הערת שוליים

1 עמדתי בכניסה לדירתי הקטנה מלאת העובש, ודמעות בעיניי. ניסיתי לשחזר את אירועי אמש. עוד כשלון עם בחור, מי היה מאמין? גיחכתי במרירות. הוא עשה איתי אהבה, היה עדין כהרגלו, ושנייה אחרי שגמר, קיפל את חפציו והודיע לי שהוא לא מסוגל לעשות את זה יותר. שהוא לא חושב שאני האחת. קיבל את מה שרצה ממני והסתלק. לחפש מישהי טובה יותר. נורמלית. לא פגומה כמוני. *** בדיעבד, ההחלטה הבאה שקיבלתי הייתה קלה כל כך. אפילו הופתעתי שלקח לי זמן רב כל כך לקבלה. דודתי שמתגוררת בשוויץ התקשרה אליי לפני שבועיים בהצעה חד פעמית. היא עדכנה אותי שידיד טוב שלה אחראי על תוכנית הסטאז׳רים בשוויץ, והיא חושבת שיהיה זה רעיון מצוין אם אבוא להתמחות במאפיות שונות לתקופה מסוימת. זה מה שמקסים בשוויץ, היא אמרה לי, שאפשר להתנסות בעבודה במסגרת מה שהם קוראים לו – סטאז׳, ואז להחליט אם רוצים ללמוד את זה או לא. התוכנית הייתה להתנסות בשלוש מאפיות במשך שלושה חודשים, כלומר חודש התמחות שלם בכל אחת מהן. לכאורה, ההצעה הייתה מדהימה. הזדמנות שלא העליתי על דעתי שתגיע שוב. ג׳ורדן היה הסיבה העיקרית שבגללה סירבתי עד כה. לא חשבתי שאוכל לעזוב אותו למשך שלושה חודשים. אין סיכוי. לא הייתי שורדת את זה. וגם אם הוא אומר שהוא אוהב אותי, לא סמכתי עליו מספיק כדי להאמין שהוא לא ימצא מישהי אחרת בערב הראשון שבו ירגיש בודד. אני מודה, נזקקתי לו, ועדיין לא הבנתי מה הוא עושה עם בחורה כמוני כשהוא יכול למצוא מישהי טובה הרבה יותר כהרף עין. העובדה שעדיין היו לי ספקות לגבי מערכת היחסים שלנו, לא הקלה על הפרידה. היא לא ניחמה אותי ברגע שהטיח בפניי את מה שחששתי ממנו במשך ארבעת החודשים שבהם היינו יחד. הוא הודה בכך בפניי. אני לא טובה מספיק. ועכשיו, כל מה שרציתי היה לברוח. אז החזרתי שיחה לדודתי, ובה קיבלתי את הצעתה, הודעתי לבעל הדירה שלי שאני מתפנה, וקניתי כרטיס לטיסה הבאה לשוויץ.