הסוד היקר

"אנחנו יכולות לעשות עוד סיבוב? בבקשה!"

הרעש והצבעים של יריד השעשועים הקיפו אותן. מוזיקה חזקה, צחוק, צווחות ילדים על הקרוסלה ועל גלגל הענק... וכל כך הרבה אטרקציות נוספות שמתחרות על תשומת לבה של ילדה צעירה.

היו שם אוהלים מפוספסים שהציעו הרפתקאות מרגשות, ביתנים שמכרו צמר גפן מתוק, נקניקיות, וחיות צעצוע שחולקו כפרסים בתחרויות.

ניקי הייתה יפהפייה קטנטונת, היה לה חיוך שובה לב, אופי שמח, ושאני משכה את בתה לזרועותיה בחיבוק אוהב.

זרועות קטנות חיבקו את צווארה. "אנחנו עושות כיף, נכון?"

שאני הרגישה את התחושה המוכרת של הכרת תודה והתרגשות על מתנת האהבה והאמון ללא תנאי של בתה, על תמימותה.

"עוד פעם אחת," היא הסכימה ושילמה על תור נוסף. "ואז אנחנו באמת חייבות ללכת."

"אני יודעת," ניקי אמרה. "את צריכה ללכת לעבודה."

"ואת צריכה ללכת לישון כדי שתהיי ערנית מחר בבוקר בגן."

"כדי שאני אוכל לגדול ולהיות חכמה כמוך."

המוזיקה התחזקה, הקרוסלה התחילה להסתובב, וניקי אחזה במושכות של הסוס הצבעוני.

בסדר, אז יש לה תואר אקדמי, אבל היא לא כל כך חכמה, שאני חשבה, בכל הקשור לחייה הפרטיים.

נישואים הרוסים פחות משנתיים אחרי שנשבעה לאהוב ולכבד במשך חיים שלמים, לא יכולים להיתפס כמשהו חיובי במיוחד. למרות שהיו לה נסיבות מקלות.

מה שהיה היה, וחשוב שתימנע מחרטות מיותרות, היא הזכירה לעצמה כשהקרוסלה נעצרה באיטיות.

"נגמר."

שאני הורידה את בתה מהסוס הצבעוני.

עיניים כהות יפהפיות נצצו מצחוק והיא צחקקה והצמידה נשיקה רעשנית על הלחי של אמה.

העיניים של אביה של ניקי, שאני חשבה, וכבשה בכוח את המתח שעלה בה בגלל המחשבה על הגבר שלו נישאה בחופזה לפני חמש שנים, בארץ אחרת.

מרסלו מרטינז נולד בצרפת להורים ספרדים, גדל והתחנך בפריז, ולמד באוניברסיטה במדריד.

רב-לשוני, מושך, חושני, מקסים, הוא סחף אותה מעל רגליה לחיים שונים לגמרי משלה.

היא אמרה לעצמה שהיא תסתגל... והיא עשתה זאת. היא חשבה שבהצלחה. אבל המשפחה שלו לא חשבה ככה והבהירה שהיא לא התאימה לסגנון החיים האליטיסטי שלהם.

סיבוך נוסף היה הבחירה המשפחתית באסטלה דה קורדובה כבת זוג אידיאלית למרסלו. ליפהפייה שחורת השיער וכהת העיניים היה ייחוס, עושר בלתי נתפס ומעמד של אשת חברה בולטת.

וזה היה משהו שמשפחת מרטינז ואסטלה עצמה לא הניחו לשאני לשכוח. או העובדה שמרסלו ואסטלה היו פעם מאהבים... דבר שהתחיל מחדש זמן לא רב אחרי הנישואים, אם אפשר להאמין לשמועה הרווחת. שמועה שטופחה באופן פעיל על ידי כמה מבני משפחת מרטינז בכוונה לפגוע בשאני.

מה שהיה נראה כמו הוכחה ניצחת לבגידתו של מרסלו רק עשרים חודש אחרי החתונה היה מבחינתה הקש האחרון, ואחרי מריבה קשה שאני עברה למלון ותפסה את הטיסה הראשונה בחזרה לאוסטרליה.

תוך מספר שבועות היא השיגה עבודה טובה בבית מרקחת בפרברי פרת', שכרה דירה, רכשה מכונית... והפכה נחושה יותר ויותר להשאיר את מרסלו במקומו.

בעברה.

זה היה קשה, כשדמותו עלתה שוב ושוב בשעות היום וגדשה את חלומותיה בלילות.

בלתי אפשרי כשבחילות חוזרות הביאו אותה להתייעצות רפואית, שבה התגלתה העובדה שהייתה בהריון בן מספר שבועות.

זה נראה כל כך אירוני, בהתחשב ברצון הנואש שלה להעניק למרסלו ילד, שהאישור על קיומו של הריון הגיע כשהנישואים כבר היו הרוסים, והאפשרות של פירוק חוקי בהחלט סבירה.

ההחלטה לא לבשר למרסלו על אבהותו המתקרבת נמשכה לכל אורך ההריון, בהתחלה בגלל הפחד מהפלה אפשרית, ואחר כך כששאני הפכה אמהית כל כך האפשרות לשתף אותו לא נראתה מתאימה.

כאמצעי זהירות, היא טשטשה את עקבותיה, חזרה לשם המשפחה של אמה והבטיחה שכל דואר שיופנה אליה יגיע אליה במסלול פתלתל.

עכשיו, כמעט ארבע שנים אחרי שברחה ממדריד, החיים היו טובים. מסודרים, היא הוסיפה. היא הייתה הבעלים של דירה בבניין מגורים מודרני באפלקרוס, פרבר של פרת', ועבדה במשמרת קבועה מחמש ועד חצות בבית מרקחת לא רחוק מהבית. זה היה אידיאלי, בגלל שזה אפשר לה לבלות את היום עם ניקי, וגם לשלם לאנה, אלמנה חביבה בדירה סמוכה, כדי שתשמור על ניקי כל ערב.

"אני יכולה לקחת הביתה צמר גפן מתוק, כדי להתחלק עם אנה?"

ההבעה הרצינית של ניקי הייתה מלאכית.

"אני מבטיחה לצחצח שיניים אחר כך."

שאני פתחה את פיה כדי להציע בתור חטיף את המלון האורגני החתוך שהחזיקה במכל מיוחד בתרמילה, אבל שינתה את דעתה. "בסדר," ונמנעה מלהוסיף הסתייגויות. איך אפשר לבקר ביריד ולהימנע מצמר גפן מתוק?

פניה של ניקי הוארו בעונג. "אוהבת אותך, מאמי. את האימא הכי טובה."

שאני חיבקה את בתה. "אוהבת אותך, שדונת." היא צחקה והתכופפה לנשק את לחיה של ניקי. "צמר גפן מתוק, ואחר כך אנחנו ממהרות הביתה."

היא הרימה את ראשה... וקפאה בהלם כשמבטה נלכד בעיניהם של שני אנשים שחשבה שלא תראה שוב לעולם. קיוותה שלעולם לא תיתקל באף חבר במשפחת מרטינז.

מה היו הסיכויים לזה, כשהם חיו בקצוות שונים של העולם?

ולמה כאן, ביריד שעשועים על אדמות הפארק המקומי בפרברי פרת'?

האם ייתכן שהלב יפסיק לפעום? היא הייתה מוכנה להישבע שזה מה שקרה לה, לפני שהלב החיש שוב את מהלכו.

הזיהוי היה ברור, ואתו הידיעה שלא הייתה שום דרך להימנע מהמתרחש.

"שאני." הייתה השתהות קלה כשסנדרו מרטינז אירגן את פניו להבעה נימוסית.

סנטרה התרומם כשאחזה במבטו הבוחן של אחיו הצעיר של מרסלו, לפני שזה עבר אל ניקי והשתהה על פניה זמן ארוך מדי, ואז חזר אל עיניה של שאני.

"סנדרו." קרירות. נימוס. היא יכולה להתנהג ככה. "לואיזה," היא פנתה בנימוס לאישה הצעירה שלצדו.

היא הייתה חייבת להסתלק. עכשיו.

"מאמי?"

לא. מפיה של הילדה התמימה באה המלה שסילקה כל ספק למי ניקי השתייכה.

שאני ראתה את פיו של סאנדרו מצטמצם לקו החלטי. "בתך?"

לפני שיכלה לומר מלה, ניקי אמרה ברצינות – "שמי ניקי, ואני בת שלוש."

אוי, חמד, היא כמעט גנחה בקול רם. יש לך מושג מה עשית עכשיו?

ההאשמה הדוממת בעיניו הכהות של סנדרו הרתיעה אותה, ולא היה לה ספק שלו הייתה לבד הוא היה נוזף בה נמרצות.

קשרי משפחת מרטינז היו קרובים כל כך ששאני ידעה שלא היה צל של ספק שסנדרו לא ישמור על המפגש לעצמו.

היא בקושי התגברה על הרצון לאסוף את ניקי בזרועותיה ולברוח בריצה, לנסוע במהירות המרבית לביתה... ולארוז. לברוח לחוף המזרחי וללכת לאיבוד בעיר אחרת.

"האם תסלחו לי?" היא הצליחה לומר בקרירות. "אנחנו כבר מאחרות."

שאני הידקה את אחיזתה בידה של ניקי, ואז הסתובבה והכריחה את עצמה ללכת במראית עין של נורמליות לעבר היציאה, גבה ישר וראשה זקוף.

גאווה. היה לה הרבה מהמצרך הזה. והיא סירבה להציץ לאחור כשנבלעו בקהל.

נדמה היה לה שבטנה הפכה לכדור כאוב, ושהדם בוורידיה הפך לקרח, כשסגרה את רצועות מושב הילדים במושב האחורי של המכונית הקטנה שלה.

"שכחנו את הצמר גפן המתוק."

אוי, לעזאזל. "נקנה בדרך הביתה." הסופרמקרט מכר אותו בחבילות. היא התניעה את המכונית והתחילה לנהוג.

"זה לא יהיה אותו הדבר," ניקי אמרה בלי התמרמרות.

לא, זה לא יהיה. אוי, לעזאזל. לעזאזל. לו לא היו נשארות לסיבוב נוסף על הקרוסלה...

אבל זה מה שעשו. והיה מאוחר מדי להלקאות עצמיות.

שאני נסעה לכיוון דירתה ונכנסה למצב של טייס אוטומטי כשקילחה את ניקי והלבישה אותה לקראת השינה, הכינה את עצמה לעבודה ואז מסרה את בתה להשגחתה של אנה ונהגה אל בית המרקחת.

איכשהו היא הצליחה לעבור את הערב, לטפל במרשמים ולהציע עצה ללקוחות שהיו זקוקים לה.

מוטרדות, פחד, דאגה... התרכובת גרמה לה למתח, ועד שסגרה כבר התבטאה בכאב ראש מסמא.

זו הייתה הקלה להגיע אל המקלט של דירתה, להודות לאנה, לבדוק שניקי בסדר, ואז להתפשט ולהחליק למיטה.

אבל לא לזרועות השינה.

היא לא הייתה מסוגלת לסבול את המחשבה על התגובה של בעלה בנפרד לעובדה שיש לה ילדה... בתו.

האם היא תוכל להתעקש שניקי לא הייתה בתו של מרסלו?

צחוק חלול עלה ומת בגרונה.

כל מה שמרסלו היה צריך לעשות היה להתעקש על בדיקת אבהות וזה ינטרל כל גרסה אחרת.

ומה אחר כך?

צמרמורת עברה בגופה הרזה.

מרסלו היה אסטרטג חסר רחמים, והיו לו מספיק כוח וכסף על מנת להיפטר מכל אדם שחסם את דרכו.

שאני הייתה היוצאת מן הכלל.

והיא תוודא שכך המצב יימשך.

איש לא יורשה להפריד בינה ובין ניקי.

אף אחד.

ההחלטה הזו נשארה בראש מעיניה כשהתעוררה בבוקר, והתחזקה עם כל שעה שעברה. יחד עם מתח עצבני.

זה לא היה השאלה של אם, אלא מתי מרסלו יצור קשר. או בעצמו, או דרך ייצוג משפטי.

אולי למרסלו מרטינז לא אכפת ממנה. אבל ילדה, שהייתה ללא צל של ספק בתו, היא עניין אחר לחלוטין.

ומאחר שסנדרו היה מסוגל למסור לו את המיקום שלה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות למישהו בקליבר של מרסלו לגלות היכן היא חייתה ועבדה?

קלי קלות, ענה לה הקול הפנימי שלה.

וידע זה לא נעם לה. היא כמעט לא אכלה וכל שעת עירות שלה הוקדשה לניסיונות ניבוי של תסריטי פעולה אפשריים מצדו של מרסלו.

הצורך לוודא שאנה תנקוט זהירות מיוחדת כשניקי תהיה תחת השגחתה הביא לשאלה אחת בלבד מצדה.

"יש לך צרות עם רשויות החוק?"

אוי, אלוהים אדירים. "לא... לא, כמובן שלא," שאני ענתה.

"זה כל מה שאני צריכה לדעת."

אישה חד הורית ובתה... כמה קשה לעשות את החשבון ולהגיע למסקנה שמתקרב קרב על משמורת?

"תודה," היא אמרה, בהכרת תודה אמיתית.

כמה זמן ייקח למרסלו לתכנן את האסטרטגיה שלו ולהתחיל להניע אותה?

ימים מספר? שבוע?

בינתיים, היא הייתה צריכה להתייעץ עם עורך דין כדי לדעת את זכויותיה החוקיות בפירוט. היא הייתה מודעת לדברים הבסיסיים, והייתה מספיק חריפה כדי לדעת שמה שנראה כהגיוני וטבעי לא תמיד הספיק מבחינה חוקית.

היא גם התכוונה לתבוע גט.

בהתחשב בזה שיכלה להוכיח פירוד ארוך יותר מזה המחויב בחוק, זה יהיה רק עניין של זמן עד שפירוק הנישואים יהיה חוקי ומחייב.

ואז השאלה היחידה שתישאר פתוחה תהייה עניין המשמורת.

קור התפשט בגופה והתיישב בעצמותיה.

מרסלו לא יוכל להשיג משמורת... נכון?

אילו זכויות כבר יכולות להיות לו?

שאני עטפה את גופה בזרועותיה, מנסה לעצור את הרעידות.

מי שיהיה בקרוב בעלה לשעבר היה הבעלים של הון נרחב ועוצמה שיספיקו לנטרל כל מי שחוסם אותו מהשגת יעדיו.

המוח שלה התמלא בצעקה שקטה.

אם הוא יחליט שהוא רוצה את ניקי, הוא יהפוך שמים וארץ כדי להשיג אותה.

על גופתי המתה, היא החליטה.