בשירות המוסד

1

שמואל קדמי, לשעבר סמוכה, בן שלושים ושתיים, סמי בפי חבריו, ישב בקפה דה לה מיירי ובהה בעולם דרך זגוגית המרפסת. פריז, כיכר סן-סולפיס, בוקר אפרורי של סתיו, שמיים עכורים, גשם קל, זוג אוחז במטריות חוצה את הכיכר בריצה. מטרייה אחת כתומה, שנייה שחורה עם מפרק שבור. לאחר כעשרים דקות צנחו עפעפיו וראשו נשמט ברכות על חזהו. החלטתו הנחושה מהערב הקודם הייתה לדון עם עצמו ברגע זה ממש על עתידו הלוט בערפל, אבל משימה זו תידחה כנראה. כשפקח את עיניו חש מועקה טורדנית.

מולו ניצב גבר ונעץ בו מבט עקשני. בן ארבעים פלוס, מבנה גוף צנום, אף נשרי, עצמות לחיים בולטות, טיפות גשם מכהות את גב מעילו. סמי לקח לעצמו מרווח זמן של נשימה עמוקה במחאה על החדירה לפרטיותו. האיש הצנום הניח יד על הכיסא הסמוך במחווה של בעלות. הוא היה מאותם אנשים המנכסים לעצמם בטבעיות חלק מהמרחב הציבורי.

“אפשר לשבת?“ שאל במבטא צברי.

“לא!“

עיניו התכולות של האיש הסגפן חייכו בלבביות מופגנת. הוא משך אליו את הכיסא והתיישב.

“אני בכל זאת אשב.“

סמי תיעב את הטיפוס ממבט ראשון.

“זה חשוב,“ הסביר האיש במאור פנים, ובמחשבה שנייה תיקן את עצמו, “זה חשוב... סמי.“ את השם בסופו של המשפט הדגיש בהרמת קול קלה.

את שמו המלא, שמואל קדמי, שינן האיש לפני יומיים כשהניח המלצר את כרטיס האשראי של סמי ליד הקופה הרושמת בעת שתקתק את חשבונו. את כינויו, סמי, מסרה לו דנה, מזכירה בחטיבת מחקר בשב“כ, לאחר בירור שערכה בארץ. עיניו של סמי חרכו אותו במבט עוין. “אוקיי, יודע את השם שלי, בראבו. ביג דיל. עכשיו תקום בבקשה ותעזוב אותי בשקט.“

האיש הצנום משך מכיס פנימי תעודה והציג אותה לסמי בנחת, שייקח את הזמן ויעיין בה. בפניו של סמי לא נרשם שינוי.

“עזוב, די, מספיק,“ אמר. “לא מעוניין, לא רוצה לראות.“

האיש הצנום הופתע מעט מהנימה העוינת. אחרי הכול, דו“ח הבדיקה שהתקבל מהארץ הציג תמונה של אדם חיובי, צנחן לשעבר, קצין מצטיין, רקורד אזרחי סביר.

“בכל זאת...?“ ניסה האיש פעם נוספת.

“עזוב, שחרר, לפני שהעניינים מידרדרים.“

“קוראים לי לרמן. שאול לרמן,“ המשיך האיש בסבלנות אין קץ. “אני בא בטוב, תאמין לי. כדאי לך להקשיב.“

“לא, תקשיב אתה! פה פריז, לא תל אביב. לא מקובלת עליי החוצפה שלך. אני לא חייב להקשיב ולא מוכן להביט על התעודה שלך. איך זה?“

לרמן הניח את כף ידו בתנועה החלטית על השולחן, חוסם את דרכו של סמי לכוס הקפה שלו. כשמשך את ידו נותרה התעודה מונחת על השולחן, נושקת לשדה הראייה של סמי, שעיניו מלאו דם.

סמי איש גדול. פניו האדימו ושפתו התחתונה רטטה. לאחר שהשתלט על עצמו פנה למטרידו לרמן ואמר בקול כבוש, “למה לך? אתה בטוח שאתה רוצה ללכת עם זה עד הסוף?“

לרמן החזיר לו מבט יציב ועשה עצמו מחפש תשובה לשאלה.

“שמע סיפור,“ אמר לבסוף. “חבר טוב שלי, בריון לא קטן, עמד יום אחד מחוץ לביתו באפקה ועישן סיגריה, ואני איתו בחוץ. בחורצ’יק צעיר, צנום, קטן, לבוש מעיל עור שחור מגיע על אופנוע ימאהה ומחנה אותו לידנו. הבחור הזה פונה לעבר דלת הווילה של ידידי וקורא בקול גדול, ‘דינה! דינה!!! דינה תצאי!’ דינה היא העוזרת שבאותה שעה עסקה בניקוי הבית. ידידי, גוש של שרירים כאמור, עם היסטוריה של אלימות, כיבה בקפדנות את הסיגריה, פורר את האפר החם בין שתי אצבעות, את הבדל שנשאר הכניס לכיס החולצה כדי לשמור לאחר כך והתקרב לבחורצ’יק. ההוא המשיך לצעוק בעקשנות את שמה של העוזרת. לאחר מספר דקות נפתחה הדלת ובפתח עמדה דינה, עוזרת הבית הצעירה והיפה. מפניה נשקפה אימה גדולה ולמרות זאת הצליחה להוציא מפיה, ‘לך מפה כבר...’ ובמהירות נסוגה לאחור ונעלה את הדלת. הבחורצ’יק לא התרשם. הוא נשאר עומד במקומו כשהוא ממשיך בעקשנות לקרוא לה. חברי הנ“ל ניגש אליו, מתנשא מעליו בראש שלם, ואמר לו בשקט מאיים, ‘מספיק! היא לא רוצה לראות אותך, אתה לא קולט?’ הבחורצ’יק הצעיר לא טרח לזכות אותו במבט והמשיך לצעוק את שמה של דינה לעבר הדלת הנעולה. ‘מספיק, אמרתי לך!’ אמר לו ידידי בנימה מאיימת. הבחור נשאר מרוכז במטרתו, בדלת הבית הנעולה, ורק זרק מעבר לכתפו, ‘אל תתערב, זה לא עניינך.’

‘ביקשתי ממך להפסיק,’ המשיך החבר הזה שלי. ‘זו סביבה שקטה ואנשים לא רוצים שיפריעו להם.’

דבריו התאדו באוויר החם כהבל פה. כאן הניח הידיד כף יד כבדה על כתפו של הבחורצ’יק וביקש בפעם האחרונה, ‘אני מציע לך...’

הצעירצ’יק פנה לעברו לאט, כאילו הבחין בו בפעם הראשונה. הוא הרים את זרועו ובעדינות רבה תפס בשתי אצבעות ידו את צווארון חולצתו של ידידי הבריון, משך אותו קלות בתנועה סיבובית וקירב את פניו אל ידידי המופתע. הנה, ככה.“ לרמן השתמש בחולצתו של סמי כדי להדגים את אחיזת הצווארון בידי הבחור הצעיר, נשוא הסיפור. סמי, בניגוד מוחלט למה שהיה מצפה מעצמו, מצא עניין בסיפור. לרמן המשיך בקול מתון בתיאור האירוע.

“’זוז לאחור,’ אמר הבחורצ’יק הצעיר לחבר שלי בשקט, כמעט בלחישה. ‘אל תתערב, דיברתי איתך יפה, לא?’

אתה יכול לתאר לעצמך כמה הופתעתי כשהחבר שלי, הבריון הידוע, נסוג לאחור בצייתנות והתרחק. אני כמובן לקחתי ממנו דוגמה וזזתי לאחור בעקבותיו. לאחר שהעניין הסתיים בכניעתה המוחלטת של העוזרת דינה שהגיבה לקריאותיו החוזרות של הצעיר ויצאה אליו, ולאחר שהשניים עלו על האופנוע ונעלמו בקצה הרחוב, פניתי לחבר הבריון שלי ושאלתי, ‘מה קרה לך? איך נתת לאפס הזה, שמגיע לך בקושי עד לכתף, לעשות ממך קרקס?’“

לרמן הסיר את ידו הדוגמת מצווארון חולצתו של סמי והנפיק את מוסר ההשכל שלמד מידידו, “יש אנשים שאסור להתעסק איתם. הם יחכו כמה שצריך ואז יחזרו באחד הלילות ללא ירח וידחפו לך סכין בין הצלעות. החוכמה היא לדעת לזהות אותם בזמן. אנד אוף סטורי.“

סמי נשאר ישוב ללא נוע. לאחר זמן מה שאל כמהרהר לעצמו, “בשביל מה סיפרת לי את הסיפור הדבילי הזה?“

“מה נראה לך?“

שקט טעון השתרר למשך דקות ארוכות. סמי ניסה להבין מדוע הוא משלים עם נוכחותו של הזר המטריד. כשהתייאש מלהבין את עצמו נדדו עיניו לעבר התעודה שעל השולחן. זה היה משהו בסגנון רישיון נהיגה עם סמל המדינה או משהו דומה. הוא לא הרשה לעצמו להתעכב על הכתוב מעבר למבט חטוף, שמא יתפרש הדבר ככניעה. הוא נראה לעצמו פתטי, עלוב, שוזר חוליה נוספת לשרשרת כישלונותיו. הוא חיכה, מה כבר יש לו להפסיד. לרמן החזיר בשלווה את התעודה לכיס מעילו. הוא היה איש האגף לריגול נגדי בשב“כ, שהושאל לשלוחת המוסד בפריז למספר שבועות לצורך משימה ספציפית. ניסיונו להיעזר בסמי אושר על ידי ראש השלוחה אלכס תמרי, לאחר ששמו של סמי נבדק במאגר השמות של השב“כ בארץ.

“מאיפה אתה יודע את שמי?“ שאל סמי כמתחיל פרק חדש ביחסים.

“זה התפקיד שלי, לדעת דברים.“

“מה בדיוק אתה רוצה?“

“מה אני רוצה? אני רוצה לבקש ממך עזרה קטנה.“

סמי נע בכיסאו בחוסר נחת, וכדי להרוויח זמן לניסוח תשובה שלא תעליב את האורח משך לגימה קולנית משארית הקפה הקר שנותרה בתחתית הספל.

“תראה, אה, איך אמרת שקוראים לך? שאול?“ אמר לבסוף. “אין לי גרוש על התחת, כך שגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעזור לך. תאמין לי, ממש לא יכול. עם כל הרצון הטוב, פשוט אין לי.“

“לא, לא התכוונתי לכסף. ממש לא. דבר הרבה יותר פשוט.“ הוא חייך חיוך טוב, מבין. “אל תדאג. לא מדובר בכסף, ממש לא. להפך.“

“מה זאת אומרת להפך?“ נדרך סמי.

“עזוב. כל דבר בעיתו. כרגע העניין הוא פשוט מאוד. אנחנו עורכים בירור שגרתי – אם כי דיסקרטי, אני חייב לומר – הנוגע למשפחה העומדת לעלות בקרוב לישראל. משפחת לוי. מוכרת לך אני חושב.“

“אולי,“ זרק סמי בנימה לא מחייבת.

“המשפחה היא הבעלים של חברה למסחר בין-לאומי, עוסקת בסחורות מגוונות, מתכות, עץ, קפה, סויה... דברים כאלה. מטבע הדברים המדינה, שמעוניינת לעודד עלייה, מציעה הטבות כספיות כאלו ואחרות לעולים מן הסוג הזה, הטבות הבאות מכספי המיסים שלך ושלי, ותפקידנו לדאוג שלא תהיה זליגה של ההטבות הללו למי שהן לא נועדו. זהו עניין שגרתי לחלוטין. הדיסקרטיות נובעת מכך שאנחנו לא רוצים להרחיק את העולים על ידי מה שהם יכולים לפרש כסקרנות לא ראויה. להפך, אנחנו מנסים לתמוך בהם ככל האפשר.“

“מי זה ‘אנחנו’?“

“לא קראת את התעודה? אתה רוצה שאני אוציא אותה שוב?“

“בסדר, קראתי, מכיר. ביטחון, מודיעין, כזה, אחר, מה זה קשור אליי? אני עולה חדש? אני ישראלי.“

“זה נכון. אבל ידוע לנו שיש לך חברה, צעירונת נחמדה, גם יפה אפשר לומר, אפילו יפה מאוד, שעונה לשם קלייר לוי והיא...“

“סטופ, סטופ! עד כאן. מה זה נוגע לך אם יש לי חברה או אין לי חברה?“

החיוך הטוב, המפייס, חזר להאיר את פניו של שאול. “ברור שזה לא העניין שלי, ודאי שלא. אני רק מציין כעובדה שאתה בקשר עם משפחת לוי, ששוקלת לעשות עלייה לארץ כפי שאמרתי, ובאשר להם, כמו לרבים אחרים, אנחנו חייבים לוודא מספר נקודות ש... איך לומר, לא נעים וגם לא מועיל יהיה לשאול את בעלי הדבר עצמם. אם אתה מבין למה אני מתכוון.“

“לא, אני לא מבין. אני כנראה אידיוט, אבל אני לא מבין מה אתה רוצה. תסביר בדיוק.“

“זה בדיוק מה שאני עושה. מנסה להסביר. לחברה בין-לאומית יש מטבע הדברים שותפים, ספקים, קליינטים וכדומה, כמו גם נהנים אחרים, שלא בהכרח זכאים להטבות. ההטבות שבהן מדובר מתבטאות אגב בסכומי כסף ניכרים שהמדינה מעניקה לחברות או למפעלים מהסוג הזה. לכן...“

“די, מספיק. אני לא קולט וזה גם לא מעניין.“

“אני מבין, מבין. אתה מסרב להקשיב. מסרב לעזור, גם אם זה לא עולה לך במאמץ.“

“אני לא מסרב לכלום. אני לא מבין מה אתה רוצה ממני.“

“אני מצפה ממך, ציפיתי, שבתור ישראלי, פטריוט אני מקווה, שנמצא בצרפת ומיודד עם משפחת עולים ומדבר צרפתית ברמה של שפת אם – עליתם לארץ מצרפת, לא? תהיה מוכן לפקוח עין, אולי גם לשאול כמה שאלות כלליות את אותה חברה שלך, לגבי המשפחה, כוונותיה, החברה שהם מנהלים, האנשים שמסתובבים סביבם, שקשורים לחברה המסחרית בדרך כזו או אחרת... דברים כאלה. כמובן שנדריך אותך באופן יותר מפורט לגבי נושאים ספציפיים שיש להם השלכה על התמיכה הכספית שאנחנו מעניקים...“

סמי השתתק. גלגלי השיניים הסתובבו במוחו על ריק. משהו בכל העניין המשונה הזה נראה לו מסריח, אבל הוא לא הצליח להניח עליו במדויק את האצבע.

“אנשים שמסתובבים סביבם? תגיד, אתה עושה ממני צחוק?“

“לא, באמת שלא. תפקידנו לבדוק, לשמור על כספי המדינה.“

“טוב, תקשיב! קודם כול אני לא בדיוק חבר של הבחורה הזאת. קלייר קוראים לה, זה נכון. היא ידידה ויש בינינו יחסים, נכון, מסוג מסוים...“

“עזוב,“ חתך לרמן את דבריו. “חבל ואין צורך להיכנס לפרטים אישיים, באמת שאין לי זכות.“

“אין פה דבר אישי. את המשפחה שלה אני בכלל לא מכיר. ודאי וודאי שלא מכיר את העסקים שלהם. קלייר גרה בחדר משרתות של דירת ההורים שלה, להורים יש דירה בבניין, ואני גר באיזה חור של אייר בי-אן-בי... כך ש... אני לא מבין. לא מבין את ההיגיון. לא מבין איך בדיוק אני יכול לעזור לך? ובכלל, מאיפה אתה יודע שהיא חברה שלי כפי שאתה מגדיר את זה? והמשפחה שלה... ו... ו... העסק שלהם, החברה שלהם? אתה עוקב אחרי אנשים? כאן בחו“ל? אתה עוקב אחריי?“

לרמן לקח אוויר ופלט אותו בנשיפה קולנית, ניסיון כושל לביטוי קומי של חוסר הסבלנות שלו.

“אתה אוהב דרמות, הא? אבל במקרה הזה אין לצערי כל דרמה. אני יושב פה בקפה הזה כבר יותר משבוע ושותה את הקפה ואוכל את הקרואסון שלי ומתבונן בך. אתה לא מרים עיניים מהצלחת כמו שאומרים, אבל אני דווקא אוהב להביט באנשים. אז אני מביט ורואה. ראיתי אתכם מספר פעמים נפגשים, אתה והחברה הזאת שלך, אני מניח שהיא עומדת להגיע לכאן גם היום, ומתנשקים, והידיים מטיילות אחד על השני כאילו אתם בשק שינה אחד בטיול בתנועה, אז קל להסיק את המסקנות... והאמת, לא ידעתי שאתה ישראלי עד שלא שמעתי אותך יום אחד עונה לנייד ומדבר עברית. אל תדאג, לא שמעתי מה אמרת ועם מי דיברת, אבל הבנתי שאתה ישראלי ולכן, לגמרי במקרה, מתאים למשימה שהטילו עליי. זה הכול. פשוט, ברור, ובעיקר לא דרמטי.“

“למה אמרת קודם ‘להפך’?“ המילים יצאו מפיו של סמי בלי שהיה מודע לכך שחשב עליהן.

“מה זה?“

“אמרת קודם, כשחשבתי שאתה מבקש כסף, אמרת ‘לא כסף אלא להפך’.“

“אה הבנתי. ובכן, אם אני בא לבקש ממך להיות... איך לקרוא לזה... מעין תחקירן עבורנו, הרי שבאופן טבעי אתה תהיה זכאי לתשלום עבור שירות כזה. זה שירות חשוב ויש לנו תקציב מסוים כדי לערוך תחקיר כזה. אתה הרי אמרת שאין לך גרוש על התחת.“

“תשלום? איזה תשלום? כמה?“

“לאט, לאט. תשלום בהתאם לתעריף קבוע שקובעת המדינה. המספרים כרגע לא מונחים לפניי, אבל אני מניח שזה כסף שיוכל לעזור לך במשהו. אחרי הכול אתה תעשה עבודה, תצטרך לנסות להכיר יותר מקרוב את המשפחה שלה, של קלייר – כך אמרת שקוראים לה? להקשיב, לרשום נקודות אולי... דבר שאני מתאר לי לא בדיוק נמצא בתוכניות שלך.“

סמי, בדרך כלל בחור אימפולסיבי, החליט בכל זאת לשקול את הדברים ברצינות.

“תחקירן אמרת? תצטרכו להדריך אותי בהמשך באופן קצת יותר מפורט.“

“ברור. מובן שתזדקק להדרכה.“

היחסים בינו לבין קלייר היו קרובים משנתן ללרמן להבין. את המשפחה כבר ראה פעם, אומנם בחטף, אבל דבר או שניים הוא יודע, ומה שהוא לא יודע יוכל לשער או לברר או אפילו להמציא. וכסף באמת יכול לעזור לו. בסך הכול זו נשמעת משימה קלה למדי, אולי אפילו נעימה: להקשיב, לשמוע, לדובב, לדווח. וכאשר כל זה עוד נעשה כדי לקבץ את העם היהודי בציון ולשמור על תקציב המדינה, מה כבר יכול להיות כאן רע?

לרמן נעץ בו מבט ממושך. הוא היה מנוסה וידע בבירור שהדג עלה בחכתו.

“תחשוב על זה?“ שאל בחיוך מפתה. ולפתע, באותו אופן לא צפוי שבו התיישב לשולחן, נעמד.

“אני זז. חייב. אני אמצא אותך פה בעוד יום-יומיים ליד אותו שולחן. אתה לא הולך לשום מקום, נכון? נו, גם אני לא.“

הוא סיים את דבריו ונבלע לתוך רחוב לה קנט, פונה לעבר שורת הברים שהיו עדיין סגורים, בין מסעדות ומלצרים פעלתנים העורכים את השולחנות לארוחת הצהריים.