אהבה חסויה

דומיניק קימט את מצחו בכעס כשהאינטרקום שעל שולחנו זמזם, קוטע לגמרי את מהלך מחשבותיו. הוא היה צריך לומר למזכירתו שהוא לא רוצה הפרעות במשך השעתיים הקרובות. אחרי ארבעה חודשים של תכנון קפדני, הוא היה עכשיו על סף השגת יעדו. כך שישב מאחורי השולחן במשרד בקומת הפנטהאוז המשקיפה אל נהר התמזה, מתענג על המחשבה בשלווה ובבדידות.

ארבעה חודשים. נדמה היה שהזמן היה ארוך יותר. הרבה יותר ארוך. אבל לו היה ממהר לפעול לפני ארבעה חודשים, בלי להעניק לבעיה את שיקול הדעת הזהיר האופייני לו, לא היה מסוגל להתענג על מתיקות הנקמה שתכנן אפילו כדי מחצית.

נקמה, נאמר לו פעם, היא במיטבה כשהיא מוגשת קרה. הוא היה קר עכשיו, מקפיא אפילו, והתעתד ליהנות מכל רגע של תבוסתו של הגבר שפצע את גאוותו לפני ארבעה חודשים, כשלקח את קנזי ממנו.

דומיניק סובב את כיסאו מהנוף המרהיב שבחוץ כדי ללחוץ על האינטרקום, קוצר רוחו מופגן. "כן?"

"גברת מסטרס על קו אחת, דומיניק," סטלה, מזכירתו הנאמנה, הודיעה לו, לגמרי לא מוטרדת מחוסר סבלנותו כלפי ההפרעה.

אמו התקשרה אליו?

למרות שלמה, לעזאזל, היא עדיין קראה לעצמה מסטרס, כשהתחתנה – והתגרשה – פעמיים נוספות מאז שהתגרשה מאביו לפני שלושים שנה, לא היה לו שום מושג.

"תגידי לה שאני עסוק," הוא אמר בחדות.

"אמרתי," השיבה לו סטלה, בלתי מוטרדת. "אבל היא אומרת שזה דחוף."

הוא נאנח. "תזכירי לי לשכוח את הבונוס שלך בחג המולד," הוא מלמל, קוטע את הצחקוק של סטלה כשקיבל את השיחה.

"אימא," הוא בירך אותה קצרות. "מה שזה לא יהיה, את יכולה לקצר? יש לי – "

"דומיניק."

הכל נעצר. תנועה. נשימה.

רק שמו, שנאמר בטון הצרוד והסקסי, הספיק כדי להביא את עולמו המאורגן היטב לעצירה מידית.

הוא לא ראה את קנזי או דיבר אתה במשך ארבעה חודשים, לא היה לו מושג מדוע היא מתקשרת עכשיו. למרות שצירוף המקרים של זה, כשהוא כל כך קרוב למימוש הנקמה שלו, לא חמק מעיניו...

"דומיניק?"

לא אמו, אחרי הכל.

אלא האישה שעד לאחרונה קרא לה אשתו. שהייתה עדייו אשתו. אפילו אם עזבה אותו כדי להיות עם גבר אחר. הגבר שדומיניק עמד להפיל מובס על ברכיו.

הוא נשם נשימה חדה, ועיניו הכהות הצטמצמו. "קנזי," הוא אמר קצרות.

קנזי זיהתה בקלות את הטון הקר והמאיים.

איש הקרח, היא קראה לו במהלך הויכוח שקדם לסוף נישואיהם הקצרים.

ויכוח?

לא, לא היה ויכוח, היא הודתה, רק הקור של דומיניק והתדהמה שלה על האשמותיו.

ידה התהדקה בהתגוננות סביב הטלפון הנייד שלה. היא לא רצתה לעשות את השיחה הזו. היא הייתה מעדיפה הכל רק לא להיות זו שעושה את הצעד הראשון אחרי חודשי הדממה, מודעת לכך שדומיניק שנא אותה כשעזבה, ומכירה אותו מספיק כדי להבין שהשנאה רק התגברה בחודשים האלו.

"נו?" הוא נבח את קוצר רוחו כלפי השקט שלה.

זה היה אותו דומיניק מוכר, היא חשבה. הוא היה תמיד קצר סבלנות, תמיד שקוע בעסקה זו או אחרת, תמיד ללא זמן להקשיב, ואפילו רק לנסות להבין אותה.

הכתפיים שלה נמלאו מתח לפני שמיהרה לחסום את המחשבות השליליות האלו. לא היה טעם ללכת לשם. שום דבר לא השתנה. היא לא השתנתה. ודומיניק בהחלט לא השתנה.

כשהתקשרה היא לא הייתה בטוחה לגמרי שהוא בלונדון כרגע, אבל היא יכלה לדמיין אותו עכשיו, יושב מאחורי השולחן עם משטח הזכוכית במשרד האולטרה-מודרני שלו. הבניין שבו עבד היה בבואה לעוצמה ולעושר של אימפריית המיליארדים שדומיניק הקים. היו בבעלותו קו תעופה, חברת טלוויזיה וקזינו בדרום צרפת, והוא היה גם הבעלים של מלונות פאר בכל הערים החשובות בעולם.

כן, היא יכלה לדמיין את בעלה עכשיו, עם שערו הכהה, המעט ארוך מדי, עיניו החומות המהורהרות שיכלו להפוך שחורות, אף שחצני, שפתיים מפוסלות מעל לסת מרובעת והחלטית. כתפיו הרחבות, מותניו הצרים יחסית ורגליים ארוכות-ארוכות – היו לבושים באחת מהחליפות המחויטות ביד אמן שקנה באיטליה, ונעליו נעשו ביד באותה המדינה.

רק לחשוב על המראה שלו הספיק כדי לגרום ללבה לפעום בחוסר סדירות ולכפות ידיה להפוך לחות –

"או שתגידי לי למה התקשרת, קנזי, או שתרדי מהקו הארור; יש לי עבודה לעשות," נבח דומיניק.

"אז מה חדש?" היא השיבה.

"נו?" הוא בקושי בלם את קוצר הרוח שלו, אך סירב להגיב לסרקזם שלה.

אבל לשמוע כך במפתיע את קולה של קנזי לא תרם ליכולתו לנהל שיחה נעימה.

ולא שממילא היה סיכוי רב לכך בכל הקשור לקנזי. הרגשות שלו אליה מעולם לא היו פושרים. תשוקה חזקה בפעם הראשונה שראה אותה. חימה קרה כשיצאה מחייו לזרועותיו של גבר אחר.

"אני – צריכה לדבר אתך, דומיניק," היא אמרה לו בשקט.

פיו התעוות. "זה לא מעט מאוחר לדיבורים? קיבלתי את מסמכי הגירושין לפני חודש," הוא הוסיף בחספוס.

הוא קיבל אותם, והשאיר אותם במגירת השולחן שלו, בלי לענות.

אבל אולי על זה היא רצתה לדבר...

האם היא באמת מיהרה כל-כך לסיים חוקית את נישואיהם, שהייתה מוכנה לדבר אתו אישית כדי לקבל תשובה חיובית?

כי בעל מספר שתיים כבר חיכה לה...?

ג'רום קארלטון, כמובן, הגבר שעבורו היא עזבה, שלא היה ספק על נכונותו להעניק לה כל מה שדומיניק לא היה מסוגל. האם קנזי באמת מתכננת להתחתן מחדש עוד לפני שהדיו על מסמכי הגירושים שלהם תתייבש?

הוא עצמו בכלל לא היה אמור להתחתן אתה, עד שפגש אותה מעולם לא חשב שנישואים הם חלק מתוכניותיו לעתיד.

אחרי שהיה עד להרס חיי הנישואים של הוריו, ושל מערכות הנישואים הבאות שלהם, דומיניק מעולם לא חשב להתחתן בעצמו, ובהחלט לא רצה להביא ילד לתוך שדה המוקשים הרגשי הזה. ילדותו שלו הייתה סיוט של אבות חורגים ואמהות חורגות, שאף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן ממושך.

אבל בערך לפני ארבעה-עשר חודש הוא פגש את קנזי במסיבת השקה של מלון נוסף ברשת מסטרס בלונדון, והספיק לו מבט אחד בדוגמנית הבינלאומית, הגבוהה והיפה כדי להחליט שהוא רוצה אותה במיטתו. היופי שלה היה מסנוור, החושניות שלה הקפיצה את הדופק שלו, ומכיוון שהיה לה מוניטין של אישה הנמנעת מפרשיות מיניות, היא גם הייתה אתגר מיוחד.

דומיניק הוציא אותה לארוחות, והפך מסוקרן כלפיה יותר ויותר בכל פעם שראה אותה. כשהתחיל להכיר אותה יותר – ולחשוק בה עד שיגעון – הוא הבין את הסיבה להיעדר המעורבות הגופנית שלה. למרות סגנון החיים הזוהר שלה, בתור אחת הדוגמניות הרווחיות ביותר בעולם, מתחת לכל זה היא הייתה עדיין הבחורה מהכפר הקטן באנגליה ששם הוריה גרו עדיין, ושבו קנזי ושלושת אחיותיה נולדו וגדלו. התחכום שלה היה רק חזית, היא באמת האמינה וציפתה לסוף מאושר בנוסח האגדות.

העובדה הזו התגלתה לו כשניסה להתעלס אתה וגילה שהיא הייתה עדיין בתולה, ששומרת את עצמה לגבר הנכון. לא הייתה לה שום כוונה לקיים פרשיות קצרות טווח, אתו או עם כל גבר אחר.

מה בדיוק היה הטירוף שהשתלט עליו כשסיפרה לו את זה, הוא עדיין לא היה בטוח. אולי זה היה צורך רכושני, להשיג מי שהייתה חריגה לגמרי בעולם מערכות היחסים הזמניות שלו, לדעת ששום גבר אחר לא היה או יהיה עם קנזי. כל מה שידע בוודאות היה הצורך הבוער שקנזי תהיה שלו, שהתעצם עד לרמה כזו שאפילו העסקים שלו התחילו לסבול מחוסר הריכוז שלו. הוא התעסק יום ולילה ברצון לשכב אתה, וזה משהו שלא הרשה לעצמו לעשות בעבר!

הוא ידע שזה מצב שלא יכול היה להרשות לעצמו שיימשך.

מה שהותיר לו פתרון אחד.

נישואים...

למה לא? הוא שאל את עצמו, אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני הכרוך בזה שבכלל שקל את הצעד. הוא לעולם לא יהיה טיפש מספיק כדי להתאהב, ולהשאיר את עצמו חשוף לכאב ולהתפכחות שהוריו גרמו האחד לאחר במשך השנים של נישואיהם זה לזה ומאז.

הוא היה בן שלושים ושבע, הוא חשב אז, ולקחת אישה, בייחוד יפה ומצליחה כמו הדוגמנית הבינלאומית קנזי מילר, יכניס אותה למיטתו אבל גם יהיה צעד עסקי נכון. העובדה שלא היה מאוהב בקנזי, ושנשבע לעולם לא לאהוב אישה כלשהי, בכלל לא הייתה חלק משיקוליו.

זה משהו שעליו הצטער רק אחרי תשעה חודשים, כשקנזי עזבה אותו עבור גבר שהיה יכול בבירור לתת לה מה שהיא רצתה!

קנזי, מצדה, שמחה שהשיחה מתקיימת בטלפון, והרגישה הקלה שדומיניק לא יכול לראות את החיוורון שלה, ואת המתח שהתבטא בעיניה ובפיה רק מתוך המאמץ לדבר אתו שוב.

הספיק לה מבט אחד בדומיניק כדי להתאהב בו, והיא הייתה בהלם מוחלט כשגילה בה גם הוא עניין. הם לא נפרדו במשך השבועות שאחרי פגישתם הראשונה, עד שדומיניק הפתיע אותה לחלוטין כשסחף אותה ללאס וגאס במטוסו הפרטי והתחתן אתה.

היא הרגישה אז צער רגעי על כך שהוריה ואחיותיה לא נכחו בחתונה, וידעה שגם משפחתה תהיה מאוכזבת. היא הייתה בטוחה שהוריה תמיד חשבו שתהיה לה אותה חתונה לבנה מסורתית שהייתה לשתי אחיותיה הצעירות, כשהן נישאו.

אבל היא הייתה כל-כך מאוהבת בדומיניק, וחלמה להיות אשתו, עד שמיהרה לשכוח את ההסתייגויות האלו בפלא של התגשמות החלום שלה, ובשבועיים שבילו אחר כך לגמרי לבדם באי הקריבי שבבעלותו.

מה שלא קלטה עוד במשך חודשים מספר אחרי החתונה, היה העובדה שלמרות שדומיניק הציע לה נישואים הוא לא באמת החזיר לה אהבה. הוא רק חשק בה, וגם ראה בה נכס עסקי.

ודבר מהזיכרונות הכאובים האלו לא סייע למצב עכשיו!

"לא התקשרתי כדי לדבר על הגירושים, דומיניק," היא אמרה לו בשקט.

"לא?" הוא ענה לה בעוקצנות. "עברו ארבעה חודשים, קנזי. עוד לא שכנעת את ג'רום קארלטון להציע לך נישואים?"

היא נרתעה מן הסרקזם שלו, ותהתה איך יכלה אי פעם לשטות בעצמה שהאיש הזה היה מאוהב בה. אבל גם לא הייתה לה כל כוונה להיכנס אתו לתחרות עלבונות בהקשר של ג'רום קארלטון; דומיניק סירב להאמין בחפותה לפני ארבעה חודשים, ומטון הדיבור שלו עכשיו ידעה שעדיין לא האמין לה.

"אני עדיין נשואה לך, דומיניק," היא הזכירה לו בעייפות.

"רק בקושי," הוא הזכיר לה קצרות.

רק בקושי, נכון. ברגע שמסמכי הגירושים ייחתמו בנוכחות עדים, ויהיה מעמד חוקי לפרידה שלהם, אולי היא תהייה מסוגלת להתקדם הלאה בחייה.

למרות שהרעיון הזה לא היה קשור כלל לנישואים עם מישהו אחר.

איך היא תוכל לעשות זאת כשמעולם לא הפסיקה לאהוב את דומיניק?

היא אהבה אותו, אבל ידעה שהיא לא מסוגלת לחיות אתו כשהוא לא מרגיש אותה אהבה כלפיה. כאשתו היא הייתה רק קישוט בחייו, אבזר.

"אני צריכה לדבר אתך, דומיניק, ולא יכולה לעשות זאת בטלפון – "

"את לא מציעה שניפגש!" הוא הטיח, בלגלוג.

קנזי נאנחה, לא להוטה לראות אותו יותר מכפי שהוא אותה. זה כל-כך יכאיב לה לראות את דומיניק עכשיו, ולדעת שהוא לא אהב אותה ואף לא יוכל לאהוב אותה, בצורה שהיא אוהבת אותו.

אבל היא ידעה שחוסר הרצון שלו לפגוש בה היה שונה מאוד. היא ייצגה את הכישלון היחיד שהיה לו בחיים. וכישלון, היא ידעה היטב, היה משהו שדומיניק מסטרס סירב להכיר בקיומו בחייו.

למעשה, היא חיכתה במשך ארבעת החודשים האחרונים לאיזושהי פעולת תגמול מצדו על כך שהעזה לעזוב אותו!

כשזה לא קרה היא החליטה שאולי חוסר העשייה שלו היה בעצמו העונש, כי דומיניק היה בהחלט מסוגל לדמיין את החשש שלה – ולהתענג עליו.

"אני צריכה לפגוש אותך – כדי לבקש ממך – משהו," היא תיקנה בזהירות. למרות המצב, היא התגעגעה בכאב לראותו, אבל לא את האיש המרוחק, איש הקרח, של פגישתם האחרונה, האיש שעדיין היה עכשיו, כמו שטון קולו הבהיר לה. "אני צריכה לבקש טובה, דומיניק," היא הרחיבה בקוצר נשימה, ההודאה קשה לה.

"ממני?" דומיניק לא הצליח להעלים את ההפתעה מקולו.

היה ברור שזכר את דבריה ביום שיצאה מחייו, שהיא לא תבקש יותר ממנו דבר לעולם!

חוץ מגט, כמובן.

פיו התהדק. "יש לך חוצפה רצינית שאת חושבת שאת יכולה לחזור אחרי ארבעה חודשים ולבקש ממני משהו – "

"דומיניק, בבקשה – "

"לא – את בבקשה!" הוא קטע אותה. "את עזבת אותי, קנזי. עזבת את הנישואים שלנו. ישר לזרועותיו של גבר אחר! ועכשיו את רוצה שאני אעשה לך טובה?"

"לא עזבתי אותך בשביל גבר אחר!" היא ענתה, יודעת היטב שהוא לא האמין לה, שמעולם לא האמין לה, אבל נחושה להמשיך לטעון לחפותה.

"אני יודע משהו אחר," דומיניק החזיר בחדות.

"אתה לא יודע עלי דבר, דומיניק." היא נאנחה. "אף פעם לא ידעת."

ההלם הראשוני של שמיעת הקול שלה עבר עכשיו, ועכשיו היה בטוח שתזמון השיחה הוא מקרי בלבד. אחרי הכל, לקנזי לא היה שום מושג שחרב דמוקלס – במכה שתוכננה היטב על-ידי דומיניק בלבד – עומדת לנחות על ראשו של אהובה.

"אני לא – הטובה שאני עומדת לבקש היא לא עבורי, דומיניק," היא אמרה בחדות. "ובכן... לא ממש," היא תיקנה בקוצר רוח. "אולי," היא מלמלה בחוסר נוחות.

"אולי מוטב שתניחי לי לשפוט, קנזי," הוא החליט. "תגידי לי מה זה שאת צריכה ממני" – הוא השתמש במלה בכוונה – "ואני אגיד לך אם אני מוכן לתת זאת."

"לא בטלפון," היא התעקשה. "אני צריכה להסביר לך כמה דברים קודם, כדי לעזור לך להבין – דומיניק, אתה יכול להיפגש אתי לצהריים?"

גבותיו התרוממו לשמע ההצעה. לדבר אתה בטלפון היה משהו אחד, אבל לראות אותה שוב, להיות קרוב ליופיה, היה משהו אחר. "היום?"

"נו, כמובן – " היא קטעה את תשובתה קצרת הסבלנות. "כן, היום," היא מלמלה, יותר במתינות. "אם זה אפשרי," היא הוסיפה פתאום.

דומיניק התבונן ביומן הפתוח על שולחנו, ללא צורך למעשה, הוא ידע שהוא פנוי לצהריים היום.

"אני חושש שזה לא," הוא אמר לקנזי חלקות, מתעלם מיומנו. "אבל אני סועד ברימיני בשמונה הערב. האם את מוכנה להצטרף אלי שם?"

קנזי עיוותה פנים למחשבה של ארוחת ערב עם דומיניק, הערב או בכל ערב אחר. זה אומר לא להיות חלק מהקהל התוסס והלא פורמלי של שעות הצהריים במסעדה שעמדה להציע, אלא לסעוד באחת המסעדות היוקרתיות שאליה הלכו הרבה במהלך חייהם המשותפים...

"אולי אני יכולה לפגוש אותך למשקה בבר, לפני שתלך לארוחה?" היא הציעה. "מה שאני צריכה לבקש ממך יימשך רק כמה דקות, ו – "

"פוחדת, קנזי?" דומיניק קטע אותה.

היא הסתמרה. "ממך? בקושי!" היא ביטלה את דבריו בחדות, וידעה שלא אמרה לגמרי את האמת. למרות שהיא לא פחדה מדומיניק עצמו, היא ידעה שעם עושרו וכוחו, סוג העונש שהוא מסוגל לו יהיה כביר. "אני פשוט לא רואה טעם להרוס לשנינו את הערב לגמרי, זה הכל."

"את מעדיפה להרוס רק את שלי, הממ?" הוא ענה בלגלוג. "את זו שביקשה את הפגישה, קנזי, לא אני," הוא הזכיר לה. "בנסיבות האלו, אני חושב שזכותי לקבוע את התנאים לפגישה. כך שזה ארוחת ערב הערב, או כלום," הוא הצהיר.

הייתה לה תחושה שהוא יגיד את זה.

"אז אני מניחה שאני חייבת להסכים, נכון?" היא רטנה, השעות, במקום הדקות, שתצטרך לבלות עם דומיניק נדמות לה כתהום מאיימת.

"אל תישמעי כל-כך נלהבת, קנזי," הוא התגרה בה. "אולי אגבש רושם מוטעה."

"אני במקומך הייתי נזהרת!" היא השיבה בחוצפה. "שום דבר לא השתנה. אני פשוט צריכה לדבר אתך, זה הכל," היא הוסיפה בצרידות.

"זה חייב להיות משהו ממש גדול, קנזי, אם את מוכנה לפגוש בי שוב," הוא השמיע, ומצא את עצמו מחייך מול התסכול הגלוי של קנזי.

זה היה סוג החיוך הרגוע שלא חייך במשך חודשים. ארבעה חודשים, למעשה. מאז שקנזי עזבה אותו...

החיוך שלו התפוגג באותה מהירות שהופיע.

קנזי עזבה אותו, נטשה את הנישואים שלהם, בגלל, כך היא טענה, שהוא לא היה מסוגל להרגיש כלפיה אהבה כפי שהרגישה היא כלפיו, ואחרי תשעה חודשים בלבד של חיי נישואים היא פשוט לא יכלה לחיות אתו יותר.

אבל ההצהרות שלה שחוסר האהבה שלו הוא שאחראי לסיום הנישואים היו כולן שקר, בדיה, ניסיון להסתיר את פרשיית האהבים שלה עם ג'רום קארלטון.

הוא הרצין לגמרי במחשבה על הגבר האחר בחיים של קנזי, ובמיטתה. הוא ידע שלמרות כל הדברים שאמרה על נאמנות באהבה ובנישואים, היא הייתה בקשר עם גבר אחר שבועות לפני שהנישואים שלהם הגיעו אל סופם המר!

אבל עכשיו, כך נראה, היא רצתה ממנו משהו. טובה, היא אמרה.

העונש שתכנן היה עבור ג'רום בלבד, אבל הוא ידע שגלי הנפילה של הגבר האחר בחייה של קנזי בסופו של דבר יסדקו גם את עולמה...

אבל עכשיו קנזי החזירה את עצמה מרצונה לתוך חייו.

זה היה כמו העכביש והזבוב...