3
מטה השב"כ מרחב דרום
הטלפון בחדר הרכזים* מצלצל. אחד הרכזים מרים את השפופרת ואומר, "'אבו מוניר', בשבילך, מהגשר."
"אבו מוניר" היה כינויו של איתן בשב"כ. כל רכז צריך היה לאמץ לעצמו כינוי ערבי, שבאמצעותו הזדהה בפני האוכלוסייה המקומית. אזור אחריותו היה העיר עזה על שכונותיה. יום ראשון בבוקר, חדר הרכזים הומה והתכונה רבה. את המחצית הראשונה של ימי ראשון מעדיפים הרכזים לעשות במטה המרחב – להחליף רשמים ומידע עם רכזים אחרים, ללבן סוגיות שונות פנים אל פנים עם ה"דסקאי" האחראי, לשטוף את הרכב, למלא טפסים או להשתתף בדיונים הנקבעים מראש ליום זה.
"אבו מוניר" קם בזריזות ונוטל את השפופרת. מן העבר השני של הקו רכז הגשר*:
"'אבו מוניר', 'רבלון' הגיע ויש לו 'מתנה' עבורך."
"עכב אותו ונהג בזהירות, אני כבר יוצא," משיב "אבו מוניר" קצרות ומחזיר את השפופרת למקומה.
הוא נושם לרווחה. על־פי הפק"ש* (פקודת שיגור), אמור היה "רבלון" לשוב מגיחתו לירדן יומיים קודם לכן, והעיכוב הלא שגרתי והבלתי צפוי בחזרתו גרם לו לדאגה שמא קרתה תקלה או שדבר־מה בתדרוכו היה שגוי.
הוא שב לשולחן, אוסף בחופזה את ניירותיו, לוגם לגימה אחרונה וממושכת מהקפה השחור ושועט לכיוון היציאה.
"עודד, 'רבלון' הגיע עם 'מתנה', אני נוסע לגשר. תעביר למנהלים ותוציא מברק למטה," הוא מספיק לקרוא בקול אל חלל חדרו של עודד, ראש שלוחת* עזה וצפון הרצועה, כשהוא חולף על פניו בריצה.
יום חמסין של תחילת חודש אפריל. מכונית ה"פורד בְּרֶנְדָה" שלו גומאת את הקילומטרים במהירות מופרזת, בולעת את העיקולים בזריזות, תוך לקיחת סיכונים מחושבים. היעד – גשר אלנבי, צפונית לים המוות, חמישה קילומטר מזרחית ליריחו, למקום הכי נמוך על פני כדור הארץ, 274 מטרים מתחת לפני הים.
ארשת של חיוך נסוכה על פניו כאשר הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם "רבלון", כשנה וחצי קודם לכן, בנוכחות מפעילו הקודם ב"מוסד". בסופם של דיונים מרתוניים, מורטי עצבים וקולניים, בין אנשי "המוסד" והשב"כ, ורק לאחר פגישה בארבע עיניים בין ראשי שני הגופים, סוכם על העברת הפעלתו של "רבלון" מ"המוסד" לשב"כ.
מכשיר הקשר האלחוטי במכונית מטרטר, וקולו של רכז הנפה נשמע מקוטע:
"6 כאן 8, נא דיווח בהקדם ב'קַוִוי'*, ה'סנאי'* קיבל הנחיה להמתין לך. בכל מקרה, נקבע דיון להיום בתשע בערב. האם רות?"
"רות, עבור."
"רות, סוף."
הרוח שטופחת על פניו מבעד לחלון לוהטת. המכונית גומאת את העיקולים במהירות, ואחר־כך גולשת בירידה תלולה ומפותלת לעבר ליבו של הכבשן.
לאחר התלבטות בת שניות ספורות, הוא מחליט לעקוף משאית מקרטעת בעיקול מסוכן. הוא מצית סיגריה. עצביו מתוחים, הוא רוצה להגיע ליעד.
"רבלון", סוחר מאזור חברון, בתחילת שנות השישים לחייו, נוהג לצאת לירדן לעיתים קרובות לרגל עסקיו. ההחלטה על העברתו להפעלת השב"כ נפלה אחרי שדיווח למפעיליו כי בעת ביקורו במשרדי אש"פ בעמאן, לרגל חידוש אשרת המעבר הפלסטינית שלו, גויס לארגון הפת"ח והוטל עליו לשמש בלדר למגויסי הארגון ב"שטחים" בנושאי פח"ע.
נראה שגילו המתקדם, מראהו התמים ותכיפות נסיעותיו בקו ירדן־"שטחים" לרגל עיסוקו כסוחר, הפכו אותו אטרקטיבי לגיוס בידי הפת"ח.
הוא מסיר את רגלו מדוושת המעצורים ומניח למכונית להאיץ במורד התלול, התָחום משני צידיו בצוקים גבוהים. העשן צורב בגרונו, והוא משליך את בדל הסיגריה מבעד לחלון. הרדיו מתחיל לטרטר בגלל מיסוך וקשיי קליטה. אצבעו מכבה אותו בתנועה עצבנית.
הוא שולף מתא הכפפות קלטת של פֶּרִי קוֹמוֹ ונועץ אותה בחריץ הטייפ. קולו הקטיפתי של הזמר, בשיר "And I Love You So", ממלא את חלל המכונית ונוסך בו רוגע. שלוש קלטות ליוו אותו. האחת, של פרי קומו, האחרת של דִין מַרְטִין והשלישית של בִּינְג קְרוֹסְבִּי, שלושת הזמרים הנערצים עליו.
הוא נצמד בעקשנות לטנדר מזדחל, ולבסוף מחליט לקחת סיכון ולעקוף אותו. בינו לבינו הוא מסכים שצפירתו המחאתית של הטנדר הייתה מוצדקת. הוא לוחץ שוב על דוושת הדלק ורואה במראה איך הטנדר הופך לנקודה קטנה.
באותו הבוקר מגיע "רבלון" לגשר כשהוא מרוצה מעצמו, סוף־סוף "אקשן". הוא נושא בקיבתו "אשגר"* מטעם ארגון הפת"ח, המיועד לאחד המגויסים שברצועת עזה. את ה"אשגר" בלע "רבלון" כמה שעות קודם לכן, בנוכחות מפעילו בפת"ח, "אבו עדנאן". הוא אינו יודע את תוכנו של האשגר שנכתב בכתב זעיר על נייר דק ביותר, כמעט שקוף, קופל לגודל של קפליית "אקמול" ולופף־נאטם במעין סלוטייפ.
הבדיקה בצד הישראלי מדוקדקת. בעבר הלא רחוק נהגו ארגוני הפח"ע להבריח כמויות גדולות של אמל"ח כשהם מוסלקים בחלקים שונים של כלי הרכב, נפצים, חלקי מקלעים ואף רימונים. שיטות ההסלקה היו מגוונות ומתוחכמות: בתוך ריפוד מושבי המכונית, בדופנות הדלתות, בחללי מעקות ארגז כלי הרכב, בתוך חלל צמיג הגלגל הרזרבי ואף בחלקו התחתון של מכל הדלק, לאחר שרוקַן, והונחו בתחתיתו רימונים ונפצים שכוסו בלוח מתכת שהולחם בקפידה, כך שנוצרה מחיצה אטומה בין החלל התחתון, ובו האמל"ח, לבין החלל העליון שמולא בדלק.
שיטות ההסלקה נחשפו במשך הזמן, הן הודות למידע ממקורות והן במהלך בדיקות אקראיות אך מדוקדקות.
ההוראות לנהגים הוקשחו, במגמה למנוע או למזער באופן ניכר את ההברחות. לנהגים הובהר שעליהם להסיר את הריפודים מהמושבים, להמיר את המעקות של ארגזי כלי הרכב במעקות העשויים לוחות עץ שטוחים, להצטייד במכלי דלק מפלסטיק שקוף ועוד כיוצא באלה איסורים.
רכבו של "רבלון", טנדר מסוג "פז'ו", חוצה את הגשר ופונה לעמדת הבידוק בצד הישראלי. הכניסה מהגשר לצד הישראלי מתפצלת לשני נתיבים. הנתיב האחד מיועד לכלי הרכב, והשני מיועד להולכי רגל ומוביל לעמדה שבתוכה יושבת שוטרת המאובטחת על־ידי שוטר מג"ב חמוש.
שלוש עמדות הבידוק לרכב מוצבות מתחת לסככות במגרש רחב ידיים. "רבלון" מוביל את רכבו לאחת מעמדות הבידוק.
הוא עוצר את המכונית סמוך לדק מוגבה מעץ, שעליו נפרק חלק מהמטען הכולל בגדים שונים. חלקם של הבגדים נצררו בחבילות עטופות בניילון, ואחרים נארזו בתיבות קרטון. הבודק מעביר את מכשיר ה"מגנומטר" מעל החבילות. אחדות מהחבילות אף "נדקרות" באמצעות מוטות מתכת דקים. "רבלון" מתבקש לפתוח כמה מהחבילות ולפזר את תכולתן על דוכן העץ.
הבודק זורק מבט אל פנים הרכב ואף רוכן ובודק את תחתית הרכב במבט שטחי ומהיר. משלא נמצא דבר, מוחזר המטען לארגז הטנדר. רישיונותיו מוחזרים לו, והוא מחנה את הרכב במתחם החניה. משם הוא פונה ומצטרף לתור האנשים הארוך המשתרך לפני עמדת הביקורת. האוויר לוהט, והטמפרטורה מטפסת ועולה לסביבות ארבעים ושתיים מעלות.
לאחר דקות ארוכות, "רבלון" ומטען היד שלו מגיעים לאשנב, שבו הוא מציג בפני השוטרת את רישיון המסחר ואת תעודת הזהות שלו. היא מדפדפת ביד מיומנת ב"ספר הרשבג"ים" (רשימת ביקורת גבולות) עב הכרס. לצד שמו רשום "הודעה מיידית" וכוכבית אדומה מודגשת מעליה. הכוונה היא למקור שב"כ שיש להודיע מיידית על בואו.
ידה נשלחת, כמו מוכנית, לזמזם הנסתר, הקבוע בתחתית הדלפק, והיא לוחצת עליו קצרות. כעבור דקה, וכאילו באקראי, מופיע רכז הגשר ומורה ל"רבלון" ולשניים אחרים העומדים בתור מאחוריו לגשת ולהמתין ליד חדר התחקורים של השב"כ. השוטרת מעבירה את מסמכי השלושה לידי רכז הגשר.
"רבלון" מספיק לסנן בלחש לעברו של הרכז: "מַעִי הַדִיֶּה לַאָבּוּ מוניר, יש עליי מתנה ל'אבו מוניר'." הרכז נד בראשו קלות, לאות שקלט את דבריו, ושוב מורה לו בידו להצטרף לתור הממתינים לתחקור במשרד השב"כ.
משרד השב"כ ממוקם במבנה מוארך שנבנה בזמנו על־ידי הבריטים ומרוחק כחמישים מטרים מאזור הגשר. המבנה מורכב מארבעה חדרים: חדר המשמש את משרד הפנים ובו פקיד ומזכירה, חדר המשמש את המשטרה ומאויש דרך קבע על־ידי שוטרת ושני שוטרי מג"ב חמושים, חדר עזרה ראשונה ובו ציוד רפואי בסיסי וחובש וחדר גדול במיוחד המשמש את השב"כ. חדר זה מפוצל לשניים, ופתח מחבר בין שני מדוריו.
"רבלון" והשניים הנוספים פונים לעבר סככת הממתינים לתחקור, המרוחקת כעשרים מטרים מהמבנה.
על שני ספסלי עץ, שהוצבו בתוך הסככה, יושבים שבעה אנשים נוספים הממתינים לתחקורם. לא נראה שהם מוטרדים מהחום הכבד, למרות לבושם המסורבל, ואפשר שדווקא תלבושתם העבה מגנה עליהם מפני החום.
רכז הגשר יצטרך להאריך בתחקורם עד להגעתו של "אבו מוניר".
"וַסָּלָאםֻ עַלֵיכֻּם," "רבלון" ושני האחרים מברכים בקול את היושבים.
"וַעַלֵיכֻּםֻ סַּלָאם," עונים הממתינים כמעין מקהלה, כשהם מצופפים עצמם ומפנים מקום לשלושה.
כעבור כעשר דקות, הוא לוקח את צרורו, המונח בין רגליו, וגזיר של עיתון ערבי שהיה זרוק לרגליו, ומתחיל לפסוע לעבר מה שנקרא שירותים, ארבעה ארגזי עץ שהוצבו במאונך, צפופים, חלקם נוטים על צידם, שמוקמו על תל קטן, לא רחוק ממקום שבתו.
הסירחון שבשירותים ובקרבתם עז. נחילי זבובים ירוקים שורצים בכל מקום. הוא פוסע בזהירות בין שרידי הצואה וגזרי נייר עיתון ונכנס לאחד התאים. הצחנה מכה בפניו, והוא מזדרז לכסות את פיו ואפו בשולי הכפייה.
הוא פורס בתשומת לב מרובה את גיליון העיתון, סמוך לפתח הבור, מפשיל את שולי הגלבייה וכורע. לאחר מאמצים לא מבוטלים, הוא מצליח לפלוט על גזיר העיתון את האשגר הזעיר המלופף בסלוטייפ. הוא מנגב את האשגר בזהירות, עוטף אותו בפיסת עיתון נקייה ומשלשל אותו לתוך שקית ניילון קטנה שהכין מראש. את האוצר היקר הוא מצפין בכיס הגלבייה העמוק.
לאחר כחצי שעה של המתנה, הוא נקרא להיכנס למשרד. "אבו מוניר" ממתין לו. הוא מוצץ מציצה אחרונה מבדל הסיגריה, משיכת עשן שחורכת את קצוות הפילטר, ומועך אותו בחוזקה במאפרת הזכוכית.
בפינת המשרד עומד מאוורר שמשב הרוח שהוא פולט אינו מורגש. גם המזגן הקבוע בקיר, מעל השולחן, מרעיש יותר מאשר ממזג. החלונות מכוסים בווילונות. על השולחן פזורה ניירת, וניצב עליו מכשיר טלפון שחור המחובר קווית עם המפקדה. על כיסא בצד, מונח מכשיר קשר, שמדי פעם פולט שיעול קצר.
בפינה אחרת של החדר עומדת כורסה, ולצידה שולחנון ושני כיסאות.
חיילת נכנסת מהחדר הסמוך ובידה ניירת, שאותה היא מניחה על שולחנו של הרכז. היא חוזרת לחדר המשותף, שעולים ממנו קולות שיחה בינה לבין בחור, ובעקבותיהם צחקוקים.
"חַמְדִלָּה עָ־סַלָאמֶה," השבח לאל שאתה בריא, מברך אותו "אבו מוניר", כשחיוך גדול של הקלה שפוך על פניו.
"אַלָּאהּ יְסַלְמַכּ," משיב "רבלון", וידיו פרוסות לקראת חיבוק אמיץ ושלוש הנשיקות המסורתיות.
לחדר נכנס חייל עם טס נחושת ומגיש לשניהם פינג'אן קפה שחור. "אבו מוניר" רומז לחייל במנוד ראש להזדרז ולעזוב את החדר.
הנסיבות לא מאפשרות תחקור עמוק לפרטי קורותיו של "רבלון". אין סבירות לעכבו יתר על המידה, עיכוב ממושך עלול להחשידו. הפרטים במלואם יילקחו בפגישה נוספת שתתקיים בהקדם ב"חדר המפגש"* הקבוע.
"שׁוּ הָ־לְעֵ'יבֶּה, שְׁתַקֵינָא־לַכּ, יָא זַלַמֶה," אומר "אבו מוניר", מה ההיעדרות הזו מצידך? התגעגענו אליך.
"אִלְ־חַמְדִלָּה, כֻּל אִשִׁי בְּחֵ'יר," השבח לאל, הכול בסדר, משיב "רבלון", קצות שפמו מתעקלים כלפי מעלה ומסגירים חיוך.
לאחר דברי נימוסין קצרים, מוציא "רבלון" מכיס העבאיה את האשגר. הוא משתדל להיות קצר בדבריו, ביודעו ששהייה ארוכה במקום עלולה להחשידו.
"אתמול בערב מסר לי את האשגר 'אבו עדנאן' במשרדו. אני אמור למסור את האשגר לצעיר מהרצועה המכונה 'אבו נימר'. הפגישה איתו נקבעה ליום חמישי הקרוב, בשעה 16:00, בפתח בניין הדואר, ברחוב עומר אל־מוח'תאר בעזה. הוא ילבש חולצה ירוקה ומכנסיים חומים ויחזיק ביד ימין גיליון מגולגל של עיתון 'אַל־קוּדְס'. אני אמור לשאול אותו: 'שוּ אַחְלָא מִן אִלְ־חַלָאוֶה?' מה מתוק יותר מהחלבה? והוא אמור לענות: 'אִ־סֻּחְבֶּה בַּעְדִ אלְ־עַדָאוֶה,' הידידות שאחרי האיבה, מסירת האשגר תיעשה אגב לחיצת היד."
"אבו מוניר" רושם ביומנו בזריזות את הפרטים. את האשגר הוא מכניס בזהירות רבה לאחד התאים שבתיק ה"ג'יימס בונד" שלו.
"אנחנו חייבים לסיים," הוא אומר, "עיכוב נוסף יחשיד אותך." והוא חותם במשפט, "אתה חייב להגיע מחר ב־10:00 ל'חדר המפגש'."
לאחר פרידתו מהמקור, ממהר "אבו מוניר" לטלפון ומתקשר לרכז הנפה: "הכול עבר בשלום, ה'מתנה' אצלי. אמסור דיווח מלא כשאגיע."
בדרך חזרה הוא רגוע ונינוח יותר. סוף־סוף מעט נחת מהפעלתו של "רבלון". הוא מקווה שהשיגור הזה יניב מבצע מעניין ומאתגר. הוא מעריך, ברמת ודאות גבוהה, שרכז הנפה, ש.ר., כבר מעיין בתיקו של "רבלון". גם עליו יהיה, עם הגעתו למשרד ומסירת האשגר לצורך תרגומו, לעיין בתיק ולרענן את זיכרונו לגבי פרטים רבים לקראת הדיון הצפוי באותו הערב.
הוא משער שהמבצע עשוי לגזול ממנו זמן רב ואף אפשר שיהיה עליו לבטל יותר מפגישה אחת או שתיים שקבע עם מקורותיו.
ייתכן שיצטרך גם את סיועו של רכז הנפה, שאיתו אין לו שפה משותפת, בלשון המעטה. יתרה מזאת, הוא לא שולל את האפשרות שרכז הנפה יחתור להשתלט על הפעלתו של "רבלון" ולקטוף את פירות המבצע.
אך דיה לצרה בשעתה. בטווח הזמן הקרוב ביותר עליו למלא, בתוך שעות אחדות, מספר משימות: מסירת האשגר לתרגום, דיווח אישי, עוד קודם לדיון, לרכז הנפה ולסגן ראש המרחב ואולי אף לראש המרחב עצמו, אם תוכנו של האשגר יצדיק זאת. זאת ועוד, לעיין בתיקו של "רבלון".
4
למתורגמן יש ניסיון קשה עם אשגרים שנפלטו מפי הטבעת. מתחת לזכוכית מגדלת עגולה, הממוסגרת בנורת ניאון, הוא מגשש, בעזרת פינצטה, אחר קצֵהָ של רצועת הסלוטייפ. משהוא מוצא אותו, הוא מתחיל לנתק אותו בזהירות, כשהוא נעזר בנגיעות של מקלון לניקוי אוזניים, ספוג בספירט.
אט־אט נפרם הסלוטייפ. קצות הפינצטה נתקלים וחושפים את נקודת ההדבקה של הסלוטייפ עם מעטפת האשגר.
הוא מתפלל שרטיבות לא חלחלה ולחלחה את האשגר. כל טיפת לחלוחית עלולה לטשטש את הכתוב באופן שלא ניתן יהיה לפענחו. במקרה קודם, הוא נאלץ לייבש את האשגר בחום נמוך של מגהץ שהונח על האשגר, כאשר בין האשגר למגהץ חוצצות שתי פיסות בד כדי למנוע חריכה.
המתורגמן פורס בעדינות את האשגר על השולחן, נייר ליפוף סיגריות חצי שקוף שגודלו 8X10 סנטימטרים, מכוסה בכתב דיו מיניאטורי צפוף. שתיים־שלוש מילים בשתי פינות הדף התחתונות טושטשו עקב לחלוחית.
הוא משווה את האשגר הזה לאשגרים של ארגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש, שבהם קל לטפל ושקל לפענח אותם. מרביתם של אשגרי "החזית" הכילו מאמרי אינדוקטרינציה מרכסיסטית שנכתבו על פיסת בד גדולה, בכתב גדול. פיסת הבד נתפרה בתוך בטנת הז'קט של השליח.
מעבר לכך, אשגרי "החזית" לא נשאו, במרבית המקרים, אופי אופרטיבי שדרש פעולה מיידית, ואי־פענוח כמה מילים באשגר מסוג זה, לא היה קריטי. מאחורי פעילויות החז"ע ברצועה עמד עבדאללה אבו־זעתר, המכונה "אבו ראיד", ומוצאו ממחנה הפליטים ג'באליה.
המתורגמן מקרב את זכוכית המגדלת אל פיסת הנייר הקטנה, כתמי הדיו הזעירים מתחדדים ומתחילים לקבל צורה. עומדת לפניו מלאכה רבה ומאתגרת, חמש־עשרה אותיות מתוך עשרים ושמונה האותיות בכתיב הערבי כוללות ניקוד דיאקריטי*, כולן, פרט לשש, מתחברות זו לזו. עובדה זו מסבכת את הפענוח, כאשר כתב היד זעיר וכאשר הניקוד הדיאקריטי לא תמיד נרשם צמוד לאות שאליה הוא שייך. זאת ועוד, על מנת לחסוך במקום, נכתבו המילים צמודות זו לזו ובשורות צפופות.
אכן, אתגר מונח לפניו. מיומנויותיו בשפה, ניסיונו ועצביו עומדים כעת במבחן. טעות בפענוח, הבנה לא נכונה של משפט או אי־תרגום מילה מסוימת או ספרה, כל אחד מאלה עלול להכשיל את המבצע שאמור להתפתח בעקבות תוכן האשגר.
החדר כמו נעלם, ועיניו מתמקדות בפיסת הנייר שלפניו. הסימנים מתחת לעדשה מתחילים לקבל משמעות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.