א

פרק 1 – מה קורה פתאום בחיים שלי? כיתה י"א 29/01/11 20:08 כמה לגימות של בירה אני נשכבת על הרצפה ורואה אותו מולי. בועטת ברצפה, מקללת את כל מי שסביבי, מרימה את עצמי ודופקת את הראש בקיר. מתחננת שיעזוב אותי, צועקת "לאאא!!! בבקשה תלך ממני!!!" "מה קורה?!" חברה שלי שואלת בדאגה, "תתקשרו למורה, תתקשרו ליועצת, למדריכה, תזמינו אמבולנס", בזמן שהיא מנסה לאחוז בידי ולהרגיע אותי. אני מרחיקה אותה ממני באגרסיביות, מסתכלת עליה באימה. "אם אתה קיים, תוכיח!!!" אני מתחננת. "תוכיח!!!" אני זועקת מבפנים לאלוהים. האמבולנס מגיע. שני חובשים מגיעים אליי בריצה ומנסים לדבר איתי. אני עדיין שוכבת על הרצפה, שומעת את חברתי מסבירה להם: "ישבנו כאן ביחד בחדר, היא שתתה רק 2‏-3 שלוקים מהבירה..." שניהם אוחזים בי מימין ומשמאל. אני מתנגדת, לא רוצה שאף אחד ייגע בי, והם מובילים אותי בכוח לתוך האמבולנס. את הנסיעה אינני זוכרת. פקחתי את עיניי בבית החולים ומצאתי את עצמי שרועה על הרצפה. מִפתח הדלת יכולתי לראות שלט ובו כתוב "פסיכיאטר", ואת אמא שלי שעונה על הדלת ועיניה דומעות. "הכול בסדר, בואי, אני אעזור לך לקום", אומרת לי האחות. אני מתרוממת לאט ומתיישבת על כיסא מול הפסיכיאטר. "כואב לי הלב, אני לא מצליחה לנשום", אמרתי לו. הוא שאל המון שאלות שהלחיצו אותי. "איך זה קרה לך? מה עשיתם בחדר? מה את מרגישה? למה התחלת לצעוק פתאום? ספרי לי, מה את רואה?" לא הצלחתי לענות על השאלות שלו. הרגשתי שאני רוצה לפלוט הכול, אבל לא הצלחתי לדבר. הוא ניסה להרגיע אותי, ביקש שאקח כמה נשימות ארוכות, ואז פשוט התחלתי לספר. "היינו בחדר, בטיול שנתי של כיתה י"א, ב'מסע ישראלי'. זה היה הלילה האחרון. במהלך השבוע בקושי ישנו. עסקנו הרבה בשאלה מי אנחנו, וחשבנו כיצד אפשר לתרום לחברה, למדינה". "תמשיכי, את מספרת יפה מאוד", אמר לי הפסיכיאטר, ואני הרגשתי כמו ילדה בת שלוש שמצליחה לגלוש לבד על המגלשה. "חברה הגיעה מהבית והביאה בירות. אני שותה לפעמים, ממש קצת. היא הייתה עם החבר שלה במיטה, התנשקו ונשכבו אחד על השנייה, אני ואיתי שכבנו זה לצד זה במיטה ליד. איתי הוא ידיד טוב שלי, וב"מסע ישראלי" נקשרנו יותר, וגם התנשקנו. פתאום מישהו נכנס לחדר, טרק את הדלת וצעק 'אללה הוא אכבר!' החדר היה חשוך, אני זוכרת שהתחלתי לצרוח". "אני מבין", אמר ומלמל עוד כמה משפטים שלא הצלחתי לשמוע מרוב תחושת הלחץ שהתפשטה בכל חלק וחלק בגופי. הוא הוציא מכיסו עט והחל לרשום מרשם לכדורים. האחות הובילה אותי לאחד החדרים בבית החולים. שכבתי על המיטה, אמא שלי ישבה על הכיסא מימיני בעיניים מודאגות. אבא שלי הסתובב במסדרון כי לא רציתי לשמוע ולראות אותו. עצמתי את עיניי. רציתי לנוח מהסערה שהרגשתי במשך הלילה, ונזכרתי שכשהייתי בת 12 ביקשתי מאלוהים להיות מיוחדת. אני יכולה לראות את הרגע הזה גם עכשיו במו עיניי. עמדתי, הנחתי את ידיי על עיניי כמו שאמא שלי עושה כשהיא מדליקה נרות שבת, עצמתי אותן וביקשתי מאלוהים: "אלוהים, בבקשה ממך, תעשה שאהיה מיוחדת". נרדמתי. למוחרת, כשקמתי, אמא חיבקה אותי ואמרה לי שכל הלילה שרתי את השיר: "אנא בכוח גדולת ימינך"... האחות הגיעה מחויכת ואמרה שהיום כבר אוכל לצאת הביתה. היא ליוותה אותי יחד עם ההורים שלי לאוטו, ומשם נסענו הביתה. אבא נוהג, אמא לידו ואני מאחור, משעינה את הראש על החלון הימני. בדרך הרגשתי שהנסיעה ארוכה כל כך והכול רץ סביבי... לא רציתי לשמוע את אבא, לא יכולתי לשמוע קול של גבר. הגענו הביתה, התקלחתי, נכנסתי לחדר והתעטפתי בשמיכה עד מעל הראש. שום דבר לא יצליח להיכנס אליי. 29/01/11 22:35 מרק קניידלך אמא שלי דפקה על הדלת. לא רציתי לפתוח לאף אחד, רציתי שקט. מחוץ לדלת היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תכין לי מרק קניידלך. אומנם פסח עוד רחוק, אבל אמא יודעת מה המאכל האהוב עליי. יצאתי מחדרי, הבטתי ימינה ושמאלה, בדקתי שאחי ואבי לא נמצאים ויצאתי החוצה. התיישבתי על הכיסא במטבח. אמא מזגה לי בקערה את המרק המושלם שאני הכי אוהבת, ואת כדורי הקניידלך. הרגשתי שהגוף שלי רועד. הסתכלתי על הכדורים הענקיים האלה וקצב פעימות הלב שלי האיץ, החזקתי את הכף והתחלתי לבכות. הגוף שלי קפא במקום, לא יכולתי לזוז. אמא לא הבינה מה קורה איתי, והמבט המודאג בעיניים שלה רק העצים את תחושת הדאגה. לא יכולתי להסתכל על הכדורים האלה במרק! זה חרפן אותי! לקחתי את הקערה, זרקתי אותה על הרצפה, דילגתי מעל שלולית המרק ורצתי לחדר. "מה נעשה עם הילדה? מה זאת ההתנהגות הזאת? לזרוק מרק ככה על הרצפה? מה יהיה איתה…" אני שומעת את אמא מחוץ לדלת. אני? ילדה??? אני בכלל לא ילדה. אני מבינה יותר מכם את כל מה שקורה סביבי. המרק הזה גם כן, למה הצעת לי אותו? בכלל לא פסח עכשיו... 30/01/11 17:55 המלפפון נשארתי בבית מאז שחזרתי מבית החולים. "שיקום ביתי" אני קוראת לזה. אני יוצאת קצת החוצה, העיניים מסרבות להיפתח. מבעד לעיניי המעט עצומות אני מנסה לראות את היופי שהטבע נתן לנו. אני מרימה מבטי לשמיים ורואה קרן שמש גדולה מאירה מבין העננים. היא מעלה בי תחושות שרובנו חשים, מקווים ומייחלים שיקרו; שקרן שמש גדולה תעבור מבין העננים שבנו ותאיר עלינו, שמשהו יקרה ונרגיש טוב יותר. בעודי מביטה בשמיים ומתחננת שאלוהים יאיר את חיי מחדש, אני שומעת את אמא קוראת לי להיכנס הביתה, מבקשת שאשב ליד השולחן עד שהאוכל יהיה מוכן. היא רוצה להיות בטוחה שאני לא עושה לעצמי משהו, אחרי ה'תקרית' בבית החולים. נראה שהרגע ההוא שבו שכבתי על הרצפה בבית החולים וצרחתי נחרט חזק אצל אמא שלי. היא מביטה בי מחויכת, אבל אני רואה בעיניים שלה את העצב שהיא מרגישה. אין צורך להסתכל פנימה ועמוק אל תוך העיניים, אני מיד מזהה את זה, במיוחד אצל אמא שלי. היא הוציאה את המלפפון מהמקרר, ניגשה לכיור ושטפה אותו בהרבה מים, הרי "יש מלא ריסוס וזה לא בריא", היא תמיד אומרת. היא הניחה את ידיה על המלפפון, אחזה בו בכל אצבעותיה, פתחה את הברז, הזיזה את ידיה מעלה ומטה וחזרה על הפעולה כמה וכמה פעמים. מעלה ומטה. באותו רגע בכלל לא ראיתי מלפפון, ואמא שלי ממש לא הייתה שם. היה שם מישהו עם זקן, שחום מאוד, וגם היד של אמא שלי הפכה פתאום שחומה וגדולה. הרגשתי סחרחורת, הנשמה שלי צעקה, אבל הצעקה לא נשמעה כלפי חוץ. קודם ראיתי מולי את אמא שלי, ועכשיו עומדת מולי דמות מפחידה. הלב שלי התחיל לפעום במהירות גבוהה במיוחד. אני מכירה את התחושה הזאת. לדפיקות הלב התלוו גם הזעה בידיים, סחרחורות, ויותר מהכול – התעורר רצון לברוח. לברוח. לברוח. לפני שמשהו קשה יותר יקרה. "קחי, בתיאבון, ילדה שלי", שמעתי לפתע את אמי בזמן שהיא מניחה את קערת הסלט על השולחן. היא הביטה בי במבט מהורהר. יכולתי לראות את סימני השאלה בעיניה, כמו 'מה יהיה עם הילדה שלנו? איפה היית עכשיו בדקות האחרונות? תחזרי אלינו...' ואני בכלל עוד במחשבות על 'הלוואי וגם המישהו עם הזקן, השחום הזה, היה קצוץ דק דק כמו המלפפון שאמא חתכה לי לסלט'. בתיאבון. 31/01/11 19:48 מואזין הבוקר הצלחתי לאכול סלט. ביקשתי שבסלט יהיו רק חסה וגמבה. אין לי כוח לאותו סרט של פעם קודמת. אולי באמת "יש פתרון להכול" כמו שאמא תמיד אומרת... מאז ומתמיד היה לי חיבור לאלוהים. בבית הספר, כשלמדנו מחשבת ישראל, טיילנו בהרבה מקומות בארץ, למדנו על דתות ותרבויות שונות, היינו בבית כנסת, בכנסייה. תמיד ריגש אותי לראות שיש לאנשים אמונה. מטבענו, נראה שאנו חייבים להיאחז במשהו. מסביב למושב שלי יש כפרים ערביים, ובכל ערב אני שומעת מואזין. כשהמואזין מתחיל, אני חושבת על הערבים הכורעים על ברכיהם ומתפללים כרגע. כמה חשוב הוא כוחה של התפילה, וכמה כוח יש בה. גם אני אוהבת להתפלל לאלוהים. גם אם זה לא לפי מה שכתוב בסידור, גם אם זו תפילה אישית, מהלב שלי אליו. אבל אני לא יכולה לשמוע מואזין. אני לא רוצה לשמוע מואזין. הקול הזה מוציא אותי מדעתי. אני רוצה לפוצץ כל רמקול שמשמיע את השפה הערבית. אני רוצה להרוג. אני רוצה לרצוח. אני רוצה לבכות. אני רוצה שמישהו יפסיק את הרעש הזה. בבקשה. אני רוצה לחיות. אלוהים שלי, תן לי לחיות. בבקשה, תעצור את המנגינה הבלתי פוסקת הזו. אני לא רוצה בה יותר. אני מתחננת. די!!! בקצה האחד יש מי שמתפלל לצד תפילת המואזין, ובקצה השני יש מישהי שמתפללת שזה יסתיים. אירוני קצת הייתי אומרת... 01/02/11 8:48 קפה שחור חזק כש"המנגינה", אם אפשר לקרוא לה כך, הסתיימה אתמול, הרגשתי שהנפש שלי נגמרה. קמתי הבוקר עם עיניים נפוחות. אמא ואבא לקחו אותי היום שוב לפסיכיאטר. "מה שלומך? איך עברו הימים האחרונים מאז האירוע?" אני לא מצליחה להתרכז במילה שהוא אומר אלא רק בריח הקפה השחור שהוא שותה כרגע. וזה מזכיר לי ערבים, הם תמיד שותים קפה שחור. אני לא גזענית. באמת שלא. פשוט זה מה שזה הזכיר לי באותו רגע. ההורים שלי תמיד לימדו אותי לקבל את כולם, כי כולם בני אדם. אבל מי שבאמת לימדה אותי את זה הייתה סבתא שלי. בילדותי הייתי נוסעת אליה לשבוע בכל חופש גדול. היא גרה לבד בעפולה עלית. הייתי ישנה אצלה, ובבוקר מתעוררת מוקדם ושומעת: "כן, בוא תראה פראג', זאת נכדה שלי, בדאלאק עליה, נכדה הכי טובה שלי", ואחרי כמה דקות, "בואי תראי, מותק, זאת נכדה שלי", הייתה אומרת לשכנתה האתיופית. כל בוקר הייתי קמה ככה מהמיטה, מחייכת, ועם לכלוך בעיניים אומרת שלום: שלום למוכר הערבי מהשוק שהיה מגיע לסבתי להביא לה ירקות; שלום לשכנתה האתיופית שהייתה מגיעה וסבתי הייתה נותנת לה ולמשפחתה אוכל, ושלום לכל האורחים שהיו מגיעים. כך למדתי לאהוב, לקבל את כולם ולתת לכולם. "את איתי?" הפסיכיאטר מביט בי ולוקח לגימה מהקפה. אני מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני, ריח הקפה עדיין מעלה בי אסוציאציה של ערבים וזה מיד מזכיר לי בדואים, ומעלה בי פחד ובכי. אני רוצה לעצור את הבכי. לא רוצה שהוא יחשוב שאני משוגעת. אני רוצה להמשיך בחיים כמו כולם. "הכול מעולה, ד"ר, האירוע היה ממש מקסים". עניתי בציניות. לא סבלתי להיות במעמד הזה שבו פסיכיאטר שלא מכיר אותי קובע תוך 45 דקות אם אני צריכה כדורים, יודע מה עובר עליי בחיים, ובסוף מקבל על זה 700 ₪, וגם זה "אחרי הנחה" לדבריו. איך תוך 45 דקות הוא יכול להבין נפש של ילדה בת 16 וחצי? הוא מניח את ידו על העט, ואני כבר יודעת שהוא עומד לכתוב מרשם לתרופה נוספת שתחזיק אותי ללא התקפי חרדה. אני לא רוצה להיות תלויה בכדורים. בא לי יותר להיות תלויה על איזה עץ, לא להרגיש כלום ופשוט למות. ובו־זמנית אני רוצה לחיות. כמו שחשבתי לעצמי, המרשם בידי. אולי אני באמת צריכה כדור שיאזן אותי ואת המשפטים האלה שיוצאים לי מהראש. אנחנו נוסעים חזרה הביתה, עוצרים בבית מרקחת וקונים את הכדורים. אבא נוהג, אמא מימינו, אני מאחורה, שעונה על חלון ימין, לא רוצה לשמוע אף אחד. מעבירה את זמני בהתבוננות במכוניות הנוסעות סביבנו וחושבת, האם גם לעוד אנשים יש בעיות כאלו? 02/02/11 2:03 מי פה? קמתי בבהלה. מישהו חונק אותי. אני מרגישה שמישהו חונק אותי. זה כמו סיוט רגיל שאתה מתעורר ממנו כולך מזיע, ואז לוקח לך כמה שניות להתאפס ולדעת שזה היה רק סיוט. זאת תחושה אמיתית שמישהו היה בחדר שלי עכשיו וחנק אותי עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום. רצתי לחדר של ההורים, חיבקתי את אמא שלי וביקשתי ממנה שתקרא את מה שכתבתי ביומן במחשב, אולי כך היא תוכל להבין אותי יותר. 02/02/11 13:00 אמא כותבת: ילדה שלי, אני קוראת מה שאת כותבת, ואני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלהקשיב לך, לחבק אותך ולתמוך בך עד שתעברי את התקופה הזו. אני מאמינה שאנחנו נעבור אותה לאט לאט. את צריכה להבין שאת לא אשמה בכלום – הם האנשים הרעים. את היית ילדה תמימה שנפלה קורבן לאנשים רעים – אבל אל תדאגי, אלוהים ישלם לכל מי שעושה רע. אלו הם האנשים הקטנים שלא יודעים להשתלט על עצמם ומתנהגים בצורה הזו. אבל אני מבטיחה לך – כל אחד יקבל את העונש שלו במוקדם או במאוחר. אני מקווה שאין בינינו סודות יותר, כיוון שהסודות האלה הורסים אותך, וחבל. דעי לשתף אותי בכל נושא גם אם הוא קשה – בשביל זה אני כאן – לא בשביל שתשמרי הכול בבטן ובסוף תתפוצצי. ברור שהיית זקוקה לי או לאנשים שאוהבים אותך כדי לעזור לך להתמודד עם דבר נורא שכזה. אבל אנחנו נצמח מתוך הטראומה, את תלמדי לחזק את עצמך, ההגנות של הגוף שלך יחזרו לתפקד, ולאט לאט תהיי חזקה יותר ותשתלטי על הפחדים האלה. אני בטוחה בזה. אני מאמינה שתצליחי. את ילדה כל כך אופטימית – ואופטימיות תמיד מנצחת. את תתחזקי ותלמדי לקבל את הכלים, וברגע שתרגישי שאדם רע נמצא לידך, תדעי לסלק אותו עם הכוחות שלך. הכוח יחזור אלייך, אני בהחלט מאמינה. נכון, יש בחוץ אנשים טובים ואנשים רעים, ואנחנו לומדים לזהות אותם ולהתמודד איתם. בדיוק הרמתי את העיניים בחדרי, הסתכלתי על "פינת האלוהים שלי" – מדף ובו כמה תהילים קטנים עם אבנים מיוחדות שאהבתי, וקופסה שכתוב עליה: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא, יא). 02/02/11 15:32 האם הטובים תמיד מנצחים? אני קוראת את הדברים שאמא כתבה ומרגישה שאני חוזרת לילדות. "הם האנשים הרעים" – מזכיר לי שהייתי שמה את ראשי על רגליה בזמן שצפיתי בסרט, ואמא תמיד אמרה לי שיש אנשים רעים ויש אנשים טובים, והטובים תמיד מנצחים. אני רוצה לקרוא לאמא שלי, להסתכל לה בעיניים ולשאול אותה: אמא, אמרת שתמיד האנשים הטובים מנצחים, נכון? אז למה זה לא ככה במציאות? ואז אמא ציטטה את אותו פסוק מתהילים. אבל אם המלאכים מצווים לשמור עליי בכל דרכיי, איפה הם היו כשהייתי בת 12 וחצי? ואם הטובים מנצחים, אז איך זה שהאיש הרע ניצח...? 03/02/11 11:32 השכנה שלא מוותרת קמתי הבוקר מוקדם, אם אפשר לקרוא לזה בוקר... אצל השכנה שלי במושב זה כבר צוהריים. בדיוק ברגע זה היא יושבת עם בעלה, אוכלת ארוחת צוהריים, לוגמת מהמים והולכת לישון שנ"צ. אני לוגמת מהקפה שלי במטבח ותוהה, איך החיים שלי ייראו בעוד 60 שנה...? אני מביטה מהחלון, השכנה בדיוק מסיימת לתלות את הכביסה ונכנסת לביתה. האם היא מאושרת בחיים שלה? מה היא עושה בכלל? אני יודעת שכל בוקר היא יוצאת להליכה, לא מוותרת גם בחורף כשיורד מבול. היא הולכת עם מטרייה, בזמן שעננים אפורים מכסים את המושב, ונהגים משפריצים מי שלוליות לכל עבר. אך היא מתמידה, לא מוותרת. אני מביטה בה ורוצה להיות כמוה. גם אני רוצה להתמיד. לא לוותר. המילה 'אבל' נכנסת לי בכל שורה, בא לי לכתוב... אבל – אני לא מצליחה. בא לי להתמיד, לא לוותר על החיים, אבל בו־זמנית בא לי לקחת את האקדח שיש לאבא שלי מהמשטרה, לכוון לעצמי לראש ולירות. לסיים את החיים. אבל מי אני שאוותר כך? הרי השכנה שלי, ניצולת שואה שבוודאי עברה חיים מאתגרים למדי, מלמדת אותי בכל יום שיעור חדש בחיים. גם כשעננים אפורים מכסים את השמיים, גם כשאני רואה את הדברים כאילו הם הכי קשים בעולם (וזה באמת מרגיש ככה) – עדיין לקום, ללכת, לא לוותר. כמו השכנה שלי, שממשיכה לצעוד בכל יום. 05/02/11 8:37 אמא כותבת: לכל אדם יש מידה של פחד – פחד מכישלון, פחד מאכזבה, פחד שיקרה משהו. הפחד קיים בכולנו. את פוחדת, ויש סיבה לפחד שלך, אבל אסור לנו לתת לפחד להשתלט עלינו. אני מרגישה שאת מתחילה להשתלט עליו, את מזהה אותו, לא מאבדת שליטה, ואת נלחמת בו – כל הכבוד לך! הפחד לא ירדוף אחרייך, למרות הסיבות שיש לו. את תתחזקי, ובכוחות המחודשים שתבני לך תצליחי לאט לאט לגרש את הפחד הזה. לא ניתן שטיפשותם של אחרים תגרום לנו להשתתק ולהפסיד את החיים. החיים יפים! יש בחיים גם אנשים טובים, יש שמחה, אושר, עשייה, למידה, טבע, זריחה, עצב, ומה לא... החיים מגוונים מאוד. נכון, לא תמיד הכול ורוד – לכן אנו לומדים לקבל את הכלים על מנת להתמודד עם מצבים שונים, כמו מצבים של כיף, אושר, אכזבה, פחד או כל מצב אחר שאנו נתקלים בו. אנחנו מנסים לגרש את הפחד, כמו שאומרים: מגרשים את החושך, מזיזים אותו הצידה, כדי שנוכל לראות את קרן האור שנמצאת שם ומחזקת אותנו. 15/02/11 22:45 קסדה רטובה מרגישה שהרבה זמן לא כתבתי. רציתי לקחת לעצמי פסק זמן מהכול, להפסיק לחשוב, לכתוב ולהתפלל. אני מודה לאמא שלי שמצליחה קצת להבין אותי, ולהישאר הכי חיובית ואופטימית שיש. הבנתי שדווקא ברגעים שבהם עולה לי המודעות לכל הרגעים הקשים שחוויתי – המחשבות צצות ומתחילות להתרוצץ בלי הפסקה. אז לא פתחתי את היומן ולא וכתבתי. אני בבית כבר יותר משבועיים, ב"שיקום" שלי, והחלטתי לקחת צעד קדימה. לא רציתי שהפחד ישתק אותי, אז הזמנתי אליי את איתי. איתי הוא חבר טוב שלי מהכיתה. בחור אנרגטי, מצחיק וכיפי, דומה לי מאוד. לא חשבתי שבאמת יהיה בינינו משהו, ובכל זאת משהו קרה שם ב"מסע ישראלי" שחיבר אותנו באופן רומנטי. איתי הגיע בגשם שוטף עם הטוסטוס שלו. שמעתי אותו בפנייה לרחוב, לא ניתן לפספס את רעש המנוע של הטוסטוס. לא ראיתי אותו מאז האירוע שעברתי ב"מסע ישראלי". רצתי אל הדלת ופתחתי אותה. הוא הוריד את הקסדה שלו וחייך אליי חיוך שנתן לי תחושת ביטחון. חיוך כל כך אמיתי. הבטתי בעיניו הירוקות והרגשתי את החשש שלו. חיבקתי אותו, הוא עטף אותי בזרועותיו, כל כך התרגשתי לראות אותו. נכנסנו לחדרי. הוא ישב לידי, הוריד את המעיל, הביט בי ולא דיבר הרבה. לא אופייני לו. כמו שכתבתי, איתי הוא הבחור הכי אנרגטי בשכבה, קופצני ומלא שמחה, ועכשיו הוא יושב מולי בשקט, רציני, מעט חושש, עם החיוך הביישני שהוא מחייך רק כשהוא נמצא איתי ומביט בי. סיפרתי לו מה קורה איתי ב"שיקום" שלי. הסברתי לו שאני ממשיכה להתמודד, שיש רגעים טובים וגם קצת פחות טובים, אבל אני מתמודדת. מעט התביישתי במה שהיה והוספתי, "האירוע הזה היה מעידה שלא תחזור", למרות שבתכלס, בתוכי, בכלל לא ידעתי אם יש לי יכולת לשלוט על דבר כזה. ישבנו קצת יותר משעה, ובמהלכה אמא נכנסה לחדר כמה וכמה פעמים ושאלה, "מה תרצו לשתות? להביא לכם משהו לאכול?" ואני ידעתי שזה רק תירוץ להיכנס ולראות שהכול בסדר. הרי עד לא מזמן לא יכולתי לשמוע קול של גבר. היא הבינה שהכול בסדר, ואני הסכמתי לעצמי לנעול את הדלת. איתי חלץ את נעליו ונשכבנו זה לצד זה במיטתי. הוא ליטף את פניי ואמר, "אמא שלי אמרה שעדיף לי להתרחק כרגע ממך, בגלל מה שהיה..." "אז למה באת לכאן?" שאלתי והסתכלתי על מעילו הרטוב שהונח על הכיסא. התעצבתי מבפנים. "כי את חשובה לי. כשאני מביט בעיניים שלך, אני יכול לראות את השמחה שלך שמזכירה לי את עצמי". אויש נו. בדיוק כמו בסרטים רומנטיים, תמיד יש סוף טוב, הם מתחתנים ומאושרים. ועכשיו, כשאיתי פה לידי הכול נראה אחרת. כמו סצנה מסרט רומנטי, שבו איתי מגיע רכוב על טוסטוס בערב גשום, נכנס לחדרי, חולץ את נעליו, אומר לי משפטים מרגשים, מביט בי בעיניו הירוקות, ואומר במילים אחרות שזאת הפגישה האחרונה שלנו... עוד לפני שהקשר שלנו התחיל, הוא הספיק לסיים אותו. כשהוא הגיע רצתי לפתוח לו את הדלת, ועכשיו רוצה לרוץ לפתוח לו אותה כדי שילך. 17/02/11 23:33 התמסרות הנייד לא הפסיק לצלצל, על צג הופיע 'איתיק שלי'. כשהתחלנו את הקשר רציתי להתמסר, וחשבתי שחלק מההתמסרות יהיה לשנות את שמו באנשי הקשר. שלוש שיחות לא נענו בעודי שוכבת מול הטלוויזיה מכוסה בשמיכה נעימה. הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו היה לקום להביא אותו, אז ביקשתי מאחי שיביא לי. אחי לא היה שותף בכל מה שקרה לי בחיי האישיים. בחרתי לא לשתף אותו, לא רציתי שיכיר בסבל שכזה בגילו הצעיר. "אהה, זה חבר שלך מחפש אותך", הוא אמר. התרוממתי מיד מהמצב המכורבל ונכנסתי למוד של: 'פגעת בי? אני אחזיר לך!' ועניתי: "מה איתַי?! מה אתה רוצה?" "אני לא רוצה להקשיב לאמא שלי, אני יודע מה טוב בשבילי, בעוד חצי שעה אני אצלך". לפני שהספקתי לענות הוא ניתק. הציב עובדה. אסרטיבי משהו משהו... קמתי מהספה ורצתי לחדרי, יכולתי להתקשר אליו או לסמס לו שלא יגיע, אבל החלטתי להיכנס להתקלח ולהתארגן לקראת הגעתו. אני חייבת להודות שהסמכותיות שלו עשתה לי את זה, והוא הגבר היחיד שרציתי לפגוש כרגע בחיים שלי. ובדיוק כפי שאמר, לאחר חצי שעה שוב נשמע רעש הטוסטוס והוא הגיע. איתי נכנס ישר לחדרי, הביט בי בעיניו שאני כל כך אוהבת מבלי להוציא מילה. שנינו שוכבים במיטתי, ידו מלטפת את פניי בעדינות, שפתיו נוגעות בשלי, הוא מלטף את פניי, עוטף את גופי בגופו. לרגע הרגשתי שהתמסרתי כפי שתמיד רציתי, ולא רק על צג הנייד שמראה 'איתיק שלי', אלא התמסרות אמיתית. הוא המשיך ללטף את ידי, הוריד לי את החולצה, נגע בשדיי בעדינות, נישק את שפתיי, את צווארי, לאט לאט. הרגשתי שהוא מבין ויודע בדיוק מה חוויתי, מבלי שהייתי צריכה לספר לו יותר מדי. הורדתי לו את החולצה, ידו עברה בין רגליי, ובפעם הראשונה הרגשתי שזה נעים. הוא הכניס את ידו מתחת לתחתונים שלי, נגע בי, וברגע אחד הכול נעצר. התחלתי לבכות. תמונות מגיל 12 וחצי קפצו לנגד עיניי במוחי וכל כך נבהלתי! הריח שלו השתנה, פתאום הוא הֵריח אחרת, הפנים שלו הפכו לפנים של מישהו אחר. אני לא מצליחה להתמסר... פשוט לא מצליחה. ניסיתי. בהתחלה אפילו נהניתי, אבל ברגע אחד הפחד חזר אליי. הרחקתי אותו ממני ורק רציתי שילך. הוא נבהל מהתגובה שלי. נכנסתי להתקלח, רציתי לשטוף מעצמי את הזוהמה שהרגשתי. התלבשתי בבגדים חמים וחשבתי לעצמי 'וואלה... בהחלט יש מצב שיש משהו במילים שאמרה אמא שלו...' 18/02/11 7:38 "פוסט־טראומה" – מושג שכזה קמתי שוב בבהלה. זה כבר הפך להיות חלק מהשגרה. לקום בבהלה מחלום מפחיד שהוא בעצם המציאות שלי, מציאות שהנפש מדחיקה. המחשבות על ליל אמש עוררו בי עצב רב. האם אצליח להתמסר לבנים? מה יהיה עם החיים שלי? מתי אוכל לחזור ללימודים? איך אמשיך לחיות עם הסיוט הזה? למה דווקא כשהוא נגע בי מתחת לתחתונים הכול הפך להיות שחור? למה אני לא מצליחה להיזכר במה שקרה לי ביער כשעליתי על הריינג'ר? יש לי כל כך הרבה שאלות כאלה, ואני רוצה למצוא תשובות לכולן. השיקום שלי לוקח יותר מדי זמן. אני כבר רוצה להרגיש טוב יותר. נכנסתי להמון אתרים, חיפשתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי, כמו למה אני חווה פלשבקים? נתקלתי במושג פוסט־טראומה, והוא כלל בתוכו את ההגדרה הבאה: "חוויה טראומטית גורמת לזעזוע נפשי ועלולה לגרום לבעיות רגשיות רבות. פחד וחרדה הן תגובות טבעיות והכרחיות למצב מסוכן. עם זאת, כאשר תגובות אלו נמשכות חודשים רבים ואף שנים אחרי החוויה הטראומטית, הן מפריעות לנו באופן משמעותי בתפקוד היום יומי" (פואה, דורון, ידין. המדריך לטיפול בהפרעת דחק פוסט־טראומטית, מהדורה שנייה 2006). אני מתחברת לכל מילה. בעודי קוראת את המילים הללו, החרדה עולה בתוכי, אני חשה דופק מהיר ומזיעה בידיים. "חוויה מחודשת של הטראומה היא תגובה נפוצה בקרב אנשים שעברו אירוע טראומטי. לחלק מהאנשים יש פלשבקים (הבזקים חוזרים) של האירוע, דימויים חיים מאוד, שנותנים תחושה שהאירוע מתרחש ברגע זה". (אותו מקור). הבזקים חוזרים של האירוע שהיה, אני מרגישה שזה קורה לי ברגע זה, למרות שעברו מאז כבר ארבע וחצי שנים. "הימנעות היא דרך שכיחה להתמודדות עם כאב הטראומה; הימנעות ממצבים שמזכירים את הטראומה". זה הזכיר לי שבכיתה ז׳ עלה בי קושי לשמוע קול של גבר. עצים, יער וחושך מעלים בי תחושות קשות. אני עדיין לא מבינה מה באמת קרה שם. ובמושב יש מקום קבוע שאני תמיד מסיטה ממנו את עיניי כשאני עוברת בו. אני נועלת את הדלת בחדר, תמיד, כי אני מפחדת שפתאום מישהו ייכנס. כן, אני נמנעת מהרבה דברים. ההגדרות שמצאתי באינטרנט תואמות למציאות שאני חווה. גילוי המידע הזה שעלה לנגד עיניי גרם לי לתחושת הקלה. הבנתי שיש עוד אנשים שחווים את מה שאני חווה. אבל מה אני באמת חווה? החלטתי לשים לב לכל רגש שמופיע אצלי בכל סיטואציה. החלטתי לצאת מחוץ לבית למרות הקושי האין­־סופי וידעתי, ידעתי שזה יתקוף אותי כל פעם במקום אחר. מה שלא ידעתי היה – כיצד אתמודד? 20/02/11 13:38 עיניים מדברות "היי, רציתי לדעת שהכול בסדר", הוא כתב לי. כמה טוב לב יש באיתיק שלי. אפשר לראות את טוב הלב של האדם בעיניו. העיניים חושפות בפנינו עולם שלם של האדם העומד מולנו. איתי דאג לי, ויותר מכול כנראה נבהל ממה שקרה לפני שלושה ימים. לא כיף לאהוב מישהי, ללטף אותה, לגעת בה, ופתאום היא מרגישה שנמצא שם מישהו אחר שם ונרתעת מלגעת בך. במציאות אחרת יכולתי לכתוב אולי רומן אירוטי... "היי איתי, הכול בסדר, משתפר, אבל אני באמת חושבת שעדיף שנשמור על מרחק בינינו. אני אוהבת אותך מאוד. תודה על מי שאתה עבורי", עניתי לו. קיבלתי החלטה שמעלה בי עֶצב, ובכל זאת אני מרגישה שזאת החלטה נכונה. לא נכון לי לקיים מערכת יחסים זוגית כרגע, עם כל הבלגן שהנפש שלי עוברת, וזה גם לא הוגן כלפי הצד השני. בחרתי לחיות, ואני רוצה לשקם את עצמי. אני צריכה להקדיש לעצמי זמן, לרפא את הנפש שלי, להסתכל לעצמי בתוך העיניים – ולאהוב את מה שאני רואה. 25/02/11 22:54 רכבת ישראל החלטתי לקחת לעצמי זמן, לאתגר את עצמי, ואולי גם להסתכן קצת. אמא שלי פחות התחברה לרעיון, אבל בכל זאת נסעתי הבוקר ברכבת לבאר שבע, ומשם לנהריה. "את משוגעת, תאמיני לי", זורק לי אחי שלא מבין כל כך מה יש לי, לא מבין למה אני לא הולכת לבית הספר כבר הרבה זמן, ולמה רוב הזמן אני לא זזה מהחדר שלי. לפעמים אנשים סביבנו חושבים שאנחנו משוגעים, והסיבה לכך היא שאנשים לא רואים את הדברים מהזווית שבה אנחנו רואים אותם. השיגעון היחיד שהרגשתי נבע מכך שלא יצאתי מהבית כל כך הרבה ימים ולא ראיתי אנשים. אז רציתי לראות אנשים, והרכבת הייתה הזדמנות מצוינת לפגוש הרבה מהם. הבטתי במבוגרים העולים לרכבת, בחייל שעוזר לקשישה להרים את התיקים שלה, בילד קטן שמחזיק לאמא שלו את היד, פוחד להרים את רגלו לעבר פתח הרכבת. הבטתי באנשים שנשענים על החלון עם פה חצי פתוח, לחלקם כבר היה צריך לנגב את הרוק. כנראה נסעו נסיעה ארוכה. חלקם קוראים עיתון, משחקים בנייד, שומעים מוזיקה. הנסיעה הארוכה ברכבת גרמה לי לחשוב על כל אדם שראיתי היום, גם הוא בוודאי עבר משהו בחיים שלו, והוא עדיין ממשיך בחיים, ממשיך לנסוע ברכבת. כשהגעתי הביתה הייתי גאה בעצמי. זו הפעם הראשונה שיצאתי מהבית לבד מאז מה שקרה ב"מסע ישראלי". לפני שיצאתי הייתה לי שיחה ארוכה מאוד עם אמא שלי, שכמובן רצתה לשמור עליי. "מה יקרה אם יהיה לך התקף חרדה ותהיי לבד? איך תתמודדי אם יעלה לך פלשבק?" לא היו לי תשובות מדויקות לשאלות שלה, אבל אלה היו הדברים שחששתי מהם במהלך החודש שבו לא יצאתי מהבית. לפעמים אין לנו תשובות בעצמנו, אבל יש לנו תחושה פנימית שאנו מסוגלים לעשות זאת, או תחושה שפשוט חייבים. ואכן, הפלשבק לא הגיע, גם לא התקף החרדה. לראות אנשים ברכבת עשה לי טוב. גברים, נשים וילדים עם סיפורי חיים משלהם, קמים בבוקר וממשיכים את חייהם. זהו להיום. לילה טוב בינתיים. 30/02/11 7:03 החיפושים מתחילים אני קמה מוקדם בבוקר. מרימה את עצמי מחדש. מכריחה את עצמי לקום מהמיטה וניגשת ישר ליומן לכתוב את מחשבותיי. בדיוק בעוד חודש אהיה בת 18. הלילות האחרונים עוברים עם סיוטים שלא נגמרים. אני לא מצליחה להבין מה אני רואה מולי, האם זה דמיון? האם זו מציאות? אני רואה מולי דמות שחומה עם זקן, נוגעת לי ברגליים ואז בחזה. אני מצליחה לשמוע את עצמי מבקשת שיפסיק. הדבר הכי מוזר שקורה לי בסיוטים האלה הוא שאני צועקת "די תפסיק!!!" אבל לא יוצא לי קול. אני מבולבלת, לא מצליחה לקבל תמונה מלאה של מה שאירע בגיל 12 וחצי. אני יודעת שזו הייתה תקיפה מינית ולא הטרדה, כי הטרדה היא במילים, והוא ממש נגע בי. מצד אחד אני בטוחה שזה לא היה אונס, ומצד שני אני לא יודעת אם אני בטוחה בזה במאה אחוז, כי אני לא זוכרת הכול. אני משערת שאם זה היה אונס, הייתי יודעת זאת בוודאות. אולי אפילו הייתי נכנסת להיריון, אם זה היה אונס. המילים גורמות לי למועקה כבדה. אני רוצה להבין מה קרה לי כשהייתי ילדה. מה בדיוק קרה כשהייתי בת 12 וחצי...? אני חוזרת ליומן שלי משנת 2009. יש לי הרבה יומנים בחדר. כבר בכיתה ב' התחלתי לכתוב את המחשבות שלי. אני לוקחת את היומן של כיתות ז'-ט', אולי דרכו אולי להבין יותר מה חוויתי, מה הרגשתי. אולי שם אמצא תשובות.