הקדמה
תמיד הייתי לוחם צדק וּוכחן. תמיד עמדתי על העקרונות שראיתי כחשובים. לא היססתי לריב עם מורי ומורותי בבית הספר כאשר זיהיתי חוסר הגינות. אני זוכר חוויה מעצבת שהתרחשה בשלהי כיתה י' והותירה עלי חותם משמעותי: זה קרה ביום שני, ואחותי, תלמידת כיתה ח׳, היתה בפאניקה. למחרת היא נדרשה להגיש עבודה בהיסטוריה, וזו סירבה להיכתב מעצמה. כאח גדול, שנטל לעצמו את תפקיד האחראי והמרגיע, התגייסתי לעזור. עד ארבע או חמש לפנות בוקר כתבנו יחד את העבודה. למחרת הייתי אמור להתייצב בבית הספר בשעת אפס, אך הלימוד הלילי עשה את שלו, ורגלי הובילו אותי למוסד החינוכי לקראת שמונה, שעה מאוחר מהדרוש. לבי פרפר בתקווה שהאיחור יתקבל בהבנה ואולי אף בהתפעלותחינוכית.
המורה שהקשיבה להסברי סברה אחרת. היא לא הסכימה לסלוח על האיחור ודרשה שאתייצב עם הורי לשיחת נזיפה טרם השעיה. מכיוון שהייתי ילד בעל נטיות חנוניות ברורות, המעמד המשמעתי והמחשבה על השעיה מבית הספר נשמעו לי כמו סוף העולם. במועד שנקבע התייצבתי עם אבא ל״משפט״, והמורה פתחה בהרצאה על חשיבות המשמעת בבית הספר, התעכבה על ערכם של חוקים וכללים וטענה ש"אם נפר אותם - אנה נגיע?" היא סיכמה שבית הספר רואה בחומרה יתרה את העובדה שלא הגעתי לשיעור שהתקיים באותה שעת אפס ארורה וכי עלי לשלם על הפרת המשמעת מחיר אישי.
אבא הקשיב בסבלנות, וכאשר המורה סיימה לדבר הפנה אלי את פניו ושאל מה יש לי לומר בעניין. בעוד עיני נטועות בקרקע סיפרתי לשניהם מה עשיתי בלילה ומדוע לא הגעתי לשיעור. בזמן שדיברתי הניעה המורה את ראשה מימין לשמאל ובחזרה, לאות שאינה מקבלת מילה מדברי. לא שהיא אינה מאמינה לי, אמרו פניה החתומות, אלא שהדברים שבפי לא מצדיקים בעיניה סטייה מהעקרונות הנעלים שמנתה לפנינו זה עתה. כשסיימתי לספר על עבודתי הלילית הסיטה המורה את מבטה ממני ועברה אל אבי, כולה ציפייה דרוכה לסיכום האירוע בנזיפה חינוכית.
אבא חשב אחרת. הוא אמר: ״שמעתי אותךְ ושמעתי את חי, ואני מסכים איתו ומקבל את הסבריו במאת האחוזים. ערך העזרה לאחותו חשוב לאין ערוך מהפסד השיעור. מצער אותי, וגם מטריד אותי, שאת ובית הספר רואים את הדברים אחרת״.
סולם הערכים הברור של אבא הרשים ושימח אותי. ברגע ההוא הבנתי שערך הסולידריות גובר על ערכים רבים אחרים והערכתי את התייצבותו לימיני מול סמכות נוקשה, מול ה"ממסד״. למדתי שמותר לפקפק בחוקים ובנהלים הדורסים את האנושיות ואת החברוּת. ואמנם הושעיתי מבית הספר, אך לא הרגשתי רע בשל כך. הורי גיבו אותי ובזכותם חזרתי לאחר ההשעיה בראש מורם. החוויה הזאת הבהירה לי היטב את הצורך במשענת חסונה ובגיבוי ערכי, את חשיבותה של הגנה אבהית עבור אנשים העושים את הדבר הנכון ולמרות זאת משלמים מחיר.
שנים רבות חלפו מאותו יום גורלי עד למפגש הראשון שלי עם חושף שחיתות: שותף טבעי לתפיסת עולמי, שנזקק למשענת חסונה, לגיבוי ערכי ולהגנה. עכשיו הגיע תורי להתייצב לימינו.
את הספר הזה ניתן לקרוא בכמה דרכים. אפשר לראות בו רומן או ספר מתח, משום שהדמויות המופיעות בו עשויות לסחוף את הקורא לעולם מופרע וחסר חוקים, ובדרך כלל סופם של הסיפורים מפתיע. אפשר לקרוא אותו כספר הדרכה לחושפי שחיתויות ולאנשים שחייהם נוגעים בהם, משום שהוא מכיל מידע שימושי רב עבור אלה שבדרכם הם נקרים יום-יום: עורכי דין, שופטים, פעילים חברתיים, המעסיקים של חושפי שחיתויות ובני זוגם. יהיו שיתייחסו אליו כאל קובץ סיפורי מדע בדיוני, משום שהפרטים המופיעים בו הם לעתים בלתי-נתפסים. ובעיקר, אפשר ורצוי לקרוא אותו כמסמך נוקב, מתסכל ומעורר זעם, המתאר מציאות אבסורדית וכפוית טובה, שבה מושלכים הטובים וההגונים שבבני הארץ הזאת לכלבים.
בחרתי לספר את קורותיהם של אותם חושפי שחיתויות גיבורים בגוף ראשון, מפני שדרכם ואיתם עברתי תהליך יוצא דופן, כשייצגתי אותם בבתי הדין. נוסף עליהם ועל פרשותיהם יוזכרו כאן גם כמה אנשי מופת שמעולם לא ייצגתי, אך זכיתי להכיר. אני חב להם לא מעט, והציבור הרחב חב להם אף יותר.
כדי להבין מדוע בחרתי לצאת לדרך אתעכב על שני מושגי יסוד - "שחיתות" ו"חושף שחיתות". שחיתות היא דבר רע ובלתי-רצוי, ומכאן גם שמה - היא משחיתה, כלומר הורסת עד היסוד, את החברה ואת בני האדם הלוקים בה. היא כמו גידול סרטני. קשה למצוא מי שיחלוק על כך, גם אם יהיו מי שינסו להתפתל בניסוחים שונים ומשונים על מנת לא להביט במראה.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר אומר כי שחיתות שלטונית מאיימת על הדמוקרטיה, בין היתר משום שהיא מערערת את האמון בשלטון. הרי אם אנו יודעים שקיימת שחיתות שלטונית, איננו סומכים עוד על המנהיגות, בין היתר משום שאנחנו חוששים שגם החלטותיה נגועות בשחיתות. במצב כזה עלול הציבור להתייאש מן השלטון הנבחר ולחפש מנהיג חזק שיקבל יד חופשית לטהר אותו. מנהיג כזה, כפי שקרה במדינות רבות בעולם לאורך ההיסטוריה, עלול להרוס גם את הדמוקרטיה.
בעיני, השחיתות השלטונית היא עניין מובהק של ביטחון לאומי. יוסי שריד המנוח טען כי כאשר המדינה מושחתת גם הצבא שלה מושחת, מפני ששחיתות אינה נגמרת בדרג העליון אלא פושה בכול. צבא מושחת הוא צבא בלתי-מאורגן, בלתי-יעיל ונעדר מוטיבציה. זהו צבא חלש, גם אם על הנייר הוא חזק. על כן, אם ישראל תהיה מדינה מושחתת ייפגעו גם חוסנה הלאומי וביטחונה. לכן השחיתות היא לטעמי האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל ועל עתידה. מדינות, אפילו אימפריות ומעצמות, הובסו מבחוץ רק לאחר שנרקבו מבפנים.
את השחיתות אחלק כאן לשלוש קטגוריות מרכזיות. הראשונה היא שחיתות מובהקת, שאיננה זקוקה להסברים ולדוגמאות, מכיוון שברור לגמרי שמדובר בהתנהלות שאינה חוקית. הכוונה למשל למעטפות כסף שעוברות מתחת לשולחן או לכספי שוחד. שחיתות אפורה, לעומת זאת, כשמה כן היא, אפורה ומסריחה. תחת הקטגוריה הזאת נופלת תופעת הנפוטיזם המוכרת, שבמסגרתה ממנים מקורבים וקרובי משפחה - לרוב לא מוכשרים במיוחד, וודאי שלא מוכשרים יותר ממתחריהם - לתפקידים נחשקים ועתירי שכר. גם תופעת הפרוטקציה המוכרת לא פחות, שבמסגרתה סוגרים דיל עם ספק שירותים מסוים ולא בוחרים את הטוב ביותר לביצוע המשימה, משתייכת לקטגוריה זו.
יהיו מי שיגידו שזה ממש לא נורא. עדיף להעסיק מישהו מוכר, שסומכים עליו, ולא זר שמסתובב עם כרטיס ביקור צבעוני ומצגת מרשימה. האומנם? אנשים נוטים לשכוח שקרוב משפחה או אדם קרוב אחר שסגרו איתו דיל ירגישו בנוח. יותר מדי בנוח. הם יחושו חסינים ושאננים, בטוחים ומוגנים, משום שהביקורת לא תעז לגעת בהם. המבקר יודע היטב מאיפה הגיע הפרוטקציונר ומי חפץ ביקרו, ויעדיף לא לשאול שאלות מיותרות. בנסיבות האלו אפשר לשכוח ממקצועיות, מחסכנות, מאחריות ומנאמנות ללקוחות האמיתיים - הציבור. ישנן כמובן עוד סיבות רבות, ובראשן מנהל תקין והוגנות, שבגינן פרוטקציה היא מושחתת ומסוכנת.
הקטגוריה השלישית היא שחיתות שקופה, ואני מתנצל מראש, אבל סביר שכל אחד מאיתנו לקה בה בעצמו או מכיר אדם קרוב שלוקה בה. השחיתות השקופה כוללת תופעות שנראות לגיטימיות ואפילו סטנדרטיות. למשל, חצי שעה של שתיית קפה ופטפוט בכל בוקר בחברת הקולגות וחצי שעה נוספת אחרי הפסקת הצהריים, משום שטרם סיימתם לספר על הסרט שראיתם אתמול.
שטויות? בואו נחשב: נניח כי 900 אלף עובדי המגזר הציבורי עובדים מדי יום רק שעה אחת פחות. לא יותר. השכר הממוצע של אותם עובדים עומד על כ-16 אלף שקל ברוטו, ושעת עבודה שלהם נאמדת במעט יותר מ-80 שקל. השעה הזאת שבה הם לא עבדו, אם כן, נאמדת במצטבר ביותר מ-1.5 מיליארד שקל מדי חודש. גם אם רק מחצית מעובדי המדינה ייקחו לעצמם את ההפסקה הנדיבה הזאת בכל יום, עדיין ירדו לטמיון כ-800 מיליון שקל בחודש. את הנזק הזה לכלכלה המקומית משלמים כל האזרחים במסים ישירים, במע"מ, במס על הדלק - בכל מה שמכונה "יוקר המחיה".
הפסקות הבטלה הללו הן סימפטום ידוע של חוסר יעילות כללית במגזר הציבורי, וזה מוליד בתורו עיכובים כרוניים בביצוע פעולות שהאזרח זקוק להן. מה עושה אזרח שחייב שירות, אבל הסרט לא נגמר וההפסקה מתמשכת? הוא קונה את השירות הזה. הוא משלם תמורת השגתו למאכערים, ותופעת המאכערים מייצרת בתורה תת-שחיתות נוספת, המאפשרת לבעלי הון לקנות בכסף שירותים שכל האזרחים זכאים להם במידה שווה, בחינם.
אם המדינה היא גוף, הרי שהשחיתות היא זיהום המתפשט בו. בתחילה הוא שקט, בלתי-נראה, אך כשהוא מתפרץ עלולות להיות להתפרצות הזאת השלכות קטלניות. על תקן החיסונים והאנטיביוטיקה משמשים, במקרה שלנו, שומרי הסף האחראים על מנהל תקין. אלה הם היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. לצדם אמורים לפעול שומרי סף בהתנדבות, כמו התקשורת ועמותות הנאבקות בשחיתות. המשותף לכולם הוא שאף אחד מהאנשים או מהגופים הללו לא מסוגל לבצע את תפקידו ללא חושפי שחיתויות. הם כדוריות הדם הלבנות, החיסון הטבעי.
האנשים שעליהם בחרתי לכתוב כאן ראו את הבנאליות השגרתית של השחיתות, וכמוה גם את היצירתיות המתפרצת שלה. הם היו עדים לרגעי שיא מופרעים ולנורמות שנאכלו על ידי קורוזיה. כל אחד ואחת מהם התבקשו לחיות עם השחיתות, לצדה, אך סירבו לעשות זאת. מצפונם לא אִפשר להם. הם נרדמו לילה אחר לילה בתחושה שמשהו לא בסדר.
לעתים היה ברור להם מקור הבעיה, ולפעמים הם רק נתקלו בקצה קרחון מקרי שעורר בהם סימני שאלה - באדם שלא אמור להיות שם; בצעד שהרגיש חריג. הם בחרו לא לשתוק, לא לעצום עיניים, ושילמו מחיר. חושף השחיתות, במהותו, הוא אדם שאינו שוחה עם הזרם, וכדי להבהיר את חוסר שביעות הרצון מקיומו מדביקים לו המושחתים ושותפיהם כינוי גנאי מרתיע: "שטינקר".
מיהו חושף השחיתות? עובד או חבר בארגון המדווח על התנהגויות שאינן הגונות, כמו הפרה של חוק, תקנון או הסדר. בדרך כלל מדובר בפעולות המאיימות על האינטרס הציבורי או על התפקוד המקצועי של הארגון עצמו. באנגלית קוראים לו "whistleblower", המתריע בשער, אבל אני מעדיף לכנות אותו "אביר יושר" - עובד מסור שאינו מסוגל להשלים עם שחיתות, לעצום עיניים מולה או להתעלם ממנה. באומץ לב בלתי-רגיל, תוך הקרבה עצמית, הוא מתריע ומדווח על שראה.
לרוב מדובר בעובד איכותי, שהתיק האישי שלו מכיל המלצות ומכתבי תודה והוקרה מלקוחות; עובד שנהנה מחווֹת דעת מצוינות וקיבל המלצות לקיצורי פז"ם לדרגה ומכתבי הערכה של הממונים. מרגע שנחשפת השחיתות מתרחש תהליך מדהים, ותיקו האישי מתמלא תלונות, התראות והסתייגויות. בתוך פרק זמן קצר ביותר נהפך ד"ר ג'קיל למר הייד. מי שיציץ בתיק האישי של חושף שחיתות מאותו רגע ואילך יתקשה להבין כיצד קיבלו לעבודה עובד גרוע כל כך, לא מקצועי, אלים, מסומם, מסוכן ולא ישר.
דעו, אם אתם נתקלים בעובד כזה, שלפניכם עומד אביר יושר. אדם שעד לפני רגע כולם אהבו והעריכו, וכעת מדביקים לו כינויי גנאי, מנסים לשכנע אותו שהוא הוזה או סובל מהפרעות פסיכיאטריות, מנדים אותו. המלאך נהפך לשטן.
ההיגיון הבסיסי מעלה את התהייה מדוע לפעול בצורה כזאת. הרי ארגון שרוצה להשתפר ולשמור על תדמית צחורה ומהוגנת אמור, לכאורה, לשמוח על ערנותם של עובדים כאלה; והמדינה אמורה אף היא לעודד את קיומם במערכות השונות, מכיוון שהם משמשים כשומרי סף הפועלים בחינם. למרבה האבסורד, אבירי היושר חווים חוויה הפוכה, ובמקום חיבוק של תודה הם סופגים בעיטה החוצה במגף הקולקטיבי. הם נרדפים ומוקעים על ידי כל הגורמים באופן אישי, כלכלי ופסיכולוגי.
בספר שלפניכם ישנן עשרות דוגמאות לתגובות אפשריות של מעסיקים, מנכ"לים ושומרי סף מנומנמים למיניהם למידע החשוב שאותו מתעקשים חושפי השחיתויות להעביר. התגובות דומות מאוד אלה לאלה וגם צפויות. הן מבהירות לחושפי השחיתויות כי אין ביקוש לסחורה הנפיצה שלהם באמצעות נוסחה קבועה הפועלת בשלבים: ראשית, התעמרויות. שנית, תלונות שווא. שלישית, פיטורים.
אני מאמין כי קריאת סיפוריהם של אבירי היושר והתעכבות על הבעיות הכרוניות המשותפות להם יסייעו לנו, השותפים הטבעיים שלהם למאבק על פני החברה, לפעול אחרת, להגיב אחרת, לאחד מאבקים ולחפש הזדמנויות להתערב. לנו, כאזרחים בחברה ההולכת ומשחיתה את מידותיה, אסור לברוח ולהפנות מבט. אל לנו לחכות שמישהו אחר יפעל במקומנו.
בשנות עבודתי בעמותת עוגן, המסייעת לחושפי שחיתויות ונאבקת במושחתים, צברתי ניסיון רב ולמדתי להכיר כלים ותקדימים רבים. כל אלה אפשרו לי למפות את הכשלים בניסיון ליצור שינוי ממשי במערכת, החל בטיפול פרטני וקבוצתי באבירי היושר וכלה בהעצמה מערכתית של שומרי הסף.
בעיני, חושפי השחיתויות, גיבורי הספר הזה, הם המרפא הערכי המשמעותי ביותר למחלה הקשה הזאת. אני מאמין שהיחס כלפיהם משתנה, אך ראוי שיקבלו את ההכרה המגיעה להם.
הספר הזה הוא עליהם ועבורם.
ויש עוד עניין אחד. במהלך כתיבת הספר התהפכו חיי. ביום שבת, 20 באוקטובר 2018, התעוררתי בבוקר עם כאבים ברגל. למחרת הייתי אמור לטוס לניו יורק, ולכן החלטתי לגשת לקבל טיפול במרפאה בכפר סבא. באותה שעה בדיוק עשתה מרים מהגר בת ה-67, אשת חסד ואמונה, את דרכה לבית הכנסת. במפגש הגורלי בינינו, מרים נפגעה קשה בראשה וכעבור שלושה ימים נפטרה בבית החולים כשהיא מותירה משפחה המומה וכואבת.
נחקרתי בגין גרימת מותה ברשלנות של מרים ז"ל, ואף הוגש נגדי כתב אישום. מכיוון שבעת כתיבת שורות אלו הפרשה עדיין מתנהלת בבית המשפט, לא אוכל להרחיב על הנסיבות אלא רק לכתוב על השפעתו של האירוע על תפיסותי ועל חיי.
טראומה מסוג זה מזכירה לבני תמותה באיזו מהירות יכול להתהפך עליהם עולמם. האדמה שצעדתי עליה בבטחה נהפכה לבוץ טובעני, ובמקום לניו יורק הגעתי לחדר שבו נלקחו ממני טביעות אצבעות וצולמתי בזוויות שונות למאגר העבריינים של משטרת ישראל. נקלעתי לזירה שבה איאלץ לקבל שורה של החלטות קשות.
במהלך הקריירה שלי ובימי כיו״ר עמותת עוגן טיפלתי גם בנושא הרשעות שווא, באחוזי ההרשעה הבלתי-נתפסים ובעובדה כי במקרים רבים, הפרקליטים המנהלים את התיקים הפליליים מטעם המדינה סבורים שזיכוי הוא כישלון עבורם. זאת, אף על פי שה״לקוח״ שלהם הוא אנחנו, הציבור, ואיננו רוצים הרשעה כאשר המדינה לא הוכיחה אשמה מעבר לספק סביר. הגישה הזאת גורמת, גם אם בתום לב ומתוך אמונה אמיתית שמדובר בנאשם שאכן ביצע את המיוחס לו, לקיצורי דרך, לעיגולי פינות, למחדלי חקירה, ל״הזמנת״ חווֹת דעת מפוקפקות ועוד. הכול כשר כדי להשיג הרשעה.
מעבר לחשדנות הטבעית, אני מכיר את המספרים ויודע שאחוז ההרשעות כאן הוא עצום - בין השאר כתוצאה מאינפלציה של עסקאות טיעון ו"ניהול סיכונים". רבים מדי חותמים על עסקאות שבינן לבין הצדק והאמת אין דבר וחצי דבר, רק כדי להפחית את העונש הצפוי וללכת הביתה. התופעה הזאת מוציאה מדעתו כל לוחם צדק, ולי היתה עוד קודם משנה סדורה בנושא.
המצב החדש שאליו נקלעתי, בתהפוכה איומה של הגורל, אילץ אותי להתמודד בגוף ראשון עם דילמות שהכרתי קודם כגורם מייעץ. עסקת טיעון נתפסה בעיני תמיד כפשרה נוראה, המשעתקת שיטה פסולה לגביית הודאות שווא. עודדתי את לקוחותי המותשים לשלם מחיר אישי זמני עבור טיהור שמם מכל אשמה בעתיד. גם היום אני מאמין בלב שלם שזו הדרך הנכונה, אבל בעת כתיבת שורות אלו אני קשוב גם לשיקולים אחרים: יש לי משפחה שנפגעת מאוד מהסיפור, ואפשר שעבורה ארצה רק לסיים את המשפט וללכת שוב על קרקע מוצקה.
במקרה שלי, המדינה הודיעה כי תבקש עונש מאסר אם אורשע, ועוד נדבך נוסף למשוואה: האם יתגלה פער בין הערכים שאני מטיף להם בשעה שאני מייצג אחרים לבין ההתנהלות שלי כאשר חירותי שלי מוטלת על הכף?
אף על פי שעל פניו אין כל קשר בין האירוע הטרגי שהייתי מעורב בו לבין חשיפת שחיתות, חוויתי בהקשר שלו חוויות רבות שהזכירו לי את התיקים שטיפלתי בהם. ראשית, בעודי בזירת התאונה קיבלתי שיחות טלפון מעיתונאים רבים, ולאחר שלא עניתי היו שכתבו כי הייתי מעורב בתאונת פגע וברח. שקר מוחלט. ממי הם שמעו על התאונה? מי הדליף להם? האם ייתכן שמדובר באותו גוף שהתנגחתי בו באותם ימים בבתי המשפט ועמד להיהפך לחוקר שלי? נהפכתי לחשוד ולעבריין מבלי שהיתה לי כל דרך להתגונן מפני הקלון.
שנית, מיד עם תום החקירה כיבה החוקר שלי את אמצעי התיעוד והושיט לי את ידו: "עכשיו תן לי את הסלולרי שלך ואת הקוד", אמר. כעורך דין אשר ניהל באותם ימים תיקים מול משטרת ישראל, המפכ"ל רוני אלשיך והדוברת מירב לפידות בפרשת ניצב רוני ריטמן וההטרדה המינית, ידעתי שהפקרת החומרים האלה בידי הנתבעים איננה הגיונית בעליל וסירבתי לדרישה. הניסיון לנצל את האירוע הטרגי לצורך צבירת יתרון עלי ועל לקוחותי היה בלתי-נסבל.
וישנה גם הזירה הציבורית. בתור יו"ר עמותה ועורך דין פעיל ומעורב, אני משמיע תדיר את דעותי בנוגע לתופעות פסולות שאני מזהה במיקרוקוסמוס המשפטי. התאונה אמנם גזלה ממני משאבים נפשיים רבים, אך המשכתי לעבוד והמשכתי גם להתבטא ולכתוב. מאמר פרי עטי, שפורסם בגיליון 43 של כתב העת עורך הדין, עסק בהבדלים בין אוכלוסיית חושפי השחיתויות לעדי מדינה. כתבתי שם על ההעדפה העקומה של מערכות אכיפת החוק את עדי המדינה, הזוכים למחילת עוונות ולהרעפת פריווילגיות, בשעה שחושפי שחיתויות אינם זוכים לא לכבוד ולא ליקר. המאמר התקבל יפה בקרב מכרים וקולגות, אך גרר גם ביקורת לא עניינית ופוגענית, פרי עטו של איתמר לוין, שהופיעה באתר החדשות הפופולרי News1. לוין תהה שם כיצד אני מעז לכתוב על חוק וסדר לאחר שהוגש נגדי כתב אישום. הוא אף רמז כי הניתוח שלי עקף את הפרקליטות ולא התנגח בה כדי לצבור נקודות זכות בעיני גורם הניצב מולי בבית המשפט.
מכיוון שמדובר בשטות מוחלטת, עניתי ללוין, באותה פלטפורמה עצמה. כתבתי לו כי כתב האישום שהוגש נגדי מייחס לי רשלנות ולא "כוונה פלילית", "פזיזות" או "אדישות לתוצאה", על כל המשתמע מכך. איני נאשם בשחיתות, לא מעלתי בכספים, לא חתרתי נגד המדינה או ארגון כלשהו, לא פגעתי במערכת ולא חיבלתי במנהל התקין. כמובן, המדינה גם לא גייסה לתיק נגדי כל עד מדינה. מעבר לכך, תהיתי מה עומד מאחורי הרמיזה כי שיקולים זרים הנחו אותי לעקוף בביקורתי את הפרקליטות, שהרי התבטאתי בחריפות נגד האופן שבו היא תופסת את המאבק בעבירות צווארון לבן והבעתי את מורת רוחי מהתנערותה המופקרת מהתפקיד שיכולים חושפי השחיתויות למלא במאבק הזה.
מאז האירוע הטרגי, בכל פעם שאני נדרש להתבטא בסוגיה זו או אחרת ובכל פעם שאני מזהה הזדמנות פומבית לעשות את מה שאני מאמין בו, אני תוהה, האם כדאי לי? האם הדבר לא יפגע בי? האם ארגיז כך את המשטרה, את הפרקליטות או את בית המשפט והדבר יתנקם בי? איני יודע את התשובות, אך אני מקווה שהן שליליות. דבר אחד בטוח: ביקורת לעולם לא תעזור לי באופן אישי, ואני מודע לכך היטב.
כן, לצערי ישנם ניסיונות לחבל בעבודתי ובלגיטימיות שלי להמשיך לבקר גופים כמו המשטרה והפרקליטות, בגלל התאונה.
כמובן כל הקשיים שאני מתאר כאן הם כאין וכאפס לעומת האסון שניחת על משפחתה של מרים ז"ל. אני חושב עליה ועליהם הרבה. אני חושב על הילדים בגן שבו היתה סייעת ושמתגעגעים אליה מאוד. כשאני עם משפחתי בשולחן השבת, אני חושב על משפחתה המסבה לשולחן ובו כיסאה המיותם. אני כואב את כאבם.
חשתי צורך להתייחס כאן לפרשה הזאת מכיוון ששאלות לגביה ממשיכות להגיע כל העת, והיא תלווה אותי כנראה כל חיי. היא חלק ממי שאני היום.
ומי הייתי אתמול?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.