1
"לעזאזל."
הקללה נשמעה בצורת גינוי חרישי בשעה שלארה הציצה בשעונהּ במבט חטוף ומיואש במסילות הרכבת הריקות.
הרכבת איחרה להגיע. דבר שלא היה עבורה בגדר הפתעה, מאחר שכבר ידעה כי הרכבות בסידני בדרך כלל לא עמדו בלוח הזמנים.
אי שקט כללי שרר בקרב הנוסעים שעמדו על הרציפים והמתינו לעלות על הרכבות.
קול נשי מעצבן ביקש, בנימה של טרוניה, להמתין סמוך לרציף. "האם יש למישהו מושג עד כמה נגרמת אי נוחות כתוצאה מהעיכוב הזה?"
לא הייתם מאמינים, חשבה בלבה לארה.
"יש לי פגישה חשובה!"
אוי, כאילו שאת היחידה.
צחוק היסטרי בעבע מתוך גרונה וגווע מייד. הפגישה של לארה הייתה בעיניה הרת גורל ואמורה לחרוץ את גורלה לחיים או למוות... גם אם באופן סמלי, אולם מפחידה כמעט באותה מידה.
עזרו לי; החשיבות הכספית של הפגישה הזו הייתה חסרת סיכוי.
היא נראתה בעיניה בלתי אפשרית, אלא אם כן יתרחש נס.
היא הפסיקה להאמין בנסים. אם בכלל האמינה בהם אי פעם. היא הביטה בדאגה פעם נוספת במסילות הריקות עדיין. אה, בואו כבר, התחננה חרישית ונמנעה בקושי מביטויים שבהחלט לא הולמים גברת.
אל תעשו לי זאת. בפרט לא היום.
ככל שחלפו הדקות, תפילות חרישיות וחרדה שאותה לא ביטאה לא העלו ולא הורידו כהוא זה. היא נשמה נשימה עמוקה והשלימה עם העובדה שתאחר.
התראה על איחורה הצפוי לא הייתה אפשרית מבחינתה היות שלא היה עוד בידה הטלפון הנייד. יכולה הייתה לגשת לתא טלפון, אם כי הסיכוי למצוא בתחנה הזו טלפון ציבורי שבאמת פעל היה אפסי.
נוסעים אחדים החלו לפסוע בעצבנות לאורך הרציף, חסרי סבלנות ממש כמוה, עד אשר לפתע אנחות רווחה משותפות בישרו על הגעתה של רכבת.
לארה עלתה על קרון עמוס לעייפה ונאלצה לעמוד. גרוע מכך, בעת שהרכבת יצאה מן התחנה החל לרדת גשם זלעפות. הרוח העיפה את מסך הגשם בשיפוע ולא נראה היה שום סימן כי עמד לחדול.
נהדר. היא לא לקחה מטרייה.
סימן שאירועי היום... ויד האלוהים... לא גמרו אתה?
איכשהו הכל נראה נכון וראוי, בהנחה שהיה עליה להיות בזמן – ובעצם כבר אחרה את המועד – לפגישה במשרד עורכי דין יוקרתי, שם ידווחו לה על תוכניהן של שתי צוואות, כתוצאה ממותם הטרגי של אמהּ ושל אביה החורג בתאונת דרכים קטלנית בצרפת.
כשרגשותיה גאו בקרבה התאמצה לא לבכות. היא לא התכוונה לאפשר לדמעות לזלוג לעיני האנשים.
דאריוס אלכסנדר האוהב והטוב העניק את האושר שכה חסר בנישואיה הראשונים של אמהּ, קיבל את לארה והתייחס אליה כאל בתו.
בניגוד לבנו וולף, אשר עשר שנים קודם לכן ראה בסוזן ובבתה,ּ לארה בת השבע עשרה, רודפות בצע שתכננו לחיות ברמת חיים גבוהה על חשבון אביו.
משהו כל כך מוטעה ופתטי, נוכח העובדה שסוזן התעקשה לחתום על הסכם ממון לפני נישואיה לדאריוס. עובדה שעמה ייאלץ וולף להשלים כאשר ייחשפו צוואותיהם של דאריוס ושל סוזן. יחד עם הנספח שציין כי רווחתה של לארה הייתה באחריותה הכלכלית של סוזן.
לאחר שנת נישואיהם הראשונה של דאריוס וסוזן, דחה וולף את הצעתו של אביו להצטרף למועצת המנהלים של התאגיד שבראשו עמד, ונענה להצעה משתלמת בניו יורק. וולף בחר לפלס את דרכו בתחום העסקים באופן עצמאי.
לארה סיימה את לימודיה והוסמכה להיות שף. במשך מספר שנים שהתה בצרפת ובאיטליה, שם שיפרה את מיומנויות המקצוע לפני שובה לסידני.
שנתיים קודם לכן, יצרה שותפות עסקית עם פול אוונס. לארה השקיעה את כל חסכונותיה במסעדה שהקימו יחדיו בפרבר אופנתי. היא עמלה קשה במשך ימים ולילות על מנת להפוך את המסעדה לסיפור הצלחה.
את הצלחתה השיגה בזכות מאכלים מעודנים שהכינה במחירים סבירים עבור ציבור לקוחות קבוע שהלך וגדל בהתמדה.
החיים היו טובים עד שפול נימלט מהארץ, לא לפני שרוקן את חשבון העסק שלהם בבנק, ואת חשבונה האישי כי היא בצורה אווילית בטחה בו.
לא במקרה התרחשה הגניבה יום אחרי שדאריוס וסוזן יצאו לטיול ארוך באירופה, כך הבטיח לעצמו את חוסר היכולת של הוריה להתערב ולסייע לה. המשטרה הוזעקה, נערכה התייעצות עם עורכי דין, הוגשו תלונות, אולם גלגלי הצדק טחנו לאט.
בתחושה של כבוד עצמי מפותח הבינה כי תוצאת ההסתבכות הייתה הבעיה שלה בלבד, ובמאמציה לשמר כספים ויתרה על דירתה החכורה וצמצמה את מגוריה לחדר שכור קטן, מכרה את מכוניתה והשתמשה בתחבורה הציבורית.
בכל אופן, הנזק הכספי שנגרם לה היה חמור. היא צמצמה את צוות העובדים ועבדה בעצמה משמרות ארוכות, אך כל האמצעים האלו שנקטה הקלו אך במעט. הבנק נסוג מנכונותו לסייע לה, והיה עליה להתמודד עם חוסר מזומנים בדרך היעילה ביותר שיכלה, עם הלוואות לטווח קצר בריבית גבוהה ממקור מפוקפק.
היה זה אדם שהבהיר את תנאיו בדרך עובדתית קרה ונוקשה.
שלמי במועד, והכל יהיה בסדר.
מלווה באמירה תמציתית ומאיימת, אם לא... לא יהיה בסדר.
המשמעויות היו ברורות לחלוטין, ורק כסיל לא היה מבחין בהן.
לוויית כספים בתנאים כאלו לא הייתה צעד נבון, הרהרה ברוב פחד. החמצה של תשלום אחד סיפקה תזכורת ברורה לאדם שעמו היה עליה להתמודד.
לא מדובר בפקיד של בנק הלוואות שהוכשר להגיב כראוי מבחינה פסיכולוגית בהבעה גלויה של צער.
במקום זאת, מדובר באדם אכזרי שטיפל באנשים שמצבם נואש ואשר נמנעה מהם גישה למוסדות רגילים ומקובלים להלוואות ואשר קיבלו על עצמם את התנאים שלו, במודעות מלאה לסיכונים הכרוכים בהם.
משהו שחשף בפרטים מצמררים, הבהיר לה במדויק למה עליה לצפות אם לא תשלם במועד.
חשש ודאגה אפילו לא מתחילים לתאר את מה שיקרה לה.
כל הפחדים אפילו לא התקרבו לכך.
היא כמעט לא יכולה הייתה לתפקד. היא בקושי אכלה, ובקושי ישנה.
בנקודה מסוימת דחקה הצדה את גאוותה ופנתה לסיועו של דאריוס, שניתנה לה בעל פה ללא כל היסוס. הוא יסייע לה, הוא הבטיח כי ידאג לכך ברגע שתהיה לו גישה לפקסימיליה.
אמונהּ של לארה היה קצר-ימים. הוא התקצר לשעות ספורות בלבד, כאשר הודיעו לה כי תאונת דרכים גבתה את מחיר חייהם של אמהּ ושל אביה החורג.
היה זה וולף שבישר לה על החדשות המזעזעות. הוא החל מייד לשלוט בעניינים, וטס מניו יורק לצרפת לטפל בנושאים הפורמליים לפני שנחת בסידני. אז נועץ עמה באשר לסידורים שונים, כולל סידורי ההלוויה.
היו אלו ימים שבהם תפקדה כמו טייס אוטומטי ואיבדה כל תחושת זמן, בעת שנמנעה מלחשוף את יגונה בציבור, אך הרשתה לעצמה להיכנע לו ברגעיה הפרטיים.
ניסיונה לאתר את אביה הביולוגי הסתיים בדחייה גסה ובחוסר רצון למעורבות כל שהיא.
לארה נזכרה ברצף רבגוני של זכרונות... אב אלכוהוליסט שנטה לפרצי זעם רבים ומשתנים, ויכוחים מרים והתעללות פיזית שמפניה השתדלה אמהּ להגן עליה; ביום שבו הכה מארק סומרס את לארה, ארזה סוזן כמה בגדים בתוך מזוודה, אחזה בידה של לארה ונמלטה משם לעיר אחרת במדינה אחרת.
לא קשה לדמיין את דירת שני החדרים ששכרה אמהּ, את שעות העבודה הארוכות של סוזן, או את בית הספר שבו למדה לארה בפרבר עירוני בעל זיהום אוויר שמזיק לבריאות, בלשון המעטה.
התחלות קשות, שאותן התאמצה סוזן לשנות... ואכן הצליחה. מאמציה להשיג בהדרגה חיים נוחים יותר עבור שתיהן, השתפרו עם ההזדמנות שנקרתה בדרכה כאשר פגשה את דאריוס, בעקבות חיזורו העיקש ונישואיהם.
השינוי העדין במהירות נסיעתה של הרכבת החזיר את לארה למציאות העכשווית והיא החניקה אנחת הקלה בעת שירדה מהרכבת בתחנה שבעיר.
דקות אחדות מאוחר יותר, עלתה במדרגות הנעות לקומת הרחוב, הגיעה במהרה לצומת להספיק לעבור ברמזור שבמעבר החצייה.
גשם דק ולוכסני טפח על פניה. היא נכנסה לתוך שלולית ענקית, שכמו מזרקה, התיזה מים על מכנסיה השחורים. עד שהגיעה למדרכה הנגדית הרגישה, ואולי אף נראתה, כמו חתולה שטבעה.
הייתכן שהיום הזה יהיה גרוע עוד יותר מכפי שהוא כבר?
אל תחשבי על כך אפילו, שדון שובב התגרה בה בדממה, ומייד אחר כך דחקה אותו לארה מתודעתה. משרד עורכי הדין היוקרתי של דאריוס שכן במרחק שני בניינים ממקום עומדה, והיא התחמקה בצעדים מהירים מהגשם ומפני מחזרים הולכי רגל, נכנסה לאולם הכניסה המרוצף שיש, ונעצרה לכמה דקות על מנת להוציא ממחטה לנגב את שׂערה.
מאמץ שווא, שאותו ביטלה בתחושה של גורל אבוד בעת שחצתה לעבר המעליות, לחצה על הכפתור בעל החץ שהראה את הכיוון כלפי מעלה והמתינה לאחת מן המעליות שתרד לקומת הכניסה.
הצלצול המתנגן שהודיע על הגעתה של המעלית משך את תשומת לבה, היא נכנסה לתוכה מתוחה משהו, בדרכה לקומה המבוקשת.
בכל רגע תעמוד מול אחיה החורג שאין שני לו.
בשנות השלושים המאוחרות לחייו, התעניינותו של וולף אלכסנדר הייתה נתונה לנשים באותה מידה כפי שהייתה לעסקים. וולף גם הצליח מאוד בשני התחומים, לדברי דאריוס, אשר החל להתייאש מציפייה לנישואי בנו ומכך שיעמיד לו יורש... או משובו לסידני על מנת לשאת במשרה חוקית במועצת המנהלים.
בנו של דאריוס... אדם שהוערך בכל רמה שהיא. כשם שהוכיח במהלך תקרית שהתרחשה במסיבת יום הולדת כשלארה הייתה בת שמונה עשרה. משהו שלארה בחרה למחוק מזיכרונה... ואף חשבה שהצליחה, עד אשר עמדה בדממה לצדו של וולף, לפני יומיים בטקס הקבורה של אביו ואמהּ.
המעלית נעצרה ולארה הגיחה ממנה אל האולם הפתוח, בקומה שאת כולה אכלסו המשרדים של עורכי הדין של דאריוס. אולם מפואר לקבלת אורחים, עם מארחת מטופחת בלבוש אופנתי שבהחלט יכולה הייתה לשמש גם דוגמנית, כך חשבה לארה בציניות מוזרה, וייתכן שאכן גם הייתה.
רטיבות ולכלוך שכיסו אותה לא היו מראה מלבב, הודתה לארה בינה לבין עצמה כאשר הציגה את עצמה, והתנצלה על איחורהּ... וביקשה להנחותה לכיוון חדרי השירותים.
מה כבר יכולים לשנות כמה דקות נוספות?
"כמובן." המארחת נעמדה על רגליה והושיטה אליה את ידה. "אולי את רוצה לתת לי את המעיל?"
"תודה."
לא נדרש זמן רב כדי לסרק את שׂערה הבלונדיני הרטוב ולקשור אותו בצורה רופפת, להדק אותו באטב מיוחד לשׂיער, למרוח שפתון וליישר את העליונית השחורה שלה.
נשימה עמוקה מרגיעה, והנה היא שבה אל אולם הקבלה, שם הוביל אותה אחד העוזרים אל משרד מנהלים מרווח, הכריז על בואה, הובילהּ פנימה, וסגר את הדלת מאחוריה.
שני גברים נעמדו על רגליהם, ולארה זיהתה את עורך הדין, התנצלה בפניו, ואז נפנתה קלות אל עבר הדמות הגבוהה, רחבת הכתפיים והמחויטת בלבושה ללא דופי, שהצטיירה כצללית על רקע שמשה שאורכה מהרצפה עד התקרה. כשפגשו עיניה זוג עיניים אפורות כהות ואפופות סוד, הטתה לארה את ראשה. "וולף."
לא ניתן היה להבין דבר מהבעת פניו, והיא אפילו לא טרחה לנסות.
"לארה." קולו נשמע חלקלק, בדיבור איטי מודגש, והיא השתדלה לשלוט במתח ובעצבנות שעורר בה ללא כל מאמץ נראה לעין.
היה בו משהו כביכול פשוט, מחשמל, חושני עד כאב, מסוכן לשפיותה של כל אישה... על אחת כמה וכמה עבורה.
אלוהים אדירים. איך יכולה הייתה בכלל לשכוח את הפעם הראשונה שבה פגשה אותו, שבועות ספורים בלבד לפני טקס החתונה של דאריוס וסוזן?
מבט אחד... והיא בצורה מחפירה נמסה למי שלולית עכורים, מודעת לכל נשימה, ולא מסוגלת להשמיע אף משפט הגיוני בנוכחותו.
תדמית האתלט של התיכון שהתייחס אל תלמידות שכבת י"ב כאל שפחות תאוותניות חדל מלהתקיים... והתחלף בפעימות לב שנגרמו בגלל בחור בן עשרים ושבע, גבוה, כהה ומושך בטירוף, שאותו העלתה לארה למעמד אלוהי.
בתגובה לכך, היה וולף מנומס, סובלני וקר רוח, בכל פעם שנזדמן להם להימצא באותו המקום ובאותו הזמן... מה שלא קרה לעתים קרובות.
יום הולדתה השמונה עשר של לארה היה מיוחד במינו... שמלה יפהפייה, חברים, מוסיקה... וולף. היא חשה בוגרת במיוחד. בשלה. כוסית שמפניה על בטן ריקה, אחריה עוד אחת, העניקו לה את האומץ להפוך נשיקה חטופה אחת מוולף על לחיה למשהו אחר, בעת שסובבה את ראשה והצמידה את שפתותיו אל שפתותיה. מעוּדדת, הרימה את זרועותיה ושׂיכלה אותן לאחיזה מאחורי עורפו, נדחקה אליו, פשׂקה את שפתותיה וחפשה את לשונו בלשונהּ.
היא חשה מייד בהיסוס הראשוני שלו, שאחריו מבלי משים, נסחפה לשונו אל זו שלה... אחר כך הרים את ראשו לאט והרחיק אותה בעדינות במרחק אורך זרועו.
"ניפגש אחר כך," נשמע קולו הבוטח והשלֵו, בעקבותיו המריא לבה לשחקים והיא ריחפה באושר, בקושי חכתה עד לסיומו של הערב.
הוא עמד לאחוז בה בין זרועותיו ושוב לנשקה... באמת שוב לנשקה. יהיה לה כל מה שחלמה עליו, ואף יותר.
היא הייתה מודעת לפעימות של כל קצה עצב מעצביה, ולכל נשימה שלה... לנשימתה המהירה והלא סדורה כאשר לא הצליחה לשלוט בהתרגשות שהציפה את עורקיה.
אורות מעומעמים העניקו לאדמה מראה של אורות וצללים כאשר הובילהּ בין ענפיו המשתרעים של עץ הז'קרנדה הברזילי המרשים.
שם משך אותה וולף אל בין זרועותיו ורפרף עם פיו על פיה, העמיק את הנשיקה בעת שלארה נאנחה בהנאה וחיפשה אחר השריר המתוח ואחר החוסן שחשה מתחת לחולצתו.
הנאה, מתוקה ומעוררת, השתלטה על רגשותיה הפגיעים ולכדה אותם. היא לא יכולה הייתה לחשוב... וגם ידעה כי לא רצתה כלל... כאשר פגשה לשונו את לשונה, חקרה אותה, ואז המשיכה בחקירה חושנית שהבטיחה חום ותשוקה לוהטת. היה בה כל מה שיכולה הייתה לחלום על נשיקה.
חלק גופה התחתון התקשת מבלי משים ונצמד אל גופו. שניות אחדות אחר כך נעצרה נשימתה כאשר הוא שדד את פיה מרצונה.
אוי אלוהים.
האדמה רעדה... היא הייתה מוכנה להישבע על כך, והיא איבדה כל תחושה של זמן ושל מקום, היה שם רק הגבר הזה והריגוש החושני שעורר בה.
היא רצתה שכל זה לא ייגמר. מחאה קלילה נפלטה מבין שפתותיה בעת שהרים את ראשו. בעיניים פעורות לרווחה, כמו שתי בריכות כהות ענקיות הביטה בו כאשר הרחיק אותה מעליו מרחק אורך זרועו.
אלוהים אדירים, בבקשה, התחננה בשתיקה בצורך נואש לחוש שוב את חום פיו על פיה שלה. את הלהט, את הרגש העז שהצליח לעורר בקרבה ללא כל מאמץ נראה לעין.
האם ייתכן שאמרה את המילים בקול רם?
היא לא ידעה כי וולף לפת את סנטרה והרימו גבוה.
"נעים מאוד. אבל... רק למען הסדר הטוב... אין לי כל כוונה ללכת בעקבות הדוגמה של דאריוס ולהסתבך עם בתה של רעייתו השנייה."
מילים קשות אכזריות שקרעו לגזרים את לבה הפגיע והותירו אותו פצוע ומדמם.
האם לא ידע כי הצליח לצרוב את לבו בלבה באותה נשיקה ארוטית מעוררת?
היה לה קר, כל גופה רעד.
איך יכול היה?
הייתה זו הגאווה, הגאווה בלבד אשר עיצבה את תגובתה. עלה לה במחיר כבד להעיר בציניות אבל היא עמדה בזאת... פשוט כך. "אם כן, מה היה כל מה שחלקנו לפני רגע? שיעור בחוסר תועלת?"
עיניו הכהות נראו מנומנמות לאור הירח.
"כן, לעזאזל אתך."
מושפלת מעבר לכל קנה מידה, סבה על עקביה והתרחקה ממנו, ולא היה לה אכפת כלל אם הלך בעקבותיה אם לאו. בתוך הבית פגשה את דאריוס, נעצרה לשנייה, ראתה את מבטו שהתחדד למראה מצוקתה הגלויה לעין, ואז בבכי חנוק רצה במהירות במדרגות למעלה אל חדרה, הסירה מעליה את בגדיה, התקלחה באיטיות... ובכתה עד כי לא נותרו עוד דמעות בעיניה.
"בבקשה, שבי."
המילים החזירו את לארה בבת אחת אל ההווה, ולרגע קצר נפערו עיניה לרווחה בשעה שוולף הצביע על כיסא העור בעל הכפתורים, הסמוך אליו.
כמה זמן הייתה שקועה בעברה?
אלוהים אדירים, מקווה שחלפו רק כמה רגעים. שנים חלפו מאז יום הולדתה השמונה עשר... עשר, אם לדייק... והיא לא הייתה עוד בת-עשרה פגיעה ורגישה, טרף קל לרגשות בלבלובם ובפריחתם.
לארה בחרה לשבת בכיסא הרחוק ביותר מוולף, ולא הייתה בטוחה אם היה בזה משום צעד קטן של הגנה או צורך לשמור על איזה שהוא מרחק ביניהם.
עורך הדין חצה את החדר מאחורי שולחן עבודתו, לקח תיקייה ופתח אותה בעת שהתיישב בכיסאו.
נשמעה נקישה קלה על הדלת, נכנס עוזר ובידו מגש שהכיל קנקן תה רותח וקנקן קפה עם ספלים, תחתיות, חלב וסוכר.
האם זו הנורמה? האם זהו יחס מועדף ללקוחות חשובים, או מִנְחָה שבאה לקדם חדשות בלתי צפויות?
בכל מקרה... היא נאחזה בתקווה שהדבר לא יארך זמן רב מדיי כי היה עליה להתחיל את משמרת אחר הצהריים בעוד שעות מספר.
לארה שתתה תה חזק, היא השתדלה לייצב רטט קל שחלף בקרבה בעת שלגמה מהתה והמתינה לשמוע את דבריו של עורך הדין.
סגנון הניסוח המשפטי נוטה להיות מייגע בעת שסעיפים שונים אמורים לכסות מגוון רחב של אפשרויות. צוואתו של דאריוס ציינה מספר נושאים, ביניהם הורישה לסוזן את בית המגורים הראשי שלהם והכנסה נדיבה מנכסים פרטיים מסוימים שהקצה עבורה... נכסים אחרים יופקדו בנאמנות למשמרת אצל עורך הדין, עבור בנו היחיד וולף איגנטיוס אלכסנדר.
מה שנותר מאחוזתו הפרטית הופקד בנאמנות ויינתן לוולף לאחר שהַלָּה יינשא ויביא ילדים לעולם.
נכסיו העסקיים של דאריוס כללו את תאגיד אלכסנדר וחברותיו השונות... יועברו בירושה בחלוקה שווה לוולף וללארה.
לארה פערה פיה בתדהמה מהולה בחוסר אמון. עורך הדין המשיך בדבריו.
וולף יקבל את חלקו בשווי חמישים אחוז בתנאי שיעתיק את מגוריו לסידני ויקבל לידיו את השליטה כראש מועצת המנהלים. אם התנאים לא ימולאו בתוך שלושה חודשים מיום מותו של דאריוס, חלקו של וולף בתאגיד אלכסנדר וחברותיו השונות יימכרו והרווחים ייתרמו למספר אגודות צדקה ששמותיהן צוינו בצוואה.
חלקה של לארה בשווי חמישים אחוז יופקד בנאמנות עבור ילדיה, ולארה תקבל הכנסה קבועה מהרווחים.
התעקשותה של סוזן על הסכם ממון לפני הנישואין אשר אפשר לה להשתמש בבית מגורים אחד יחד עם מענק שנתי במקרה שדאריוס ילך לעולמו לפניה, על כך ידעה לארה מזה מספר שנים.
אם וולף היה מופתע מעצם קיומו של הסכם כזה על פי רצונה של סוזן, הרי שלא הראה כל סימן לכך בעת שעורך הדין התרכז בצוואתה של סוזן.
חפצים אישיים, תכשיטים וכל כסף מזומן שנשמר בחשבון הבנק של סוזן יועבר בירושה לבתה היחידה, לארה אן סומרס, יחד עם המענק השנתי של סוזן אשר יוענק כקצבה קבועה ללארה. השימוש בבית המגורים של סוזן יועבר אל לארה לכל ימי חייה, יחד עם כמה נכסים שנותרו ויישארו בנאמנות אצל עורך הדין עבור ילדיה של לארה.
דאריוס היה נדיב ביותר, הוא העניק לסוזן סגנון חיים מעורר קנאה, כולל טיולים ונסיעות לעתים תכופות, קצבה נדיבה מאוד ומספר מתנות תכשיטים, כאלה שסוזן סתם חשקה בהם.
המשמעויות שקעו עם המציאות הקשה.
דאריוס שיחק בקלף האחרון שלו.
ניסיון להשיג במותו את מה שלא הצליח להשיג בחייו... על ידי ארגון עסקיו כך שישיב את בנו היחיד אל סידני על מנת שינהל את ענייני עסקיו.
"בכל הכבוד, אני מציע כי החלטתך לגבי תאגיד אלכסנדר היא החשובה מכולן," אמר עורך הדין, ווולף הנהן בהסכמה.
נערכה סקירה מהירה של נכסיו האישיים והעסקיים של דאריוס, יחד עם אלו של סוזן, ונאמר להם כי אין לגעת בהם עד אשר תאושר הצוואה, ועל פי הערכה של מורכבות הנכסים, יכול הדבר להימשך חודשים מספר.
לארה נעמדה על רגליה כאשר הסתיימה ההתייעצות, ופסעה לצדו של וולף אל אולם קבלת הפנים, לקחה את מעילה ופסעה אל עבר המעליות.
היו שם מספר נושאים הקשורים לחפציה האישיים של סוזן, אולם כרגע לא יכולה הייתה לחשוב עליהם.
המעלית הגיעה, לארה נכנסה פנימה ועמדה בשקט לצדו של וולף כאשר היא ירדה במהירות לקומת הקרקע.
בתחום צר כל כך, קומתו ורוחב כתפיו הגבירו את מודעותה לקומתה הנמוכה.
הניגוד ביניהם בלט ביותר. שׂערו הכהה של וולף, מבנה עצמותיו המפוסל ועיניו בגוון כחול-אפור כהה המיוחסות בעיקר לשושלת האירופית של אמו המנוחה. לעומתו הייתה לארה בעלת שׂיער בלונדי פלטינה, מבנה עצמות מעודן ועיני ספיר כחולות זוהרות... ניגוד מוחלט לשלו.
המעלית הגיעה לקומת הקרקע, הם יצאו אל המדרכה בעת שהגשם התחלף בשמש החיוורת, בזריחתה הקלושה.
לארה נעצרה בהיסוס, בדאגה מהולה בקשיים, מוטרדת בעטיים של חובותיה הניכרים למלווה בריבית המאיים והמפחיד.
היה בית מפואר שיכולה הייתה לגור בו לאחר אישור הצוואה... אבל לא תוכל למכור אותו או להשכירו. מענק שנתי נדיב קבוע לכל ימי חייה שיוכנס ישירות לחשבון הבנק שלה מדי חודש באישור הצוואה. מניות השוות הון קטן... שיופקדו בנאמנות אצל עורך הדין ולא יימכרו, מהן תוכל לקבל הכנסה ניכרת... שוב, לאחר אישור הצוואה. תכשיטיה של סוזן וחפציה האישיים אשר אותם חפצה לשמור למזכרת ולא למכור לעולם. מסעדה שאותה תיאלץ לעזוב באחד הימים הקרובים אם לא תקבל סיוע כספי משמעותי.
הנכסים, אף אחד מהם לא היה נזיל... הבטיחו את היותה עתירת נכסים, אבל ענייה במזומנים. לארה נותרה בלא תקווה כי תצליח לגייס את סכום הכסף הרב שהייתה זקוקה לו עד חצות על מנת לפרוע את חובהּ למלווה בריבית.
אפילו אם תראה לו העתקים מהצוואות של דאריוס ושל סוזן, אין בנק שיבוא לעזרתה בסכום גבוה כל כך במספר שעות מצומצם כל כך.
האם תוכל... האם תעז... לגשת אל וולף, להסביר לו את מצבה הקשה ולבקש את סיועו הכספי?
קרח חדר לעורקיה וצינן את גופה.
לא הייתה כל אפשרות אחרת.
אף אחת.
אם כן, מה יכולה הייתה להפסיד... חוץ מאשר את גאוותה?
קוראים כותבים
There are no reviews yet.