לפני שבר יגבה לב איש

פרק אשורשים"וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו י"א, 1)

סיפור חיי גיבוריי מתחיל בסוף המאה התשע-עשרה בחבל באנאט שבבלקן, מצפון-מזרח לדנובה הכחולה, בקהילות יהודיות שהיו שמחות בחלקן, ביישובים קטנים שהיו מוקפים שדות שיפון וכוסמין מוריקים ופיסות אחו, שהאביבים הפריחו בהן ססגוניות. דולב וצפצפה ינקו מאדמת המקום הפורייה מקורות לצמיחתם הירוקה, ובימים שטופי שמש השיבו עצי אגוז, שזיף וערמונים את פירותיהם הבשלים לאדמה ומילאו את חלל האוויר בניחוחות מתוקים — שחידדו את חושי התושבים. הסיפור מסתיים בארץ ישראל היפה של שנות השמונים של המאה הקודמת, ארץ כחול-לבן שהשמש תמיד זורחת בה, בין מתלולים סלעיים מיוערים, בקעות ומישורים של חיטה, הדר ובננה. צפונהּ שלגים ודרומהּ זהב טהור, עשרות הערים לאורכה כבר רוחשות חיים של ממש ושלל בנייניה כקשת בענן. הסיפור מתאר מסעות חיים בדרכים עקלקלות שמחברות את שתי נקודות הזמן והמקום — דרכים של מאבק וניצחון בעולמו של השטן.מסלול החיים הפתלתל של היהודים בערים, בעיירות ובכפרים באירופה מתואר תדיר בכתובים, וקברים רבים מפוזרים ברחבי היבשת, מספרים בשתיקתם על קיומם. אך סיפורם של יהודי באנאט חסר, ורבים מבתי הקברות היהודיים בה חרבו ונכנעו לכיבושם של עשבים שוטים. מאתיים שנים של חורבן וסבל במלחמות הבלקן מחד גיסא, ושיפורים בתחבורה והדלת הפתוחה של אמריקה מאידך גיסא, הפכו את האחרונה ליעד מועדף להגירת רבים מיהודי באנאט, שששו להשאיר מאחור את החיים שחיו במקום. עם הנוטשים נמנו עשרות רבות של צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה, ורק שתי משפחות נותרו וקשרו את גורלן בגורל המקום. על חייה של בני משפחה אחת מאלה אספר לאחר שאקדים ואסביר איך הגיעו לשם אבותיהם.בסוף המאה השבע-עשרה, בהימלטם מהקרבות הקשים לשחרור בלגרד מן השלטון העות'מני, חצו יהודים רבים את הדנובה, ביניהם הראשון בשושלת המסופרת. הם הגיעו לאזור כדי לחיות בקהילה היהודית, שהייתה נתונה שם לשלטון האוסטרו-הונגרי, וסייעו לכוחות האוסטרו-הונגרים להכריע את המערכה. כהוקרה על הקרבתם ואמונם בשלטון, שפר גורלם עליהם וזכויותיהם הושוו לאלה של יהודי האימפריה. בין המהגרים החדשים הגיעה משפחה יהודית אחת לאזור, ועל פי חוק הממלכה בחרה לה את השם ביינהואר, המעיד על אומנותו של ראש המשפחה, הקצב המיומן בקיצוץ עצמות קשות (לפי תרגום השם מגרמנית). על פי גרסה אחרת, השם הנבחר מעיד על כך שהיה אומן ידוע בייצור קבי הליכה (לפי תרגום השם מהונגרית). כך או כך, על פי סקרי האוכלוסין המוקדמים של אוסטרו-הונגריה, צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה התנחלו בעיירות בקה-טופולה ובמוקרין, וכן בעיר נובי סאד בבאנאט שבמחוז ווג'וודינה, היום צפון סרביה.בעיצומה של מלחמת המעצמות האירופיות שהתחוללה באזור בשנים 1860-1790 נמלטו ממנו רוב בני משפחת ביינהאור ונדדו דרך נמל המבורג לרוחב האוקיינוס האטלנטי, עד שהתיישבו בערים בצפון-מזרח אמריקה. שני נצרים למשפחת ביינהאור נותרו כאמור בבאנאט: משפחת אדוארד ביינהאור, שבנה לרעייתו אירן (מרים) ולשלושת בניהם את ביתם בעיירה הקטנה מוקרין, ומשפחתו של אדוארד ביינהאור, שבנה את ביתו לרעייתו ריזל ולבתם יטה בנובי סאד, ושם חיו עד יום מותם.צביון החיים היהודי לא היה אחיד. בחלק מהקהילות התנהלו החיים על פי רוח תנועת ההשכלה, שבאה לתקן את הנידוי שממנה סבלו היהודים על ידי מיזוג בתרבות המקומית, ובאחרות בחרו היהודים להמשיך לחיות בבידוד מוחלט מתרבות המדינה ולשמור את דת אבותיהם בחרדה. ברבות הימים תגבר הלאומנות, הליברליזם ידעך, כל אותן הטבות שהביאה תנועת ההשכלה יישללו מהיהודים כולם והציונות תפרח. על רקע תמורות אלה מתרחש סיפורו של זולטן-זליג-מאיר ביינהואר, בן למשפחת יוסף ביינהואר הרפורמיסטית, שיישא לאישה את וילמה, בת למשפחה חרדית מסנטה, ויחד יביאו לעולם במעונם בסנטה החרדית את משה, יונה, רחל (רוג'י) ואליעזר, שעל אודותיהם אספר. אך אין להקדים את המאוחר. יוסף ביינהואראדוארד ואירן ביינהואר גידלו את שלושת בניהם במוקרין הקטנה במחוז קיקינדה, שהשפות השגורות בה היו גרמנית והונגרית. הקהילה באזור התנהלה על פי היהדות הניאולוגית, שאימצה את עקרונות תנועת ההשכלה המודרניסטית-ליברלית בשאיפה להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית, ושלא הקפידה על שמירת כל המצוות אלא קיימה רק את חוקי שולחן-ערוך העוסקים בדיני נישואין וגירושין, שחיטה וכשרות, אפיית מצות ודיני חליצה. בית הכנסת הניאולוגי בקיקינקה, שאותו פקדו בני המשפחה בימי החגים, התנהל בראשות רבנים עטורי גלימות מהודרות כנהוג אצל כוהני דת לא יהודים, אך התפילות בבית הכנסת נישאו בשפה העברית על פי ניגוני אשכנז, לצלילי אורגן. יוסף, הבן האהוב על הוריו, נולד ב-1847 והצטיין בלימודיו ובכושרו הגופני. בבחרותו נודע גם בקולו הערב, וכבר אז נבחר לשמש חזן בבית הכנסת בקיקינקה ונשא שליחות ציבורית זו בכבוד כל ימי חייו. משהשלים את לימודיו בגימנזיום, היה יוסף ביינהואר בקיא בשפות ובניהול חשבונות, ולימים ישכיל לפרנס את משפחתו מעיסוקו במסחר בנוצות אקזוטיות, ששימשו לעיטור מלבושים מפוארים וכובעים מהודרים עבור נשות בעלי הממון בערים הגדולות. את מרכולתו רכש מצוענים, שליקטו אותה בכפרים השכנים, ושיווק אותה בבתי האופנה ברחבי ווג'וודינה. להשלמת הכנסתו, שיווֵק נוצות באיכות פחותה גם ליצרני מצעים. לימים נפל יוסף הצעיר שבי בקסמי יופייה וחוכמתה של אידה, בתם של משה ושרה-יונה גרגר מן העיירה הסמוכה, קרוב לגבול עם רומניה. כמוהו, הנערה שהגיעה לפרקה הייתה בוגרת הגימנזיום, וגם היא גדלה בביתם של הורים משכילים. הערצתו לנערה שהייתה בחירת ליבו גברה משנוכח שנוסף על הגרמנית הרהוטה שהייתה שגורה בפיה, כיאות לבוגרת הגימנזיום, הייתה בקיאה בשפה הרומנית ובשפות אחרות. הוא מיהר וביקש את ידה, והם נישאו בשלהי 1878. את משכנם קבעו בבית קטן במוקרין, עיירת הולדתו של יוסף, שבו הקימו משפחה רחבה של שישה בנים ובת, שהצעיר שבהם — זולטן-זליג-מאיר — נולד בלילה שלפני ראש השנה תרנ"ח (15 בספטמבר 1898). על חינוכם הרפורמיסטי של הילדים, על פי מסורת תנועת ההשכלה, הקפידו ההורים בחומרה. לגאוות משפחתו זכה זולטן-מאיר הצעיר, יפה התואר ויפה המראה, שבלט במחשבתו המהירה ובכושרו הגופני יוצא הדופן, לקבל מלגת מדינה ללימודים באקדמיה היוקרתית לודוביקה של הצבא המלכותי ההונגרי (הונבד) בבודפשט. אקדמיה זו נחשבה לאחד המוסדות האקדמיים הראשונים להשכלה גבוהה באימפריה ולהכשרת קציני מטה זוטרים לצבא. זולטן-מאיר נמנה עם הקדטים המעטים שהתקבלו ללימודים באקדמיה כבר בהגיעם לגיל ארבע-עשרה. בשלוש השנים הראשונות הצטיין בלימודיו האקדמיים ובשימוש בשפה הגרמנית, ובשנת האקדמיה האחרונה היו לימודיו בעלי אופי צבאי.בתקופה זו חיו המיעוטים היהודים בכל רחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית ברווחה רבה ובשוויון, ולפיכך העריצו את הקיסר פרנץ יוזף. מנגד, כאות לאהדתו כלפי היהודים, ב-1869 ביקר הקיסר בירושלים והתקבל בה בהערצה, ובשובו לאוסטרו-הונגריה הקים קרן למימון מוסדות יהודיים, ובהם בית ספר תלמודי לרבנים בבודפשט. נציגים יהודיים נבחרו תחת חסותו כצירים בפרלמנט. אחרים נמנו עם עורכי הדין הידועים בממלכה, העיתונאים האהודים, מטובי הסופרים, המחזאים, המשוררים, הרופאים, הבנקאים ואנשי העסקים. לא ייפלא אפוא שילדיהם של יוסף ואידה למדו בגאווה בבתי ספר מעורבים על פי תוכנית הלימודים האוסטרית-הונגרית, כדי שיוכלו גם הם להשתלב בעולם המבטיח, וכולם השלימו את לימודיהם בגימנזיום.אוסטרו-הונגריה הייתה המדינה האירופית הראשונה שהחילה גיוס חובה לצבאותיה גם על אזרחיה היהודים. גם ליוזמה זו נענו היהודים בהתלהבות, ובמלחמת העולם הראשונה לחמו בצבאות הקיסר קרוב לחצי מיליון חיילים יהודים. בשל ריבוי בוגרי הגימנסיות ביניהם, מנו כחמישית מן הקצונה, ויוצגו על ידי שני גנרלים בדרגת פילדמרשל-לויטננט וכעשרים גנרלים נוספים. גם רבנים בדרגות סרן שירתו בצבאות הקיסר. תפקידם היה לדאוג לצורכי הדת ולאספקת המזון הכשר לחיילים ולקצינים היהודים. כאות הוקרה על שיתופם המלא זכה הקיסר אפילו לכך שכתבו תפילות לבריאותו בספרי התפילה. במציאות זו היו יוסף ואידה ביינהואר גאים בגיוסם של כל ששת בניהם לשירות הצבאי בממלכה. החיים במוקרין התנהלו אז בהרמוניה, על מי מנוחות, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.