שיחה טובה

פרק 1 אריאל, 25 ביולי 2008 — כנס באילת

האולם מתמלא. עוד רגע אני על הבמה, ויהי אור על פנַי, ויהי חושך על הקהל, והכול יתחיל. הלחץ מתמקם במרכז החזה, אף על פי שכבר לפני חצי שעה העליתי את המצגת למחשב באולם ושוב וידאתי שאני שולטת בחומר. אני מתקשרת לרועי.

— "הַיי, מתוקה, עוד לא עלית על הבמה?"

— "עוד חמש דקות. רוצה להיות אחרֵי ולחבק אתכם. אני כל כך שמחה שהסכמת לבוא לכאן עם הילדים. אתה בטח עייף. אל תדאג, אני אתן לך להשלים שעות שינה."

— "אֵלוש, אני בא בכיף."

— "יש בריכה פרטית לחדר, הקטנים יאהבו את זה. תודה שאתה עושה את הנסיעה הזאת כדי שנבלה כולם יחד. מתגעגעת אליך."

— "הגעתי לגן. תנשמי עמוק, זה מרגיע אותך. את שרה את המחקר שלך. אני אגיע עם הילדים ותהיה לנו שבת נפלאה. בינתיים תראי להם שאת יודעת בדיוק מה את עושה. אוהב אותך, אלוש, תמיד."

אני מחייכת ומנתקת. האיש שלי יודע להרגיע ולהחזיר לי את הביטחון העצמי כשהוא הולך לאיבוד. הוא נכנס נלהב, אב ראשון אחרי קבלת השבת. טל ורותם רצים אליו. בקלות הוא מרים את שניהם, תאומים מאוזנים משני צדדיו, בת ובן, ועוד נשאר מקום בשבילי על החזה שלו. בדרך לאילת הם ישירו מהדיסק שמתנגן לרועי באוטו. רועי ישיר בקולות מצחיקים את "אדון שוקו" ויאריך את פניו הצרות והארוכות ממילא, ישרבב את שפתיו וייראה אווילי. המתוקים האלה יצטרפו אליו. טל תניע את התלתלים הזהובים שלה מצד לצד ובקושי תחכה לתורה, ורותם הסבלני, בעל החוש המוזיקלי, ייתן את הקצב ויצטרף אחרון עם "אדון שוקו אחר". הוא יעשה להם חגיגה מנסיעה של ארבע שעות.

לואיז, שמנהלת את הכנס, עולה על הבמה וקוטעת את מחשבותי המרגיעות על המשפחה הצוהלת שלנו. היא מציגה אותי: "אני שמחה להמשיך את חלקו השני של הכנס עם בחורה צעירה שכבר הגיעה רחוק — אריאל רז, דוקטור מהמחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת בוסטון. ד"ר רז פרסמה שלושה מאמרים פורצי דרך בתחום הדיכאון. ממליצה לכם לקרוא. היום ד"ר רז תציג את המאמר על צמיחה מתוך עצב." לואיז מוסיפה שני סופרלטיבים שמעוררים בי אי־נוחות. אני מרכינה ראש ובולעת את הרוק, מתקדמת אל הבמה ובראשי רועי לוחש: "תראי להם שאת יודעת מה את עושה.״

אני מברכת את הקהל לשלום ומקריאה:

"שִׂמְחָתְךָ הִיא צַעַרְךָ שֶׁהוּסַר הַלּוֹט מֵעַל פָּנָיו.

אוֹתָהּ בְּאֵר שֶׁצְּחוֹקְךָ הַמִּתְגַּלְגֵּל יַעֲלֶה מִמֶּנָּה,

לֹא פַּעַם מְלֵאָה בְּדִמְעוֹתֶיךָ. וְכֵיצַד יִתָּכֵן אַחֶרֶת?

בּוֹכֶה אַתָּה עַל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם אָשְׁרְךָ".1

אני נושמת וממשיכה: "אמי נולדה בבֵּיירות ושפת אמה ערבית. היא עלתה לישראל בגיל שתים־עשרה. בילדותי היתה מקריאה בחרוזים ומתרגמת עבורי את ג'ובראן חליל ג'ובראן לעברית. הרעיונות נשמרו אך החרוזים התפזרו. כשהייתי בת שתים־עשרה היא הפסיקה. אולי כי בגיל הזה הפסיקה ללמוד בערבית? אולי כי נכנסתי לגיל ההתבגרות ומרדתי בשפת אמה? לא אדע. בכל אופן, מהשיר הזה נחרת בי כי הצער שלנו צועד על עקבותיו של אושר ישן, שהיה שם קודם — ואבד. עם הרעיון הזה," אני נושמת, "יצאתי לפינוי ההריסות שמתחתיהן קבור האושר. חבל שזה לא היה פשוט כמו הסרת הלוט שעליו כתב ג'ובראן."

הקהל צוחק. ההקראה בתחילת ההרצאה, השיר, הזיכרון מאמי ומבַּית, עוזרים לי להירגע. אחרי עשר דקות הלחץ נשטף כמו עקבות בגשם.

אני מסיימת להציג את הרעיון בתחושה שהעברתי את המסר ומביאה נתונים סטטיסטיים מחקריים תומכים. לואיז מחייכת אלי ומסמנת לי להמשיך.

רבע שעה לפני סוף ההרצאה אני פוגשת שוב בפניה כשהיא עולה על הבמה, כנראה כדי לזרז אותי ולהשאיר זמן לשאלות. היא נראית לי מתוחה. לרגע אני רוצה להציע לה לשבת. שוטר עומד בפינת הבמה. אני נושמת עמוק. לואיז מניחה עלי את ידה ואומרת: "קרתה תאונה. את צריכה לרדת מהבמה עכשיו ולנסוע לסורוקה, מיד." היא פונה אל הקהל: "אנא הישארו ישובים במקומותיכם," מלווה אותי אל האיש במדים ומפקידה אותי בידיו. אני יוצאת מהמקום רועדת ואילמת.

הבחור הצעיר מניח את ידו על גבי ומזרז אותי.

— "מי אתה? מה אתה יודע? מה קרה? מי מהם?"

— "אריאל," הוא אומר, חנוק ובטוח, "אני תום, שוטר. היתה תאונה ובעלך אמר שאת פה."

— "רועי בסדר! חי. אלוהים, תודה. מה עם הילדים?" אני מחזיקה את הראש בידי, עוצמת עיניים כדי לא לשמוע את התשובה.

— "אני לא יודע, באמת, קיבלנו הודעה וטסתי אלייך."

אני מאמינה לו.

— "מתי נגיע?"

הוא מסתכל בפני ואומר: "הכול יהיה בסדר."

מסכן, אני חושבת, מה נפל עליו. "הכול יהיה בסדר," אני ממלמלת לעצמי ומתנדנדת במושב הרכב, כמו מתפללת. אלוהים, בבקשה תעשה שהכול יהיה בסדר. זה הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע. אני מנסה לשלוט בנשימותי ונותנת לעצמי אגרופים באזור הלב, כדי שלא ייתפס. זולגות לי דמעות. אני אומרת לבחור שרועי חזר ממילואים ורצה שאשוב הביתה. הוא בא בשבילי לאילת. מה עשיתי? אני מתחילה לבכות בכי חנוק. הבחור מהנהן ושותק, מוריד יד אחת מההגה ולוחץ את ידי.

— "סליחה, לא קלטתי את השם שלך."

— "אני תום. הבנתי שרועי מאוד חזק, הוא בטוח יוצא מזה," תום אומר בביטחון.

אני מתקשרת לרועי ושקט, שקט מתוח משתקף בעליות המדבר, בצוקי הענק המחודדים שקורסים שבורים זה בתוך זה בצדי הדרך. ושֶקט, שקט טוטאלי.

הדלת של הרכב המשטרתי נפתחת, צרחות והמולה סביבי. אני נמשכת בידיים במסדרונות של פלורוסנטים מרצדים. לא יודעת לאן אני מובהלת. אנשים לבושים בחלוקים חלוקים ביניהם לאן להוביל אותי קודם, אך ממשיכים להריץ אותי. מילים כמו "קריטי", "סופי", "סופני", "לנתק", "לא ביחד" עפות באוויר ומתנפצות עלי.

עצרו אותי במקום שבו "הרע מכול" היה מוטל לפני, מוריד איתו צל שחור. ואז הרע, עוד יותר הרע מכול, מוטל לפני, צובע את העולם באופל. כך, בצהרי היום, בעת שהשמש במרכז הרקיע, כבר לא ראיתי דבר. מושלכת שטוחה בחשיכה. נצנוץ של אור כוכב רחוק מבזיק כשרותם מתקדם בצעדים מהוססים, גלגל הים שלו סביבו, אל מחוץ לחדרי הפרידה.