אוסף צדפים

הרבה פעמים שאלו אותי איך זה להיות הבן של עמוס עוז. להיות הבן של עמוס עוז זאת קללה, אבל להיות הבן של אבא שלי - זאת היתה ברכה.

כבן של עמוס עוז מלאו חיי במשברים מתוקשרים ונתבעתי שוב ושוב להדוף מתנחמדים, צרי עין, חנפנים, חטטנים, מעריצים טרחנים ומשמיצים. "הפגם המולד" שלי הפך אותי למטרה היקפית של כל מי שביקש לסגור חשבון איתו, ואפילו לא באמת איתו, אלא לרוב עם רעיון כזה או אחר שטעו לחשוב שהוא ייצג. לא נותרו לי מדורי ספרות לשלוח אליהם שיר. על רקע עמוס עוז באופן כזה או אחר, פה מבקר עוין אותי ופה עורך ושם שדרן. אף פעם לא ביקשתי הנחות, ולמעשה חרדתי מפניהן עד כדי כך שהשתדלתי להסתיר את השיוך המשפחתי שלי. אחרי שעמוס עוז מכר מספיק ספרים בעולם (ועוד לפני שבת הזוג שלי התגלתה כמדענית מבריקה), נהניתי ממותרות שלא היו לבני גילי; התנדנדתי בין עבודות מזדמנות, אבל היו לי דירה לבד ומכונית משומשת ורשת ביטחון כלכלית, פריווילגיות שאסור לקחת כמובנות מאליהן בדור שכוח הקנייה שלו הלך והצטמק. מהבחינה החומרית, החשובה מאוד, אני שייך לבני המזל. מצד שני, חייתי תמיד בחרדה שה"ייחוס" עלול להיתפס כיתרון בלתי-הוגן, ולחרדה הזאת היה חלק בכך שלא מיציתי את ההזדמנויות שנפרשו לפני. נטשתי כל מסגרת לימודים לפני תומם, גם את התואר השני. בזמן שאנשי תרבות בני דורי וצעירים ממני תפסו משרות הוראה, הרימו הפקות גדולות ואיישו תקנים בתקשורת ובהוצאות לאור, הצטמקתי בשוליים. פה תרגמתי חומר מקצועי, שם ערכתי, פה לימדתי פרטי. רציתי בעיקר ליצור - הלחנתי והקלטתי מוזיקה, עשיתי סרט קצר, הוצאתי כמה ספרי שירה, הצטרפתי להקמתה של הוצאת ספרים קטנה - אבל אף פעם לא היה לי הרעב של אלה הבטוחים שרק כישוריהם עומדים לצדם. מזווית העין תמיד ראיתי את ההצלחה של עמוס עוז, ואיזה קול בתוכי תמיד אמר שאין באמת סיכוי לברוח מצִלה. שאין לי היכולות שאחרים התברכו בהן. שאין לי זכות להידחף ולמלא יותר מדי מקום. מבחינת האב המפורסם, ברי לי שרבים היו שמחים להתחלף איתי - והאמת היא שהייתי חותם על העסקה הזאת בלי היסוס. היתה תקופה בנעורי שבה התכוננתי לאמץ שם עט, או אפילו להחליף את שם המשפחה בתעודת הזהות, רעיון שאבא שלי לא התנגד לו. לבסוף, מקריהן של תרצה אתר ושל מרים ברוך (חלפי) שכנעו אותי שאין בכך תועלת.

את אבא שלי, לעומת זאת, לא הייתי מחליף בשום אבא אחר בעולם. כבנו של אבא שלי הייתי ילד להורים אוהבים, מעניקים ודאגנים, והיו לי שתי אחיות גדולות שהערצתי. לא הכול היה אידילי, אפילו לא הכול היה נורמלי, אבל זה רק מפני שהאידיליה ואפילו הנורמליות הן אגדות. כולם שוגים. לכולם יש פגמים ובכל קשר משפחתי יש גם מהמורות, מכשולים ואתגרים, אבל אצלנו ריבים התגלעו רק לעתים רחוקות ותמיד נגמרו בחיבוקים.

אבא שלנו לא היה מושלם. הוא חווה טראומה קשה בילדותו וכבר אחריה נאלץ לשאת על כתפיו נטל מוגזם של אחריות. הוא הבריק בנושאים מסוימים, ובאחרים לא העז להתבטא מחשש שנצחק עליו. הוא ידע להוביל, ולמשפחה הגרעינית הסידור הזה היה נוח. סמכנו עליו בנושאים הרי גורל, לרבות כשהצטרכנו תמיכה נפשית ומורלית. הוא גם עבד קשה מאוד, עם סדר יום נוקשה ואובססיה להסיר מטלות מהשולחן בהקדם האפשרי. הוא נשחק מזה, ובמרעו היה מתוח וקודר. קרה שההתעקשות הקומפולסיבית שלו על סדר ולוחות זמנים והציפייה שלו לקפדנות אצל אחרים העכירו את האווירה בבית. אבל לחיק המשפחה היה עבורו אפקט מרפא ומפיג מתחים. בזמן שבילה איתנו הוא היה תמיד עדין, חייכן ומבודח, ובעינו התכולה הופיע הניצוץ הממזרי הנצחי הזה, שאותו שמרנו לעצמנו בלי ידיעת הקברן וננצור לעד.

אבא שלנו היה כוח ממתן ברוב המצבים. כשצעקו או התלהטו לידו הוא דיבר בשקט, ולשקט שלו היה אפקט מהפנט שהשפיע על הסובבים אותו להנמיך את הטונים. כמו כולנו, קרה שאיבד את עשתונותיו - אבל זה היה נדיר באופן יוצא מן הכלל. בדרך כלל הוא היה זה שהדריך את סובביו הסוערים אל הפתרון הרציונלי, גם בעתות משבר.

הדחף לספר פיעם בו תמיד - אם פרט עסיסי מתוך הביוגרפיה שקרא עכשיו ואם בדיחה או אנקדוטה ששמענו אלף פעם, תמיד מצא לפחות משהו קטן שקיווה לרתק בו את קהלו. הוא שתה את אמנות הסיפור עם חלב אמו, שהיתה מספרת מחוננת. כנער יתום בקיבוץ, שלא הצליח להתחרות בכוחם הפיזי של בני כיתתו, הוא למד להיות פרפורמר כדי להתחבב. הוא נעשה למורה עוד בעלומיו, כמדריך בצופים. ההצגה הכל כך מהוקצעת שלו לא היתה דבר שידע לכבות. בכל זאת, לא היה בה זיק של זיוף או של שחץ. היתה לו סקרנות טבעית והוא אהב להקשיב. אף פעם לא התנשא ומיעט מאוד ללגלג. התגובות שלו הצביעו תמיד על דריכות הקשב שלו. הן היו ענייניות, כנות, רגשיות וחכמות, ולעתים קרובות מפתיעות.

בזמנו נידונה ברותחין שרת תרבות בישראל שהכריזה באיזה ריאיון, בגאווה גדולה, שלא קראה את צ'כוב. שאלתי את אבא שלי, המעריץ מספר אחת של צ'כוב, שהנחיל את אהבת צ'כוב לדורות של תלמידים, מה דעתו על כך. "אז מה אם לא קראה את צ'כוב?" השיב בפשטות לא צפויה, "לא מוכרחים לקרוא את צ'כוב". חייו נסובו סביב ספרים, אבל הוא לא הטיף. על ספריו דיבר רק בהרצאות. על ספרים אחרים שאהב דיבר באהבה אבל במשורה, המליץ אבל מעולם לא הפציר באחרים לקרוא ולא התווכח עם מקטרגים. הוא נהנה עד השמים מכל פידבק חיובי אבל לא רדף כבוד. מדי פעם, בשנותיו המאוחרות, מישהו שאל אותו בפרטיות על פרס נובל. הוא תמיד ענה שקיבל כבר מספיק פרסים ושמוטב אם יוענק לסופר עברי אחר, שלא אנקוב בשמו.

לא היו לאבא שלי פרות קדושות, אבל היה קל לראות את סדרי העדיפויות שלו. פעם הוא שכב בבית חולים אחרי ניתוח קשה במעי. היה לו צינור הזנה באף, מה שנקרא זונדה. ישבתי שעה ארוכה ליד מיטתו וארחתי לו לחברה, אבל הוא חסך במילים, כי כל מילה שאמר כאבה לו. הוא דאג להתנצל על כך, אבל מלבד ההתנצלות, רק פעמיים פצה את פיו: פעם אחת כדי לשאול את אמא שלי מה שלום פרדי, החתול, ופעם אחת כדי לבקש מקרוב שבא אליו לביקור חולים שלא יכנה את האחות "הערבייה" מאחורי גבה.

בנעורי בערד, אחותו הקטנה של אחד החברים שלי - לכל היותר בת שתים-עשרה - ברחה מהבית ולא ידעה לאן לפנות. לא היה שום קשר בינה ובין אבא שלי, היא רק ידעה היכן אנחנו גרים. זה לא היה קרוב. היא גמעה את המרחק לבדה, בוכייה. אני עוד הייתי בבית הספר. היא צלצלה בדלת ואבא שלי פתח לה. כשחזרתי מבית הספר, מי יודע כמה זמן מאוחר יותר, מצאתי אותם יחד בחדר העבודה שלו. הוא עצר הכול, את כל משטר העבודה הקדחתני שלו, וישב להקשיב לה בסבלנות האינסופית שלו, שמע את כל מה שסיפרה, ניחם, עודד והצחיק. בבואי עוד יכולתי לראות את הדמעות היבשות על פניה, אבל כבר היה לה חיוך גדול.

על אהבת האדם והחתול שלו גברה רק האהבה הבלתי-מתפשרת למשפחה. הרבה מזמנו וממרצו הקריב למען כולנו. לא חסך עלינו. השוויץ בכל ילדיו בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, עד להביך. יש כאלה שחושבים שהוא היה "נכון" מדי, "צודק" מדי על דרך החזות והפרסונה. הציבור הרחב, וגם חלק מהחברים שלו, הכירו איש נחרץ, שביטא מחשבות מעובדות היטב. המשפחה הכירה דמות עגולה יותר. לכולנו היו ויכוחים איתו, מהאישי ועד הפילוסופי. בנושאים כמו פוליטיקה היה קשה מאוד להביס את הידע ויכולת החיזוי שלו, אבל בנושאים אחרים הרבינו להוכיח אותו והוא אף פעם לא התבייש להודות בטעויות. אני חושב שהוא ביקש סליחה יותר מכל האחרים במשפחה. הרבה יותר ממני.

אני לא מבין מספיק בסיפורת כדי לומר איך הוא היה כסופר, אבל הוא האמין שהאדם חשוב מעבודתו ולכן פרגן בלי חשבון ועל פי רוב לא נעלב מביקורות. יש כאלה שמעריכים את היצירה שלו אבל בטוחים שהוא היה אדם רע, ולכן הם חושבים לנכון להגן על קדושת יצירתו מפניו. חשוב לי שידעו שהייתי שורף את כל עותקי ספריו בתמורה לעוד חצי שעה איתו.

כשאבא שלי מת, נוספה לכל הזיכרונות הקיימים שלי תווית "אבא שלי עוד היה בחיים". מאז מתווספים זיכרונות חדשים ללא תווית. שיעור הזיכרונות בעלי התווית נמצא כל הזמן בירידה מתונה, כמו סוללה, אבל כמעט כל זיכרון חשוב עדיין נושא את הסימון הזה. בכל פעם שאני נזכר במשהו שבכלל לא קשור אל אבא שלי בשום צורה, בכל זאת אני רואה על הזיכרון את התווית הזאת.