אל תעני לי

לוויות בסרטים זרים תמיד נראות שקטות ומכובדות. קומץ של אנשים בחליפות מגוהצות למשעי יושבים על כיסאות מסודרים על כר דשא ירוק ומטופח, שנחפר בו קבר טרי הקוטע את רצף הירוק בעיניים. נשים לבושות בשמלות שחורות מחזיקות ביד פרח אדום, מתייפחות באלגנטיות.

הלוויה של חן, לעומת זאת, רחוקה מלהיות שקטה.

מאות אנשים לבושים בגדי יום־יום גודשים את החלקה הצפופה, מנסים לתמרן בין הקברים הטריים, תילי עפר חומים שערמת זרים עם פרחים שכבר קמלו מעט מונחים עליהם, לבין מצבות שיש קרות וישנות המספרות במספר מילים סיפור חיים שנקטע.

הצרחות של שולה, אימא של חן, בזמן שמורידים את הגופה הקטנה לקבר, מאיימות לקרוע את שערי השמיים וגורמות לי לקפוא במקומי. המילים שלה ננעצות בי כסכינים חדות, "חן, אל תעזבי אותי! אלוהים, איך נתת לזה לקרות, למה לא לקחת אותי במקומה?" היא מביטה אל השמיים רגע לפני שמשתטחת על הקבר הטרי. "חן שלי, אני מבטיחה לך שהוא ישלם על זה." בגדיה מלאים עפר, עיניה הנפוחות כבויות וחסרות חיים.

ליבי מחסיר פעימה. כאב חד מפלח את גופי, מזדחל לכיוון ראשי כמו נחש ארסי הנועץ שיניים חדות ולא מניח. עיניי נעוצות בשולה השרועה עדיין על האדמה. כבר לא ניתן להבין מה היא אומרת, כשעיניה מתרוצצות במהירות מצד לצד, כמו חיה מבוהלת. על פניה חרושות הקמטים משתלט ריק גדול איום. היא מפסיקה למלמל, וכתפיה נשמטות. ניכר שלא נשאר בה כוח לבכות עוד.

אביה של חן מתכופף להרים אותה, פניו קפואות. לרגע אחד העיניים שלנו נפגשות, עיניים מוכות צער מביטות בי בחוסר אונים, ואני מורידה מהר את עיניי לרצפה.

"הכתובת הייתה על הקיר," ממלמלת בקול חנוק הגברת שעומדת לידי, מחזיקה בזרועו של בעלה בחוזקה. "חבל שלא ידענו קודם. למה היא שתקה? למה לא אמרה כלום? הייתה לי הרגשה," ממשיכה האישה לידי לקונן. המילים שלה מסתובבות סביב ראשי הכואב והמסוחרר. גוש מתהווה וגדל בגרוני, מאיים לחנוק אותי בכל רגע. אני מוחה בידי את הדמעות השוטפות את פניי. אני עומדת להתעלף, עיניי מתרוצצות בבהלה, מחפשות את מיכלי, אך ללא הצלחה.

איפה את, מיכלי? אני פוחדת. אני מסתובבת לאחור, מנסה לפלס מעבר דרך ההמון. אני מרשה לעצמי להתפרק בבכי היסטרי רק ברכב. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, אבל אני לא עונה. אני לא בטוחה כמה זמן אני יושבת ברכב המחניק. זה נראה לי כנצח. קשה לי לנשום. בראשי רצות מיליון תוכניות ומחשבות.

שיווה, תשלטי בעצמך, אל תאבדי את הראש עכשיו. צאי מכאן. עופי מהמקום הנוראי הזה!

ידיי רועדות, ואני מתניעה את הרכב. מדליקה מזגן ומנסה לנשום את האוויר הצונן לריאותיי.

תנשמי, שיווה, תנשמי.

מבטי נשלח אל הטלפון הרוטט, על הצג תשע שיחות שלא נענו ומספר רב של הודעות.

איפה את?

למה את לא עונה לי?

איפה את, לעזאזל?

את תשלמי על זה ביוקר!

בחילה עולה בי. מתחשק לי לצרוח עד שכל העולם ישמע אותי, אבל אף קול לא יוצא מפי.

תעני לו. את יודעת מה יקרה אם לא תעני. זעם עוטף אותי, מאיים לגרום לי לאיבוד עשתונות. אני זורקת את הטלפון על המושב לידי ונוסעת הביתה.

הדרך אורכת שעה ארוכה. אני מצליחה ממש בנס לנהוג בלי לעשות תאונה. תמונות של חן היפה רצות בראשי, כמו בסרט אימה. חן הקטנה, העדינה, שותפתי לחדר בצבא. כמה פעמים רציתי לשאול אותה לפשר הסימנים על גופה. כמה פעמים חששתי שישאלו אותי.

פניה היפות והעצובות עולות מולי. היא מושיטה לי יד. שיווה, תעזרי לי! אני עוצמת עיניים בחוזקה, ידיי מונחות על פניי המיוזעות, אבל המראות לא עוזבים אותי.

די! בבקשה, די! אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.