פולידין

פולידין #1בארון התרופות של סבתא שמחה מצאתי פולידין מהסוג הישן, בצנצנת שקופה עם קצת שריטות, כמו אדם שחלם יותר מידי חלומות ונפל יותר מידי פעמים בדרך להגשים אותם. הצנצנת מכוסה במכסה לבן מתקלף ועליו מצויר לב. אמיתי, לא כמו זה שעושים עם הידיים. מעין אגרוף קמוץ כזה של אנשים חזקים. הצנצנת הזאת נותנת תחושה כאילו אפשר לנצח איתה את הכול. אז הושטתי את היד ולקחתי (כאילו אפשר בכלל לאלף לבבות).אף פעם לא ראיתי את סבתא שמחה בוכה. תמיד הייתה אומרת לי לשתות קצת מים עם סוכר ולעבור הלאה. "אבל סבתא, את לא מבינה איך כואב לי," רציתי להגיד. היא רק חייכה, הוסיפה כפית של סוכר וערבבה.הפסדתי בקרב לד"ר אגו, אני בכלל לא יודעת מה הוא כבר יודע לרפא. תמיד חושב שהוא הכי טוב, הכי מוצלח, הכי צודק. הוא לא אחד של ויתורים, טוען שצריך לוותר בשבילו על כמה מזומנים ותמיד דורש רק דמעות, לעולם לא חיוכים, וגם הן, רק כשלא רואים, בין הסדינים כי לבכות זה לחלשים. ואני, מקום ראשון במצעד הדמעות, מהכול אני בוכה: מעצב, מכעס, מלהעלות זיכרונות, אפילו לפעמים מחילופי העונות; כי מה נהיה פתאום קיץ וכולם גונבים לי את הים בלילה.ד"ר אגו אמר לי להתעלם, להיעלם, להניח את הצרות בצד של ארונית התרופות ולצאת לחצר, לחייך החוצה עד שזה יהפוך להיות אמיתי. ואני, הפסדתי בקרב, והתחלתי לבכות באמצע תחנת הרכבת, כי כמה עצוב זה שלפעמים האהבה פתאום, בבת אחת, עוזבת. וד"ר זמן הרי אמר שזה רק זמן ונשכח ויגליד. ובינתיים עם כל המים האלו, לב הברזל שגידלתי רק מתחיל להחליד. ומתכות, עושות שריטות מהבפנוכו של הגוף. וזה שורף. פתחתי את הצנצנת, לעזאזל עם ד"ר אגו. מרחתי שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה. התשובה לכל שאלה היא אהבה.

אהבה מודרניתמישהו אמר פעםשכל בחירה שנעשה בחיינו תהיה כזובין פחד לאהבה.אני לא יודעת אם אנחנו פחדנים,אבל מפחדתשהפסקנו להאמין בה.

שעראבקש לי לב שלם, לא מושלםואייחל שיהיה בו ולו סדק אחד — להתיר לאהבה פתח.

זהבאל תנסה להכניס ציפור חופשייה לכלוב,היא תהפוך עצובה;ואתה הרי שונא להעציבאו להיכשל.

מלחמהרגע לפני שאזרתי דיי אומץ,הסתכלת לי בעיניים,וזה היה נראֶה ליכאילו היית כאן תמיד.וזה קצת מוזרשכל כך מעטוככה הפכת לידוע, למוכר,ואיך בא לי לצעוק לך בשקטשאני אוהבת,ואיך בא לי שתגיד ליחזרה.

חומות, מתברר,זה דבר שיכול לרדת,אך ממיליםאין באמת דרך חזרה.ואומץ מספר אחתבמצעד הרגשות הגדולעד שזה נוגעלאהבה.

שזה מצחיק כי זהפרדוקס משונה,הרי פחד ואהבהמחליפים אחד את השני,ואני מנסה להביןמי יעזוב קודם: הפחד או אני.