index_Heb.pdf