שירי ערש

צעדים, נדמה לו. הוא שומע עכשיו צעדים בחוץ, ממש קרוב,

מעבר לדלת, שהקפיד לנעול אחריו. יורדים מן הרחוב לכאן, לבייסמנט, במדרגות ברזל חלודות שמקרקשות עם כל צעד.

הוא פוקח עיניים אל האפלולית. מקשיב.

זה חדל. נעלם. או, פשוט, נעצר?

נסוגים עכשיו, הצעדים. מתרחקים. בקרקוש זהיר יותר.

או שבכלל לא היו. רק נדמה היה לו.

הוא התמתח על הספה הקצרה מדי. עצם שוב את עיניו.

כשפקח אותן הבוקר זה היה אל החלל הצפוף האפלולי בדירה של הוריה של חני שנפטרו מזמן, והיא חזרה לדירה כדי למכור אותה סוף־סוף, כך הזכירה לו כשקמה במסעדה ולקחה את התיק שתלתה קודם על משענת הכיסא, והוא הלך אחריה, שומע את רחש המפה שהמלצר הזריז אסף בה את הכלים המלוכלכים ואת השטרות, כולל הטיפ הנדיב שהשאיר. והיא נקשה בסנדלי העקב הלבנים על האספלט בחניה, וליד הסוזוקי שלה עצרה ואמרה, מסדה שלושים ושש, והוא אמר, אני זוכר. והיא אמרה, אז נמשיך לדבר. והם באמת המשיכו, לאחר שמצא חניה ברחוב מסדה הצפוף, הצר מדי.

וכמה שניסתה להתרחק, או לפחות לשמור מרחק, ניסתה באמת או רק במין משחק מחושב של כתפיים שמוטות וכף יד מתוחה, באצבעות ההדוקות שהציגו מולו, בוהקת, את טבעת הנישואין שלה בין טבעות אחרות, יקרות, שתיים מהן די פשוטות, מוכרות. וכמה שחני התמידה עם היד שכאילו סימנה 'עצור', הם רק הלכו והתקרבו, בעוד אנחה, עוד הנהון דאוג, הוריה של רונה, כשישבו זה מול זה בסלון של הוריה של חני, מתחת לתצלומי השחור־לבן הממוסגרים של אביה, פוטו שטיין, חלוצים שזופים בכובעי קסקט מחייכים מתחת לשקי מלט בעת בניית הנמל, ערבים זקנים שזופים מעשנים נרגילה בוואדי ניסנס, ילדים עם עיניים גדולות במעברת שער עלייה.

השפתיים של חני, שנראו לו צמאות אף שלגמה פעמיים או יותר מכוס המים הגבוהה שהביאה לעצמה מהמטבח המחוטא של אמא שלה, ולו נס קפה דלוח בלי חלב — חני אפילו לא חיברה את המקרר לחשמל — סיפקו פרטים על השנתיים של רונה בניו יורק והציבו סימני שאלה, בעיקר בנוגע לבחורים שלה שם. לנתן היה בהחלט מושג על הראשון: רמי, שקול, יציב, סטודנט לקולנוע, אתו היא טסה לניו יורק בקיץ אלפיים ושתיים, לפני שנתיים. נתן לחץ את כף ידו החמה של הבחור, גדולה כמעט כמו שלו, רגע לפני שחצה עם בתו את שער הנוסעים, כפו מהודקת אל שיפולי גבה, במקום ששולי החולצה ההודית נתלשו מן הגומי של השרוואל. טוב היה לחשוב על הבת שלו נתמכת בכף יד גברית משתדלת בגיחתה אל העולם הגדול; רמי זכה באיוש אחד התקנים לרכזי ביטחון שנוספו בג'יי־אף־קיי והתקבל לתואר שני בקולנוע; רונה, כדרכה היסודית והאטית, הייתה אמורה לרכוש מיומנות בכתיבה אקדמית ואולי גם יצירתית באנגלית, אחר כך תבדוק את עניין הלימודים. תואר שני באמנות או עיצוב או תקשורת או איזשהו עניין חדש, אחר.

אבל כבר לאחר ארבעה חודשים, שחזרה חני, שבה ולוגמת מים, בתם גרה בנפרד, לבדה, בבייסמנט שבו הוא מתמתח עכשיו על ספת הפוטון הצרה. רגליו משתרבבות מן הדופן, הגרביים מוסיפים את ריחם לאוויר הכבד. הוא מורגל בטיסות וגם במחלקת עסקים, אבל לא ירשה לעצמו להיות אחד מהישראלים האלה שמשתחררים מנעליים במטוס, גם לא בטיסות של חצי יממה לאמריקה.

כפות רגליו התחככו ברצפה. לא מוצאות מנוחה. ולמה שימצאו? מה פתאום מנוחה עכשיו, נמנום, שינה. לא בשביל זה חני שלחה אותו לכאן. בשביל מה, בעצם? מה רצתה? אחרי שכבר דיברו, שסיכמו שהוא יטוס לניו יורק. מה בדיוק רצתה בפגישה הזאת ערב הטיסה? נכון, זה הוא שהתקשר אליה מהמכונית שלו בערב. וזאת היא שהציעה את 'מקסים', שבהחלט התאימה לו, מסעדה ערבית, היא יודעת שזה מה שמתאים לו כשהוא באמת רעב. היא הגיעה עם עגילי הפנינה וחצאית הקפלים שלה וחולצת משי ששלפה מהמזוודה שבטח מונחת עדיין בסטודיו של אבא שלה, אולי בחדר החושך עצמו, שם הניחה אותה כשחזרה לחיפה.

קצת אחרי שנכנס למסעדה ראה אותה. אחרי שנעצר ליד הדלפק ואמר לצעיר הערבי שעמד שם משהו בעניין הפיגוע שהיה כאן לפני שנה, כמה שזה מזעזע ומכוער ואנחנו לא ניכנע. והלך בעקבותיו אל שולחן ליד חלון גדול, וכשהבחור הניף גיליון נייר לבן מעל מפת הבד, ראה את הסוזוקי האדומה שלה פורצת למגרש האספלט החשוך ובולמת בבת אחת. עקום, ודי רחוק מהגדר. וחני יוצאת ממנה, מנופפת בתיק, צועדת בסנדלים עם העקבים הנמוכים, עוצרת (הוא שאל את עצמו מתי היא תיזכר ותעצור), שולפת מהתיק את השלט, וממש בריקוד, במין מחוות כישוף, צללית חדה בהבהובי חלונות הרכבת שבדיוק עברה, בזרוע מתוחה ורגל אחת מושטת לפנים, לוחצת ונועלת. היא ניגשה לשולחן שלו מיד כשנכנסה למסעדה, בטח הרגישה שהביט בה מהחלון, והתיישבה דרוכה, כאילו חיכתה רק לזה. חיכתה שיקרא לה. שיזדקק לה, אולי. דרוכה להיווכח עד כמה. ומדברת. לוגמת מים, לועסת חסה ומדברת, הרבה, בשטף, עם המון פרטים, כמו חני של פעם, חני שלו, הדברנית. מרשה לעצמה, כשבעלה לא בסביבה. לא עוקב אחריה בעיניים מצומצמות ואוזניים זקופות, קולט בריכוז כל הגה, כל תנועה שלה, ומגיב במחוות הקטנות שלו, בכתפיים, בכפות הידיים, או בקולות קטנים, צקצוק, שיעול רך. מה היה בעלה הפרופסור אומר על הדרך שבה העבירה אליו את מפתח מנעול הביטחון הישן של הבייסמנט בשמונים ושבע מזרח, שנזכרה פתאום ושלפה אותו מעומק התיק שלה, כשהוא היה עסוק בחיסול הקבב שלו. או שזה היה כבר בדירה במסדה, בסלון הקטן, שממנו עוברים לסטודיו ולחדר החושך. ואולי משם, מחדר החושך, היא הביאה לו פתאום את המפתח.

שם, או עוד קודם, במסעדה. בכל מקרה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נמצאה לבד אתו מאז הפרידה, והסיבה מבחינתה ברורה: בתה היחידה, המתנתקת, המתחמקת, או סתם שומרת מרחק, לך תדע, שעל ספת הפוטון הישנה שלה שהועברה לכאן ישר מהרחוב הוא מתהפך עכשיו. אפשר להיפטר שם מרהיטים משומשים פעמיים בשבוע, ולפני שמשאיות העירייה אוספות אותם הם מונחים על המדרכות, ספות, שידות, אפילו מזרנים ומיטות ישנות, הסבירה לו פעם בתו בטלפון, ולוקחים. מי לקח, מי סחב למטה ופנימה במדרגות הברזל הצרות המטונפות, את הספה, אולי אפילו את המיטה, בטח את שולחן האוכל, ואת זה עם הרגל האחת, רמי, הקולנוען? או שזה היה כבר — מי?

הוא טלטל את רגליו הארוכות. מבעד לגרביים חש בדביקות הלינוליאום שמכסה את הרצפה, שהיא למעשה משטח בטון. משך את ברכיו אל החזה ושמע חריקה; עצם השכמה או אחת מחוליות עמוד השדרה הצווארי, מין בלט כמו שקרא לזה האורתופד, מהמהם מול תצלום הרנטגן המואר, חוזר ומדגיש כמה חיוני, ובמיוחד עבורו, בעל חברה לפיתוח ולשיווק תוכנות, שהדוקטור בקליניקה המשגשגת שלו הוא אחד מלקחותיה, להינתק מהמחשב, שהאמת היא שנתי לא כל כך מרותק אליו בשנים האחרונות, ולעסוק בפעילות גופנית, שלאחרונה באמת קצת הזניח. אם לא להחשיב את התרגולת היום־יומית כמעט שגלי, אשתו, הצעירה ממנו ביותר מעשר שנים, מספקת לו, וגם מקפידה ללחוש לו אחר כך, אתה יודע, נתי, אתה ממש כמו חדש, יכול ללמד כל בן שלושים. וקצת אחר כך קמה מהמיטה, מתקלחת והולכת לכסות את נועם. וכשהוא מציץ אחרי זמן מה לחדר הסמוך הם מכורבלים שם במיטה הצרה, היא ונועם שלה. כף ידה פרושה על החזה הקטן, להרגיע את הנשימה שלו, שעל דעת עצמה היא קוראת לה אסתמטית.

כן, גם עכשיו, בלי שום תירוצים היא יכולה להיכנס מתחת לשמיכה של נועם, ושניהם שוקעים בשינה חזקה. בלי אף אחד שיפריע. שיעיר. עכשיו כשהוא באמריקה, גלי בטח מוותרת לילד על כמה שעות סבל בבית הספר שנועם מתנהל בו מתוך איזה חשש מבויש ממנו, האיש שממרומיו מטלטל אליו ראש עם שער שיבה סומר, אבא שלו.

וחני. גם היא אולי תרשה לעצמה שינה מאוחרת במיטה בבית הוריה, שהיא מעדיפה משום מה על דירת האירוח בקמפוס של אוניברסיטת לוס אנג'לס, שבעלה קיבל בשנת השבתון שלו, ומשם הוא התקשר בדחיפות. בטח כדי לספר לה על איזו הרצאה מבריקה שהרביץ שם. אבל אולי זה היה משהו אחר, חשוב באמת, אולי משהו שקשור בבת שלה, ברונה, שהגיוני שלצחי בעלה, שם באמריקה, יש, או לפחות היה, איזשהו קשר איתה.

הייתי צריך לענות, לדבר אתו. או ישר להעיר אותה, נתי חושב. ממילא כשהתעוררה התנהגה כאילו כלום לא קרה.

התהפך, פניו אל משענת הפוטון. נשם לאט. ניסה למתן. לשכך. כמעט נרדם.

חריקת מפתח בדלת.