שכול וזיקוקים

אבנר קורץ (ערב יום הזיכרון)

אני צף בחשֵכה. מתחתיי אורות נעים, קורצים, וצלליות חשוכות של מגדלי משרדים. ברק מבריק, ואולי זה זיקוק עקר שנורה לשמים, מצייר מסעף עורקים, כמו בצנתור של חולה לב. הרעם משתהה, במקומו מגיח מבין העננים ירח חיוור ומחוטט פנים, נגלה לרגע ושב ומתכסה.

מי אני והיכן אני נמצא? האם אני איש עסקים בטיסת לילה שמנמיכה לנחיתה, או שאולי אני מת וכך נראה המוות המפורסם? משייט לבד, בחשֵכה, בלי דוחק של נוסעים נוספים אבל גם בלי דיילת שגוחנת להגיש לך כוס יין, ניחוח בושם ואת חריץ שדיה.

אני מנסה להזדקף כדי לראות טוב יותר היכן אני, אבל אזיק נסתר מתהדק סביב זרוע שמאל שלי ומקשה עליי את התנועה.

אני שבוי בידי צבא הכיבוש האיראני חולפת בראשי מחשבת אימים. אני מאמץ את צווארי כדי לראות את שוֹביי, ונרגע. מסתבר שזה לא אזיק שלופת לי את הזרוע ואלה ככל הנראה לא האיראנים. מעליי תלויה שקית אינפוזיה שמטפטפת נוזל שקוף אל תוך זרועי, ואני מבין. אני מאושפז בבית חולים והאורות שמחוץ לחלון, אם כך, הם האורות של עירי, תל אביב.

אני מנסה להיזכר מה קרה לי ולמה אני בבית חולים. האם ייתכן שאושפזתי באחת המחלקות הפנימיות בעקבות שפעת שהסתבכה? ואולי הובהלתי לניתוח כירורגי קל? תוספתן דלוק או אבן בכיס המרה? ואולי זה שוב הוורטיגו שלי, שגרר אחריו סדרת בדיקות?

אז אני נזכר. הייתה לי תאונת דרכים עם האופניים. גנבתי רמזור אדום במעבר החציה שליד מגדל המאה ומונית דרסה אותי. אבל משום מה נדמה לי שזה רק סיפור ששמעתי מחבר, בעוד שלי קרה משהו אחר. האם התדרדרתי עד כדי כך שאני גונב זיכרונות של אחרים?

אנחה עמוקה וקול חרחור מחרידים את השקט, ומיד אחריהם מתחיל מכשיר כלשהו להשמיע קולות התרעה וצפצוף. אם כך, אני לא המאושפז היחיד בחדר הזה. אני מזיז את הווילון שסביב המיטה בידי הפנויה שאינה מרותקת. מצבו של החולה ששוכב לצדי נראה רע משלי. על פניו מסכת חמצן לחה מאדי נשימה, סביב צווארו קיבוע, וצינור האינפוזיה שהוא מחובר אליה מטפטף אל גופו דם. מעליו תלויה טלוויזיה, ממתינה לאיש שיתעורר. ואולי זה למבקרים בלבד, דולקת ללא קול בערוץ האופנה, מקרינה תצוגה של לבני נשים. תחתוני חוטיני, ערווה מגולחת, ביריות, עקבים נוקשים, ישבנים ושדיים רוטטים.

אני צריך להשתין. אני שולח את ידי אל עבר האיבר המופקד על ההשתנה, ומגלה בהקלה שאין לי קטטר. אני ממשיך לגשש. היכן שהוא, על המיטה, אמור להיות מין כלי שנראה כמו בננה חלולה שמשתינים אל תוכה. אבל הבננה איננה.

אני לוחץ על פעמון האזעקה כדי להזעיק את האחות התורנית. אני שומע את הצלצול פושט במסדרון שמחוץ לחדר, אבל איש לא בא.

אני מחשב מרחקים. עד השירותים הסמוכים למיטה יש כחמישה צעדים, ועד הכיור שמול המיטה — שלושה בלבד. אני מחליט להשתין בכיור. שותפי לחדר ודאי לא יתעורר. ואם יפקח עין ויראה מה שיראה, ישייך את זה ודאי לדמיונות שבאו עקב המחלה.

אני קם, גורר את עמוד האינפוזיה אתי, אבל משהו עוצר בעדי. אני מנסה להשליט סדר בסבך החוטים, תולש לבסוף בקוצר רוח את האינפוזיה מזרועי וממהר אל הכיור, פותח בחופזה את מִפתח מכנסי הפיג'מה, מחלץ אותו מהתחתונים ומתרוקן בכיור, מביט בזרזיף הצהוב, המפוצל, ההופך לאשד מבעבע, חם, מקציף.

כעת, כשהוקל לי, אני רואה. בתוך החדר, מתחת לחלון הצופה לשמי הלילה, מונח מזרן, ואישה שרועה עליו, ישנה, מכורבלת בשמיכת צמר שעליה שם בית החולים. אם כך, אני לא חולה גלמוד. יש לי אישה שדואגת לבריאותי. אולי גם ילדים. אני מביט באישה. היא כבר לא צעירה אבל עדיין נאה למדיי. האם זה אומר שאני בעל מעמד? עשיר או משכיל? ואולי אני לא עשיר ולא משכיל אבל בעל קסם אישי רב? למה אני לא זוכר את כל זה? כדאי שאעיר אותה. אשאל אותה לשמי ולכתובתי ולסיבה בגללה אני נמצא כאן.

האישה ממלמלת משהו מתוך שינה. שפתיה נעות, נפשקות, חושפות את שתי שיניה העליונות, הקדמיות, שקרום רוק יבש עליהן. צל של זיכרון מתדפק על תודעתי. "ארנבון". בגלל השיניים הקדמיות הבולטות נהגתי להקניט אותה ולקרוא לה ארנבון (ודאי בהשראת "בית הבובות" של איבסן, שם הלמר מכנה את נורה "סנאית שלי". האם משתמע מזה שאני איש תיאטרון? שחקן או במאי? חשֵכה מוחלטת בזיכרון). אני רוכן מעליה. מביט בתווי פניה, בסנטר שתוויו היטשטשו, קרסו, בלחיים, בגבות המרוטות, בעפעפיים, ובעיקר בנקבי הנחיריים ובשפתיים. אני חושב: היא שלי. יש לי זכות לנשק אותה ולזיין אותה. אבל אני לא מנשק ולא מזיין. אני קם ומתהלך בחדר. אני ניגש אל דף החולה שמוצמד למיטה. אני חולף בעיניי על הפרטים. חום הגוף, דופק, לחץ דם. תיאור המחלה וכמובן שמי. מסתבר ששמי אבנר קורץ ושיש לי חבלות יבשות וזעזוע מוח בעקבות תאונת דרכים. זו אם כך הסיבה שאני מבולבל ושאבד לי הזיכרון. הידיעה מכה בי, ואני נתקף סחרחורת של בהלה. אני ניגש לחלון, מסתכל החוצה, ומצייר את שמי באותיות ענק על בניין מגורים סמוך, כמנסה להיאחז במשהו מוצק שמחוצה לי. אז אני חוזר לאישה הישנה, רוכן שוב לידה, מחפש בתווי פניה הבעה מוכרת ורגש של קרבה, ומשאני לא מוצא אני חושב: ואולי זו אחות בשכר ולא אשתי? ואולי בכלל אשתו של שכני? אבל הוא דומם, ישן, או חסר הכרה, ורק הנקז שנעוץ בגרונו מזמזם זמזום מכני. אני שולח יד ומניח אותה ללא בושה על השד של האישה, לש ומוחץ אותו קלות. תחושת המגע מוכרת לי אבל דבר לא מתעורר בי. האישה פותחת עיניים, נוזפת בי: "אל תיגע בי," וחוזרת לישון. התגובה הזאת מוכרת לי מאוד ומושרשת בי. אם כך, סביר להניח שזו בכל זאת אשתי. אני מאתר את בגדיי בכוננית שליד המיטה, מתלבש, קם, ויוצא מהחדר לחפש מישהו מהצוות הרפואי כדי לתחקר אותו בקשר אליי.

עמדת האחיות ריקה. מופקרת. רגליי מוליכות אותי אל עבר המעלית. אני לוחץ על המקש המורה מטה וממתין. המעלית מגיעה והדלת נפתחת. מראה גדולה וצלולה מקבלת את פניי. במראה משתקף איש זר ומוכר, לא צעיר, גבוה ורזה, דל שיער, אפו ארוך ומחודד ועיניו רגישות. נדמה בלי ריסים. כך אם כן אני נראה. האם כך דמיינתי את עצמי עד שפגשתי את עצמי בראי? המענה על השאלה הזו גורם לי אי נוחות, לכן אני מנסה להתעלם מהמראה. אני מכנס את מבטי ברצפת המעלית עד שזו נעצרת. אני יוצא והולך במבואה מהודרת שבמרכזה, להפתעתי, ניצב פסנתר כנף ללא פסנתרן, ואז הודף דלת כבדה ויוצא לחצר. לפניי משתרעת מדשאה ירוקה שבמרכזה פסל מופשט ומזרקה ריקה ממים, ככל הנראה בשיפוצים. ליד המזרקה יושבים שני גברים על כיסאות גלגלים, לבושים בפיג'מה של בית החולים, לכל אחד מהם רגל מגובסת, שלוחה לפנים, מעשנים, מבטם נעוץ, ממוגנט, בבניין שממול. שם, במסדרון המואר שבאחת הקומות הגבוהות, מחוללת אישה בהיריון, ככל הנראה בתהליך לידה. היא מניעה את אגנה וישבנה בתנועות של ריקוד בטן, כאילו באה להדגים את ייסורי הלידה הפוטוגניים והחושניים, אל מול הייסורים חסרי ההוד והתכלית של הזקנה והחולי.

השקט נעכר על ידי קול צעדים רצים והתנשפות של גבר במגבעת שחורה וציציות מתנפנפות. הוא רץ, חולף על פניי, אוחז תינוקת שפניה תפוחות וסגולות וראשה שמוט, נבול, מיטלטל. הילדה האומללה אולי בלעה חרוז תוך כדי משחק ונחנקה. גם אם יצילו אותה היא תישאר עם פגיעה מוחית. אחרי האבא, בשארית כוחותיה, רצה אישה חובשת שביס שהדם אזל מפניה, ממלמלת: "אלוהים. בבקשה. תעשה לנו נס. בבקשה. טאטע." הם נבלעים בכניסה לחדר המיון. אני תוהה לאיזו מציאות נוראה התעוררתי. אני חוצה את המדשאה ונכנס לאחד הבניינים. מולי מזנון. מכונת קפה, סנדוויצ'ים וחטיפים. אני מבקש קפה. נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני שומע את עצמי מדבר. הקול שלי לא מוצא חן בעיניי. הוא נשמע לי חלול ושחוק. חסר נגינה ערֵבה וצביון אינטליגנטי. קול של מנהל חשבונות זוטר. המוכר שואל אותי איזה קפה אני רוצה. מסתבר שאפשר לקבל את הקפה בשלוש מידות. אני מורה על הכוס הגדולה. לשמחתי, יש לי ארנק. אני מוציא מהארנק שטר ואוסף את העודף. עם כוס הקפה ביד אני מתיישב ליד אחד מהשולחנות ולוגם מהקפה. חוזר והוגה את שמי ותוהה מי אני, מה גילי, היכן משפחתי ומה כתובתי.

איש צעיר יחסית, לא מגולח, שהליכתו נוקשה, מאובנת, כשל חולה פרקינסון, ובעיניו נוגה מוזר, קודח, נדמה כחול, למרות שעיניו חומות — ניגש אליי ומבקש סיגריה.

אני טופח בידי על כיסי המכנסיים לאותת שאינני מעשן ושכיסיי על כן ריקים, אבל הד הטפיחה על הכיסים מורה שיש לי שם משהו. אני מחטט בכיסים ומוצא להפתעתי חפיסת סיגריות ובתוכה גם מצית. אני מתנצל בפני האיש, מציע לו סיגריה, מצית לו אותה, לוקח אחת גם לעצמי. אם כך, אני מעשן, אני חושב בפליאה, תוך שאני שואף עשן. מעניין מה עוד אני עתיד לגלות על עצמי. הבחור הצעיר נשאר לעמוד לידי, מעשן, משתעל, מאפר על הרצפה, יורק מדי פעם ליחה ירוקה ומדבר.

הוא מספר שהוא הלום קרב מלבנון ושהוא מאני דפרסיבי, שהיה מאושפז במחלקה הסגורה באברבנאל ושעכשיו הוא בפתוחה כאן, ושאמא שלו לא מוכנה שייתנו לו מכות חשמל כי זה הורס את המוח ואת תאי הזרע והיא רוצה נכדים. ושמחר יבוא אבא שלו מחו"ל וייקח אותו לסיבוב בדיזנגוף באלפא רומיאו ספורט. "יכול להיות שראיתי אותך בטלוויזיה? אתה חיים יבין?" שואל פתאום האיש הצעיר. ומוסיף: "אבא שלי היה בחדשות בטלוויזיה אבל אי אפשר היה לזהות אותו כי הוא התחבא בתוך המעיל. אמא שלי אומרת שהוא מניאק וקרימינל. הוא סיבך אותנו בחובות עם השוק השחור, זיין את אֵתי המזכירה שלו וברח לחו"ל. אתה יכול לסדר לי זיון? בחייאת. חיים. סַדר. סדר לי זיון. מה עם זאתי, החזאית, שכל הזמן בהיריון? איך קוראים לה? סדר לי אותה."

אני אומר לו שלא הזדיינתי מאז מבצע סיני ושאני עצמי צריך שיסדרו לי זיון, ומסתלק.

טלפון מצלצל היכן שהוא. אני מביט סביב לראות מהיכן מגיע הצלצול. פתאום אני קולט שהצלצול מגיע ממני. מכיס המכנסיים שלי. עד שאני מגיע לטלפון הצלצול פוסק. אני פותח את הנייד ומנסה להבין מי טלפן אליי. על הצג כתוב שהמספר חסוי. אני נכנס לאות א' לראות אם יש גם לי במקרה אבא עם אלפא רומיאו. מסתבר שאין לי אבא בכלל, אבל תחת השם אמא מופיע מספר טלפון. לאחר היסוס אני מחייג. קול גברי, לאה וחשדן, עונה לי במבטא ערבי. אני אומר: "תן לי את אמא שלי." הקול מגחך ואומר: "יש לי כאן במוסד שבעים וחמש אמהות. מי מהם אתה רוצה?" אני משתתק ומנתק. את מי באמת אני רוצה? מה שמה של אמא שלי? סוזי נדמה לי. ואולי רחל? האם היא מאושפזת במוסד גריאטרי סיעודי עלוב? תמונת אישה ישישה יושבת על כיסא גלגלים, ומתוך שמלתה משתלשלת צינורית שתן, עולה בראשי. האם זו אמי? אני נזכר באישה בחדר שבו הייתי מאושפז. בזו שחשבתי שהיא אשתי. היא תוכל ודאי להשיב לי על חלק מהשאלות. אם כך, למה עזבתי אותה, ואיך אחזור לשם ואמצא אותה? אני הולך לעמדת המודיעין ומבקש לדעת איפה אני מאושפז. אני אומר את שמי הפרטי ואת שם משפחתי וכשהפקידה שואלת אותי לכתובתי, כדי לא לבלבל ביני לבין חולה אחר ששמו זהה לשמי, אני משיב שאיני יודע ומסתלק.

נדמה לי שהייתי מאושפז בקומה השלישית, ואולי הייתה זו החמישית? אני הולך אל המעלית ומזמין אותה. כשהדלתות נפתחות אני רואה שני סניטרים במדי בית החולים מסיעים מיטה על גלגלים. על המיטה שוכב מישהו שגופו ופניו מכוסים בסדין לבן. ככל הנראה מת. אני מהסס אם להיכנס, מבועת מהמחשבה שהמעלית תיתקע ואהיה לכוד עם גופה. "אתה יורדת?" מגחך אליי אחד מהסניטרים בעברית משובשת, חושף פני גולגולת עם מערכת שיני זהב סובייטיות. ברגע האחרון אני נדחק פנימה, לוחץ על המקש המורה מעלה. אבל המעלית, כאילו יש לה זהות וישות ורצון משלה, יורדת דווקא למטה. לקומת המרתף. אני יוצא מהמעלית, מחליט לא לנסות אותה יותר, ולטפס במדרגות. אני יוצא אל מסדרון ארוך מואר באור פלורסנטי בוהק כל כך, שאני רואה שוב את הזבובונים והעכבישים שנעלמו לי לאחרונה. הסניטרים הולכים לפניי, מגלגלים את המיטה במקצב אטי וחורק, כאילו זו הייתה תהלוכת לוויה. הם נכנסים לאחד החדרים ומשאירים את הדלת פתוחה בחלקה. כשאני חולף על פני הדלת אני מציץ ונבעת. ממולי, בגובה הקיר כולו, מקרר עצום שלועו פתוח, ונדמה שהסניטרים נמצאים בהפסקת עישון, כי הם עומדים ומעשנים מעל ראשו וגופו המגולים של המת שהסיעו, איש לא זקן שגפיו ארוכים וגרומים, בטנו תלולה ומצולקת, גולגולתו קירחת, פיו פשוק קמעה, חניכיו ריקים ולחייו קרסו אחרי שהוצאו מפיו התותבות. אחד מהסניטרים מוציא את הסיגריה המעשנת מפיו, נועץ אותה בין שפתיו של המת, אומר משהו ברוסית, ומצחקק למראה העשן המסתנן מנחיריו של המת.

אני נמלט משם. הולך אל עבר היציאה מבית החולים. מונית מאטה לידי והנהג שואל אם אני זקוק למונית. אני נכנס למונית ויורה כתובת בלי לחשוב. הנהג מפעיל את המונה. נעים במונית. ריח קטורת מסתלסל. מוזיקה יוונית מתנגנת. אני מביט באנשים שהולכים על המדרכות שבצדי הכביש, לבדם, בזוגות, בחבורות, מדברים זה עם זה, שותקים, צוחקים, נדמה ללא סיבה. אני מביט בלוח השעונים, בעורפו של הנהג, בצדודית פניו במראה, מנסה להיזכר של מי הכתובת שמסרתי לנהג ולאן בדיוק אני נוסע.

רוכב אופניים לא זהיר פולש אל הנתיב של המונית והנהג צופר לו בכעס. אני נזכר בתאונת הדרכים שקרתה לי, אשר בעקבותיה הגעתי לבית החולים. חציתי רכוב על אופניים את מעבר החציה שממול למגדל המאה. פתאום האור התחלף לאדום. מונית פרצה לקראתי. הספקתי עוד לחשוב: זהו. אני הולך למות. ואז הגיעה החבטה. כשהַכָּרתי שבה אליי שכבתי על הכביש המום, אבל חי. שמעתי מעליי את קולו העמוק המעובה של נהג המונית, רוטן שהוא לא אשם, מפני שהוא עבר באור ירוק. ואז הוא נעלם. ברח. אמבולנס הגיע. אחד הפרמדיקים דיבר אליי, אולי גם בדק אותי, הכניס אותי לאמבולנס והסיע אותי לבית החולים. הזמן נדחס והתעוות. כשהגענו לבית החולים הפרמדיק יצא לקראתי מתא הנהג ונדמה היה לי כאילו נפגשנו קודם בחלום ארוך ומסויט. לחצתי את ידו בהתרגשות כאילו שהיינו ידידים ותיקים שמזמן לא התראו והכרזתי: "אתה מוכר לי." והוא הביט בי כמו במשוגע.

בינתיים המונית מגיעה אל הכתובת שמסרתי. אני מביט סביב ותמה. אין כאן בית מגורים. בימין הדרך ניצבים תחנת דלק ומתקן לרחיצת מכוניות, ובשמאל — חורשה אפלה וחומת לבנים, שמעברה, נדמה לי, בית קברות. מה יש לי לעשות בבית קברות בשעת חשכה? אני נותר לשבת מאחור, תוהה למה הנהג הביא אותי לכאן. אולי הוא מתכוון לשדוד אותי? אולי הוא חלק מכנופיה? אולי הוא מביא למקום חשוך נוסעים אמידים למראה וחלושי זיכרון שזה עתה השתחררו מבית החולים, ואז חברי הכנופיה מתנפלים על המונית ושודדים את הנוסע, וכביכול גם את הנהג. "הגענו לכתובת שביקשת," אומר נהג המונית בקול של שועל ערום ומתחזה. ונדמה לי שפנסי המונית מהבהבים, מאותתים לשאר חברי הכנופיה על תחילת הפעולה. אני מבקש מנהג המונית לחכות רגע, יוצא מהמונית, עומד כשפניי לחומה ולחורשת הברושים המאפילה, ומקשיב למכוניות ששועטות מאחורי גבי. ואז, בבת אחת, כמו חדר חשוך שהודלק בו האור, מתבהר הזיכרון. זו כתובתו החדשה של הילד. בכורי. בית העלמין הצבאי של קריית שאול. בתוך ארון עץ אספו את מה שנותר מהילד לאחר שהתפוצץ בתוך בית עזתי ממולכד. התעקשתי לראות אותו במכון הפתולוגי למרות שהמפקד שלו המליץ שמוטב שלא. ראש כרות, יד מרוטשת שמוטלת לצד צמד רגליים, ועוד חלקי גוף לא מזוהים. אחר כך הייתי כאן, בלוויה הצבאית, עם כל הטקס המתועב. חיילים במדים מגוהצים נשאו את הארון, הרב הצבאי סלסל בגנדרנות בקולו, כאילו שהוא לוצ'אנו פברוטי, ותפילת 'אל מלא רחמים' היא אריה מטוסקה של פוצ'יני. לקול פקודה הטו החיילים את הנשק הארור וירו אל מעבר לצמרות הברושים. אז דיבר המפקד, לאחר מכן האמא, גם הסבתא, ואפילו האחות. מתחרות זו בזו בסף ההתרגשות שעוררו בנוכחים. אחר כך דיברו החברים. תיארו מישהו שכלל לא הכרתי. גם הם רצו נתח מהמת. רק אני סירבתי לקחת חלק במשחק והתכנסתי בעצמי, המום ושותק. אם כך, אני אב שכול. שמי אבנר קורץ. הייתה לי תאונת דרכים קטנה ואיבדתי את הזיכרון, שכעת שב אליי.

אני נכנס למונית, מודה לנהג על ההמתנה, ומוסר לו את כתובת הבית. ביתי. הנהג מחריש ונוסע, אבל עיניו בוחנות אותי דרך המראה. הוא בטח נתקל בעבודתו בנוסעים משונים ממני, ולמרות זאת אני חש צורך להסביר. אני אומר: "זה הילד שלי. הוא גר כאן בבית הקברות. הייתה לי תאונת דרכים, ובגלל המכה בראש שכחתי את הכתובת שלו. היית מאמין?" במכשיר הקשר נשמע קולו של סדרן תחנת המוניות, מחפש מונית פנויה. הנהג אומר לסדרן שהוא מיד מסיים נסיעה ונענה להזמנה. מכונית פרטית מגיחה ונכנסת לנתיב של התחבורה הציבורית. הנהג מקלל, ואז מוסיף, "עוד מעט יתחיל החג ואי אפשר יהיה בכלל לזוז בעיר הזאת." אני לא יודע באיזה חג מדובר, לכן אני שותק. המונית מגיעה לכתובת ביתי. אני משלם, יוצא מהמונית ופוסע בשביל המוביל לבניין. כעת המראות מוכרים לי. אני חולף בעיניי על הגדר החיה שמשני צדי השביל, שנגזמה לאחרונה. מביט על תיבות הדואר, מזהה את זו שלנו, מקיש את הספרות בקודן, מציין לעצמי בסיפוק שאני זוכר את הספרות, הודף את דלת הכניסה לבניין, עולה במדרגות, סופר מתוך הרגל תשע מדרגות, מפשפש בכיס הימני אחר המפתח, נועץ אותו במנעול ונכנס הביתה. היישר מולי ניצבת השידה עליה מגובבים כל דברי הדואר, מעליה המתלה למעילים, שכעת הוא ריק בגלל שקיץ. זה אם כך הבית, אני חושב. כמה נורא לחזור הביתה. אל תוך חייך. עדיף היה אם הייתי מת בתאונה או שוקע בשכחה מוחלטת. אישה כסופת שיער, ששערה הארוך אסוף בסיכה שעליה מוטבעים תווי נגינה וסביב עיניה קמטוטים, יוצאת אליי מאחד החדרים. זו אשתי. אני יודע מיד. היא שונה בגילה ובמראה פניה מהאישה שישנה תחת החלון בחדר שבבית החולים. מי אם כך הייתה אותה אישה? ודאי אשתו של שכני לחדר, ואולי אחות ששכרה משפחתו של החולה שאושפז אתי כדי להשגיח עליו, ואולי אחות ששכרה אשתי כדי להשגיח עליי. ואילו זו שכאן היא אשתי. האישה לה נישאתי. אֵם בני המת ובתי החיה. היו בינינו ימים טובים ויפים והיו גם ימים נוראים ומכוערים. אהבנו ונאחזנו זה בזה וגם שנאנו ותיעבנו זה את זה. מלבד לשסף באמצע הלילה זה את צווארו של זה ולבשל את הראש הכרות בסיר מרק — עשינו הכול זה לזה. עכשיו אנחנו חיים ברגיעה. נדמה שמצאנו הסדר, גם אם לא אידיאלי, לחיים משותפים, נסבלים. אנחנו מתגוררים בחדרים נפרדים. היא נשארה בחדר השינה ואני עברתי לחדר של הילד. את המטבח, בלית ברירה, אנחנו חולקים בינינו. אנחנו עורכים קניות מזון משותפות אבל כל אחד מאתנו מנהל את ארוחותיו ואת זמנו לבדו. האישה מדברת אליי. היא נשמעת ונראית כמו מפקחת במשרד החינוך, אבל נימת דבריה חמימה וחברית. היא מתעניינת בשלומי ושואלת עד כמה כואבות החבלות של התאונה. היא מביעה שמחה על כך ששחררו אותי. אני לא מתקן אותה, נמנע מלדייק בעובדות, ולא מציין שברחתי מבית החולים. היא מוסיפה ואומרת: "אתה זוכר שמחר אנחנו מוזמנים לברגרים." וכשהיא רואה שאני עדיין משתהה בהבנה, היא מוסיפה: "למסיבת יום העצמאות." אני מהנהן בראש וממלמל שאני זוכר, ורק אחר כך אני מבין: זה אם כך החג עליו דיבר נהג המונית. אני משתוקק לקפה, ולכן אני הולך למטבח ושופת מים בקומקום. עד שירתחו אני ניגש למחשב ומתוודע לעצמי. אני נכנס לתיבת הדואר, לדף הפייסבוק, לרשימת החברים, לרשימות הפלייליסט שאני נוהג להקשיב להן. אני מסתכל ברשימת האתרים בהם שוטטתי לאחרונה. מתעכב, כמו מציצן, על אתר של סרטים פורנוגרפיים בו נהגתי לבקר תכופות. מסתבר שיש פורנו בהשתתפות נשים בהיריון, ומשום מה התעניינתי בסוגה הזו.

האישה עומדת בפתח החדר ותולה בי עיני חולדה מצומצמות ואדמדמות. נדמה לי שהיא יודעת במה אני מביט, כמו סוטה מין זקן. אני מוודא שהווליום מונמך עד הסוף. כבר קרה לי שנכנסתי בהסתר לאחד מהאתרים האלה ואת חלל הסלון מילאו אנחות כחולות שהסגירו אותי. האישה יוצאת מהחדר, ואני שב ומביט במסך. לפניי מופע של שניים. שחקנית עירומה בהיריון מתקדם שפניה גלויות, וגבר שפרטיותו נשמרת ורק הזין שלו משתתף בעלילה. השחקנית מעסה את בטנה ואת שדיה, ומחייכת בשידול זנותי לגבר. היא גוהרת מעל לזין ומרביצה עבודת יד נמרצת. אחר כך היא מתיישבת על הזין, עולה ויורדת. היא מגישה למצלמה הבעה של מי שנהנית להידפק. היא גונחת ונושכת את שפתה התחתונה. משום מה יש לי הרגשה שזה אמיתי ושהם זוג גם בחיים האמיתיים, שהחליט לעשות כמה שקלים מהצד. יש לה בטן עצומה של חודש תשיעי, שדיים תפוחים, משורגים ורידים תכולים, מוכנים להניק, ואגן ירכיים רחב, עצום, קדוש, שהייתי מבקש להיבלע בתוכו. מה טיפח בי את הסטייה הזאת? להעדיף שדיים כבדים ובטן עצומה על פני איברים חטובים וארוכים? אני נזכר בהיריון של האישה עם הילד, או שאולי היה זה עם הילדה. היינו באיזושהי מסעדה איטלקית נדמה לי, ופתאום נתקפנו חרמנות עזה, שייתכן שאצלה היא באה בשל הצפה הורמונלית. מיהרנו הביתה וזיינתי אותה מאחור, בתענוג עז, כשאני נשמר מהבטן ומהעובר הצפון בה, כאילו הייתה הבטן מזבח מקודש. הזין שלי תופח קלות. זהו אירוע חגיגי, יוצא דופן בסדר הימים לאחרונה, מאז שהגדילו לי את מינון הכדורים נגד דיכאון ולחץ דם גבוה.

אני פוקד על עצמי להירגע. זה אם כך הזמן להקשיב למוזיקה. אני מפעיל את אחת מרשימות ההשמעה. מסתבר שאני חובב ג'ז. פסנתרן בשם ביל אוונס מפריח צלילים מהורהרים. מתמוגג מטעמִי המעודן אני קם להכין לעצמי כוס קפה. היא מבקשת שאכין גם לה. אנחנו יושבים משני עברי הסלון, כל אחד עם הקפה שלו, ושותקים. היא אוחזת ביד חוברת ועיפרון. משחקת בסודוקו ואולי פותרת תשבץ. תיעוב נושן עולה בי. תמיד בזתי לעליבותם של האנשים הנורמלים, אשר במקום לחשוב, לבהות, או לחלום, זקוקים לחידות ולתשבצים כדי להעביר את הזמן. כאב נורא לופת אותי בעורף, מקרין אל אחורי הראש והצדעיים, ואז תוקפת אותי בחילה ואני רץ לאסלה ומקיא מרק צהוב וחומצתי. ואני נבהל שזה קשור לתאונה ולפגיעת הראש ושהיה עליי להישאר בבית החולים.

אנחנו שוב יושבים, שותקים זה מול זה. אני מביט ללא חמלה בפניה הקמוטות, מוכות הצער, הנפוחות מסטרואידים נגד כאבים, בגוף שהתעבה, מבקש לטעת בו את העירום הנחשק ואת הלהט ההוא. מחוג הדקות שבשעון הקיר נוקש בקול צרוד. מעולם לא נראה לי הזמן אטי כל כך, ומאיים. אני לא יכול לשאת יותר את הזרות בינינו ואת המרחק, אני פוחד שהפכתי להיות אילם, לכן אני מדבר אליה. אני מספר לה על האישה הזרה שישנה על המזרן בחדרי בבית החולים, אומר שחשבתי שהיא אשתי ולכן מזמזתי לה את השד. פתאום האוזניים שלי נסתמות, כאילו שפנימיותי מזהירה אותי שלא לספר דברים מעוררי קנאה, או כאילו שהתחרשתי בבת אחת. לך תחליט. אני פוער את הפה כמו בזמן פיהוק. אני מטלטל את הראש כדי להניע את הנוזלים שבאוזן, ולבסוף אני מחטט באוזן ומוציא משם גוש שעווה — אבל כל זה לא עוזר. אני מדבר ושומע את עצמי כמו מתוך חבית אטומה. אני לא יכול לשאת את ההרגשה. אני חייב לנפץ את הזכוכית שחוצצת ביני לבינה.

היא הניחה לחוברת התשבצים וכעת היא אוחזת שפופרת קרם לידיים. היא לוחצת עליה, מעסה, מספיגה את הקרם בכפות ידיה הקמוטות. אני נזכר בבקרים שהיו פעם, לפני שנים, איך אחרי המקלחת והחפיפה היא התמרחה בקרם לחות, עיסתה את הירכיים, את הבטן ואת השדיים, ואני נדחקתי לחדר האמבטיה עם זין זקור ושידלתי אותה לאונן לי בעודפי הקרם שעל כפות ידיה.

אני פועל כמו מהופנט. אני קם, חוצה בצעד נמרץ את המרחק שבינינו. כנראה שאני נראה נורא כי היא מרימה אליי עיניים נבהלות. אני אוחז את פניה בין ידיי ומנשק אותה בכפייה על פיה. היא מחלצת את הפנים שלה מידיי, מוחה את הפה ויורקת אל תוך פרצופי. נדמה שאני כבר מרגיש יותר טוב. אני עט עליה, כאילו הייתי נמר או תן, מרתק אותה בכובד משקלי לספה ונועץ את שיניי בצווארה. היא מנסה להדוף אותי. אנחנו מחליקים לרצפה. היא מחרחרת, היא בועטת, היא מקללת אותי, אני לופת את שתי אמותיה ומצמיד אותן לרצפה. היא מתפתלת תחתיי, היא נאבקת, היא מנסה לנשוך אותי, אבל כל זה רק מסעיר אותי יותר. אני לועס לה את הצוואר, מלקק, מתפיח את העורק הראשי, נכון כמו נמר או קרקל ואולי זאב או צבוע, לשסע אותו בשיניי. אני יורד מטה. אני מוצץ־נושך לה את הפטמות, אני קורע־תולש לה את התחתונים, מפשק לה את הרגליים, דוחק אותו אל תוכה ומתחיל לנגח אותה. מנַסָה להינצל, היא משנה את הטקטיקה. היא קופאת ודוממת, מתחזה למתרצה, ממתינה שאסיים ואניח לה. לאות נופלת עליי, כאילו פרקתי מתוכי את כל הזעם והתשוקה, את כל הזרות, כי נמאס לי לכתוש אותה ולחבוט בה. לרגע עוד נדמה היה לי שאצליח לגמור, למרות ארבעים המיליגרם של הסרוקסט ליום ושלושים המיליגרם של הקסנקס, שעושים לי הרגשה כאילו חבשתי על הזין שלושה קונדומים זה על זה. אני חש את הצביטה, את רפרוף ההנאה המוכר, השכוח, בחלציים, לו אני מייחל, אליו אני מתחנן. בלי שאתיז אל תוכה זרע כל המהלך יהיה פגום ולא מושלם. אבל האורגזמה חומקת ממני והזין קמל. אני יוצא מתוכה ונשכב על הגב, מתנשף, מתוסכל, מסוחרר. קצר נשימה. אשם. היא קמה, אוספת את הבגדים שלה והולכת לחדר האמבטיה. נדמה לי שפעם ראיתי סצנה דומה לזו באיזשהו סרט. אני שומע אותה מתקלחת, וחושב: היא מנסה לקרצף אותי מתוך גופה. אני קם ומסתדר, ותוך כדי כך אני מדבר אל עצמי. נדמה שהאוזן הסתומה השתחררה. האישה יוצאת מהאמבטיה ריחנית, שערה לח, חפוף. היא חולפת על פניי בנינוחות תמוהה. היא לא אומרת לי מילה. כאילו רק ניהלנו מקודם שיחה שהגיעה אל מבוי סתום, ולא אנסתי אותה בניגוד לרצונה. היא פותחת את החלון של המטבח, מציתה סיגריה, וצופה, קודרת, ברחוב. אני הולך לחדרי, נשכב במיטה, וחושב: היא בטח מתכננת משהו. היא תחכה שאירדם ואז תיקח את הסכין המשונן של הלחם, תיכנס לחדר, תמלוק לי את הזין ותשליך אותו לחצר, שם יעוט על נתח הבשר אחד החתולים. ואני ארוץ עירום במורד חדר המדרגות, ערוותי שותתת דם ואחפש בחצר את הפין, אחלץ אותו מפיו של החתול, אעטוף אותו במטפחת אף, אטוס למקרר, אוציא מהמקפיא קוביות קרח וארפד איתן את הרקמה המדממת, ואז אעצור מונית שתיקח אותי לחדר המיון. אני קם ונועל לראשונה את דלת החדר שהפך לחדרי, וגם כך אני מתקשה להירדם.

מעברו של אחד הקירות מנגנת בקולי קולות הטלוויזיה את האות המוזיקלי של תוכנית ריאליטי כלשהי. מעברו של קיר אחר אני שומע את השכן הדתי מתאמן (כבר עכשיו) בתקיעת שופר. אולי הוא הצטרף אל מחתרת יהודית חדשה, או שהוא מעביר חוג לתקיעה בשופר. על התקרה שמעליי מטופפות כל הלילה רגליים על עקבים ומדי פעם מוזזים שם רהיטים, כאילו מישהו מתעקש לשנות מדי יום את מיקומם. ואם אגש לחלון ואציץ למטה אראה חצר המובילה לשירותים של פאב סמוך שפעם אירע בהם אונס שהתפרסם בעיתון.

אני קם וניגש לחלון, פותח אותו, כדי לקרב את הרחוב אליי, סוגר ומרווח את שלבי התריס, כדי שלא יבחינו בי, ומציץ למטה אל הרחבה שבפתח הפאב המלאה בנשים צעירות מבתי, בחצאיות מיני, במכנסיים קצרים, על עקבי סטילטו או בנעלי אצבע, שותות בירה, מרוקנות צ'ייסרים, מתמזמזות בחצר, מתנשקות צרפתית. אני שולף אותו מהתחתונים, יורק אל כף היד, ממשש את הגליל הצנום והמקומט, מפציר בו שיתרצה, נאחז בכתם שפתיים מבהיקות בחשכה, בניע שדיים או בתנועת אגן ירכיים, מגביר את קצב כף היד, לוחש, מסנן, "בואי, יא בת זונה. בואי." אבל הוא רפוי ומקופל, מפנה עורף לחיים. כשמאחור, על שולחן הכתיבה, משקיף על מאמצי ההחייאה הילד — לבוש מדים, צועד ואגב כך מצדיע, בתמונה ממוסגרת מסיום הטירונות.

לילה. אני שוכב ער במיטה וממתין לשינה.

באפלולית המוח, מַקְרֵנה מאובקת מקרינה כבר חמש שנים את אותו סרט משומש. אדמה חרוכה. ריקה מאנשים, שלדי בניינים מפויחים, כמו אחרי ההפצצה בהירושימה, ונער עירום, כחוש, יחף, ששערו סמור, כאילו חושמל, עורו מתקלף מעליו ועיניו קרועות, כאילו ראו מחזה נורא, הולך לאטו לאורך כביש אספלט בקוע ומייבב: "אבא... תעזור לי... אבא'לה שלי... בבקשה תעזור..."

אני לוקח עוד חצי בונדורמין, אבל נדמה לי כי הכדור הפסיק להשפיע עליי, ובמקום ליישן אותי הוא עושה לי הלוצינציות.

מישהו מתנשם בחדר. נדמה לי שזו תנשמת שחדרה לבית, או רוח רפאים. צוות רופאים דן מאחורי הדלת של החדר הסמוך במקרה המיוחד שלי. הקולות שלהם נמתחים ומהדהדים כמו בחדר ריק מרהיטים. האחד מהם מציע מכות חשמל. השני, קודר, קובע כריתת אונה. אני שוקע בדמיונות נקמה כדי לא להשתגע. בדמיוני עברתי לגור בשכונת רחביה שבירושלים ואני גר לא הרחק מבית ראש הממשלה.

מדי בוקר, כשאני יוצא למרפסת הסלון עם כוס הקפה ביד, אני רואה את השער נפתח ואת מכונית השרד של ראש הממשלה יוצאת.

התוכנית שלי מגובשת ושלמה. להוציא להורג את האיש שאחראי למות בני. אני רואה בעצמי שופט ואיש נקמות. רוצח שכיר ושליח ציבור. אני לומד את סדר יומו של ראש הממשלה. מדי יום, ולפעמים גם פעמיים ביום, אני חולף על פני השער המוביל לבית ראש הממשלה, מוביל עגלת קניות בדרכי למינימרקט הסמוך, כדי שהשומרים יתרגלו למראה פניי ויראו בי שכן רגיל.

לפעמים אני אוחז ספר תחת בית שחיי, בשביל להעניק לעצמי צביון של איש משכיל, שהאלימות ממנו והלאה.

בדירה יש לי תת מקלע ושני אקדחים. על השולחן נח מכתב הסבר ופרידה מהחיים. תוכנו פשוט וקצר. "נורא המעשה שאני עומד לעשות, אבל נוראה ממנו הקלות הבלתי נסלחת בה נלקחו חיי בני וחיי אנשים צעירים נוספים. אני מודע היטב למעשי. אני רואה זאת לנגד עיניי. מעתה יוכתם שם משפחת קורץ לדיראון עולם. אבל אי אפשר להמשיך כך. הגיע זמן נקם ושילם. עין תחת עין. דם תחת דם."

בוקר אחד אני מחליט לממש את תוכניתי. אני טומן את תת המקלע בעגלת הקניות ואת האקדחים בכיסי המכנסיים. כשאני רואה מהמרפסת את אנשי הביטחון נערכים ליציאת ראש הממשלה, אני ממהר לרדת לרחוב. כשמכונית ראש הממשלה מגיחה מתוך החצר של בית ראש הממשלה אני בדיוק חוצה את הרחוב. הנהג של מכונית ראש הממשלה מפגין אדיבות. הוא עוצר את המכונית ומאפשר לי לעבור. אני לא זקוק ליותר מזה. אני רוכן אל העגלה, שולף את תת המקלע, ומרסס את גלגלי המכונית ואת המנוע כדי שהוא לא יצליח להימלט בנסיעה מהירה. אז אני ניגש לחלון הצדי, המואפל, מְקרב ביד יציבה את האקדח אל צללית ראשו של האיש היושב מאחור, שקוע באיזשהו מסמך או מדבר בנייד, ומרוקן את המחסנית תוך שאני צועק: "זה בשביל רב"ט גיא קורץ. עזה. הקרב על סג'אעייה." את הכדור האחרון אני משאיר בשביל עצמי. אני נועץ את הקנה אל תוך פי ויורה.

אני מת, אבל בדמיוני אני עדיין חי. הנהג של מכונית ראש הממשלה מוטל על ההגה, מוחץ את הצופר אשר צופר ללא הפסק. אחד משומרי הראש מחלץ את עצמו מהמכונית. יש לו עין אחת עקורה וזרוע תלויה, מסמורטטת. בשנייה הוא אוחז אקדח. הוא ניגש אליי ומבצע וידוא הריגה. אז, בשארית כוחותיו, הוא צועק: "אמבולנס. מהר. תזמינו אמבולנס." השומרים שבשער נעקרים ממקומם ורצים אל עבר מכונית השרד המרוסקת. פקודות משולחות. ניידת משטרה מגיעה. אחריה אמבולנס, ועוד אחד. הם מכניסים פנימה את ראש הממשלה. הפרמדיק גוחן מעליו, בודק דופק, חושף את החזה, נכון להתחיל במאמצי החייאה. דלת האמבולנס נטרקת, והוא ממהר אל בית החולים. מהדורת חדשות מיוחדת פורצת ברדיו ובכל תחנות הטלוויזיה. מגיש החדשות נרעש. שפתיו מוצצות במתינות ובחשיבות עצמית את הסוכריה שהוגשה אל פיו. "ראש הממשלה נורה בפתח ביתו. היורה, ששמו נאסר לפרסום, הוא ככל הנראה אב שכול."

אור חיוור עולה בחלון. אני כבר לא אישן, גם הלילה. אני תוהה מה השעה. דלת הכניסה לבניין נפתחת. צעדים ארוכים גומעים את המדרגות. קול חבטה. מחלק העיתונים משליך את עיתון הבוקר ליד הדלת. אני קם ומכין לעצמי קפה ושותה. טעם המים נורא כאילו שמישהו מהל בהם חומצה. אני שופך את הקפה לכיור, מוזג לעצמי חצי כוס חלב, בשביל לשפר את הטעם בפה, ויוצא. הרחובות ריקים. מדי פעם חולפת מכונית. מדי פעם גם הולך רגל. על פי הילוכו אני מנסה לקבוע אם הוא מאחר בבילוי או מי שהשכים לעבודה. אני יורד לים, מחליט לחנוך את הטיילת המשופצת לכיוון יפו, שם אשתה היכן שהוא קפה. ליד הדולפינריום אני מופתע לראות המוני אנשים מתהלכים סביב תא זכוכית מואר. מחשבה שגעונית קודחת לי בראש. הם משחזרים את משפט אייכמן. כשאני מתקרב אני מבחין שתא הזכוכית מוקף במצלמות טלוויזיה ומחולק ליחידות, ושבכל אחת מהן איש מבוגר, מדוכדך למראה. נדמה שהמתינו לי. צעירה מצוות ההפקה עם תג זיהוי על דש חולצתה מובילה אותי פנימה אל תא פנוי. מסתבר שזו תוכנית ריאליטי חדשה, בשם "האב השכול של השנה", ואני אחד מהמתחרים. החדר שאליו הכניסו אותי דומה לחדרו של הילד בבית, ועל אחד מהקירות מוקרנת תמונה ענקית שלו. השעות עוברות. אני מתהלך בחדר. אני יושב על כורסה. אני מכין לעצמי כוס קפה. אחד מהצופים המתגודדים בחוץ דומה לשכן שלנו. הוא מניף שתיים מאצבעותיו, בצורת האות V באנגלית, כדי לסמל את ניצחוני המובטח, וקורא קריאת עידוד שלא מגיעה אל אוזניי. אני לוקח ספר מאחד מהמדפים ומנסה לקרוא. אני נשכב על הרצפה ומתרגל פלדנקרייז. אני מאותת לאחד מאנשי ההפקה שאני מבקש לצאת. פתאום אני קולט שאין דלת בתא שלי. כשהכניסו אותי הייתה דלת ואחר כך העלימו אותה. אני הולם בזכוכית וקורא להם שיפתחו, אבל הם מתעלמים ממני. אני מניף את המיטה ומטיח אותה בזכוכית, אבל הזכוכית לא שבירה. אני קורע את הבגדים, תולש לעצמי את השיער, שורט בציפורניי את פניי עד זוב דם, והקהל, סביב, שואג ומוחא לי כפיים. מובס, אני נשכב במיטה של בני, מתכסה בשמיכה ומקווה למות.

כשאני פוקח עיניים אני שוב בבית. אני מסתכל בפלאפון ונזכר שהערב חל יום הזיכרון. הפסקנו ללכת לטקסים ואזכרות. חדלנו להתאבל בפקודה בתאריכים שהכתיבה לנו המדינה. אנחנו יושבים בבית, הטלוויזיה והרדיו מושתקים, ומחכים שהזמן יחלוף. אבל השנה ננהג אחרת. אנחנו מוזמנים על ידי הורים מכרים מבית הספר, שהכירו את הילד, אל טקס זיכרון לילד שהם עורכים בביתם. לכן במוצאי היום נעטה על עצמנו שריון בלתי נראה, ניקח מהמזווה בקבוק יין מתאים, את הילדה שנותרה, ונצטרף אל החוגגים.