לעשות פרצופים

1. להיות כוכב־על או גיבור־על

היום הראשון ללימודים — ספטמבר 2001

אולם ההתעמלות של בית הספר היה רועש כל כך, עד שפרן נאלצה להתכופף אל אוזנו של ביילי ולצעוק כדי שישמע אותה. ביילי בהחלט היה מוכשר דיו לתמרן את כיסא־הגלגלים שלו בין המוני התלמידים, אבל פרן הובילה אותו כדי שיהיה להם קל יותר להישאר יחד.

"אתה רואה את ריטה?" צעקה, עיניה מתרוצצות. ריטה ידעה שהם צריכים לשבת על הספסל התחתון כדי שביילי יוכל לשבת לידם. ביילי הצביע, ופרן עקבה במבטה אחר אצבעו אל המקום בו ריטה עמדה ונופפה בטירוף, עד ששדיה קיפצו ושיערה הבלונדיני הנפוח התנופף בפראות סביב כתפיה. הם פילסו את דרכם אליה, ופרן החזירה לביילי את השליטה על כיסאו, כדי שתוכל לטפס בזריזות אל השורה השנייה, ולהתיישב ממש מאחורי ריטה, וכך יוכל ביילי למקם את הכיסא שלו בסוף הספסל. פרן שנאה ׳עצרות עידוד׳ כאלה. היא הייתה נערה קטנה ואנשים התנגשו בה ומעכו אותה בכל מקום שבו ישבה, ולא היה לה עניין רב בלהריע ולרקוע ברגליה. היא נאנחה, והכינה את עצמה לחצי שעה של צעקות, מוסיקה רועשת, ושחקני פוטבול שמכניסים את עצמם לטירוף.

"לשירת ההמנון, הקהל מתבקש לקום," קול רועם בקע משום מקום, המיקרופון חרק במחאה, והקפיץ אנשים ממקומם בעודם מכסים את אוזניהם. הוא הצליח להשתיק את אולם הספורט.

"בנות ובנים, יש לנו הפתעה מיוחדת היום." קונור או'טול, הידוע גם בשם בינז, אחז במיקרופון, כשחיוך מרושע על פניו. בינז תמיד זמם משהו, והוא קיבל מייד את תשומת הלב של כולם. הוא היה חצי־אירי וחצי־היספני, אפו הסולד, עיני השקד הנוצצות שלו, והחיוך השטני עמדו בניגוד חד לצבעו המעושן. הוא ידע לדבר היה ברור שהוא אוהב את המיקרופון.

"החבר שלכם ושלי, אמברוז יאנג, הפסיד בהתערבות. הוא אמר שאם ננצח במשחק הראשון שלנו, הוא ישיר את ההמנון הלאומי בעצרת־העידוד הזאת." כמה השתנקויות נשמעו ברקע, ועוצמת הרעש ביציעים התגברה מייד.

"אבל אנחנו לא ניצחנו רק במשחק הראשון שלנו, ניצחנו גם במשחק השני!" הקהל שאג ורקע ברגליו. "אז, מאחר שהוא גבר שעומד במילה שלו, קבלו את אמברוז יאנג, שישיר את ההמנון הלאומי," אמר בינז והושיט את המיקרופון לחברו. בינז היה נמוך. על אף שהיה בכיתה י"ב, הוא היה אחד השחקנים הקטנים ביותר בקבוצה, והתאים יותר להיאבקות מאשר לפוטבול. גם אמברוז היה בי"ב, אבל הוא לא היה נמוך. הוא היתמר מעל בינז — אחד משרירי הזרוע שלו היה גדול כמעט כמו ראשו של בינז — והוא נראה כמו אחד מהבחורים האלה שמופיעים על עטיפות רומן ארוטי. אפילו השם שלו נשמע כמו שם של דמות מספר כזה. ופרן הייתה אחת שידעה, היא קראה אלפי ספרים כאלה. זכרי אלפא, שרירי בטן מוצקים, מראה לוהט, כאלה שבסוף חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל אף אחד לא באמת השתווה לאמברוז יאנג. לא בספרים ולא בחיים האמיתיים.

בעיני פרן, אמברוז יאנג היה פשוט יפיפה, ממש אל יווני בין בני תמותה. החומר ממנו עשויות אגדות ונכתבים תסריטים. בשונה מהבנים האחרים, שיערו הגלי הכהה גלש על כתפיו, ומדי פעם הוא היה מסיט אותו לאחור כדי שלא ייפול על הריסים הכבדים שמעטרים את עיניו החומות. הסנטר המרובע שבקצה הלסת המסותתת שלו שמר שלא יהיה יפה מדי, זה, וגם העובדה שהיה מטר תשעים עם גרביים, וכשמלאו לו שמונה־עשרה, משקלו הגיע למאה ושמונה ק"ג, של שרירים, מכתפיו ועד לשוקיו המעוצבות היטב.

השמועה אומרת שאימו של אמברוז, לילי גרפטון, יצאה עם דוגמן תחתונים איטלקי בניו יורק, בתקופה שבה ניסתה למצוא את דרכה לתהילה. הקשר הזה הסתיים מהר מאוד, כשגילה שהיא נושאת את ילדו. נטושה ובהריון, היא חזרה עם הזנב בין הרגליים הביתה ישר לזרועותיו המנחמות של חבר ותיק, אליוט יאנג, שהתחתן איתה בשמחה וקיבל בברכה את התינוק שנולד שישה חודשים מאוחר יותר. העיירה הקדישה תשומת לב מיוחדת לתינוק הנאה שהלך וגדל, במיוחד כאשר אליוט יאנג הבלונדיני, קטן־הגוף, מצא את עצמו עם בן חסון, בעל שיער כהה, ומבנה גוף המתאים, האמת, לדוגמן־תחתונים. ארבע־עשרה שנים לאחר מכן, לילי עזבה את אליוט יאנג ועברה לניו יורק. איש לא הרים גבה כשהיא נסעה לתור אחר אביו האמיתי של אמברוז. ההפתעה הייתה כאשר אמברוז בן הארבע־עשרה, נשאר בהאנה לייק עם אליוט.

בשלב הזה, אמברוז כבר היה לחלק מנוף העיירה הקטנה, ואנשים הניחו שזו הייתה הסיבה שנשאר. הוא הטיל כידון כמו לוחם מיתולוגי והצליח לגבור על יריבים במגרש הפוטבול כאילו היו עשויים מנייר. הוא הביא את קבוצת הצעירים שלו לאליפות המחוז בבייסבול, ובגיל חמש־עשרה כבר הצליח להטביע לסל כדורים. כל הצלחותיו בלטו בהחלט, אבל בהאנה לייק, פנסילבניה, עיירה שבה עסקים היו נסגרים בעקבות דו קרב מקומי, וכולם עקבו אחרי דירוגי המדינה כאילו מדובר במספרים הזוכים בלוטו, מקום בו היאבקות הייתה אובססיה כמו הפוטבול בטקסס, היו אלה הכישורים של אמברוז יאנג על המזרן, שהפכו אותו לסלב.

הקהל השתתק מייד כשאמברוז לקח את המיקרופון, בטוח שעוד רגע ישמע גרסה משעשעת של ההמנון. אמברוז היה ידוע בכוחותיו, ביופיו החיצוני, וביכולת האתלטית שלו, אבל אף אחד, אף פעם, לא שמע אותו שר. צחקוקי הציפייה הפריעו את הדממה. אמברוז הסיט את שיערו לאחור ותחב את ידו לכיסו, כאילו מרגיש אי־נוחות מסוימת. אחר כך הפנה את מבטו אל הדגל והחל לשיר.

"Oh, say can you see by the dawn's early light..."1

ושוב, נשמעה השתנקות בקהל. לא כי זה נשמע רע, אלא משום שזה נשמע נפלא. לאמברוז יאנג היה קול שהלם את האריזה שעטפה אותו. הקול שלו היה חלק ועמוק ועשיר שאין לתאר. אילו שוקולד מריר יכול היה לשיר, הוא היה נשמע כמו אמברוז יאנג. פרן הצטמררה כשקולו נכרך סביבה כמו עוגן, שוקע עמוק בתוך בטנה, מושך אותה למעמקים. היא הרגישה שעיניה נעצמות מאחורי משקפיה העבים, ונתנה לצליל לשטוף את כולה. זה היה יוצא דופן.

"O'er the land of the free..."2 קולו של אמברוז הגיע לשיא, ופרן הרגישה כאילו טיפסה על האוורסט, חסרת־נשימה, משולהבת ומנצחת. "And the home of the brave!" הקהל סביבה שאג, אך פרן עדיין נאחזה בצליל האחרון ההוא.

"פרן!" צליל קולה של ריטה נשמע. היא דחפה את רגלה של פרן. פרן התעלמה ממנה. לפרן היה רגע מיוחד. רגע עם, לדעתה, הקול היפה בתבל.

"פרן מקבלת את האורגזמה הראשונה שלה." גיחכה אחת מחברותיה של ריטה. עיניה של פרן נפקחו והיא ראתה שריטה, ביילי, וסינדי מילר הסתכלו עליה, בחיוך גדול. למזלה, מחיאות הכפיים והתשואות מנעו מהאנשים לשמוע את ההערה המשפילה של סינדי.

קטנה וחיוורת, עם שיער אדמוני בהיר ותווי פנים שקל לשכוח, פרן ידעה שהיא מסוג הבנות שמדלגים עליהן בקלות, מתעלמים מהן בקלות, ואף פעם לא חולמים עליהן. היא צפה על פני שנות הילדות ללא דרמה, ועם מעט מאוד התרגשות, מודעת היטב לבינוניות שלה.

כמו זכריה ואליזבת', הוריו של יוחנן המטביל, הוריה של פרן היו כבר מעבר לשנות הפוריות שלהם כאשר גילו לפתע שעומדת להיות להם משפחה. ג'ושוע טיילור בן החמישים, כומר אהוד בעיירה הקטנה האנה לייק, היה המום כשאשתו זה חמש־עשרה שנה, רייצ'ל, גילתה לו שהיא בהיריון. לסתו נשמטה, ידיו רעדו, ואילולא הבעת האושר השלווה על פניה של רייצ'ל, בת הארבעים־חמש, ייתכן שהיה חושב שהיא צוחקת עליו, בפעם הראשונה בחייה. שבעה חודשים מאוחר יותר נולדה פרן, נס בלתי־צפוי, והעיירה כולה חגגה עם הזוג האהוב. פרן מצאה שזה אירוני שהיא נחשבה פעם לפלא, בעוד שחייה היו הכול מלבד פלאיים.

פרן הסירה את משקפיה והחלה להבריק אותם בשולי הטי־שרט, ככה הצליחה שלא לראות את הפנים המשועשעות שסביבה. שיצחקו. משום שהאמת היא שהייתה באופוריה ובסחרור, הכול יחד, כפי שחשה לפעמים אחרי שקראה סצנת אהבה מספקת במיוחד ברומן אהוב עליה. פרן טיילור אהבה את אמברוז יאנג, אהבה אותו מאז שהייתה בת עשר ושמעה את קולו הצעיר בסוג שונה מאוד של שיר, אך באותו רגע הוא התעלה לדרגה חדשה לגמרי של יופי, ופרן נותרה מבולבלת ומסוחררת מכך שנער אחד יכול להיות מחונן בתחומים רבים כל כך.

אוגוסט 1994

פרן הלכה לביתו של ביילי, משועממת, אחרי שסיימה לקרוא את כל הספרים ששאלה שבוע קודם מהספרייה. היא מצאה את ביילי יושב כמו פסל על מדרגות הבטון שהובילו אל דלת הכניסה לביתו, עיניו מקובעות במשהו שהיה על המדרכה מולו. הוא התעורר מבהייתו, רק כאשר רגלה של פרן כמעט דרכה על האובייקט שריתק אותו. הוא צעק, ופרן צרחה כשראתה את העכביש החום הענק שהיה על המדרכה סנטימטרים ספורים מכף רגלה.

העכביש המשיך בדרכו, חוצה באיטיות את רצועת הבטון הארוכה. ביילי אמר שהוא עוקב אחריו כבר חצי שעה, ולא מתקרב אליו יותר מדי, כי הרי זה עכביש, והוא היה דוחה. זה היה העכביש הגדול ביותר שפרן ראתה מימיה. גופו היה בגודל מטבע של עשרה סנט, אבל עם רגליו הארוכות והדקות הוא הגיע לגודל מטבע של חמישים סנט, וזה עשה רושם גדול על ביילי. שהרי הוא בן, וזה מגעיל.

פרן התיישבה לצידו, צופה בעכביש לוקח את הזמן, חוצה את שביל הגישה אל ביתו של ביילי. העכביש התפתל כמו איש זקן שיצא לטיול, לא נחפז, לא חושש, ללא שום מטרה נראית לעין. אזרח ותיק ומנוסה בעל גפיים ארוכות, שבריריות, פושט בזהירות כל רגל בכל פעם שעשה צעד. הם צפו בו, מהופנטים מיופיו המבעית. המחשבה הזאת תפסה את פרן בהפתעה. הוא היה יפה אף על פי שהפחיד אותה.

"הוא בסדר," התפעלה.

"ברור! הוא סבבה," אמר ביילי, עיניו לא ממצמצות לרגע. "חבל שאין לי שמונה רגליים. מעניין למה לספיידרמן לא נהיו שמונה רגליים אחרי שהעכביש הרדיואקטיבי נשך אותו. הנשיכה נתנה לו ראייה מעולה וכוח גדול ויכולת ליצור קורים. אז למה לא עוד כמה רגליים? אולי ארס של עכביש מרפא ניוון שרירים, ואם אני אתן ליצור הזה לנשוך אותי, אז אולי אהפוך להיות גדול וחזק," תהה ביילי, מגרד את סנטרו כאילו הוא באמת שוקל את האפשרות.

"המממ. לא הייתי לוקחת את הסיכון." פרן הצטמררה. הם שוב הופנטו על ידי העכביש, ואף אחד מהם לא הבחין בילד שרכב על אופניים על המדרכה.

הילד ראה את ביילי ואת פרן יושבים קפואים, כל כך שקטים, ומייד הסתקרן. הוא ירד מאופניו, הניח אותם על הדשא ועקב אחר מבטם שהופנה לכיוון המקום שאליו עכביש חום ענק התגנב לו, על שביל הגישה של הבית. אימו של הילד פחדה פחד מוות מעכבישים. היא תמיד הכריחה אותו להרוג אותם מייד. הוא הרג כל כך הרבה, עד שאפילו לא פחד מהם יותר. אולי ביילי ופרן פחדו. אולי הם פחדו פחד מוות, כל כך פחדו עד שלא היו מסוגלים אפילו לזוז. הוא יכול לעזור להם. הוא רץ לאורך המדרכה ומחץ את העכביש מתחת לנעל הספורט הלבנה הגדולה שלו. זהו.

שני זוגות עיניים מבועתות ירו מבט לכיוונו.

"אמברוז!" צעק ביילי באימה.

"הרגת אותו!" לחשה פרן, המומה.

"הרגת אותו!" שאג ביילי, קם ממקומו וכשל במורד המדרכה. הוא הסתכל על העיסה החומה שהעסיקה אותו בשעה האחרונה.

"הייתי צריך את הארס שלו!" ביילי חי עדיין את סיפור תרופות עכביש וגיבורי־על. ולפתע פרץ בבכי.

אמברוז פער את פיו והסתכל בתדהמה על ביילי, ואז עקב אחריו, כשצעד ברגליים לא יציבות על המדרגות ונכנס לביתו, טורק את הדלת מאחוריו. אמברוז סגר את פיו ודחף ידיים לכיסי מכנסיו הקצרים.

"אני מצטער," אמר לפרן. "חשבתי... חשבתי שפחדתם. שניכם פשוט ישבתם שם ולטשתם בו עיניים. אני לא מפחד מעכבישים. רק ניסיתי לעזור."

"שנקבור אותו?" שאלה פרן, עיניה אבלות מאחורי עדשות המשקפיים.

"לקבור אותו?" שאל אמברוז, המום. "מה, הוא היה חיית מחמד?"

"לא. עכשיו פגשנו אותו," ענתה פרן ברצינות. "אבל אולי זה ישפר לביילי את ההרגשה."

"למה הוא כל כך עצוב?"

"כי העכביש מת."

"אז?" אמברוז לא ניסה להיות מגעיל. הוא פשוט לא הבין. והאדמונית הקטנה, עם השיער המטורלל, המתולתל, קצת הפחידה אותו. הוא כבר ראה אותה בעבר בבית הספר וידע את שמה. אבל הוא לא הכיר אותה. הוא תהה אם היא מיוחדת. אבא שלו אמר לו שהוא חייב להיות נחמד לילדים מיוחדים, כי הם לא שולטים במי שהם.

"ביילי חולה. המחלה שלו מחלישה את השרירים. היא עלולה להרוג אותו. הוא לא אוהב את זה שדברים מתים. זה קשה לו," אמרה פרן בפשטות, בכנות. היא אפילו נשמעה די חכמה. לפתע, האירועים שהתרחשו במחנה ההיאבקות בתחילת הקיץ, נראו לאמברוז הגיוניים. ביילי לא היה אמור להיאבק, כי הוא חולה. ושוב אמברוז הרגיש רע.

הוא התיישב לצד פרן. "אני אעזור לך לקבור אותו."

פרן זינקה ממקומה ורצה לאורך הדשא לכיוון הבית שלה, עוד בטרם המילים יצאו מפיו. "יש לי קופסה קטנה מושלמת בשביל זה! תבדוק אם אתה יכול לגרד אותו מהמדרכה," צעקה אליו מעבר לכתפה.

אמברוז השתמש בחתיכה של קליפת־עץ מערוגת הפרחים של משפחת שין כדי לאסוף את שרידי העכביש. פרן כבר חזרה אחרי שלושים שניות. היא החזיקה את קופסת טבעת לבנה פתוחה כשאמברוז העמיס את קרביו של העכביש על הצמר גפן הלבן. פרן הניחה את המכסה על הקופסה והחוותה לו בידה בכובד ראש. הוא הלך אחריה אל החצר האחורית ויחד הם גרפו קצת אדמה מקצה הגינה.

"זה אמור להספיק," אמר אמברוז, לקח את הקופסה מידיה של פרן והכניס אותה לבור.

הם לטשו מבט בקופסה הלבנה.

"שנשיר?" פרן שאלה.

"אני מכיר רק שיר אחד על עכביש."

"איצי ביצי?"

"כן."

"גם אני מכירה אותו." יחד, פרן ואמברוז שרו את השיר על העכביש שנשטף במרזב וקיבל הזדמנות שנייה לטפס כשהשמש שוב יצאה.

כשהשיר נגמר, פרן שמה את ידה בידו של אמברוז. "אנחנו צריכים לומר תפילה קטנה. אבא שלי כומר. אני יודעת איך, אז אני אגיד."

היה מוזר לאמברוז, להחזיק בידה של פרן. היא הייתה לחה ומלוכלכת מחפירת הקבר, וקטנה מאוד. אבל לפני שהספיק למחות, היא דיברה, עיניה עצומות בחוזקה, פניה מכווצות בריכוז.

"אלוהים שבשמיים, אנחנו מודים לך על כל מה שבראת. אהבנו לצפות בעכביש הזה. הוא היה מגניב ושימח אותנו לדקה לפני שאמברוז מחץ אותו. תודה על כך שעשית אפילו את הדברים המכוערים, יפים. אמן."

אמברוז לא עצם את עיניו. הוא בהה בפרן. היא פקחה את עיניה וחייכה אליו במתיקות, שומטת את ידו. היא התחילה לדחוף אדמה על הקופסה, כיסתה אותה לגמרי, וסתמה את הבור. אמברוז מצא כמה אבנים וארגן אותם בצורת S, למילה עכביש באנגלית. פרן הוסיפה כמה אבנים בצורת B ליד ה־S של אמברוז.

"למה B?" אמברוז תהה בקול רם. הוא חשב שאולי לעכביש היה שם שהוא לא ידע עליו.

"עכביש יפיפה" (Beautiful), אמרה בפשטות. "ככה אזכור אותו."

1 מתוך ההמנון האמריקאי — "היי, תאמר אם אתה יכול לראות לצד אור השחר המוקדם..."

2 "מעל לארץ החופשיים ובית האמיצים."