73′

אין לי אומץ להיזכר. עברו מאז יותר מארבעים שנה. המספר הזה מפחיד אותי. לחזור לשם? מסוכן! אולי אחפש ערוץ מדבר קטן, אפסע בצעדים אטיים, אשב בצל עץ שיטה ואתבונן ברגעים אחדים. עדיף שאמצא רגע שאינו מפחיד יותר מדי. דלתות הפלדה עשויות להיטרק שוב ואולי לתמיד ־ מי כמוני יודע. לא יודע מה גרוע יותר.

אולי הסיפור על לטאת הכוח יכול להתאים?

היינו אז כמו אקדוחנים במערב הפרוע, רכובים על טנקים חמושים. שעת בוקר באחד מאותם ימים רחוקים של אחרי המלחמה ולפני הסכם הפסקת האש. דהרנו במישורי המדבר העצומים, שלושה טנקים ללא כל מטרה.

הייתי מפקד המחלקה והיו לי עוד שני טנקים. קיבלנו יד חופשית להתאמן ־ יותר מזה לא ביקשנו. היינו זקוקים לפעולה כדי לסלק את השיממון בלב הישימון. טיפסנו על הרים, חצינו ערוצים, עצרנו מפעם לפעם להכין קפה ולעשן סיגריות, וגם ירינו אש חופשית במקלעים ובתותח. היה בזה תענוג קלוש של פריקת זיכרונות כבדים, שלחצו בחזה וכיווצו לנו את הנשימה.

צריך לדהור בטנק ששוקל עשרות טונות עם מנוע מפלצתי כדי לחוש מהי עוצמה של תנועה. זה היה משכר. תוך כדי השעטה הבחנתי במשהו שזז לפני זחל הטנק הימני ופקדתי על הנהג לסטות שמאלה. הוא לא הספיק. עצרנו. זינקתי מהטנק, פסעתי לאחור, וחלפתי על פני הדף החום וצחנת הדיזל השרוף שנפלטו מהמנוע. יצור מוזר שכב על החול. לטאה עצומה עם ראש גדול, בטן שטוחה, אולי מעוכה, וזנב ארוך. היא נשמה בכבדות. לא האמנתי ששרדה את הדריסה. אולי חמקה בזמן? תעתועי המחשבה, התערבות הרצון בתמונת המציאות, אני מכיר את זה. סימני זחל הטנק שלנו בחול לא שיקרו ־ הלטאה נדרסה. נראה שהחול היה רך מאוד, והיא שקעה וניצלה ממוות. מעולם לא ראיתי יצור כזה. אפילו לא ידענו אז ששמו כוח.

אחרי שהוריתי לנהגים לכבות את המנועים, התכנסנו כולנו סביב הלטאה המתנועעת לאטה והבטנו בה בדממה. אחרי שבועות של אי ודאות ומתח שלא יכולנו לשאת עוד, מראה הלטאה הגדולה והנושמת צינן מעט את המהומה.

היצור הבלתי צפוי עורר בי רוך וחמלה, אותם רגשות שנמעכו תחת מכבש המלחמה. נגעתי בלטאה בזהירות. עורה היה קשה כמו שריון צב. נגעתי בצווארה, והיא הניפה את ראשה במהירות לנשוך. "בואו נמשיך... אין מה לעשות אתה... קדימה... מספיק עם זה..." אמרו אנשי הצוותים המשתופפים קרוב וחיכו למוצא פי. "לא!" אמרתי נחרצות, "נטפל בה." בילדותי טיפלתי בחיות פצועות, בציפורים נקועות כנף, בקיפוד שאיבד רגל, וגם בכלבים ובחתולים.

פינינו את אחד מתאי הזיווד שעל סיפון הטנק, ושלושה מאתנו הרימו את הכוח. הלטאה הייתה כבדה ומגושמת, אך לא התנגדה. קיפלנו בעדינות את זנבה כדי שאפשר יהיה לסגור את התא. ניסיתי למזוג מעט מים אל פיה, אך היא לא הגיבה. סגרנו את התא והמשכנו ב"אימון".

בימים הבאים פתחתי את תא הזיווד בכל עצירה, נתתי לכוח מאכלים ממנות הקרב שלנו והנחתי לפניה צלוחית מים. היא לא התעניינה במה שהצענו לה, אך ראיתי שחיוניותה גוברת והנחתי שהחלימה מהלם הדריסה. אחרי כמה ימים החלטתי לשחרר אותה. חיפשנו מקום מוצל בערוץ שומם ושילחנו אותה. היא הלכה לדרכה, מתנודדת מצד לצד על רגליה הקצרות. ואנחנו, יצורים חסרי מזל שכמותנו, מחוצים תחת כובד המלחמה, קרטענו חזרה אל הטנקים.

***

העניין היה פשוט. היינו בחורים צעירים, אחרי שנתיים של שגרת חיים משעממת למדי בחום הבלתי נסבל של מדבר סיני, מול הצהוב הלא–נגמר של המרחבים הריקים. נמאס לנו לגמרי.

מסדר בוקר, מסדר צהריים, תדריך, אימונים, טיפול בטנקים, צהריים בשטח, צהריים בבסיס, מנוחה, רגליים וחולצות מיוזעות, חום מצחין שלאיש כבר לא אכפת ממנו. חזרה לטנקים. הם להטו מחום, וכמעט שנכווינו כשנגענו בפלדה. בתוך הצריח היה צל, אבל לא היה אוויר.

אחרי כל כך הרבה ימים בטנק הרגשתי מחובר אליו לגמרי. הכרתי כל פתח, כל מפסק, כל מחוון, כל ידית הפעלה וכל מילימטר בצג הכוונת. בעיניים עצומות יכולתי לאתר תקלות, לירות, לצודד את הצריח, למדוד טווח ולירות. זה היה פשוט כמו צחצוח שיניים. לא אהבתי את הטנק, אבל לא היה לי שום דבר נגדו, הוא היה חלק ממני וזה גם היה היחס שלי לעצמי.

באופן טבעי רצינו להשתכלל, "להיות טובים", כפי שנהגנו לקרוא לזה אז, כלומר להצטיין, להנהיג ולהגיע הלאה. למדנו לתפעל היטב את הטנקים, לתחזק אותם, לקרוא מפות טופוגרפיות, לשנן את טווחי הפגזים השונים, את פקודות האש, את הטמפרטורות התקינות של המנוע ואת האופן הנכון של חימומו לקראת נסיעה. למדנו לפרק זחל, לחזק את ברגיו ולגרז את פיות הגירוז בבטן הטנק. תרגלנו פרישה מהירה של רשת הסוואה מעל הטנק וכניסה תחתיה. תרגלנו איך לגלגל אותה חזרה על הסיפון. בסיום התרגיל היינו מתנשפים, רטובים מזיעה ומכוסים באבק חום לבנבן שדבק לפנינו.

העניין היה זה. נמאס לנו. לחלוטין. לא ראינו שום סיבה טובה להיות שם ולעשות את זה. היו לנו חופשות קצרות, שבוזבזו בעיקר על הנסיעות הארוכות הביתה ובחזרה, ומכתבים מהחברה ואליה. הייתי בור לגמרי באהבה ובנפתוליה, לא היה לי מושג איך לתת משהו ועוד פחות מזה, איך לקבל; ממילא החיים שלי היו במקום אחר, בסיני, במדבר.

האוטובוסים שלקחו אותנו הביתה עצרו בדרך פעמיים. פעם ראשונה בשק"ם צה"לי עצום ברפיח, ובפעם השנייה בדרום הארץ, באחת מאותן מזללות של צדי הדרך. ככל שהשעות נקפו, הצהוב של המדבר, שחדר אל כל תא בגוף, התחלף במעט ירוק ובצבעוניות. המכוניות, השלטים, הבתים, הגגות, המפעלים, השדות ולבסוף העיר ־ תל אביב הסואנת עם אנשים ברחובות ונשים, חצאיות, רגליים וחמוקיים, אפשר היה להשתגע. תמיד אמרנו שאנחנו שוטפים את העיניים. אבל השטיפות היו קצרות מדי. בסך הכול הן לא שינו לנו בהרבה את החיים. זה מה שהיה, אם זיכרוני איננו מטעה אותי.

לכן, כשרמת הכוננות הועלתה לפתע לדרגה העליונה ואפשר היה להריח מלחמה, התרגשנו. אולי אפילו שמחנו.

***

לאחרונה חיפשתי באינטרנט חומר על לטאת הכוח. לנגד עיניי המשתאות עלו תמונות שלה מכל מיני מקומות בעולם. עשרות סוגים בגדלים ובצבעים שונים. הסוג הגדול ביותר של הלטאה הוא "הכוח הענק" או "כוח קומודו". הוא נקרא גם בשם "דרקון קומודו", יצור מפלצתי שמסוגל לרוץ על רגליו האחוריות הקצרות ולטרוף חיות הגדולות ממנו פי כמה. הוא נראה דוחה. משקלו יכול להגיע למאה קילוגרמים. פיו נוטף ריר. והריר הזה, כך מתואר, הוא ולא שיניו החדות משמש אותו לציד. די לו בנשיכה, בשריטה או בפציעה קלה של חיה החולפת לידו באדישות, לא מאמינה שהיצור האטי והכבד הזה מסוגל לגעת בה, כדי לחסל אותה. הריר המזוהם שבפיו מכיל חיידקים קטלניים שהורגים את טרפו בתוך 24 עד 48 שעות. הקומודו הזה רק הולך בסבלנות אחרי הארוחה שלו, שמאטה את צעדיה עד שהיא נופלת לקראתו דשנה ותוססת מוות.

הקומודו לא נראה כמו זה שלקחנו לטנק. היו לו, לכוח שלנו, רגליים קצרות יותר, פיו לא הגיר ריר, ובכלל הוא היה במדבר סיני, הרחק מאזור תפוצתו.

דפדפתי בין סוגי הלטאות הרבים ולא מצאתי את שלנו. הכוח האפור, הפעיל באזור ההוא, מגיע לאורך של מטר ומשקלו לא עולה על עשרה קילוגרמים, הרבה–הרבה פחות מהיצור שאני זוכר מאז, זה שנשאנו אל סיפון הטנק. "כוח הנילוס", המצוי גם הוא לא רחוק מאיפה שהיינו, חי במים וצבעוני בהרבה. ובכלל, לכוח שלנו הייתה בטן רחבה, שכמותה לא ראיתי בקטלוג לטאות הכוח בעולם. רק היום עולה במוחי האפשרות... לא! ודאי שזו רק אפשרות תיאורטית! שהבטן של הכוח הייתה פחוסה לצדדים מעט, כן, מעט, מכיוון שדרסנו אותו. לא! קשה לי לשאת את המחשבה הזאת.

לזיכרונות חיים משל עצמם. אולי הוא היה קטן יותר. אולי גדל בזיכרון שלי. אין לי את מי לשאול כי אני לא זוכר מי היה איתי שם. ובכלל, אולי הכוח שלנו היה מסוג לא מוכר למדע, "כוח זיכרון". דמיינתי אז שהצלתי חיה מוזרה, ושהיא מארחת לנו חברה במקום הבודד ביותר בעולם. אבל לא כך היה. היא הייתה חתומה בתא מתכת על סיפון הטנק, כמו זיכרונות המלחמה הדחוקים בתוכי, אדישים למזון, למשקה ולתענוגות. הם נשמו בכבדות, נגעו בעוד זיכרונות ורשמים, התחברו, התנתקו, החלימו, גוועו, מי יודע? מי רוצה לדעת?

***

תמיד היה לי חוש טכני טוב, אבל אהבתי גם לחלום ולבהות. כשהעולמות התערבלו, וזה לא קרה הרבה או כמעט בכלל, זה היה מביך. פעם אחת זכורה לי היטב. היינו חיילים טריים, חניכים בקורס הראשון על טנקים. בתחילה נראו לנו הטנקים כמו מפלצות ענקיות, זרוֹת בתכלית הזרוּת ומסובכות כל כך עם כל המערכות, המפסקים והמחוונים. הצריח עם התותח והמקלעים נראה מאיים, אבל אליו לפחות מצאנו דרך להרגיש מחוברים: הוא יורה, ידענו, וזה הספיק. באחד השיעורים הוסבר על המערכת ההידראולית של הצריח באמצעות שקפים שהוקרנו על קיר לבן. משאבה הידראולית שמייצרת את הלחץ, חיישנים שהפעילו וכיבו אותה לפי הצורך, צינורות ובקרים לשליטה: בקר אחד למפקד, שנראה כמו סטיק של מטוס עם הדק אדום מול האצבע המורה ובקר אחד לתותחן, שנראה כמו כידון של אופניים.

ככל שהמדריך העמיק בפרטים הטכניים העמקתי אני בהרהוריי. משהו באופן שבו הטנק המוצק הכבד והיציב מסובב את הצריח ריתק אותי. לא יכולתי להפריד את המחשבות על הצנרת שבשקף מהמחשבות על מעברים עמוקים בתוכי שרצו להזרים תנועה וחופש. איפה הייתה הריצה על הדיונות הגדולות של חוף הים, איפה פרחי החבצלות והעדעדים התכולים שצמחו פרא על המצוק ליד הבית שלנו, ואיפה היו הבחורות היפות שהגיעו בקיץ מירושלים להתארח במושב? והמוזיקה?

הנפתי את ידי. המדריך הנהן. שאלתי, "איך הקבוע מתחבר למה שחופשי לנוע?"

בכיתה השתררה דממה. המדריך הביט בי כלא מאמין, גיחך והרים את גבותיו למפקד הכיתה בתמיהה. היו חברים שצחקו בקול רם, ומישהו פלט בגסות, "אידיוט."

הייתי נבוך, אבל רק מעט. ידעתי היטב מה קרה לי. הייתי גאה בכך שגם תוך כדי שיעור על צנרת, משאבות הידראוליות וגלגלי שיניים מפלדה יש בי די חופש להרהר בעניין חשוב כמו היחס שבין הקבוע למשתנה, הקשה והרך, או משהו כזה. בשבריר רגע חזרתי לעצמי. לא התביישתי כלל.

***

זיכרונותיי חגים מעל אותם ימים כמו נשרים רעבים מעל גווייה. הם מקיפים אותה שוב ושוב בדאייה עצלה, אומדים אותה מן הגובה המתמעט של מעופם ובאופן מוזר, מתמהמהים. נראה שאני עדיין פוחד.

זה לא סיפור על גבורה ואני לא מתבייש בפחדיי. רק שאז, באותן ארבעים שעות לפני יותר מארבעים שנה, לא פחדתי. חשתי בסכנה כמובן, ועשיתי ככל שאפשר למלא את תפקידי כמפקד המחלקה ובו בזמן לשמור על חיי כולנו, אך רוחי לא רעדה. אני לא מתבייש להגיד שגם נהניתי מן ההתרגשות, ומן השחרור. סוף–סוף זה באמת קרה! כל גינוני האימונים והשגרה התבטלו. הנִצרות היו פתוחות, המקלעים והתותח טעונים ואפשר היה לירות! היינו פרשים חופשיים ודהרנו לעבר האויב, מה יכול היה להלהיב יותר מזה?

אני מתרחק עכשיו. גווייה מוטלת במרכז שדה הראייה, עוד אגיע אליה, אני זקוק לזמן. זאת לא גווייה בשר ודם, אם כי רבות כאלה היו מוטלות שם, אני לא יודע, נראה כשנראה.

זיכרונותיי עפים עכשיו במהירות ובחיוך אל אליסון. עצירה בלב המדבר, קירור המנוע בסיבובי סרק או קצת יותר מזה, ואז תרגולת של ירידה מהצריח לסיפון, שכוללת בין השאר פתיחת דלתות המנוע ובדיקת שמנים.

האושר הקטנטן, הסמוי, למראה לוחית קטנה עם כיתוב שם המנוע באנגלית ־ אליסון. השם בהטעמה אמריקאית ־ Allison ־ היה מעלה בי חיוך קטנטן, אבל מתוק. בדמיוני עלתה דמותה של אישה אמריקאית צעירה, בלונדינית מן הסתם, תכולת עיניים, במכנסי ג'ינס הדוקים היטב לרגליה ולאחוריה, לבושה בטי–שרט צמודה וריחנית. והיא מאמריקה! מעבר לים, לא מהמקום הזה המיוזע, שהכול בו צבוע חאקי. איזו הקלה, יש עוד מקומות. העולם לא נגמר בתוך גוש הפלדה הלוהט הזה, הוא גדול וצבעוני, ויש לי משהו ממנו כאן, אצלי, קרוב. לפעמים חשבתי לעצמי כמה היה משמח אם הצבא היה מעז לשחק מעט עם צבע. טנקים כחולים, צהובים וסגולים היו יכולים לשמח אותנו ולהזכיר לנו שיש בשביל מה לחיות.

***

חודש אחד לפני המלחמה ביקר אצלנו במעוז אחד מאלופי צה"ל. אני לא זוכר אם היה מפקד האוגדה, מפקד גייסות שריון, או מפקד פיקוד דרום. אנחנו היינו מודאגים. בחודשים האחרונים ראינו בסיורים שלנו שהמצרים בונים על גדת התעלה הר. כלים כבדים עבדו שם יום וליל, ובינינו לבין עצמנו התבדחנו, "תראו, המצרים האלה, החליטו לבנות פירמידה חדשה." אבל בחושים שלנו ידענו שמשהו לא טוב קורה שם. לכן שמחנו על הביקור, וכשניתנה ההזדמנות שאלתי על כך בהתרגשות; לא כל יום מדבר קצין חדש עם אלוף. "אנחנו יודעים על זה," אמר בפסקנות והוסיף תנועת יד מתועבת, שבעיקרה הושטת הזרוע כשכף היד יורדת, לסמן שאפשר להירגע. בסיום מופע העוועים הזה שיגר האלוף עוד כמה מילים ריקות: "אל תדאגו, לצה"ל יש תשובה לכל דבר."

כבר בצעירותי לא נטיתי להאמין לדבריהם של אנשים רמי מעלה וכבדי סמכות; איכשהו, תמיד ראיתי מבעד ליהירות ולזחיחות את תאוות הכוח והמעמד, שרועדת מעל בור עמוק של פחיתות ערך. "הוא אידיוט," אמרתי לחבר אחרי שהסתיים המפגש. "הרי צה"ל באזור זה אנחנו, ואין לנו שום תשובה. אנחנו אפילו לא יודעים מה השאלה."

לא ידענו על ה"סאגרים", הטילים חודרי השריון שניתנו למצרים באדיבותה של רוסיה. וההר, הפירמידה, ובכן ממנה ירו עלינו טילים כמו בציד ברווזים. עוד תשובה שהתבררה כאגדה סתומה הייתה התוכנית להזרים דלק לתעלת סואץ ולהבעירה כדי למנוע פלישה בסירות גומי. בצהרי היום, כשעמדנו לבדנו, מופתעים מול צבא גדול, ספגנו בגופנו את התשובות האיומות.

אחרי המלחמה מישהו סיפר שאותו אלוף נהרג בהפצצה. המצרים הצליחו לאתר את מיקומו באמצעות מערכת הקשר. היו גם שמועות הזויות יותר, לפיהן הוא בעצמו נתן בטיפשותו את נקודות הציון שלו ברשת הקשר. כששמענו על כך שמחנו לרגע. שמחה קטנה לאיד, נקמה ספוגה בדם ובפיח, שלא שִמחה אותנו בכלל.

בארבעים השעות הראשונות של המלחמה, עד שנפצעתי ופוניתי מן החזית, לא פחדתי. והיום, יותר מארבעים שנה אחרי הדברים שקרו לנו, אני פוחד. אני מנסה לאזור אומץ כדי להתגבר על חששותיי הסתומים. הכול מתועד כמו בסלילים של סרט קולנוע המונחים בתוך קופסאות מתכת עגולות. אם ארצה, אוכל להניח אותם על המקרן, להפעיל אותו ולצפות. מוזר. אני רואה הכול עוד לפני שהפעלתי את המקרן. אבל לא ממש. קשה לי להבין את זה. ממה אני פוחד?

***

זה היה יום כיפור. מלבד לאלו שצמו, לשאר היה יום חופשי. שכבתי על המיטה שלי, מיטת קומתיים שאני לא בטוח איזה מפלס בה היה שלי. החזקתי את פשר החלומות באנגלית, הספר העבה עם הכריכה הצהובה הקשה של זיגמונד פרויד. ניסיתי להבין את מה שקראתי; זה לא היה קל, אבל זה היה מעניין. פתח לעולם של מושגים, של הרהור על משמעות הדברים שמתרחשים בפנים, עמוק בתוך הנפש. לקראת הצהריים הגיע טלפון למעוז, או לתעוז שלנו, שכחתי את ההבדל ביניהם, והעלו את הכוננות, כנראה לרמה הגבוהה ביותר. יצאנו לטנקים שלנו, שחנו בשתי שורות צפופות על המשטח ליד הבונקרים ובדקנו את הנשקים. הטען–קשר פירק את שני מקלעי ה–0.3 והרכיב אותם מחדש. הברגנו את הקנה של מקלע ה–0.5 וכיוונו עם דסקית המדידה את המרווח המילימטרי המדויק, שצריך להיות בין הקנה לבריח; אחרת המקלע היה נתקע ולא יורה. בדקנו גם את התותח והעברנו בו חוטר. בדקתי את מכשירי הקשר, לוודא שהתדרים המוצבים בו נכונים והעפתי מבט אחרון וקפדני בצריח. הנהג בדק שמנים במנוע והכה בפטיש בחוליות הזחלים של הטנק לגלות אם יש ברגים רופפים. וידאתי שגם הצוותים האחרים סיימו את הבדיקות ושהכול תקין וחזרנו למגורים שלנו החצובים בצלע הגבעה, המדופנים מכל צדדיהם בארגזי רשת ברזל גדולים, מלאים בסלעים.

אף אחד מאתנו לא התרגש במיוחד מעניין הכוננות. ידענו כוננויות רבות, ולמעט העובדה שחופשות יקרות בוטלו בגללן, לא הייתה לכך משמעות עבורנו. רבצתי במיטה עם הכרך הכבד של פרויד ושקעתי במשפטים היפים והאישיים–לפרקים שלו. לפתע נשמעה צפירה עולה ויורדת במבוכי המגורים שלנו. מעולם לא הושמעה אצלנו צפירה. אפילו לא ידעתי שיש לנו צופר אזעקה. לאט–לאט, ואז מהר–מהר, התחוור לנו שקורה משהו יוצא דופן. מפקד הפלוגה צעק לכולם לרוץ לטנקים, וכך עשינו. בכוננויות לא מורידים בגדים ונעליים, כך שחטפנו את הנשק והחגור, רצנו החוצה, כל אחד נכנס למקומו בטנק, וחיכינו להוראות.

אני זוכר היטב את השקט שבין רעמי הפגזים, שנפלו לא רחוק מאתנו. הייתה לי הרגשה של פתיחות גדולה, השמים התכולים היו רחבים מתמיד והמדבר השתרע מאופק לאופק. המסך עלה כמו בתיאטרון וחושיי התחדדו. משהו עצום עמד בפתח.

ואז ראיתי רביעיית מטוסי קרב מתקרבת אלינו בגובה נמוך. זיהיתי שאלו מטוסי מיג מצריים. הם עשו יעף אחד מעל שורות הטנקים הצפופים שלנו, שעמדו כמו ברווזים במטווח, פנו בחדות וצללו לעברנו. רציתי לפתוח עליהם באש עם מקלע ה–0.3 שעל הצריח אבל היססתי ־ מי יורה על מטוסים? אף פעם לא עשיתי את זה ואף אחד לא נתן פקודת אש, ומה אם אני טועה והם שלנו? אצבע קלה על ההדק מעבירה את החיים בבת אחת מעולם לעולם. ללחוץ? התעשתי ופתחתי באש. מיד הצטרפו הטנקים האחרים לירי, והמטוסים, שכבר הטילו עלינו פצצות, טסו בין אין–ספור כדורים נותבים, שכנראה הבהילו אותם, כי הם הסתלקו. טנק אחד נפגע מפצצה, וסגן מפקד הפלוגה נפצע בזרועו מרסיסים. רשת הקשר התעוררה לחיים וקיבלנו פקודה לפרק בבהילות את השורות ולצאת לפי התרגולת, כל מחלקה למקום שאליו יועדה.

הובלתי את המחלקה במהירות לעבר מעוז המזח שעל גדות התעלה. פגזי ארטילריה התפוצצו מכל עבר ואנחנו דהרנו להציל את חיילי הרגלים, שאיישו את המעוז. כשהתקרבנו למרחק של כשני קילומטרים ממנו ראיתי כדור אש אדום טס לעבר הטנק שלנו מפירמידת החול הגבוהה, שהמצרים בנו בחודשים האחרונים. "איזה טיפשים אנחנו," חלפה בי המחשבה, מה יותר פשוט מזה, הם צולפים עלינו מלמעלה, אבל מהו כדור האש הזה? פקדתי על הנהג לסטות ימינה. כדור האש פנה גם הוא. סטינו שוב בחדות שמאלה וכדור האש התפוצץ כמה מטרים מאתנו. לא היה לנו מושג ירוק על הטילים האלה ומעולם לא התאמנו בלחמוק מהם. עדיין לא הבנתי מה קורה.

המשכנו לדהור לעבר התעלה. פקדתי על הצוות ללבוש את אפודי המגן הכבדים והמגושמים. משום מה, לא טרחתי לרכוס באפוד שלי את הקרסים הקדמיים.

***

אההה! אני נאנח בהקלה, התחלתי להיכנס לארבעים השעות. הפעלתי את המקרן, ראיתי את מה שראיתי, וזה לא היה קשה כל כך. הופתעתי להיזכר במעט דברים שלא ידעתי שאני זוכר, כמו למשל הספר של פרויד. "מעניין מה פרויד היה אומר על זה..." אני מתבדח לעצמי, אף על פי שפחות ופחות מעניין אותי מה הוא היה אומר. ובכל זאת, אולי בזכותו הצלחתי אחרי שנים של שיטוט בין עיסוקים שונים להרהיב עוז וללמוד פסיכולוגיה. לא תמיד הבנתי את מה שהוא כתב, אבל אהבתי את האומץ שלו להתייחס למה שהוא חווה והרגיש כנקודת מוצא ראויה למחשבות רציניות וכלליות על הנפש האנושית. הוא היה מסתייג כמובן מהמושג נפש, ומעדיף את המכניקה וההידראוליקה של לחצים, רגשות ומאוויים. לו ישב לידי באותו שיעור על המערכת ההידראולית של הצריח, כשלעגו לי, יכולנו ככל הנראה לחשוב יחד על האופן שבו רשמים וחוויות נאגרים, עוברים ממקום למקום, חיים כזיכרונות, נשארים סטטיים תוך כדי תנועה, מווסתים על ידי הסטת מפסקים ומגופים, ובכל זאת נשארים מבודדים.

הנה, חזרתי מעט לתחום הארבעים שעות, ולא השתגעתי. אבל משהו בכל זאת קורה לי, מועקה סתומה רובצת על כתפיי, עצבות עלומה לוחצת לי בעיניים. משהו עוצר אותי. אני פוחד להמשיך.

***

ממשיכים לשעוט לעבר התעלה. הנחישות להגיע מהר ליעד שלנו נשענת על כתפיים ענקיות, אנחנו עכשיו אלה שמגינים על הארץ. עלינו להגן על המשפחות, להדוף את הפולש, וכן, להרוג את כולם. הדעת מתפקעת מכל החדש שהולם בה ואינה יודעת דבר מלבד הסדק הצר שנפתח לפניה בתוך ההמולה הרועשת שתוקפת את החושים. עומד בחזה חשוף מחוץ לצריח, באפוד מגן שלא נרכס כהלכה, בגוף רותח מהתרגשות, אנחנו ממשיכים. מתמרנים בין דיונות החול הגבוהות והמנוע פולט מאחור עשן שחור של מאמץ. האם יצאנו לדרך שלושה טנקים או שניים? אני לא זוכר. ברשת הקשר הגדודית החלו להישמע זעקות שבר של מפקדים במקומות אחרים שהטנקים והצוותים שלהם נפגעו. הצוותים שלי לא נפגעו בינתיים, כנראה שיצאנו שניים. אני מנווט בזהירות בתוך אוויר רוחש נקודות שחורות הטסות במהירות מולנו ונעלמות כמו יתושים חולי רוח.

ממעוף הציפור ודאי נראינו כמו חיפושיות נחפזות בצבע חאקי, המותירות מאחוריהן עקבות מפוספסים בחול. אבל יום הכיפורים, צהריים, מדבר, ואין מי שמביט ממעל. הכול מתרחש נמוך, נמוך מאוד, קרוב לחול הצהוב והאדיש והחם.

אני פוקד על הנהג לעצור מאחורי דיונה, יורד מהטנק והולך למפקד הטנק השני, להזהיר אותו מכדורי האש האדומים שטסים באוויר לעברנו, להדגיש שהוא חייב לחמוק מהם, וגם ־ שיכניס את הגוף יותר נמוך לתוך הצריח, ושלא יעצור את הטנק במקום חשוף.

לא ידעתי שום דבר. לא הייתה לי תמונה של מה שקורה. הכול היה פתאומי כל כך ועוצמתי. עדיין לא הגענו. הנה הכביש הצר שמונח על סוללת עפר בתוך מימי התעלה הכחולים, ובקצהו המעוז, כמו אי קטן בלב ים. אנחנו נוסעים מהר על הדרך והסוללה הנמוכה מסתירה לנו את המים הקרובים בצד האויב. פיצוצים רודפים אחרינו על הכביש, אנחנו מאיצים ככל האפשר. בכניסה למעוז מונחים סלילי תיל דוקרני, ואני מבקש מאיש צוות לרדת מהטנק ולהזיז אותם. הוא לא יוצא ואומר לי שהוא פוחד.

אני משתומם. "מה יש לפחד עכשיו?" אני אומר בענייניות, "צריך לסלק את התיל." הוא מביט בי ואני מבין ויורד בעצמי. הפצצות שרדפו אחרינו מתקרבות בקצב תמוה: בום, הפסקה ארוכה, בום, בום, וזהו, סיימתי לפנות את הדרך. אני מטפס במהירות על הטנק ונכנס לצריח; קדימה, נכנסים למעוז, זאת המטרה שלנו! מהי בדיוק?

בכניסה עומד מפקד המעוז, ואני עוצר את הטנק לידו. אנחנו מוסתרים כאן מאש ישירה, ואני מסיר את הקסדה. הוא נראה רגוע יחסית, גם הוא לא קולט, ומבקש ממני להתקדם אל קצה המעוז, לחלץ משם כמה חיילי נח"ל מילואימניקים. אני מהנהן ואנחנו בדרך, נוסעים דרך המעוז המבוצר ומשם הלאה על דרך חשופה. פצצות המרגמה ממשיכות לרדוף אחרינו, וכולן מחטיאות. נקודות שחורות חולפות מעלינו במהירות בלתי נתפסת. שום דבר לא נתפס. אני מחפש את החיילים ולא מוצא אותם. אני מתמרן את הטנק לעמדת ירי מול התעלה, ומטס הנקודות באוויר שמולנו ומעלינו הולך וגובר. פה ושם משהו גדול יותר חולף לידנו. מרחב הראייה שלי נפתח. בתעלה שטות לעברנו המוני סירות גומי עמוסות בחיילים מצריים, ומן העבר השני של התעלה, מרחק כמה מאות מטרים, אני מבחין בהבזקי האש מכלי הנשק שמנסים לפגוע בנו.

"אש!" אני פוקד, ולראשונה בחיינו אנחנו פותחים באש על חיילים אמיתיים, התותחן במקלע שלו ואני בשלי. אנחנו משחררים צרורות ארוכים לעבר הסירות הקרובות ביותר. הכדורים הנותבים רצים מעל המים עד שהם מגיעים לסירה. הם חודרים ומחוררים אותה. חיילים נופלים למים, ומדי פעם כדור פוגע במכל הדלק ומפוצץ את הסירה על יושביה. בתוך ההתרגשות ועוצמת הממשות של הירי חולפת בדעתי במהירות, כמו אותן נקודות שחורות הטסות באוויר, מחשבה קצרה יותר מנקודה. אנחנו הורגים. ועוד אחת קצרה אף יותר, אחי משרת בחיל הים ושט בסירות גומי כאלה, האם גם החיילים המצריים נזכרים באחים שלהם כשהם יורים עליי?

ואז קורה משהו, אני לא יודע מה. הכול חדל בבת אחת. אני מנסה להתעשת, מביט סביבי: המים הכחולים של ים סוף, סירות הקומנדו המצריות, הבזקי האש, וחזרה לטנק שלי ־ הוא שלם, אבל משהו קרה. משהו חסר. מה? המקלע. ה–0.3 שלי, המקלע שלי, שמחובר לצריח בתושבת ברזל מסתובבת, איננו. אני מחפש אותו ולא מאמין כשאני רואה אותו מוטל על הארץ, מאחורי הטנק.

ההווה כל כך דחוס וצלול ומלא באין–ספור התרחשויות שצריך להתמודד אתן ולהגיב עליהן ולפעול מהר, שאין זמן להרהר בזה עוד, מה גם שבאנו לכאן לחלץ חיילים. אני יורד מהטנק ומרים לסיפון את ה–0.3 ומחזיר אותו לתושבת העקומה שחסרה פין אחד. אנחנו מתחילים להתקדם לעבר המחפורת האחרונה שעל שפת המים ועוצרים בלב כבד. מישהו מציץ מתוך המחפורת, ואז הם, ארבעתם, רצים מהר, ממש מהר, מטפסים על הטנק ומזנקים פנימה מבעד לפתח של הטען–קשר, שזז ומפנה להם מקום. אחד אפילו צולל לצריח עם הראש קודם.

אני מציץ פנימה ושואל: "יש עוד מישהו אתכם?". הם מנידים בראשם מצד לצד, ואנחנו מסתלקים משם במהירות חזרה לרחבת המעוז. הנקודות השחורות טסות מעלינו, והטנק מקפץ בכבדות מעל מהמורות ובורות בחול. באחד הניתורים ניתק זרקור הקסנון הגדול שמחובר בקיבוע של שלושה תפוחי ברזל מעל התותח. הוא מתגלגל הצידה, נופל לקרקע ונשבר. אני לא עוצר. רק תמיהה מהירה חולפת בי: מי היה מאמין? ביום רגיל, נזק כזה הוא צרה! זרקור כזה עולה עשרות אלפים ־ אבל עכשיו, לעזאזל אתו, העולם התהפך והוא לא נחשב בכלל. אנחנו מגיעים למרכז המעוז. ארבעת הטרמפיסטים מגיחים בחשש מתוך הצריח וחוזרים למעמקי הביצורים.

***

משהו מושך אותי לחזור לשם, וזה מוזר. כי נדמה לי שהכול גלוי ממילא, אז בשביל מה? כנראה לא הכול גלוי. אני לא מתכוון לחורים בזמן וגם לא לשכחה הגורפת–כמעט של שמות החיילים, מספרי היחידות, שמות החטיבות, כינויי הצופן של המעוזים, שמות הצירים המסומנים על המפות, הכינוי שלי ברשת הקשר. משהו אחר ועמום נסתר ממני.

אני כן זוכר את שמות הקוד שכינינו בהם חיילים ברשת הקשר, כדי שהאויב שמאזין לנו לא יבין. הם נקראו "גפרורים", וכביש נקרא "שחור". כך שאם היינו אומרים ברשת הקשר, "הנה השחור״, או "איפה הגפרורים?" יכולנו לגחך לעצמנו בסיפוק שהאויב מניח שמצאנו גוש שחור של חשיש ואנחנו רוצים להצית סיגריה. איזה טיפשים היינו, כל מפענח תשדורות חצי מפגר יכול היה להבין בדיוק מה הכוונה. מה הבעיה באמת עם משפט כמו: "נוע על השחור עד שתפגוש את הגפרורים ותאסוף אותם." מה יש פה להבין? או משפט כמו: "הגעתי על השחור לצומת ואחד מהגפרורים לא רוצה לעלות לכלי." איך יכולנו להמשיך לדבר כך ברשת הקשר? אבל המשכנו. ועוד איך המשכנו. היינו גפרורים, וביום שפרצה המלחמה בערנו, ועוד איך בערנו.

***

כל כך הרבה חוויות עזות נדחסו ברגעים כה קצרים שאי אפשר היה לתפוס אותן. אני חושב שקרה להן מה שקורה לפחמן שעפרונות של ילדים עשויים ממנו. כשהם מחליקים את העיפרון על פני הנייר, שכבה של פחמן מוסרת מהגרפיט ומותירה אחריה קו. הפחמן המלוכלך, ששמו מתקשר לפחם שחור, הופך תחת לחץ, בניגוד למה שאפשר לצפות ממנו, ליהלום קשה וצלול. יש משהו בשקיפות של יהלום זיכרונותיי על עורקיו הצבעוניים שמחזק אותי. אני מסובב אותו מול האור בזוויות שונות ורואה שברי חוויות, להבות, פסים כהים, שמים תכולים, מדבר צהוב והרבה חאקי.

היהלום בתוכי חזק. הכוח שנדרש לצופף את יסודותיו עדיין פעיל, אני מרגיש אותו. זהו שדה כוח שקוף ורב עוצמה שקיבע בסדר מופתי את רבבות המרכיבים של הרגעים ההם. בכוחו היה לצמצם את התפיסה החושית ולזקק את מרכיביה, כך שרק החיוניים ביותר להישרדות באותו רגע יופיעו בשדה המחשבה. הכוח הזה ידע כיצד לסלק כל דבר שיכול היה להפריע. כך קרה שלא פחדתי בכלל, מלבד בכמה אירועים קצרים, כשהפחד הופיע לשבריר שנייה ונעלם, לאותת לי לפעול מהר ולהישמר. וזה מוזר, המוות התנפל עלינו מכל עבר ולקח עמו רבים מאתנו, ובכל זאת לא התייחסתי אל קיומו.

האם גם הוא לכוד בגבישי היהלום? ואיך מפרקים את הכוח שמחזיק את החלקיקים יחד מבלי להתפרק?

***

בוקר בגליל. אנחנו בצימר האהוב שלנו. מוקדם, ואני יושב בחוץ מול הנוף. האוויר הטוב מחדיר בי מעט שקט. אני מבקש להתרכך. זיכרונותיי המהודקים משמיעים קולות של חריקה, כאילו הייתי ספינת עץ שמותרת מחבלי הרציף ומתחילה לנוע לעבר הים הפתוח.

אתמול ראיתי בטלוויזיה את חלקו האחרון של סרט תיעודי על ניצולי שואה. בכיתי. בכי של מתחילים. השתנקות שמלווה בקולות עמומים שאין לי מושג מאיפה הם באים. והיו גם דמעות. אמנם רק דמעה אחת לכל עין, אבל כן, הרגשתי איך הן מרטיבות. כמו טיפות הסיכוך שעליי להזליף לתוכן מדי כמה שעות. דמעות מלאכותיות. תעלות הדמע שלי נחסמו.

אחד מהניצולים בסרט אמר בחיוך של אמיצים ובעיניים בורקות, "גדלתי שם, במחנה הריכוז, המוות היה בכל מקום, חלק מהכול, אז מה? כשהיה קר התכסיתי בגופה של מישהו, זה מחמם מצוין." אישה קמוטת פנים ושקועה בעצמה כאפרוח מרוט נוצות אמרה, "שכבה לידי אישה שנראתה מתה ובידה אחזה סלק קטן. הייתי כל כך רעבה שפשוט לקחתי אותו מידה. אולי היא זזה, מי יודע? אני ניצלתי מרעב אותו יום ואולי בגללי היא מתה. אף פעם לא הפסקתי להרגיש אשמה!" ישיש קטן קומה עם חיוך יפה אמר, "עשו ממני עוקר שיניים. זאת הייתה העבודה שלי, לעקור שיני זהב מן הגופות!" אישה אחרת, בשיער עשוי כהלכה ובאיפור כבד, אמרה, "הפשיטו אותנו, אותי ואת אמי, והיא שאלה אותי אם כדאי לברוח. אמרתי לה שלא."

עפרון הפחם שלי מחליק על שורות דפי המחברת בצבע חאקי שקניתי במיוחד כדי לכתוב על מה שקרה וקורה לי. ובדיוק עכשיו, כשכתבתי על דמעות הבכי המגומגם והעילג שלי, פתאום מתחיל גשם דק ושקט. איך זה יכול להיות? אני ממשיך להרהר, בטוח שבתוך דקה לכל היותר הוא ייפסק, אולי אלה רק ערפילי בוקר שעוד לא הבינו מה הם עושים. לא. הגשם ממשיך ומתחזק, ואין לי ברירה אלא לרוץ למכונית החונה קרוב ולהוציא את המטרייה. אני חוזר לכיסא המתקפל שלי ולמחברת שהנחתי מתחתיו שלא תירטב, פותח את המטרייה, מתיישב ובוהה בגשם.

צירוף המקרים של דמעות וגשם מרגש אותי. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני מאמין מאוד שהחיים שלי נוגעים בחיי העולם, ומשום מה המחשבה הזאת עושה אותי לרגע מאושר.

***

ממשיכים. על פי הוראת מפקד הפלוגה אנחנו יוצאים מן המעוז וחוברים אליו בנסיעה מהירה על "השחור" בצומת הקרוב. שנינו יוצאים מן הטנקים, קופצים למטה בכבדות ומדברים מעט. זאת שיחה הזויה של שניים שלא מתחילים אפילו להבין שמץ ממה שקורה סביבם. תעלת סואץ שבמרחק קילומטר נראית שקטה למדי, אף על פי שאנחנו יודעים שהם ־ כלומר המצרים ־ כבר חוצים אותה במאות סירות גומי, וגם יודעים כמה מעט הצלחנו להטביע. מאחורינו תימרות עשן והדי פיצוצים רחוקים מפגזי ארטילריה מצרית, שמכוונת למקומות שאין בהם דבר מלבד חול, עוד חול ורק חול. "המצב לא טוב," הוא אומר לי, ולפי הקריאות ברשת הקשר אני יודע כבר שיש פצועים והרוגים וטנקים בוערים. חלק מן הפצועים פונו בטנקים לתוך המעוז, אולי בהוראת המג"ד או המח"ט, אינני יודע. היה בזה היגיון טוב, היגיון של ימי שקט. הרופא במרפאה של המעוז יוכל לטפל בהם היטב. גם לי זה נראה הגיוני. הכרנו את המקום, הוא היה קרוב, וזה היה מעוז שלנו. אבל זה היה רעיון רע בימי מלחמה. מי יכול היה לדעת שבתוך שעות יוקף המעוז בלוחמי קומנדו מצריים והחברים שלנו יהיו נצורים. מי יכול היה לדעת שבתום ימים ארוכים של לחימת גבורה מתוך הבונקר הם ייכנעו כדי להציל מי מהם שנותר בחיים. טוב שעשו כך, ורק חבל שלא היה כוח משלנו בסביבה שיוכל לפרוץ אליהם ולהצילם. אבל לא היה. היינו רק חטיבה אחת שנפרשה לאורך יותר ממאה קילומטרים של תעלה, והפלוגה שלנו, טנקים בודדים מול עשרות קילומטרים של מה שהפך ברגע אחד לחזית מלחמה.

אז נכון שלצה"ל הייתה "תשובה לכל דבר", אבל נדמה לי שהתשובה במקרה הזה הייתה, "אָה... אֶה..." כי לא ידענו על הטילים שלהם ולא על הקטיושות שלהם. הן היו מפחידות ממש, צרורות ארוכים של רקטות למקום אחד בתוך דקה, ולפעמים ממש קרוב. בצומת הזה הרגשתי פחד, אבל הוא היה פחד ענייני ותו לא.

הייתה שמועה כל השנים, מעין סוד גלוי, שיש לצה"ל מערכת להזרמת נפט לתוך התעלה ולהצתתו, והתפלאתי שלא הפעילו אותה. לתומי פטרתי את העניין בכך שכנראה לא תחזקו את המערכת כמו שצריך, או שכחו למלא את מכלי הנפט. עם הצבא הזחוח שהכרתי זה יכול היה להיות. עד היום לא שמעתי מידע בעניין זה, גם לא חיפשתי.

הקטיושות החלו להתקרב אלינו לצומת, ומפקד הפלוגה נתן לי הוראה לצאת ל"סיור אלים" על הרמפה שלאורך התעלה. הרעיון נראה לי משונה מעט, אך מיד יצאנו, הצוות ואני, טנק בודד לעבר התעלה. הגענו קרוב והתחלנו לטפס לרמפה באטיות עם כל הכלים מוכנים לירי. בגלל שיפוע הטיפוס, בטן הטנק הגיחה מעט מעל הרמפה ופקדתי על הנהג לעצור. לא האמנתי למראה עיניי. חייל שחום מאוד וגבוה, "סודנים" קראנו להם, עמד בצדה האחר של הרמפה ומטול רקטות נגד טנקים ־ "בזוקה" ־ שעונה על כתפו ומכוונת אלינו. תותח הטנק היה מעל לראשו. באלתור מהיר לפתּי את בקר הצריח והתותח ודחפתי אותו קדימה עד הסוף. התותח ירד במהירות ובעוצמה, אך נבלם במגבלה התחתית סנטימטרים ספורים מעל ראשו של הסודני. מבלי להסס אחזתי במקלע הצריח, סחטתי את ההדק והתחלתי להנמיך את הקנה. הנותבים שטסו מעליו ירדו וירדו, אך מי היה מאמין, גם המקלע לא יכול היה להנמיך מספיק. לרגע קצר, הקצר ביותר שיכול רגע להיות, תהיתי מדוע הסודני לא משגר את הבזוקה. משום מה נרגעתי קצת, בחושיי קלטתי שהוא משותק מאימה. בכל זאת טנק הוא יצור מבעית, וכשהוא יורה עליך זה נורא. נואש מן המקלע לקחתי את תת–המקלע האישי שלי ־ העוזי ־ ויריתי צרור ארוך לעברו. הוא עדיין עמד שם עם הבזוקה, ונראה שאף כדור לא פגע בו. תוך כדי זה צעקתי לטען–קשר שייתן לי רימוני יד, וזרקתי שניים לעבר הסודני. מה שקרה הדהים אותי עוד יותר. הרימונים שקעו בתוך תלולית החול העמוקה, עשו פלופ קטן, הרימו מעט חול, וזהו.

הסתכלתי לסודני בפנים השחומות שלו ונדמה לי שראיתי את עינו האחת שלא הייתה מאחורי הכוונת מביטה בי כהה ואטומה. בתוכי הרגשתי שזהו, מספיק, גורם מסתורי מקפיא את המצב ולא קורה פה שום דבר, הגיע הזמן להפסיק. בתיאום מושלם הגיע כנראה גם הסודני לאותה מסקנה בדיוק באותו רגע. הוא השליך את הבזוקה ורץ במורד התלולית לצד שלו, ואני פקדתי על הנהג לנסוע לאחור במורד התלולית בצד שלנו.

החלטתי להמשיך ב"סיור האלים". עלינו שוב לדרך שנמשכה לאורך הרמפה, כדי שאוכל להתבונן בנעשה. במישור הלא גדול שבין הרמפה לבין התעלה ישבו על החול חיילים מצריים. היו שם אלפים רבים, לכל אורך התעלה, עד לאן שיכולתי לראות. דיווחתי על כך בקשר למפקד הפלוגה, והוא קרא לי לחזור ולחבור אליו. נכון שראיתי ונכון שדיווחתי, אבל בין זה לבין קליטה או רבע הבנה של מה שקורה המרחק היה עצום. העווית בבטן שלי ידעה טוב ממני. חשתי את התופת המתעצמת של הפלישה. זו הייתה התמוטטות של העולם המוכר. קריאות העזרה המבוהלות ברשת הקשר וכניסת המפקדים הבכירים לרשת אותתו על חומרת המצב.

לא יכולתי לתפוס התרחשות גדולה כל כך בזמן קצר כל כך. במיוחד כאשר היה צורך דחוף לפעול מהר, מרגע לרגע, כדי לשרוד. הצוות שלי ואני המשכנו במהירות מערבה לאורך התעלה, והתרחקנו מן הסביבה המוכרת לנו. טנק יחיד ומשמאלו אלפי חיילי קומנדו מצרי. בהתחלה הם נראו משועממים. כנראה גם הם היו בהלם. פקדו עליהם לצלוח את התעלה. הם צלחו ואז מה? ישבו על החול ודיברו. חלק מהם קמו על רגליהם והחלו לירות לעברנו. הנקודות השחורות טסו שוב לידי והורדתי את עצמי עד גובה הראש לתוך הצריח. ממרחק כמאתיים מטרים ראיתי חייל מצרי, שחצה את התלולית ושכב על החול עם קנה של בזוקה מכוון לעברנו. "צוות בזוקה אש!" פקדתי נמרצות, וכולנו עשינו את מה שלקראתו התאמנו פעמים רבות. הנהג כיוון את הטנק לעבר המצרי, הפעיל אורות ולחץ את דוושת התאוצה עד לרצפה. הטען–קשר ירה במקלע שלו ואני בשלי והתותחן שיגר לעברו פגז. הסתערנו בכל מה שהיה לנו עד שהגענו אליו. לא זוכר אם דרסנו אותו או שהוא ברח ברגע האחרון. אני כן זוכר משהו מן ההרגשה בזמן ההסתערות על הבזוקאי. רציתי לחסל אותו. להרוג אותו. להשמיד אותו. הבזוקאי הקודם, הסודני על הרמפה, לא עורר בי רצון כזה, רציתי לפגוע בו כדי להסיר את האיום. לא יודע למה, אבל כך זה היה.

לפעול בשעת סכנה היה לי קל. להגיב למה שמחייב תגובה, להתנועע מכוח התנועה ולחוש איך היא מפיחה בי חיים. זה היה קל מפני שהתרגשתי וחשתי שמחה לא מוכרת ־ שמחת המלאות. המחשבה והפעולה מתמזגות וכל השאר נעלם, נמחק, לא קיים. מה שהוטמע מתחבר לכוח פנימי שלא תמיד מורגש, לאחדות אינסטינקטיבית טהורה.

"הסיור האלים" מיצה את עצמו. ראיתי את מה שיש לראות וגם הבנתי שאנחנו בטנק אחד, לבדנו, לא נוכל לנצח את אלפי המצרים שפלשו אלינו. הוריתי לנהג לפנות ימינה ולהתרחק משם בכל המהירות. תוך כדי הנסיעה, הצוות ואני ירינו לאחור בכל הכלים שהיו לנו.

חברנו אל מפקד הפלוגה, ואז הסתבר לי שהוא עם הצוות שלו ואני עם שלי, שני טנקים בלבד מהפלוגה, נותרנו שלמים ובריאים. למה אנחנו? הוא החליט שניסע למחנה של תותחנים שהיה ממוקם לא רחוק משם ולשם שמנו את פעמינו.

***