ארצות הקור

ארצות הקור

את המעשה הבא מספרים אצלנו על אחד מבני משפחתנו המורחבת. ליתר דיוק, הפלג הבת ימי שלה, בחור צעיר בשם שׂרוּל, שמעולם לא נתבדל קודם לכן, לטוב או לרע. עובדות היסוד של אותו מקרה מעטות הן וברורות: נסיעתו לפריז לפגוש את חברתו וכיצד נמצא שם קפוא, בדירה נטושה, נטול רוח חיים כמעט (מוות קליני, כך זה הוגדר). מעבר לכך יכול כל אדם לחבר לעצמו את גרסתו שלו, אבל האם לא אלה פני הדברים תמיד? התעמקתי ככל יכולתי בפרשה הזו, הקדשתי לה מחשבה רבה, אף שוחחתי עם כל מי שהתיימר לדעת משהו בעניין, כולל אותה החברה. אל הבחור עצמו נמנעה ממני הגישה, למרבה הצער. לאחר אותה פרשה הוא נעלם מן העין. אומרים שהתגלגל לאחת הישיבות הירושלמיות המחזירות בתשובה מן הסוג החשוך והקנאי ביותר. שם הוא שרוי, סגור ומסוגר, ואין איש מבחוץ שיכול לבוא עמו במגע.

כשעלה שרול למטוס בנמל התעופה בן גוריון היה כבר חושך בחוץ. בפריז, מחוז־חפצו, עדיין אור. כפי שיקרה לעיתים, דווקא עם כניסתו פנימה, לבטן המטוס, החלה להתפוגג בו תחושת הדריכות והמתח שבגללה כמעט לא עצם עין בלילה שעבר. לא היתה זו טיסתו הראשונה לחוץ לארץ, אך היתה זו טיסתו הראשונה לבד. בתחילת הכיתה השביעית הוא נסע, עם כל תלמידי השכבה, למחנות ההשמדה בפולין. בסוף אותה שנה, אולי כאיזון, מכיוון שהוריו נחלקו לבני עדות מערב ומזרח, נסע עם הוריו לשבוע לתורכיה. רצועת חוף מבודדת אי־שם, מלון, קזינו, והמון ישראלים: רבים מהם נהגים בחברה שבה עבד אביו. זו היתה חופשת בטן־גב משעממת, שהאירוע החריג היחיד בה הוא גם זה שהעדיף לא לזכור: בשובו במפתיע עם אחותו הקטנה מן הבריכה, מצא את אביו ואמו לפותים ואחוזים זה בזה עד שברגע הראשון היה קשה להבחין מי הוא מה.

עיניה של אמו העירומה הלטושות לעברם.

הפרצוף של אביו, תאווה שהחמיצה, אדם וחוה מגורשים מגן העדן. הצעקה של אמו. השיחה המבולבלת שניהל איתו אביו אחר כך. על פי מה שהבין ממנה, הוא זה שאמור להסביר לאחותו מה שקרה.

״מזה נולדים ילדים?״ היא היתה מבודחת, הקטנה. אולי מפני שלא חידש לה כלום.

״כן, אבל...״ הוא הזיע, היה נורא חם, בית השחי גירד לו נורא.

״אז עוד מעט יהיה להם עוד אחד?״

״מה פתאום?! הם היו רק בהתחלה. חוץ מזה, תשכחי מזה, טוב?״

בשבועות האחרונים היה עסוק עד מעל הראש בהכנות לטיול הזה. מחיסונים נגד קדחת אפגנית ועד לתחתוני הצמר והגרביים החמים שדחפה אמו, למרות התנגדותו, לתרמיל שלו.

״אתה לא ראית את הטמפרטורות בפריז?!״

ואביו, אחרי שאמו תקעה בו מבט, הוסיף, כמי שכפאו שד:

״תיקח, תיקח, יקפאו לך שם הביצים. אני יודע מה שאני מדבר.״

פריז היתה רעיון של שרול לבדו. מהחברה שלו, שכבר חצי שנה מטיילת בין ניו־דלהי לסייגון, קיבל עוד ועוד גלויות ומכתבים. בכולם היה, בערך, אותו המסר: אחרי שתוארו כל פלאי המזרח והחוויה המהממת, כמעין ״לידה מחדש״, של המסע, הוזכרו עוד ועוד חבר'ה שהגיעו, או שנמצאים כבר בדרך, ורק הוא, ״הפדלאה״, מתעכב. אלא שצילומי הפולרויד הנלווים לא ממש משכו אותו בחבלי קסמם: רוחצת בגנגס עם המון הודים מעורטלים למחצה, עומדת עם עוד כמה חבר'ה, כל ה״בית״ על הגב, בפתחו של ערוץ הררי מרוצף שׂיחים כהים ומשהו דמוי מקדש מוזהב מזדקר ברקע.

רחוק מדי נראָה לו הכול וגם, משום מה, לא די זר ושונה ונהדר ביופי.

במטוס, אולי בזכות השתדלותו של אביו אצל סוכנת הנסיעות, או שסתם התמזל מזלו, נמצא יושב ליד החלון. המושב לידו נשאר ריק ואילו במושב השלישי, ליד המעבר, התיישב מישהו שלא הפסיק לקרוא. בהתחלה עיתונים, אחר כך ספר סיפורים של ג'ק לונדון. שרול, שכילד עדיין קרא פה ושם, זכר במעורפל סיפורים על כלבים ומסעות בשלג והתפלא מה לאיש מבוגר ולזה. למען האמת, גם בתיקו היה ספר, אבל מצב רוח לקרוא לא היה לו. במקום זה הוציא את מפת פריז וניסה למקד את אלומת האור הדקה מלמעלה אל הרחוב הקטן שבו הדירה אמורה להימצא. אותה דירת־חינם שבזכותה הוא פה. שהרי עם כל ההחלטות היפות שלו, אם אבא שלו לא היה מוצא את הקרוב־הרחוק הזה שלו, עם הדירה הפנויה הזו, מאיפה היה לשרול כסף לשהייה של שבועיים במלון בפריז? רק ככה הצליח לשכנע לבסוף את החברה שלו להסכים לרעיון המטורף שייפגשו, בתור התחלה, בפריז ולא בהימלאיה, כשהיא בהודו, במרחק של קפיצה קטנה לשם. בכלל, בעניינים הללו הוריו היו תמיד יותר מבסדר, אף פעם לא שמו מכשול לפניו. לצבא, ליחידה קרבית מאוד, הם חתמו. הידיים רעדו להם, אבל הם חתמו. אפילו לנסיעה הזו: הימלאיה, מונגוליה, וייטנאם, קזחסטן, ״מהעולם הזה עד לעולם הבא ובחזרה״, כמו שקראו לזה באיזו תוכנית טיולים מטומטמת בטלוויזיה, הם לא אמרו לא! ספק אם זה היה עוזר להם, אבל בתור בן יחיד, אחרי מה שקרה לאחותו, הם בכל זאת יכלו לנסות. ולוּ רק כדי לא להישאר זוג הורים לבד בבית הריק. היחידה שבאמת התנגדה היתה סבתא שלו, אימו של אביו. הם היו באמצע מסיבת פרידה שעשתה לו המשפחה בבית קפה בטיילת, מול הים, בהפתעה כמובן. יום שבת, כמעט ערב, רשמית כבר חורף, אבל עוד די חם. הוריו הודיעו לו שיש להם ״דיבור רציני״ איתו — אביו, לפעמים, אוהב לשחק אותה סלנג — אבל סירבו בתוקף לרמוז לו במה המדובר. הוא היה בטוח שהם עומדים להטיל וטו על כל המסע. במקום זה, לפתע פתאום... הוא אפילו לא חשד: החברים, הקרובים, החמולה כולה, כמו איזה סדר פסח שיצא משליטה. המלצרים, בשורה חגיגית, עם מגשים וזיקוקים וחזיזים. בראש, עובדת אלילים זרה — כמו שכינתה אותה המחנכת שלו לשעבר, שאפילו היא היתה שם, לשונה אדומה מארטיק — גאנאית מגולפת דק בתוך צווארון־מלצריות לבן חונק, שבאמת התרגשה נורא, דמעות נצצו בעיניה, כאילו זו החגיגה שלה. ״Happy birthday to Srool,״ הם שרו במקהלה, אף שעד ליום ההולדת שלו נשאר אז למעלה מחודש, שהרי במועד האמיתי כבר יהיה מחוץ לטווח השגתם. בקושי שכנע אותם לא להרים אותו באוויר, מול כל האנשים סביב, כמניין שנותיו, אלא להסתפק בפעם אחת, ל״שנה הבאה״. על זה אביו בשום אופן לא היה מוכן לוותר. הוא והחברים הבריונים שלו זרקו אותו הכי גבוה שיכלו. מעלה־מעלה מונף הכיסא בזווית משוגעת כמו לונה פארק. תחילה הפנים הזורחות מתחתיו, פעורות כמו בצווחה, ושולחנות זלילה מקצה אל קצה ובני האדם ציבורים־ציבורים, אחר כך בתים מעוקמים קלופי סיד, תריסולים פתוחים לרווחה, שואפים אוויר כמו פיות דג מתנשף, נחנק על החול, ולבסוף אהבתו הגדולה, הים: צהבהב, דלוח, מרוּשת סמרטוטי אצות מדוזיות ירוקות, ענקיות, שׂרוכות על גליו כגידים הבולטים על רגלי אמו לאחרונה.

ואז, כשהם הורידו אותו, הוא אמר בשקט, אבל נחרצות:

״אני נוסע לפריז.״

מיד היו שאלות ומענות והוא הבהיר: תחילה פריז, אחר כך כל השאר. החבר'ה אמרו שפריז תחכה לו לפנסיה. אחד, שאחיו נעלם כבר פעמיים באמזונס, שאל את שרול: ״מה קרה לך, אחי?!״ וגם הכינוי ״הומו״ ריחף באוויר, ברוח טובה. מכיוון ששרול ידוע כבחור טוב אך עקשן גדול, הניחו לו עד מהרה. רק סבתא שלו, כשהיה לרגע שקט, הזדקפה מלוא קומתה הנמוכה ואמרה: ״אסור ששרול ייסע מפה. סבא בא אלי בחלום ואמר שאסור, שייצמד לפה.״

״מה ייצמד? מי ייצמד?״ אמר, בחוסר סבלנות מופגן, אבא שלו.

״ייצמד לפה!״ התעקשה סבתא, דור חמישי בארץ. ״הוא נראָה רציני כמו שלא נראה אף פעם בחיים. והאגרוף שלו היה קמוץ וחול ניגר ממנו בין האצבעות, כמו ממסננת, והחול הצטבר לו בערמה על כף הרגל וקבר אותה. רק השתחררת, שרוליק, עוד תבואנה נסיעות, תישאר פה.״

המושב האמצעי נשאר פנוי עד לרגע האחרון. אז הגיעה, בלוויית דיילת בעלת שׂיער בהיר אסוף, ילדה צעירה, בת שתים־עשרה לכל היותר. טבעי היה ששרול ייזכר מיד באחותו, אשר לצדה ישב במטוס בדרך לתורכיה ובחזרה. בערך באותו הגיל הן היו אז, למרות שזו יותר קטנה ורצינית ומכונסת בעצמה. מטביעה את שפתיה וסנטרה בתוך תיק הנסיעות הגדוש שלה כמו בזכר זכרו של דוּבּי קדום. לקראת ההמראה, כשהתקשתה להסתדר עם חגורת הבטיחות, רצה לסייע לה, כמו שהיה מושיט עזרה לאחותו. אבל הילדה הזו התגברה על הבעיה בכוחות עצמה והידקה את החגורה, עד כדי הגזמה, סביב המותניים הדקים שלה. מחשבותיו של שרול פנו אז, אני מניח, באותה פשטות קיצונית שהראש שלנו לעיתים עובד, אל החגורה שאחותו לא חגרה, שנה בדיוק לאחר אותה טיסה, במושב האחורי של הדייהטסו. Total loss,״״ אמרו בחברת הביטוח. ההורים, שישבו חגורים היטב מקָדימה, כמעט לא נפגעו.

באופן לא מפתיע הנוכחות של ילדה צעירה לצדו לא רק ביגרה אותו אלא אף הקלה עליו את המתח של הטיסה. עזרה לאחֵר תמיד מפחיתה מן הלחץ שבו אתה עצמך נמצא. עד כמה שלא היתה עצמאית ומסוגרת, גאה מלבקש עזרה, פה ושם נזקקה לעצה — למשל, למחות את זוויות פיה משאריות סלט האבוקדו, או לא להשאיר את התיק עם הארנק שלה גלוי על המושב כשהלכה, מאוחר יותר, לעשות פיפי. כמעט מאליו הוביל הדבר לחילופי משפטים קצרים ביניהם. הוא על המסעות העצומים המחכים לו, לאחר פריז, ברחבי אסיה הרחוקה. היא על מאמן ההתעמלות שלה שמחכה לה בנמל התעופה ועל התחרות בהתעמלות אומנותית שצפויה לה בסוף החודש בגרנוֹבּל. שפתיה הילדותיות שרבטו את השם הזה בטון חגיגי מעט שהפיל על שניהם שתיקה. בינתיים, הדיילת עם השיער האסוף והעורף המגולח הגיעה לבדוק מה שלום הילדה. גם את שרול מדדה במבט קצר והלכה כלעומת שבאה. שרול לא יכול היה שלא לחשוב על החברה שלו, שאותה לא ראה כבר למעלה מחצי שנה.

עם הנחיתה, הפנים של הילדה הרצינו מאוד. גם אצלו גברה הדריכות, אבל עליו לא ראו. צעדיהם, שתואמו כמעט מאליהם, הובילו אותם יחדיו אל כבש המטוס. שם עמדה הדיילת בהירת השיער ואמרה: ״אז זה בסדר?״ והביטה בו לא פחות מאשר בה, כאילו היא מעבירה אליו את הפיקוד.

לא שהיה הרבה מה לעשות בנידון. הוא ניסה לפענח את השלטים והוראות הדרך ובעיקר נסחב איתה בעקבות זרם הנוסעים. בהגיעם לביקורת הדרכונים ניצבו יחד מול השוטר הצרפתי בתאו. זה הביט מוטרד בילדה הצעירה, דפדף שוב ושוב בדרכונים הזרים זה לזה, ניסה לתחקר אותם בצרפתית ודיבר עם מישהו בטלפון. בסוף הצביע על הילדה שנלחצה עכשיו קרוב כל כך לשרול, עד שיכול היה לחוש את הרטט הנפחד של הגוף שלה, כמו גור צבאים מבוהל, עד שגם הוא מצדו החוויר. גם אנשים ישרים נכנסים למתח לפני בדיקה במכונת אמת, כמו היו שותפים לפשע שספק אם בוצע. ״Is she with you?״ שאל השוטר. שעל כך נטל שרול את ידה, ובקול חנוק מעט אמר: ״Oui.״

הקור בחוץ היה מהמם. דצמבר האכזר מכולם, הכריזו בצרפתית כותרות העיתונים לכל מי שידע לקוראם. גם באולם המחומם אפשר היה לחוש משהו מן הצפוי בחוץ ושרול, לגמרי לבד עכשיו, שלף מהמזוודה שלו מעיל־רוח גדול ולבש אותו כהכנה לבאות. זה כמובן לא היה מספיק, אבל בטרם ננוד לו נזכור כי בהגיעך מחורף ישראלי, שעוד בקושי התחיל, בגרביים דקים, גופייה קצרה ושרוולים מופשלים למחצה, אתה לא עובר בבת־אחת למערכת הלבוש החמה, המלאה, שהקור המקפיא כאן דרש. זאת למרות שבתרמילים שלו, באופן עקרוני, היה לו כל מה שנחוץ.

בהנחיות ששלח הקרוב־הרחוק של אביו על מקומה של הדירה והדרך להגיע אליה — הוא עצמו לא התעתד לשהות באותה תקופה בפריז — ההנחה המובנת מאליה היתה ששרול ייקח מונית מנמל התעופה. שרול, שכבר מהארץ ברר באיזה סכום מדובר, החליט שזה לא בא בחשבון. עכשיו, בחושך, בקור העז, כשהתרמיל הענקי על גבו, נראֶה היה שהקרוב־הרחוק בכל זאת צדק. הזרם המוצק של הנוסעים נפוץ איש־איש לנפשו. אורַן המהבהב של המוניות שגלשו בתזמון מדויק מול הקילוח הדקיק שנותר נראה כפתרון המעשי היחידי.

רק שתיים־שלוש דקות המתין שרול לתורו וכבר הכחיל קצה אפו וכפות רגליו צרבו מקור כמו אחרי ליל שמירה ארוך בגולן. כשנכנס למונית הדחוסה והחמימה מישש קודם כול את הכסף בתוך החגורה. אחר כך מסר לנהג את הפתק שבו הכתובת הרשומה ונשען בנוח לאחור, כמו העביר בכך את כל חששותיו ודאגותיו לנהג. הלה אכן נראה קצת מוטרד משם הרחוב הזעיר שלא הכיר והתעלם לגמרי מהמלמול החוזר של שרול: ״סוּלפּיס סוּלפּיס.״ שם הכיכר הסמוכה לרחוב המבוקש, שבידח את דעתם של החבר'ה של שרול בגלל הדמיון הצלילי לשמה של מחלת־מין ידועה. בכל צומת מרומזר עיין הנהג בריכוז במפת הרחובות שלו ופניו, שנצבעו מן הסתם בצבעיו האדומים של הרמזור, לבשו ארשת של חומרה. שרול, שתפס לפתע איזה נתח רציני נוגסים הקשיים והדאגות הקטנים והגדולים הללו מהחיים בכלל וממסע כזה בפרט, תמהּ איך החברה שלו מסתדרת עם כל זה ונורא רצה אותה כבר לידו.

בינתיים הגיעה המונית מן הפרוורים לתוך פריז המוארת־החשוכה חליפות שהחלה להבזיק מראותיה לפניו: כנסייה, שדרות עצים מלכותיים, בתי ארמונות, לא היה לו שום שם אחר בשביל זה. כמו הילד שהוא בסך הכול היה — חצי שנה אחרי צבא — הוא צבט את עצמו ואמר: ״פָּרִי פָּרִי זה לא בת ים.״ מגלגל את השם הזה, המהלך קסם, על לשונו כמו שאמרו לו שצריך, בלי הסיומת העברית בסוף. יפה וזר, יפה וזר להפליא היה הכול מסביב, וצמרמורת של תענוג וציפייה דאוגה חרשה את לבו.

אם משום שחסך מעצמו את ההתפתלות בין הסמטאות הצרות או נרתע מן החפירות בכביש הסמוך, הנהג לא הוריד אותו ברחוב עצמו אלא הצביע עליו מן הצד השני של הכיכר. שרול הוציא מחגורת הכסף שלו שטר שנראָה מתאים, ואחרי שבחן אותו היטב באור הקלוש מסרוֹ לנהג. מבית הקפה הקרוב הגיח כבר זוג אחד, מחותל היטב בפרוותיו, אל המונית הפנויה. שאר באֵי המקום התבוננו בו מאחורי שמשת הזכוכית הכסופה, הבורקת, המוגפת היטב שלהם. שרול חש מבוכה מסוימת, כאילו אינו אלא מתחזה. מונית המותרות הזו לא הלכה ממש טוב עם תרמיל הנוודים המגושם שהעמיס עכשיו על גבו, רצועותיו הארוכות, המשופשפות, מידלדלות סביבו בלכתו. הכנסייה הענקית משמאלו, הכיכר הרחבה, ההדורה, המזרקה, ארבעת הפסלים נשואי הפנים, מחר יברר מי הם, כולם העצימו ביציבות המוצקה, האדישה שלהם את הרוח הקרה שחפרה בתוך בשרו, שהספיק להתחמם קצת בנסיעה, ועכשיו כמהּ לחלל אטום נוסף, קורת־גג סגורה ומגוֹננת. בינתיים נכנס לטווח מבטם של שני הבחורים הזרוקים על הספסל מולו, עטופים בשמיכות מרוטות, כאילו הם בתחנה המרכזית של תל אביב. אחד מהם, עם זקן דליל, סמור ומזוהם, פניו צרובות קור, חיכה בסבלנות ששרול יתקרב. שרול לא יכול היה להימנע מכך אלא בעיקוף גלוי מאוד לעין. אז קיפץ מן הספסל בגמישות קופית, הזדקף למולו וביקש באנגלית כמה דולרים ל״אחים שלך״. מכיוון שראו אותו משלם למונית ולמדו משהו על משאביו הכספיים, לא נותר לו אלא לומר: ״לא מבין״ בעברית ולעשות פרצוף הכי מבולבל ונבוך שיכול היה. מיד קיבל אותה בקשה בצרפתית ובעוד שתי שפות לא מזוהות. כשגם על כך לא הגיב שרול, צעק השני, צנוף כנחש על הארץ, מאחורי חומת צרורותיהם ותרמיליהם, מסתור דל מן הרוח, בשיניים נוקשות במופגן, את מה שנשמע כ — Best and final שלהם — שרול, עם הבית שגדל בו, לא היה לגמרי זר לעולם המסחר ומונחיו — ״One buck! One buck, man!" על כך ממלמל שרול דבר־מה בשפתו ומול הבחור שנעמד בדרכו המשיך ללכת, התרמיל על גבו, כמו טנק כבד שגם אם באמת ובתמים רוצה, לא יכול לעצור ולפתוח לרווחה את מדפיו בשביל כל פליט מסכן, לך תדע מה יקרה אז. שומע את הקריאה הלא מזוהה — קללה, או איום, שנשלחה לעברו מאחור, ואחר כך את הבקבוק שהתגלגל והתנפץ, כמו טיל, שני מטרים לפניו.

בילדותו, כשהיה אביו מסיע אותו למקום כלשהו, היה תמיד ממתין עוד רגע קט אחרי ששרול נכנס ונעלם מעיניו, כדי להיות בטוח, בטרם יעזוב, שמאום לא השתבש ואין נזקקים לו עוד. עד שהפך אצל בנו לטבע שני ההרגל לחזור ולהעיף את המבט האחרון הזה לאחור. הרף־עין כה חטוף עד שאינך מבחין עוד אלא בצדודית המוכּרת של אביך, ממתין שם בשקט, לא מניד עפעף, למראה הופעתו המחודשת של בנו אשר למעשה, ממש כמוהו, כבר איננו פה. כשהדף את הדלת מלפניו, בסיומו של מסע מפרך על המדרגות התלולות עם המשא על הגב, שנייה לפני כניסתו לדירת הגג הממתינה לו, עוד השתהה שרול והביט אחורה אל גרם חדר המדרגות המצוחצח, המואר והדומם בשעה מאוחרת זו של לילה. בעיר נוכרייה זו הדמות המוכּרת היחידה העשויה להתגלות מאחרי גבו אינה אלא זו של חברתו, הצפויה להגיע עם שחר לאותו מקום עצמו. כך שההצצה החטופה לאחור, חטופה מדי כפי שהסתבר בהמשך, נועדה לא רק להבטיח למי שלא אמוּר היה להיות שם שעד עתה הכול עבר חלָק, אלא אף להשתבח בכך. אולי משום ששרול לא נתברך, עקב תנאי חייו ונסיבותיהם, באופטימיות המאפיינת את בני הנעורים. הקרוב־הרחוק אמנם שלח לו, לצד מפתח, הנחיות מדויקות באשר לאופן כניסתו לדירה, אבל בחיים מספיקה לפעמים שגגה קטנה אחת, הֶסט של סִפרה אחת בצופן המקשים בכניסה לבניין, כדי שאפילו התוכנית הטובה ביותר תיכשל. או, כפי שכבר קרה לו פעם, שהמפתח שקיבלת, כמה שלא תתעקש איתו, בשום אופן לא פותח בשבילך את מנעולו המיועד. עד אשר בעליו, שנזעק לבוא, בסיבוב קצר אחד, עם הדחיקה הנחרצת הנכונה, פותח את הדלת לרווחה.

הפתעה מסוימת ציפתה לו בדירה עצמה. הוא ידע שהדירה אמורה להיות ריקה, מפונה מרהיטיה, מוכנה לשיפוץ והשכרה, אבל לא במידה המוחלטת הזו — חלל גדול, עצום, חדרים ללא כלי וחפץ ועצם, קירות־לבנים, גג־עץ, חשמל פועל, מים, כיורים, בחדר הרחצה אמבט הרוס למחצה ומלבד זה: ריקנות מוחלטת, דממה קפואה. החימום לא פעל, אף על פי שמים חמים, הוא ניסה — הללויה — יש! שהרי הקור כשלעצמו לא הפחיד אותו. ראשית שמט את תרמילו על הארץ, נבהל מן ההד החלול של החבטה שיזעיק עליו שכנים נרגזים, הקרוב־הרחוק הורה מפורשות לא להטריד את השכנים ואף להישמר מפניהם משום שמן הבחינה הרשמית הדירה הזו נשארת ריקה! אחר כך פרשׂ שמיכה ועליה, בחרדת קודש, שק־שינה צמר־עזים הכי משובח, מתנת דודה של אמא שלו, דודה יולי, הכבשה הכי שחורה של המשפחה. היא עצמה קיבלה זאת בירושה מאחיה, שגר עד יומו האחרון עם אחותו הרווקה באותה דירה, מנסה לשחזר את היצירה הענקית שכתב במחנות בסיביר באותיות זעירות משני הצדדים של כתריסר ריבועי בד־כיס נרקבים שעמיתיו תלשו מבגדיהם תמורת מנות ממזונו המִצער. עצם הישרדותו, למרות זאת, בקור ובתלאות ההם, שהפילו אחרים כזבובים, נחשבה במשפחה פלא לא מוסבר. אם אין לתלות זאת ביצירה הבלתי מפוענחת עצמה ששמרה עליו כשם ששמר הוא עליה. ״תיסע,״ פקדה עליו הדודה יולי כשנפל עליו בשעתו רגע של היסוס, והטילה את שק־השינה לעברו. קולה רעם שבעתיים לנוכח השתיקה המופגנת של אמו: ״פושעים קטנים בבית־סוהר נהיים גדולים. יהודים ביחד — חולירע.״ ובטון מרוכך יותר הוסיפה את ההסבר הבא: ״שמע, ישרוליק, כשאמא שוטפת את הבית אתה לא מסתובב לה בין הרגליים, נכון? אז מה יש לך לחפש פה?! מילואים? גנבים? בלגן? בושה וחרפה! סדום ועמורה המדינה הזאת! תחזור כשיעשו פה סדר, כשיגמרו להרוג אחד את השני, כשיהיה פה נקי.״

על שק־שינה זה הפרושׂ היטב עמד עכשיו שרול בגרביו, התבונן על המרחב הגדול, הריק והצונן מסביבו, והרגשה של שמחה וגאווה פקדה אותו. סוף־סוף ממלכה משלו. בבוקר תצטרף אליו גם המלכה. המטוס שלה מניו־דלהי אמור לנחות מתי שהוא בשעות הקרובות ביותר. עם כל הבדלי השעונים, לך תחשב במדויק. מצוידת במפתח משוכפל — אסור שהקרוב־הרחוק ידע — היא אמורה להגיע ולהיכנס בדלת הזו למולו. כאן עצר. כבר ימים רבים עצר כאן מחשש שאם ייתן למחשבותיו דרור ייסחף ויקרוס תחת כובדה של ההשתוקקות הזו שרבצה וחנקה לו את הגוף והנשמה. פשט מכנסיים וחולצה ובבגדיו התחתונים עוד השתהה רגע כמתגרה בקור החודרני. אז זינק לתוך שק־השינה ונתן לחום, שאחרי הכול נבע מגופו שלו, למלא אט־אט את החלל שבינו לבין צמר העזים המשובח.

בלילה האחרון כמעט לא עצם עין, אבל אם חשב שרול שהשינה תפקוד אותו במהרה, טעה. השקט שלא היה רגיל בו, המקום הזר, האור שהשאיר בחדר הרחצה, כל אלה הדירו שינה מעיניו. לאחר שהתהפך פעמים רבות בתוך השק, נעשה המגע המלטף של צמר העזים מעיק וגופו הלך ונשטף זיעה. שרול זכר שלא התרחץ, כנהוג אצלו, לפני השינה. בנוסף, כל רגע עשויה חברתו להיכנס, ואין לדעת כיצד בדיוק עשויים הדברים להתפתח. כדאי שיהיה מוכן מכל בחינה. שלח ראשו החוצה כמגשש, כשבלול זה מתוך קליפתו, ולמרות קבלת הפנים המקפיאה נחלץ בזריזות מתוך השק החם, פשט את הטי־שירט ואת תחתוניו ועמד רגע כך אפוף צינה, מאריך רוחו בכוונה כמתנצח עם מי או מה. לקח מן התרמיל סבון, שמפו ומגבת, וזינק לחדר הרחצה. שם גילה שאם את הסבונייה ומכל השמפו הוא יכול להטיל לאמבט, את המגבת אין איפה להניח בלי לטנפה. שום וו או מתלה לרפואה. אפילו הכיור היה ירוק מחלודה. מחר נעשה כאן סדר, הבטיח לעצמו. פתח את המים החמים שיתחילו כבר לרוץ, העיף את המגבת מן הפתח עד שק־השינה, שתחכה לו שם, סגר את הדלת לשמור על החום, גם אם לא נטרקה הרמטית, וזינק אל האמבט מפני שכבר נעשה לו ממש קר. הרעיף על גופו קילוח ראשון של מים לוהטים, ממש באותה השעה שבחוץ כבר החלו פתיתי שלג רכים צונחים ויורדים בהמוניהם על העיר היְשֵׁנה.

חמים ונעימים ככל שהיו המים, הרחצה לא היתה הכי נוחה. מקלחת קבועה בקיר לא היתה ואת מקלחת־היד, המזלף דמוי־הטלפון, חייב היית להחזיק בידך אם רצית שאמנם תצלוף במדויק אל גופך. חלק מחוריה היו סתומים באבק ובלכלוך והזרם היה חלש מדי אל מול הקור העז. הוא ניסה להבריג את ראש המזלף החוצה, אבל הוא היה כה חלוד, והצינור הקצר שהוביל אליו היה כה רעוע, עד שברור היה שאם יתעקש יתפרק עליו כל העניין. לחברה שלו יש ודאי סיכה, עודד את עצמו. בכלל, מחר הם יתלבשו פה כהוגן על הבית, יצחצחו, יבריקו, יקשטו, יתקנו מה שאפשר, יאלתרו לאמבט הפגום מגוֹף מתאים, לסתום את החור שבקרקעיתו, ולעשותו אמבטיה של ממש. למרות כל זאת, בשעה שחפף את שׂערו וקרצף במרץ את גופו, כבר פיזם לעצמו נעימה אהובה, וטווה לו, מן הסתם, את חלומות הנעורים שלו.

אחרי שסגר את הברז קיפץ בצורה מגוחכת בתוך האמבט, להשיר מעליו כמה טיפות שרק יוכל, ואז — רטוב עדיין כהוגן ומקלל את עצמו על שלא השאיר כאן את המגבת ולוּ גם על הרצפה — יצא מחדר הרחצה הקפוא־למחצה אל הדירה הקפואה עוד יותר.

אם יכולה היתה בכלל להיות ריקנות מוחלטת יותר מזו הקודמת, היתה זו הריקנות שקידמה את פניו עתה. נדמה היה לו שחדרי לבו רוקנו, שאגרוף קפוא ניחת בפרצופו. כן, זו היתה התחושה, משום שבהבזק מהיר שפוקד אותך במקרים שכאלה, נזכר איך הלך לתרום דם, עוד לפני הצבא, בסניף מגן דוד אדום הסמוך, בשביל הניתוח של סבא. השכיבו אותו על מיטה גבוהה, האחות הנמוכה צחקה איתו כשתקעה את המחט, ״נוציא ממך את כל הדם, בחורצ'יק,״ אמרה. הוא היה רציני, קודר, הסתכל בשקית התופחת, המאדימה, התלויה מעליו וחשב על הדם שלו שיזרום עוד מעט בעורקים הצמוקים של סבא. כשגמר, ירד מן המיטה והתמתח מלוא קומתו. לפתע פקדה אותו סחרחורת חריפה, פניו הלבינו, האחות הקטנה ממולו בבגדיה הצחורים התחילה להשחיר והוא התחיל לגלוש אט־אט אל הרצפה. זו לא היתה תחושה בלתי נעימה, כאילו מסרת מרצונך את נשמתך לבוראך. אבל הנפילה הזו מעולם לא הושלמה. במהירות מסחררת שלחה האחות ידה אל פתחת חגורתה, שלפה אקדח גדול והחטיפה לו ישר בפרצוף זרזיף כזה של מים קפואים שבבת־אחת נשמתו נעתקה, וכמו הוטח מעלה לאחור נעמד על רגליו, משתנק, מתנשף, אבל במלוא חושיו.

כל חפציו, בלי יוצא מן הכלל, נעלמו. התרמיל נעלם, שק השינה נעלם, החגורה עם הכסף והתעודות נעלמה, המעיל, המכנסיים, החולצה, התחתונים והגופייה, הגרביים, הנעליים, אפילו זו שהושלכה אל הפינה. ריק־ריק־ריק היה הכול מקצה החדר עד קצהו. מתחת לרגליו התחילה להיקוות שלולית קטנה, המגבת נעלמה, אפילו הקור נעלם — חם היה לו, פניו הלחות נשטפו זיעה חמה. הייתכן שהתבלבל בחדר שבו התמקם והשאיר את חפציו? או שהחפצים, באופן לא מוסבר, נעו והתפזרו בבית מכוח עצמם? האם פקדה פתאום את המקום, כשעמד מתחת למקלחת, סופה או סערה?

הוא פרץ בריצה מחדר לחדר. חדרים ללא שם, בהיעדר אות וחפץ שיעיד על זהותם. שום זֵכר לא נמצא. כשחזר בצעד כושל אל מה שהיה חדר השינה שלו, לב הממלכה, הקוטב אשר בו נעץ את דגלו השדוד, נדמה היה לו שמצא את התשובה: החלון הסגור מקודם היה עכשיו פתוח למחצה. ודאי שנפל קורבן לפריצה, אולי דרך הגג מעל. ניסה לשרבב את ראשו להבחין במה שהוא מעקבותיה של הזדוניוּת העלומה. במקום זאת הממו אותו, מעבר לשִפעת הגגות המשחירים והמבצר החשוך של הכנסייה, אשכולות אורותיה הנהדרים של העיר, תלויים בהישג יד מסביבו. אבל אז נשַב אליו מבחוץ הבל קור עז כזה שבבת־אחת כמו קָץ גופו המעונה, הקפוא, בגחמותיה של הנפש הרותחת. הוא סגר את החלון ושב להתרוצץ בבית, עיניו תרות בפראות אחר אריג כל שהוא, סמרטוט, פיסת בד, וילון שכוח, עיתון נושן. משהו לחמם, לכסות, להספיג את טיפות המים הקופאות על גופו. לשווא: אבן, ברזל ועץ, קירות חשופים.

כאן שבה אליו הבּינה. הוא נסוג במהירות אל חדר הרחצה שעוד עמדה בו מעט מחמימותו היחסית הקודמת ובמידת האפשר סגר את הדלת — מסגרת העץ היתה מעוקמת. רגע עמד כך, גופו המרעיד, הסמור, מכורבל ומחובק בזרועותיו שלו. הוא כבר ידע מה עליו לעשות אך כמו מיאן, כמו התקומם בו משהו כנגד הצורך הבלתי טבעי הזה של איש צעיר לוותר, לנוע, לא קדימה אלא לאחור.

ברגע הראשון כמו נתנו המים החמים, מגעם הלוהט, תשובה ניצחת למיאון הזה. גופו מוכה הקור נמתח והתפתל לקבל עוד ועוד מהקילוח היוקד, הממוֹסס, המענג הזה שבשקיפותו הדקה חצץ בינו לבין הכפור מסביב. כל מה שמלבושיו, חפציו, כספו ותעודותיו לא יכלו עוד לספק.

אבל מהר מאוד התגלו, עכשיו ביתר שׂאת, מגבלותיה החמורות של המקלחת הכפויה הזו. הקילוח הדליל של המים לא כיסה את צורכי הגוף כולו אל מול הקור המתעצם. כמו נצרכת לסרוק באלומת פנס דקה את חללה של מערה עצומה, חשוכה, שנמר טורף עומד לזנק כל רגע מאחת מפינותיה. בשעה שמיקד את הזרם הדל בגב הצטננה מיד בטנו, וכשהזליף על בטנו, הרעידו ישבנוֹ וכתפיו. כך נאלץ להניע כל הזמן את מקלחת־היד מפיסת גוף אחת למשנהָ בהתאם לסדר כזה או אחר. בהתחלה, לפי עוצמת תביעתם האנוכית של איבריו השונים, אחר כך בהתאם לאסטרטגיות פעולה שקולות ואחראיות יותר: איתור הנקודה בעורף ובצוואר שממנה המים מתנקזים באופן האופטימלי אל רוב איברי הגוף; המרת הקפיצה החפוזה מאזור לאזור בהתמקדות מספקת בכל אחד מהם, כדי שישיג מכך רווח ממשי, למרות סבלם של האיברים הנטושים בינתיים. גם חלוקת הזמן השוויונית כשלעצמה התחלפה אחר כך, מהרגע שהגדיר לעצמו כי עליו המלאכה לעשותה, בהעדפה של קצת מן האיברים על האחרים, עד כדי ויתור מראש, כואב ככל שיהיה, על מה שאינו ממש חיוני. האוזניים לדוגמה.

וכאן צצה, מהר מאוד, הבעיה השנייה. מכיוון שאי אפשר היה לקשור, או לקבּע, את מקלחת־היד למקומה, נאלץ להחזיקה בידו מעליו ולהניעה הנה והנה לפי הצורך. פעולה זו, קלה ופשוטה ככל שתהיה לכאורה, נעשתה קשה ומעייפת יותר ויותר ככל שהתמשכה המקלחת. גם אם החליף כל פעם את היד העושה במלאכה והעניק לה מיד שטיפה חמה. באשר היד המחממת את השאר היא הראשונה לקפוא בעצמה.

קשה לדעת מתי, אם בכלל, התחיל שרול לחשוב במונחים של הישרדות. מתי, אם בכלל, החליפה את אי־הנוחות, את הסבל שנגרם לו, החרדה שיקפא. תחילה הסב לו את עיקר הדאגה מצבו הבּיש, חסר־כול בעיר הזרה. ואילו האופן שבו נכלא כאן ברדיוס המצומצם של אלומת החום ממעל, מביך ככל שיהיה, רחוק היה עדיין מלהעביר בו תחושה ממשית של סכנה. אחרי הכול, הוא מצוי בלב עיר הומה, אם גם שקועה בשינה עמוקה. חוץ מזה, חברתו אמורה להגיע, לכל המאוחר, עד השחר. שעון כבר אין לו ותחושת הזמן אבדה לו, אבל החושך מסביב, ככל שיכול היה להתרשם, היה מוחלט, שתיים־שלוש בלילה לפחות. מתיש ככל שיהיה המאבק הזה נגד הקור, די לו שישמור על עצמו כמה שעות מפני קפיאה גמורה וכבר ימצא לו מפלט בחיקה.

מובן שיכול היה לצאת מיד ולהזעיק עזרה. ולמעשה, במבט לאחור, אולי זה היה צריך לעשות. אבל הדבר לא היה פשוט כמו שעושה רושם. להחליף את הביטחון החלקי שהיה מצוי בו — במה, בעצם? לרוץ יחף ועירום ברחובות החשוכים והשוממים עד שימצא עזרה? האם לא יצמיתוֹ הקור קודם? ולאחר שימצא, איך יסביר את עצמו מבלי להעטות על עצמו כלימה? צרפתית אינו יודע, ולעניין כה סבוך ומוקשה ספק אם אפילו האנגלית שלו תספיק. הוא ראה את עצמו נתקל באישה זרה, היא נסה מפניו והוא רודף אחריה, מנסה להסביר, להרגיע, לתלוש בייאושו פיסה מלבושה, להיצמד אליה מפני הקור הנורא, להגיע אל חום בשרה, כשהיא דוחפת והולמת והודפת אותו חזרה. בארץ, תחת שמים פתוחים, דירות וחצרות מגובבות זו על זו, מיד היה מחפש איזה חבל כביסה, תולש מכאן ומכאן וצ'יק־צ'ק גומר עניין, אבל בעיר הזו, מחוץ למלוּנת החום באמבט שלו, אין הוא אלא כלב שוטה.

היו, כמובן, השכנים — צרפתים זרים, חסרי שם ופרצוף, מדוע לא פנה אליהם? כמה זמן יצטרך לחבוט ולצלצל בדלת המוגפת שלהם, כדי להוציא אותם מגדפים מן המיטה החמה? איך יציצו אליו מבעד לחריר, מתקשים להאמין למראה עיניהם. ״ז'קלין, ז'אק, בואו לראות. יהודי עזוב, מופקר. לא, אל תפתחו את הדלת, משטרה.״ עד שזו תגיע... צמרמורת של קור ובושה תקפה אותו למחשבה. האם יכול היה לדעת שבמקריות מופלאה דווקא שם, בסן־סוּלפּיס, מעבר לפינה, יש תחנת ז'נדרמריה. האם חשב על האפשרות לחזור למקלחת עד שתבוא המשטרה? או שחשש פן לא ימצאוהו שם? ומלבד זאת, אמר לעצמו, אם תגיע משטרה אי אפשר יהיה להימנע ממהומה שלמה. ומה יגיד על כך הקרוב־הרחוק? ומה יהיה אז גורל המסע כולו? לא! הוא יצטרך להתמודד בכוחות עצמו! להחזיק מעמד בכבוד עד שתבוא החברה! כמה עוד תוכל להשתהות, הרי היא חייבת להיות כבר ממש פה, בדרך אליו.

המחשבה על החברה עוררה בו פרץ עז של כיסופים וכעס עד שתנועותיו הסיבוביות עם מקלחת־היד על גופו קיבלו כמעט גון של הצלפה. למה היא מתמהמהת? למה אינה מגיעה? מדוע בכלל נסעה? השאלה הזו, שאסר על איש לשאול, והיתה מביאה אותו, כשעברה אמו מדי פעם על איסוריו, להתקפי זעם, חזרה אליו עכשיו במלוא טורדנותה. מדוע נסעה בלעדיו? האם יד הוריה המתנשאים בדבר? האם לא אהב אותה מספיק? ומי ומה הוא בכלל בשבילה? האם שמרה עצמה שם בשבילו כשם ששמר עצמו בשבילה? ומדוע, מדוע בכלל נסעה? את השאלה הזו, אגב, מעולם לא שאל אותה, אבל היא בכל זאת ענתה, כלאחר יד, טרם עזיבתה: ״לא יזיק לכל אחד מאיתנו איזה זמן לבד, להתבשל במיץ של עצמו.״

קשה לתאר את השעות שבאו אחר כך. החום המועט שעוד עמד בחללה של העיר הזו מן הקיץ והסתיו הסתלק עכשיו לגמרי. העיר לא היתה אלא גוף רוחש, פועם, מכורבל ומגוּפף בשמיכותיו החמות, שקוע בשנת חורף של לילה ארוך כנצח למופקרים בחוץ.

הוא היה בעולם אחר. הדבר הזה, המים מעליו, התנועה העוויתית הקצובה של מקלחת־היד מסביבו, מים ועוד מים, קור שרובץ עליך כמו עננה, חום שלוחש באוזניך כמו הבטחה. ההתפתלות הנחשית של המערבולת אל החור הפעור ברצפה. עולם אחר, מנותק, עוד טרם השלמת הבריאה. צריבות הקור בגופו הלכו וגברו, המותן השמאלי כמעט לא הורגש, האוזניים התקשו כסוליה. מדי פעם ניסה לשבת אבל פגש שם את האוויר הקר היורד, כידוע, מַטה. בנוסף, בישיבה המים לא זורמים נכון על הגוף, מחזהו וגבו הם צללו ישר אל הקרקעית. אנרגיה חמה מבוזבזת. כך שהמשיך עדיין לעמוד, כושל מעייפות, אחרי כמעט שני לילות ללא שינה, מתעורר מדי פעם מהרף עין של תרדמה מבהילה כמו באמצע נהיגה ארוכה. הוודאות שהוא בצרה, שהוא בסכנת חיים, שסוף־סוף התחילה לחלחל לתודעתו, היתה בה, לצד הבהלה, נימת לוואי של הנאה. היא היתה מעין התרחשות־על, הרפתקה טהורה, גורלית וגם מדומה במובן מסוים. היא היתה תחרות, מלחמה, הוא כנגד עצמו, הוא כנגד הקור, לבדם בזירה. את החום הרי תמיד ניצח, היתה לו שיטה: בחמסינים הכי גדולים, כשכולם הופכים דייסה נוזלית, חמה וסמרטוטית, הוא הלך בנחת, לא התנגד, לא נלחץ והזיע אלא נתן לאוויר הלוהט לשאת ולערסל אותו. לרגע יכול היה ממש לחוש את נשימתו החמה על צווארו. והמים באו ובאו ללא הפוגה, קרן של שפע בלתי נדלה, אבל מצומצמת כל כך בכמות מחמת הנקבים הסתומים ברובּם. הנטיפה, הנזילה המתמדת, החום והקור המתבלבלים בך, כל אלה עוררו בשרול רצון עצום לעצור, לעכב, לקבּע רגע את המים הללו הבאים והולכים. ניסה לדחוף אל החור באמבטיה סבונייה, שמפו, אחר כך את הסבון, אשר לזמן מה, בגוּשיוּתו המרוככת, אכן הצליח לחסום את המים שנקוו והיו לבריכה שטוחה וחמימה, עד שהמשיכו וחתרו גם בו. על הארץ, סמוך לקיר, זרוק היה מוט ברזל קצר, מוזהב, חלוד־למחצה, לראשו מעין גביע קטן שהזכיר לו פמוט או שַמש בחנוכייה. האם היו מזוזות על הדלת בכניסה? והאם הקרוב־הרחוק יהודי בכלל? לשווא ניסה לדחוף גם את המוט ללוע הזה שאינו יודע שובעה.

לפחות פעם אחת ניסה כנראה, בכל זאת, להזעיק עזרה. אם היה זה התקף של תבהלה, נגמר מהר. שובל קפוא של טביעות רגליו הרטובות עד לחדר המדרגות ובחזרה סימן את דרכו בעֳקָבות של כפור. האם סר שם אומץ לבו? האם הקיש בדלתם ולא נענה? ״לא שמענו דבר,״ אמרו אחר כך השכנים, ״לא היה לנו צל של מושג...״ או, שמחוץ לחלל הסגור־למחצה של חדר הרחצה, היה הקור כל כך נורא שמיד שינה דעתו ונס בחזרה.

זה היה כנראה בלתי נמנע, ויש להתייחס לכך בהתאם. בשיטוט המתמיד, חפוז יותר ויותר ככל שהחמיר הקיפאון, של הקילוח הלוהט על פני הגוף, פגע מדי פעם מטח המים באיברו המוצנע. התחושה הנעימה הפיגה כמעין יתר חום בגופו, כמו אותו שׂובע מדומה שתיבול חריף מקנה לפּת הדלה של העני. אבל הקור הצורב בגבו, בחזהו, במותניו, בברכיו, לא אִפשר לו להתעכב שם מספיק. עם הזמן גילה כי בזווית הנכונה, מלמטה או מן הצד, פגע זרם המים כך שהאפקט היה חזק יותר. זעקות החמס של האזורים האחרים בגופו, שהופקרו עקב כך לקור הנורא, עזרו לו לא להרחיק לכת יותר מדי, שהרי שמר עצמו לחברתו. כמה וכמה פעמים עקַב אחר ההזדקפות האיטית, הבטוחה ולאחריה הנסיגה שעה שזרם המים הוסט לאזורים אחרים והאיבר המוקשה הצטנף, התרכך, נחבא אל עצמו כילד שהתעורר רק למחצה ונפקח ומתח גוֹו לקראת נשיקת אמו ושב אל מתחת לחביון שמיכותיו. זמן מה התמיד בכך, להפיג בדידותו עם החבר היחיד לשחק עמו — נזהר שלא לנטוש לזמן רב מדי את כל השאר, בעיקר לאורך המותן השמאלי, מקום שכבר איבד כמעט כל תחושה. אבל בפעם הרביעית או החמישית, המניין כמובן אבד לו, השתהה מעט יותר מן המותר, או שגברותו המתעוררת הגיעה כבר למדרגה שמבלי משׂים וכוונה, האיבר, במין מוצקוּת תובענית, ארגמני ומתוח כעמוד, לקח את השליטה. הוא חש התכווצות לאורך חזהו ובטנו, גבו התחיל לבעור מקור, אבל הבּערה הזו, הקרה, במקום שתכבה את האש בחלציו ליבתה את המדורה. הוא לא רצה, באמת לא רצה, אבל היד התייצבה כנגדו בתובענות, המים כמו קפצו על פני התהום, כשקָרב מדי או התרחק מדי נחלש כוחם, אבל במרחק הזה, הנכון, זינקו בנחישות והלמו וחתרו שם עד שהחברה שלו, המתמהמהת, הלכה וקרבה לפתע, נישאת כמו ברוח־קדים וסוּפה שהניחה אותה אט־אט, בעדינות, על גבה במלוא הטהרה והיראה. הוא כבר לא זכר בדיוק את הצבע והמרקם, הוא אחז, הוא נדחק, הוא היה בהול, הוא התמהמה, השתהה, ״בוא ישראל, שמע ישראל,״ לחשה וליטפה אותו לאורך גבו כהבטחה, ״את המותן, את המותן,״ אמר בקול ניחר, כי הכאב שם התעצם עד בלי די. ״אני בא, אני בא,״ בכה כמעט, ובמתיקות החריפה עד בלי די שהציפה אותו, שעה שהגוף שלו התפרק בשלל התפוצצויות, התחלפו לפתע, מעשה שטן, פני החברה בפנים הקטנים, הרציניים, של המתעמלת הילדה.

הוא, כמובן, מיד ידע שחטא; אנרגיה יקרה נשחתה, הלהבה קצרת המועד דעכה, רפיון בא על מקומה. רגליו לא נשאו אותו עוד, האוויר הקר משך אותו אל הרצפה. הוא התיישב באמבטיה הקרה, רגליו פשוטות לפניו. כפות הרגליים, שחיו עד עתה בחסדם של שאר האיברים כשהכול התנקז אליהן, עכשיו התחילו לקפוא במהירות. זה לא הפתיע אותו. מדי פעם שלח לכיוונן זרזיפים קצרים ומהירים, לצאת ידי חובה, אבל בתחרות בין הקיפאון המתגבר לזמן המועט שיכול היה להקצות להן, היתה ידו של הקור על העליונה. הוא הבין שהקור מנצח בגדול, אבל כבר לא היה אכפת לו כל כך. ממילא נלקח הפיקוד מידו. מדי פעם נרדם והתעורר מן המכה של מקלחת־היד בדפנות האמבטיה וסחב אותה והחזיק אותה מעליו, כבר כמעט בלי להניעה, עד ששוב היתה נשמטת מידיו. רק כשספג חבטה מהממת, כשנפל המכשיר ישר על ברכו, חזר והתעשת לפתע: ״שרול, אתה משוגע!״ צרח לעצמו באימה, ובמשך כמה דקות התגבר כארי והתיז לכל עבר והזדקף ושפשף את איבריו הקפואים ורקע ברגליו, אבל מהר למדי אזלו כוחותיו ומתוך העייפות ושוויון הנפש שירד עליו החליק שוב לישיבה. שמורות עיניו כבדו מנשוא והוא הרגיש בבירור איך משתלטת עליו השינה. ״א־ב־א, א־מ־א'־ל־ה,״ מלמל בקושי לעצמו. השפתיים הקפואות נעו בקושי כל כך עד שהמלים ההגויות כמו איבדו מממשותן, התפרקו ונזלו כמו דלף המים מסביב. זכר איך אמו נצמדה אליו, כמו התחרטה לפתע, לפני הטיסה. נצמדה, נאחזה, על קצות אצבעותיה, מנסה לנשק לו על פניו, עיניה שטופות דמעות, עד שהוא עצמו היה צריך להרגיעה, בעוד אביו דוחף לו עוד ועוד שטרות לכיס, דזבין אבא בתרי זוזי. אם היה כאן מה לספור, היה סופר בשביל להישאר ער, אבל מלבד הסבונייה והשמפו, השניים שכּמו כרתו כאן ברית, לא היה כאן מה למנות. פחות ופחות מאיבריו נענו לו במִפקד והוא עצמו אחד בלבד. סקרנה אותו מידת הקור, קפוא כל כך היה כאן, שלוּ היתה לו אש היה מדליק את עצמו כדי להתחמם. מיד נחמץ לבו בקרבו על הבוגדנות הזו כלפי הגוף שצלקת מכחילה על בטנו, זכר למעשה־משובה עתיק, הזכירה לו שהוא שלו. כמה ירד הקור מתחת לאפס? שלוליות קטנות של מים קפאו על הרצפה וקליפה דקה של קרח התעבתה על שפתו העליונה. הוא הרגיש אותה בלשונו מעל לניצני זיפי שפמו. גם את השעה היה רוצה לדעת, האם כבר עלה השחר? האם אי פעם זורחת השמש בעיר הזו? האם האור המתגבר, מסמא־העיניים, למולו, בא מחוצה לו או מתוכו?

כשהגיעה, לקראת הצהריים, החברה שלו — אחרי שעוד השתהתה, זמן מה, בכיכר, למרות הרוח הקרה, מול המזרקה וצלמי־האבן — לא ענה איש לקריאותיה והיא נכנסה בכוחות עצמה. הגוף הקפוא באמבט נראה לה כמו פסל שעווה. מקלחת־היד השמוטה על עורפו התיזה מימֶיה מעלה והם שבו וירדו כמעין מזרקה קטנה, חורשים בגווֹ המת, הלבן, תלמים דקים בצבע הבלתי מוגדר של גוף חי. הפּעימה הרפה במעמקים, שעה שהצמידה אוזנה בחוזקה אל הרקמה הקרה, לא היתה חזקה מאוושת לבו של אנקור.