יצירת שינוי במשותף

פרק ראשון רגשות: היכן אנו מתמקדים בטיפול

לטאות, אריות ובני אדם מושפעים כולם מההפעלה הגופנית הידועה כאמוציות (Darwin, 1872/1998; Panksepp, 1998). אמוציות אלו מארגנות את התנהגות בעלי החיים. בניגוד לזוחלים וליונקים, אנו יכולים להיות מודעים לאותן אמוציות, הפעלות גופניות בתוך הגוף, ולתייג אותן כרגשות. באופן סובייקטיבי, מודעות לרגשות מעניקה לנו תחושה של עצמי מגובש (Damasio, 1994, 1999), הבסיס של זהותנו. באופן בין־אישי, רגשות מאפשרים לנו להכיר אחרים ולהיות אינטימיים (Kelly, 1996; Nathanson, 1996). באופן תרבותי, רגשות מאפשרים לנו לחלוק ערכים משותפים, שאותם אנו מבטאים דרך חוקים, דתות ואמנות. רגשות מאפשרים להעברות בין־דוריות של תרבויות, שדרכן אנו מאגדים את המודעות הקולקטיבית של המין האנושי (Trevarthen, 2009, 57). רגשות הם הדרך הבסיסית להבנת המתרחש סביבנו בעולם. הם מספרים לנו מה אנו רוצים ומה לא, מה מקנה לנו עונג ומה מכאיב לנו. הם גורמים לנו לנקוט פעולה אדפטיבית ולטובתנו, ולתור אחר מטרות חיינו (Tomkins, 1962). בדומה לג'י־פי־אס, רגשות אומרים לנו היכן אנו מצויים, לאן אנו רוצים להגיע, ואיך אנחנו רוצים להגיע לשם.

כיצד להתמקד ברגשות

כשאיננו יודעים מה אנו מרגישים, אנו חיים את חיינו ללא מצפן רגשי (P. Coughlin, personal communication). האבולוציה נתנה לנו רגשות, ששוכנים בגוף כך שנוכל להתנהג באופן אדפטיבי. מטופלים שמשתמשים בהגנות במטרה להתעלם מרגשותיהם, מאבדים את המידע שהרגשות מספקים. לא רגשות ותשוקות מניעים את פעולותיהם, אלא חרדה והגנות (Schore, 2009). טיפול עוזר למטופלים לוותר על הגנותיהם, כך שיוכלו להתמודד עם רגשותיהם. באמצעות למידה "להרגיש ולהתמודד" (Fosha, 2000), הם יכולים לתעל את רגשותיהם להתנהגות אדפטיבית במקום להגנות שאינן אדפטיביות. לכן אנו מתערבים כדי לעזור למטופלים לחוות רגשות מודחקים, אשר נקברו. לכאורה כולם יודעים מהם רגשות. נניח שנשאל מטופלת, "מהו הרגש כלפי בן הזוג שלך לאחר שסטר לך בפרצוף?" היא יכולה להציע אחת מן התגובות כתיאור לרגש:

• "אני מרגישה שהוא לא היה צריך לעשות זאת."

• "אני מרגישה שהוא עשה זאת בגלל שכך הוא למד."

• "אני מרגישה נבגדת."

• "אני מרגישה מנותקת."

• "אני מרגישה שאני רוצה לעזוב אותו."

• "אני מרגישה מתח."

• "אני מרגישה עצובה."

• "אני מרגישה כעס."

רק התגובה האחרונה היא הרגש כלפי בן הזוג. הבה נבחן את התגובות באופן מפורט כדי להבין מהם רגשות.

• "אני מרגישה שהוא לא היה צריך לעשות זאת" — זאת אינה הרגשה, אלא דרך שבה המטופלת נמנעת מרגש: הגנה של אינטלקטואליזציה. המטופלת מציגה מחשבה ולא את הרגש שלה. היא אינה מבחינה בין המחשבה שלה לבין הרגש שלה כלפיי בן הזוג שלה. המטפל יכול להשיב: "ובכן, זאת המחשבה שלך, אבל המחשבה שלך היא לא הרגש שלך. אם את לא מכסה את הרגש שלך עם מחשבה, מהו הרגש כלפיו על כך שסטר לך בפנים?"

• "אני מרגישה שהוא עשה זאת בגלל שכך הוא למד" — זהו אינו רגש, אלא הגנה של רציונליזציה. המטופלת מנסה להסביר את הסיבה לכך שבן הזוג שלה הכה אותה, במקום לתאר את הרגש כלפיו על כך שעשה זאת. היא לא מבחינה בין ההסבר לבין הרגש. המטפל יכול להשיב: "ובכן, זאת הסיבה שהוא סטר לך, אבל את לא מספרת מהו הרגש כלפיו על כך שסטר לך. אם אנחנו לא מתרכזים בסיבות, מהו הרגש כלפיו על כך שסטר לך?"

• "אני מרגישה נבגדת" — זהו אינו רגש אלא הטריגר. הוא בגד בה בכך שסטר לה (הטריגר). באופן טבעי, יש לה רגש בתגובה. היא אינה מבחינה בהבדל בין הטריגר (הסטירה, מעשה הבגידה) לבין הרגש שלה כלפי בן הזוג שלה. המטפל יכול להפריד בין הטריגר לרגש בתגובה: "בוודאי! הוא בגד בך. זה מה שהוא עשה כשהוא סטר לך. מהו הרגש כלפיו על כך שבגד בך?"

• "אני מרגישה מנותקת" — זהו אינו הרגש, אלא הדרך להימנע מרגש באמצעות שימוש בהגנה של ניתוק. המטופלת אינה מבחינה בהבדל בין הרגש שלה לבין הדרך שבה היא מתעלמת ממנו. המטפל יכול להבחין בין ההגנה לרגש בכך שיענה על כך: "ניתוק הוא לא הרגש שלך, התנתקות היא הדרך שבה את נמנעת מהרגש שלך. אבל אם לא תתנתקי, נוכל להביט ברגש כלפיו על כך שסטר לך?"

• "אני מרגישה שאני רוצה לעזוב אותו" — זהו אינו הרגש, אלא פעולה המכוונת על ידי הרגש. היא לא מבחינה בין הרגש לדחף, הפעולה המכוונת שלה. המטפל יכול לענות על כך: "זה הגיוני שאת רוצה לעזוב אותו. מהו הרגש כלפיו שגורם לך לרצות לעזוב?"

• "אני מרגישה מתח" — זהו אינו רגש, אלא החרדה המתעוררת בעקבות הרגש. היא אינה מבחינה בין הרגש שלה לבין החרדה. המטפל יכול להפריד בין הרגש לחרדה בתגובה: "זאת החרדה שלך, אבל חרדה היא לא הרגש כלפיו. אם אנחנו לא מכסים את הרגש עם חרדה ומתח, מהו הרגש כלפיו שגורם לך למתח?"

• "אני מרגישה עצובה" — עצב הוא רגש, אבל הוא אינו הרגש כלפי בן הזוג. היא אינה מבחינה בין הרגש שקורא לה לפעולה כלפיו לבין העצב המכסה אותו. המטפל יכול להגיב: "העצב הוא רגש בינך לבין עצמך. אם את לא מכסה את הרגש האחר עם עצב, נוכל להתבונן ברגש כלפיו על כך שסטר לך?" במקרה זה, העצב הוא בעל אפקט הגנתי, מכיוון שהוא משמש כהגנה לכסות את הכעס שלה.

• "אני מרגישה כעס" — זהו הרגש של המטופלת כלפי מי שהכה אותה. היא עשויה להרגיש עצובה שהוא הכה אותה. היא עלולה לפחד מקרבה אליו בעתיד, אבל כעס יהיה הרגש המפעיל כלפי מישהו שהכה אותה. בפרקטיקה הקלינית מתארים מטופלים לעתים קרובות את העצב או את החרדה, לא את הרגש המפעיל של הכעס.

בדוגמהות אלו, המטופלת לא יכלה להפריד בין הרגש שלה לבין הגנה, טריגר, חרדה, דחף, או אפקט הגנתי. אנו חייבים לעזור למטופלים לעשות את ההפרדות הללו כדי שהם יוכלו להיות מודעים לרגשותיהם.

מודעות לרגשות

בכך שאנו הופכים מודעים לרגשות, אנו יכולים להבין, לשקף, לבטא, ולתעל אותם למעשים בריאים (Monsen et al., 1995, 1996. gk) כדי לרכוש את הידע האישי הזה, אנו חייבים לשים לב לאמוציות בגוף במקום להשתמש בהגנה כדי להימנע מהן. אנו חייבים לשאת את החוויה של אמוציות בגוף מספיק זמן כדי לשיים את רגשותינו ולהבין אותם. מטופלים שאינם יודעים מה הם מרגישים לא יודעים מה הם רוצים.

השתמשתי בשתי מילים: אמוציות ורגשות. המוח באופן לא מודע מעריך את הסביבה. מידע זה מועבר למערכת הלימבית במוח, ומפעיל את תגובות הגוף הידועות כאמוציות (Damasio, 1999). בני אדם יכולים להיות מודעים לאמוציות בגוף ולתייג אותם כרגשות. חוקרי רגשות מצאו שש רגשות בסיסיים: כעס, פחד, גועל, עצב, הפתעה ושמחה (Ekman, 2003; Izard, 1994; Tomkins, 1962). רגשות אלו הם ייחודיים, מכיוון שהם מזוהים עם הבעות פנים ספציפיות באופן זהה בכל רחבי העולם (Ekman, 1992, 2003; Keltner et al., 2003), במערכת העצבים האוטונומית (Davidson, 2004; Ekman and Davidson, 1994; Levenson, 2003), בנטייה להתנהגויות אדפטיביות ספציפיות (Frijda, 1986), ובדפוסי התנהגות מוטוריים שמפעילים הרגשות הללו. רגשות אחרים הידועים כרגשות חברתיים מכילים יותר קוגניציה ואין בהם מאפיינים ביולוגיים ספציפיים. אתמקד בששת הרגשות הבסיסיים נוסף על אשמה ובושה, מכיוון שהם הגורמים העיקריים ליצירת קונפליקט. בהתבסס על מה שלמדנו עד כה, אנו חייבים לעזור למטופלים (1) לשים לב לרגשות, (2) לשיים רגשות בהתאם, (3) לחוות את הרגשות בגוף, ו — (4) לחוות את האימפולסים בגוף כתוצאה מהרגשות. כדי לעשות זאת, הם חייבים להבחין בחרדה ובהגנות ולפנות כנגדן, שכן הן אשר מונעות מהם להיות מודעים לרגשות.

הזמנת רגשות — לשמר את המיקוד

אנו חשים רגשות לאורך כל היום. לעתים רגשות אלו מעוררים חרדה בהתבסס על חוויות עבר. אם שיתוף רגשות היה מסוכן במערכות יחסים בעבר, הגוף מגיב באופן מסוכן גם בהווה. המטופלת שלמדה להתחבא מאחורי רגשותיה בעבר עלולה לעשות כך גם היום. ייתכן שהימנעות מרגשות הייתה אדפטיבית בעבר, אולם בהווה היא יוצרת את הבעיות והסימפטומים שעמם מגיעים לטיפול. לכן המשימה הטיפולית היא לעזור למטופלים לראות את ההגנות שלהם ולוותר עליהן כדי שיוכלו להתמודד עם רגשותיהם. כדי לעשות זאת, אנו מבקשים מהמטופל לספר לנו על הבעיות שבהן הוא מבקש עזרה. עם קבלת רשותו, אנו חוקרים דוגמה ספציפית, כדי לגלות את הרגשות שיש לו ואת ההגנות שבהן הוא עושה שימוש כדי להימנע מהן. נניח שהוא מזכיר בוס שהשפיל אותו. כדי לחקור מקרה ספציפי, נשאל, "מהו הרגש כלפי הבוס שלך, שעשה זאת?" כך מתחיל שלב הזמנת הרגשות. אנו חייבים להתמקד ברגשות באופן עקבי כשאנו מתייחסים לחרדה ולהגנות כמעקפים לרגשות. יש לציין אי־הבנה נפוצה בהקשר זה ביחס ל"אסוציאציות חופשיות". פרויד חשב מלכתחילה שרגשות לא מודעים יעלו אם הוא יזמין מטופל לומר מה שעולה בראשו. אבל הוא גילה כי במקום להתייחס באופן חופשי לנושאים מורכבים, מטופלים לעתים קרובות נוטים לעלות אסוציאציות הרחוקות מרגשותיהם באמצעות שימוש בהגנות (S. Freud, 1923/1961e).

זאת הסיבה שאנו חייבים להצביע באופן שיטתי על הגנות המטופל ולחסום אותן. המטפל חייב להיות אקטיבי. הגנות אינן מופיעות פעם או פעמיים בפגישה טיפולית. מטופל עם התנגדות גבוהה יכול להשתמש ב־150 הגנות בטיפול בן 50 דקות. עם כל כך הרבה הגנות, גישה לרגשות ויצירת ברית טיפולית לא תהיה אפשרית. הגנות יוצרות התקשרות לא בטוחה, סימפטומים, ואת הבעיות שעמם מגיעים לטיפול. עלינו להפגין חמלה באמצעות חסימת כל הגנה והגנה, אשר הורסת את האפשרות לטיפול. לעולם אל תפרשו רגש של מטופל, הביטוי לחייו הפנימיים. תמיד יש לפרש הגנות, אשר חוסמות את חייו הפנימיים. מיד כשהמטופל מגיב בחרדה או הגנה, עזרו לו לראות את ההבדל בין (1) רגש לטריגר, ואז הזמינו את הרגש, (2) רגש וחרדה, ואז הזמינו את הרגש, (3) רגש והגנה, ואז הזמינו את הרגש. תמיד הדגישו את "המעקף", ואז חקרו את הרגש. מטופלים לרוב מגיבים באמצעות חרדה או הגנה. כדי לעזור למטופלים, הדגישו את המעקף שלהם באמצעות חרדה או הגנה, ואז הזמינו אותם להכיר ברגש במקום זאת. בכך אנו יוצרים במשותף מערכת יחסים טובה יותר, שנינו שמים יותר לב לחיים הפנימיים. בווינייטה הבאה, סיפר זה הרגע מטופל ברמת התנגדות בינונית כי במהלך התקף זעם זרקה ארוסתו את הטבעת אל תוך הביוב.

מטפל: "מה הרגש כלפיה על שעשתה זאת?" [הזמנה לרגש.]

מטופל: "אני חושב שהיא עשתה זאת כי לא רציתי ללכת למסעדה שהיא רצתה." [הגנה: רציונליזציה.]

מטפל: "זאת הסיבה, אבל הסיבה שהיא עשתה זאת היא לא הרגש שיש לך כלפיה. אם נניח את הסיבה בצד, האם נוכל להתבונן ברגש כלפיה על כך שזרקה את הטבעת לביוב?" [הדגישו את ההגנה, הפרידו בין ההגנה לבין הרגש, עודדו את המטופל לפנות כנגד ההגנה, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני מרגיש מאוכזב." [הגנה: מתבלבל בין הטריגר לרגש.]

מטפל: "כמובן! היא אכזבה אותך. זה מה שהיא עשתה. מה הרגש כלפיה על כך שעשתה את זה?" [הדגישו את הטריגר, הפרידו בין הטריגר והרגש, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני מרגיש לא בנוח עם כל המצב. אין לי מושג לאן ללכת, מה לעשות. אתה יודע?" [הגנה: ערפול.]

מטפל: "לא בנוח" זה מעורפל. זה לא אומר לנו מה הרגש כלפיה על כך שהשליכה את הטבעת לביוב. מהו הרגש כלפיה?" [הדגישו את ההגנה, הפרידו בין ההגנה לבין הרגש, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני מניח שאני יכול להיות מוטרד" [הגנה: דיבור תיאורטי.]

מטפל: "אתה מניח? או שאתה מוטרד או שאתה לא. מה הנכון מבין השניים בעיניך?" [הדגישו וחסמו את ההגנה, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני לא מרגיש כעס." [הגנה: שלילה.]

מטפל: "אתה אומר שאתה לא מרגיש כעס. זה אומר לנו מה אתה לא מרגיש. אבל עדיין איננו יודעים מה אתה כן מרגיש. מה הרגש כלפיה על כך שהשליכה את הטבעת לביוב?" [הדגישו את שלילת הרגש, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל [דמעות בעיניו]: "אני מרגיש עצוב." [הגנה: דמעות מכסות את הכעס כלפיה.]

מטפל: "אתה שם לב איך הדמעות האלו מגיעות כדי לכסות את הרגש כלפיה? אם אנו מניחים את הדמעות בצד, נוכל להתבונן ברגש כלפיה על כך שהשליכה את טבעת האירוסין?" [הדגישו את ההגנה, עודדו את המטופל לפנות כנגד ההגנה, ואז הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני השלכתי את המשקפיים שלי על הרצפה והם נשברו." [הגנה: טעות במיקום.]

מטפל: "אבל המשקפיים לא עשו לך כלום, נכון?"

מטופל: "לא."

מטפל: "אם אתה לא מפנה את הרגש כלפי המשקפיים שלך, מה הרגש כלפי ארוסתך?" [הדגישו את ההגנה של טעות במיקום והזמינו את המטופל לפנות ההגנה ולהתמודד מול הרגש במקום.]

מטופל: "אני כועס." [המטופל יכול לתאר את הרגש שלו, לכן אנו עוברים לשלב הבא ושואלים, "כיצד אתה חווה את הכעס באופן פיזי בגוף שלך?"]

בכל פעם אנו מטפלים בהגנות ובחרדות המטופל, ואז מתמקדים ברגש. הזמנה לרגש אינה התערבות חסרת אבחנה. הזמנה לרגש מאפשרת לנו להעריך את תגובות המטופל כדי שנדע במה לטפל. להלן אסקור כמה טעויות נפוצות מצד מטפלים בשלב זה.

טעויות בהזמנת רגשות

כדי לשמור מיקוד ברור על הרגש המפעיל, שאלו, "מה הרגש כלפיה על כך שזרקה את הטבעת?"

שימו לב כיצד ומדוע נכשלות השאלות הבאות בשמירה על מיקוד ברור.

• "מהם הרגשות שלך לגבי זה?" — המטפל לא התמקד ברגש ספציפי. המטופל יכול להגיד "עצוב" או "חרד", אבל המטפל לא יכול להראות למטופל כיצד עצב מכסה את הרגש המפעיל של כעס. המטפל נהיה "מעורפל" ("לגבי זה") במקום להיות ממוקד בטריגר ("על כך שזרקה את הטבעת לביוב").

• "מהו הרגש"? — שאלה זו אינה ספציפית. המטופל יכול להגיד "כעס", "עצב", או "חרדה" — כל אחד מאלה יענה על שאלת המטפל. הרבה יותר טוב למשל לשאול "מהו הרגש כלפיה על כך שזרקה את הטבעת לביוב?" — מיקוד על הרגש המפעיל.

• "יש לך רגש לגבי זה?" — המטופל יכול להגיד לא. כמובן, יש לו רגש. אל תשאלו אם יש לו רגש. שאלו "מהו הרגש כלפיה על כך שזרקה את הטבעת לביוב?"

• "מהן המחשבות שלך לגבי זה?" — שאלה זו מזמינה את המטופל לעשות שימוש בהגנה של אינטלקטואליזציה על ידי שיתוף מחשבותיו, לא רגשותיו.

• "למה היא עשתה זאת?" — המטפל מזמין את המטופל לשער על אודות מישהי אחרת. שאלה זו מזמינה את המטופל להשליך על אחרים במקום להתמקד ברגשות שלו.

• "איך זה עבורך?" — שאלה מעורפלת זו מזמינה מחשבות, לא רגשות.

• "איך אתה מרגיש לגבי זה?" — שאלה זו מעורפלת. המטופל יכול להגיב ברגש, חרדה או הגנה, אבל אתם לא תוכלו לעזור לו להתמודד מול הרגש שהוא נמנע ממנו.

• "מה היה הרגש אז?" — שאלה זו מזמינה את המטופל להתנתק מההווה ולחשוב על העבר. התמקדו ברגשות המטופל ברגע הנוכחי. הזכירו לו את האמוציה שעוררה את הרגש עכשיו: "מהו הרגש כלפיה על כך שזרקה את הטבעת לביוב?"

הזמנת רגשות

אל תיפול רוחכם אם המטופל מגיב בחרדה או בהגנה. תגובות אלו מגלות לנו במה לטפל: בחרדה מוגזמת או בהגנה מוגזמת. בכל פעם התייחסו לחרדה או להגנה, ואז הזמינו שוב את הרגש. המטופל מגיע אליכם כשהוא סובל מהבעיות שהוא מציג ומסימפטומים שגרמו חרדה מוגזמת או הגנות. לכן עצם ההגעה של מטופלים לטיפול היא נפלאה! עכשיו אפשר לעזור למטופל להתגבר באופן מיידי על הגורמים של הבעיות שלו.

להזמנת רגשות ישנם שלושה שלבים, שכל אחד מהם יכול להיחסם על ידי חרדה או הגנה. תמיד יש לעקוב אחר הרצף: (1) לתייג את הרגש, (2) לחוות את הרגש, (3) לחוות את האמוציה.

שלב ראשון (לתייג את הרגש): "מהו הרגש כלפיו?" המטופל יכול להשתמש בהרבה הגנות כדי להימנע מלהצהיר מה הוא מרגיש. בכל פעם הדגישו את ההגנה, ואז הזמינו את הרגש. לאחר עבודת הגנה יאמר המטופל בסופו של דבר מה הוא מרגיש. ואז אנו מגיעים לשלב הבא.

שלב שני (לחוות את הרגש): "איך אתה חווה את הכעס (או רגש אחר) באופן פיזי בגוף שלך?" המטופל יכול להשתמש בהרבה הגנות כדי להימנע מלחוות את הכעס באופן פיזי בגופו. בכל פעם הדגישו את ההגנה, ואז הזמינו את החוויה של הרגש: "איך אתה חווה את הזעם באופן פיזי בגוף שלך?" לאחר עוד עבודת הגנה, יצהיר המטופל בסופו של דבר כיצד הוא חווה את הכעס באופן פיזי בגוף שלו, ואז אנו מגיעים לשלב הבא.

שלב שלישי (לחוות את הדחף): "מהו הדחף שמתעורר עם הזעם הזה? איך אתה חווה את הדחף באופן פיזי בגוף שלך?" המטופל יכול לדחות את חוויית הדחף שמעורר הרגש. התייחסו לכל הגנה, ואז שאלו: "איך אתה חווה את הדחף באופן פיזי בגוף שלך?" ברגע שהמטופל יכול לחוות את הדחף באופן פיזי בגוף שלו, הוא מוכן לפריצת דרך לתת־המודע.

חרדה בזמן שלב הזמנת רגשות

התייחסות להגנות היא רוב העבודה שלנו, אבל נושא החרדה ראוי לתגובה קצרה. חרדה היא סימן טוב, שכן היא מסמנת שרגשות לא מודעים מתעוררים. כל למידה בטיפול דורשת מאתנו לשאת רמה אופטימלית של חרדה למען הגדילה שלנו. אם חרדה היא גבוהה מדי, המוח לא יכול לתפקד כשורה, ולמידה חדשה היא בלתי אפשרית. כשחרדה היא ברמה אידיאלית ללמידה, מתמודד המטופל עם מה שהוא בדרך כלל נמנע, וחווה חרדה דרך מתח בשרירים (ראו פרק 2 על חרדה).

כשחרדה היא נמוכה מדי, המטופל נמנע מהרגשות שלו. הוא לא לומד מה מעורר את החרדה שלו. מטפלים הנמנעים מהעלאת נושאים מעוררי חרדה, עוזרים למטופלים להימנע במקום לפתור את הקשיים שלהם.

הזמנת רגשות והתייחסות להגנות מגייסים רגשות לא מודעים ומעוררים חרדה לא מודעת דרך מתח בשרירים. אנחות וכיווץ בשרירים מסמנים התעוררות של רגשות לא מודעים, מהם המטופל בדרך כלל נמנע. חרדה דרך מתח בשרירים היא סימן להתקדמות ואינה סיבה לדאגה. טפלו בחרדה כמו הגנה, ואז הזמינו את הרגש.

מטפל: "מה הרגש כלפיו על כך שהכה אותך?"

מטופלת: "אני מרגישה מתח." [חרדה דרך מתח בשרירים.]

מטפל: "זאת החרדה שלך. אם נוריד את שכבת החרדה, האם נוכל להתבונן ברגש אשר מתחת? [התייחסו לחרדה כמו להגנה, ואז הזמינו את הרגש.]

כל התערבות שמעוררת חרדה לא מודעת דרך מתח בשרירים נמצאת במסלול הנכון: לקראת רגשות. אנו מתייחסים לעלייה בחרדה אחרי התערבות כאל איתות מהלא מודע. אם חרדה לא התעוררה בגוף, ההתערבות לא עוררה רגשות. אולי ההתערבות לא התמקדה ברגשות, או שהתייחסה להגנה לא נכונה. כל התערבות מועילה אמורה לעורר רגשות לא מודעים וחרדה.

מטופלים שמוכנים לשאת חרדה כדי להשיג את מטרותיהם, ישתפרו בטיפול. מטופלים שלא מוכנים לשאת חרדה — לא ישתפרו. אנו חייבים להראות להם כיצד הימנעות מהחרדה שלהם כולאת אותם ומביסה את מטרותיהם. רק אז הם יוכלו לפנות כנגד ההגנות שלהם.

מטופל: "זה יותר מדי לא נוח."

מטפל: "ברור שהכעס גורם לך לאי־נוחות. אחרת היית מתמודד אתו כבר לפני שנים. אבל אם תמשיך להימנע מהכעס שגורם לך לאי־נוחות, מה יקרה אז?"

מטופל: "אני מניח שלא ארגיש טוב יותר."

מטפל: "נכון. יש לנו ברירה. אתה יכול להימנע ממה שגורם לך לחוסר נוחות ושיהיו לך את הסימפטומים, או שאתה יכול להתמודד עם מה שגורם לך לאי־נוחות כדי שתוכל להשיג את מטרותיך. מה נראה לך שישרת אותך בצורה הטובה ביותר?"

מטופל: "אני מניח שאני צריך להתבונן בכעס הזה."

מטפל: "אתה לא צריך. זאת בחירה. אתה יכול להמשיך להימנע מהכעס שגורם לך לאי־נוחות, ויש לך את הזכות לעשות כך."

מטופל: "אבל אני לא יכול להמשיך בצורה כזו."

מטפל: "זה לא נכון. אתה המשכת כך במשך עשרים שנה. נמנעת ממה שגרם לך הרגשה לא נוחה, ואתה יכול להמשיך לעשות את זה אם זה נותן לך את התוצאות שאתה רוצה."

מטופל: "זה בדיוק העניין, זה לא עובד יותר."

לפני שאעבור לתרשים, אסקור את המטרות והעקרונות בשעה שאנחנו מזמינים רגשות. המטרה בהזמנת רגשות היא לעזור למטופל להתמודד ולחוות רגשות מהם הוא נמנע בעבר, כך שלא יצטרך להשתמש בחרדה והגנות כדי להימנע מהם. כאשר הוא כבר אינו עושה שימוש בהגנות כנגד רגשות, הסימפטומים והבעיות שעמם הוא הגיע לטיפול ייעלמו. כדי להשיג מטרה זו, אנו עוקבים אחר שלושה עקרונות: (1) אם המטופל מגיב ברגשות, חקרו רגשות. (2) אם המטופל מגיב בחרדה מופרזת, וסתו את החרדה ואז חקרו רגשות. (3) אם המטופל מגיב בהגנה, עזרו למטופל לראות את ההגנה ולוותר עליה, ואז חקרו רגשות. העריכו את התגובה של כל מטופל ומטופל כדי להבין אם מדובר ברגש, חרדה או הגנה. תגובה זו תקבע את ההתערבות הבאה.

מטופלים בעלי התנגדות נמוכה מגיבים באמצעות רגשות. חקרו את רגשותיהם. מטופלים שבריריים מגיבים בחרדה מופרזת. וסתו חרדה מופרזת, ואז התמקדו ברגשות. מטופלים בעלי התנגדות בינונית וגבוהה מגיבים באמצעות הגנות. עזרו למטופלים אלו להבין, לראות ולוותר על הגנותיהם, ואז התמקדו ברגשות.

ראו תרשים 1.1 כדי להבין את שלושת הבחירות הבסיסיות כאשר מתערבים.

תרשים 1.1: עץ החלטה: הזמנת הרגש

אנו מזמינים רגשות בשלושה שלבים. ראשית, אנו שואלים מה הרגש שיש למטופל, כדי שיוכל לתייג את הרגש שלו. שנית, אנו שואלים כיצד הוא חווה את הרגש באופן פיזי בגוף. שלישית, אנו שואלים כיצד הוא חווה את הדחף שמגיע עם הרגש. בכל שלב עלולה חרדה או הגנה לגרום למעקף. וסתו חרדה ועזרו למטופל לראות את ההגנה, עד שהוא יכול להמשיך לשלב הבא, אז חקרו רגשות שוב. תרשים 1.1 ממחיש את שני השלבים הראשונים, וכן דוגמהות לתגובות של רגש, חרדה והגנה.

תרשים 1.1: שלבים בהזמנת רגשות

פגישה המדגימה כיצד לשמר מיקוד על רגשות

התרשים שיוצג הוא מתחילת פגישה של מטופל בן 52. הוא סובל מתלונות סומטיות שונות, אשר טופלו על ידי רופא המשפחה ונוירולוג, והתקשר לקבוע פגישה. הוא לא הצליח לישון באופן סדיר במשך שלוש־עשרה שנים. בדיקה, אשר נערכה לאחרונה במעבדת שינה מקומית, לא סיפקה מידע רב, מאחר שללא תרופות ישן המטופל עשרים ושש דקות במשך כל הלילה! הוא סבל נוסף על כך מהתקפי פאניקה, מעי רגיז, כאבי ראש, רעידות, והתמוטטות פיזית בעבודה ובמקומות אחרים. לאחר התמוטטות פיזית פתאומית בעבודה, עזרו לו חבריו לעבודה להיכנס למכונית, ולקחו אותו הביתה. המצב שלו הגביל אותו עד כדי כך שהיה יכול להמשיך ללכת לעבודה באופן סדיר ונאלץ לקיים פגישות עבודה בטלפון ממיטתו. מלבד כל אלו, הוא טיפל באשתו, אשר אובחנה עם הפרעה דו־קוטבית, והוא פחד לחלוק עמה כל דבר רגשי ואינטימי.

המטופל התייחס לתלונות הסומטיות שלו כאל ביולוגיות במקורן, ולא ראה בהן כל מרכיב פסיכולוגי. אלו נהיו ברורים רק במהלך הטיפול. בתחילת הטיפול לא היה לו מושג מתי הסימפטומים שלו החלו להחריף באופן דרמטי. אולם לאחר כמה פגישות הבין שהסימפטומים שלו החלו להופיע לאחר שהבוס האהוב עליו עזב את הארגון, והחמירו עוד יותר כאשר הטילו עליו ועל שותף לעבודה, אשר סבל ממחלות נפש, להיות אחראיים יחד על המחלקה שלו בעבודה. החמרה זו של סימפטומים גופניים הובילה אותו לחפש טיפול. רופאים טיפלו בו במשך כמה שנים במגוון רחב של תרופות לחרדה, לשינה, ולהפרעות בתפיסה. חוסר יכולת הרופאים לאבחן את מצבו וההנחה שלהם, כי הוא סובל ממחלת הפרקינסון, הותירה את המטופל מפוחד מכך שהוא עומד למות, מכיוון שמצבו החמיר. לפני הפגישה שוחחנו בטלפון, והוא סיפר לי על כל ענייניו הרפואיים. קבענו להיפגש, ואשתו הסיעה אותו למשרד שלי, כי כבר לא היה מסוגל לנהוג למרחקים ארוכים. המטופל התחיל את הפגישה בתיאור פגישה שנערכה לאחרונה עם הרופאה שלו. הוא אמר לה שקבע פגישה אתי, עובד סוציאלי, והיא הציעה שבמקום זאת ייפגש עם פסיכיאטר, וייקח תרופות. תיאור הפגישה מתחיל שלוש דקות לאחר תחילתה.

וינייטה 1 (דקות 5-3)

אני מתחיל את הפגישה בהזמנת רגשות המטופל.

מטפל: "כשאמרת שהרגשת לא מאושר, מה היה הרגש שהרגשת כלפיה [הרופאה]?" [שלב ראשון: הזמינו את המטופל לתייג את הרגש.]

מטופל: "ובכן, אני חושב שהרגש שהרגשתי כלפיה היה העובדה שזה היה כמו, 'ובכן, עובד סוציאלי זה לא מספיק טוב, אתה צריך פסיכיאטר.'" [הגנה: אינטלקטואליזציה. המטופל לא מבחין בין הרגש שלו לבין הגנה.]

מטפל: "זאת הייתה המחשבה שלך, ככל הנראה, אבל הרגש שלך כלפיה? האמוציה שלך כלפיה?" [הפרידו בין הגנה של אינטלקטואליזציה לבין רגש, ואז הזמינו את הרגש].

מטופל: "אני חושב שהרגש שלי כלפיה... חלק גדול מזה הגיע מהעובדה שלא היה לי כל כך קשר אתה כמו שהייתי רוצה במהלך התהליך, אתה מבין?" [הגנה: רציונליזציה, המטופל לא מפריד בין הרגש שלו לבין הגנה.]

מטפל: "זאת המחשבה שלך." [זיהוי ההגנה.]

מטופל: "זאת המחשבה שלי." [מתחיל להבחין בהבדל בין הרגש שלו לבין מחשבה.]

מטפל: "אבל הרגש שלך כלפיה? הרי אמרת שהיית במצב פגיע. מה היה הרגש כלפיה?" [הזמינו את הרגש.]

מטופל: "אני חושב שהרגש כלפיה היה שהיא הטילה ספק, ובכן, אתה יודע, אתה צריך ללכת לפסיכיאטר." [הגנה: רציונליזציה, לא מפריד בין הרגש לבין הגנה.]

מטפל: "נשמע שזאת הסיבה שהיה לך רגש, אבל מה היה הרגש שהיה לך כלפיה?" [הפרידו בין רגש להגנה, ואז שאלו על הרגש.]

מטופל: "מה היה הרגש שהיה לי כלפיה? אני חושב שזה היה... זה היה תסכול." [הגנה: מתבלבל בין הטריגר (היא תסכלה אותו) לבין הרגש כלפיה שעשתה זאת.] זה היה כמו, היה לי לפי מה שאני מאמין בעיה פיזית. אתה העלית את הנושא. בפעם האחרונה שהיה לי אירוע פיזי רע והייתי צריך ללכת הביתה והתקשרתי אליה ודיברתי אתה, הדבר הראשון שיצא ממנה היה, 'אתה צריך פסיכיאטר.'" [הגנה: רציונליזציה.]

מטפל: "נראה שהיא תסכלה אותך, נכון?" [מדגיש את הטריגר.]

מטופל: "נכון."

מטפל: "והרגש כלפיה על כך שתסכלה אותך?" [הזמינו את הרגש.]

מטופל: [אנחה. אינדיקציה לגישה לחרדה בשרירים הרצוניים.] "אני לא הייתי... אני לא חושב שכעסתי עליה [הגנה של שלילה בו זמנית מדכאת ומאפשרת לכעס להתעורר.], אבל אני חושב שזה היה מקרה של... אני מבין שהיא הייתה..." [כפות ידיים נפתחות.]

וינייטה 2 (דקות 14-6)

המשכתי להזמין את רגשות המטופל.

מטפל: "אבל הרגש כלפיה?"

מטופל: "הרגש כלפיה היה, 'את לא מאמינה למה שאני אומר'"." [הגנה: אינטלקטואליזציה.]

מטפל: "ובכן, זאת בהחלט המחשבה שהייתה לך." [זיהוי הגנה.]

מטופל: [מחליף סיכול רגליים והופך נלהב.] "זאת הייתה המחשבה, אתה יודע."

מטפל: "כן. והרגש?" [הזמינו את הרגש.]

מטופל: "מה הרגש? אני חושב, באותו הזמן... [אנחה.] כמו שאמרתי, כעסתי? כן, כעסתי, בטח." [התהוות של כעס המטופל].

מטפל: "אהה, אז כעסת עליה בזמנו."

מטופל: "אני כעסתי עליה. הייתה לי תפיסה שהיא יכולה לסגור את כל זה ולהגיד, 'זאת טריטוריה של פסיכיאטר. אני מתמחה. אתה צריך פסיכיאטר.'"

מטפל: "והכעס הזה? איך אתה חווה אותו אפילו עכשיו?" [שלב שני: הזמינו את המטופל לתאר איך הוא חווה את הכעס בגוף.]

מטופל: "אני בהרבה יותר שליטה, אני חושב, במצב כולו." [הגנה.]

מטפל: "אבל אם לא נשלוט בכעס עכשיו, אם נניח לעצמנו להתבונן בו כאן ועכשיו, איך תגדיר את האופן שבו אתה חווה את הכעס כלפיה עכשיו?" [זיהוי ההגנה, הזמינו את המטופל לפנות נגדה, ואז הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "איך אני חווה זאת עכשיו? [אנחה.] אני באמת לא ידעתי בדיוק מה לעשות באותה נקודה. אני מתכוון שזה היה קיים..." [הגנה: רציונליזציה.]

מטפל: "והכעס? איך אתה חווה אותו עכשיו?" [חסמו את ההגנה, ואז הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: "איך אני מרגיש לגבי זה עכשיו?" [הגנה: מעורפל.]

מטפל: "איך אתה חווה את הכעס כלפיה?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "איך אני חווה? [אנחה.] אני עומד ללכת בכיוון מעט שונה כאן." [הגנה.]

המטופל תיאר בקצרה כיצד הרופאה דיברה על הקשיים שלו באופן מזלזל. זאת הגנה מסוג גיוון. החרדה שלו פחתה, מכיוון שהמטפל הובל בטעות אחר ההגנה של המטופל, במקום להתמקד ברגש שלו.

אנו חוזרים דקה מאוחר יותר.

מטפל: "אבל אם אנחנו חוזרים... כי זה ברור שדי כעסת עליה על כך שאמרה שאתה צריך לראות פסיכיאטר. על כך שדיברה אליך באופן מזלזל." [החזירו את המיקוד ברגש.]

מטופל: "נכון."

מטפל: "כיצד אתה חווה את הכעס כלפיה ממש עכשיו?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "אני עדיין מתוסכל, אני מתכוון..." [הגנה: מתבלבל בין הטריגר לבין הרגש שלו. נוכל לקרוא לתסכול "מילת כיסוי".]

מטפל: "אבל הכעס? כיצד אתה חווה את הכעס פיזית?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "לא עשיתי, אתה יודע... אני יוצא החוצה. אני הולך. אני מנסה לשחרר קיטור. אני פשוט מנסה לומר, תראה, אתה יודע, היא מה שהיא, היא מנסה לעשות את העבודה שלה, אתה יודע." [הגנה: ביטוי בהתנהגות (פריקה), רציונליזציה.]

מטפל: "בוא נחזור רגע לאחור. אתה מרגיש כעס כלפיה. אחת הדרכים שאתה מנסה להתמודד עם כעס היא להתעלם ממנו דרך פעילות גופנית, כלומר הליכה." [זיהוי והבהרת הגנת המטופל.]

מטופל: "כן."

מטפל: "ואתה אומר שדרך נוספת שאתה מנסה להתמודד עם כעס היא להוציא קיטור."

מטופל: "כן."

מטפל: "ודרך נוספת שאתה מנסה להתמודד עם כעס היא באמצעות כל מיני הסברים רציונליים."

מטופל: "כן."

מטפל: "וכל אלו הם מנגנונים שאתה משתמש כדי להתמודד עם הרגש העוצמתי הזה, שעולה בך בפנים."

מטופל: "נכון."

מטפל: "אם אנחנו לא מסבירים בהיגיון את הכעס, אם אנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן באופן כנה יותר ברגש הזה כאן ועכשיו, איך אתה חווה את רגש הכעס כלפיה?" [מזמין אותו להסיר הגנה באמצעות רציונליזציה ולתאר את חוויית הכעס.]

מטופל: [אנחה.] "איך אני חווה?"

מטפל: "כן, פיזית."

מטופל: "פיזית? פיזית, איך אני חווה את הכעס הזה כלפיה?" [אנחה.]

מטפל: "כן."

מטופל: [אנחה.] "יש לי קושי לענות על זה, כי אני חושב שאני — כמו שאמרת, אני משתמש במנגנונים האלו, אני שם אותם כאן, אני שם אותם כאן, ואני אומר..." [הופך מודע להגנות שבהן הוא משתמש כנגד הכעס.]

מטפל: "כן."

מטופל: "אני לא מתכוון, אתה יודע, לקלל את הגברת, או להפוך למשוגע ולומר..." [הגנה: שלילה.]

מטפל: "במציאות, מובן שאתה לא."

מטופל: "במציאות, אני לא מתכוון."

מטפל: "אבל פיזית, אם רק נתבונן, בפרטיות של חדר זה, כשאנחנו מנסים להבין את הרגש הזה, מדובר ברגש עוצמתי — איך אתה חווה אותו, את הרגש הזה פיזית?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "אני חושב שאני חוזר לעניין הנטישה, אתה יודע." [הגנה: מילת כיסוי.]

מטפל: ודאי שהיא זנחה אותך במובן מסוים, וזה גורם לך להרגיש כעס רב כלפיה. והכעס, איך אתה חווה אותו פיזית בגוף?" [הפרידו ההגנה מהרגש, והזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: "איך אני חווה אותו פיזית?"

מטפל: "כן, איך אתה חווה את הכעס הזה?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "אני בקושי מרגיש משהו, וזאת האמת." [הגנה.].

מטפל: "אתה בקושי מרגיש משהו?"

מטופל: "אני בקושי מרגיש משהו עכשיו. אני מתכוון, זה פשוט קשה... אני באמת, עכשיו,

בכל התהליך הזה, די חתכתי את כל עניין הרגשות." [הוא רואה את ההגנה שלו: לחתוך את הרגשות שלו.]

מטפל: "זה נהדר שאתה כל כך כנה כאן, כי זה מראה שעם כל הכעס העצום שאתה מרגיש כלפי האישה הזאת, אחת הדרכים שבעזרתן אתה מתמודד עם הכעס היא שאתה כמעט ממית את הרגשות שלך. אתה מנסה להמית את הזעם." [הדגישו את הקשר בין ההגנה שלו לבין ההתמוטטות שלו, ההגנה שלו הורגת אותו.]

מטופל: "כן." [דמעות.]

מטפל: "ואנחנו רואים שדרך נוספת להתמודד עם הכעס היא שאתה מתפתה ללכת לדמעות כדרך לכסות את הרגש העוצמתי הזה, נכון?" [הדגישו כיצד הדמעות מכסות את הכעס שלו.]

מטופל: "כן."

מטפל: "אבל הרי לא באת לכאן כדי להמית את עצמך או להיות מת, נכון?" [עזרו למטופל לפנות כנגד ההגנות שלו, והזכירו לו את המשאלה הבסיסית שלו: להבריא.]

מטופל: "לא."

מטפל: "בוא ננסה לא להמית את הכעס הזה, ולא לשטוף אותו עם דמעות." [עודדו את המטופל לפנות כנגד ההגנה שלו.]

מטופל: "אוקיי."

מטפל: "אם אנחנו מתבוננים עכשיו באופן כנה יותר בכעס הזה, איך אתה חווה את הכעס הזה כלפיה?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: [אנחה.] "אני מנסה. אני מניח שקשה לחפור לתוך זה." [אנחה.]

אני רק רוצה לדבר. תגיד לי אם אני לא שם. שאל שאלות בבקשה. [אנחה.]

אני חושב שהיא מחפשת את התשובות הנכונות. אני פשוט לא בטוח שהן שם." [הגנה: רציונליזציה.]

מטפל: "זה מתאר אותה. אבל אם נשים לב לכעס כלפיה, איך תחווה זאת?" [הפרידו בין ההגנה לבין הרגש, ואז הזמינו את החוויה של הכעס.]

מטופל: "מה אני מרגיש חוץ מזה? אני מניח..." [הביטוי "אני מניח" הוא התחלת הגנה של דיבור היפותטי. חסמו ההגנה והתמקדו ברגש.]

מטפל: "איך אתה חווה את הכעס הזה?" [הזמינו את החוויה של הרגש.]

מטופל: "מה שאני מרגיש מתוך הכעס הזה זה ש... [אנחה.] אני מרגיש... שאני נלחם להישאר בחיים עכשיו." [המטופל אומר שהוא נלחם להישאר בחיים: התעוררות בברית הטיפולית. באופן בלתי מודע, הוא מרמז שהוא נהג להרוג את עצמו.]

מטפל: "מממ, נלחם להישאר בחיים. זה נשמע שאתה מרגיש שאתה לבד בקרב הזה." [שקפו את משאלת המטופל להישאר בחיים.]

המטופל מתחיל לבכות ומנסה להגיד משהו, אבל לא יכול. הצער הולך ומתגבר כשהוא פונה כנגד ההתנגדות. הוא ממשיך לבכות בזמן שהוא נהיה מודע לאופן שבו הוא הורג את עצמו באטיות. אנו חוזרים כמה דקות מאוחר יותר, כדי להזמין את חוויית הכעס לאחר כמה דקות של סיכום ההגנות שלו כנגדה, במיוחד השימוש שלו בחוסר יכולת (ממית את הרגשות ואת הגוף שלו).

וינייטה שלישית (דקות 20-16)

אני מזמין את המטופל לפנות כנגד ההגנות שלו.

מטופל: [אנחה.] "אני חושב שמה שקורה, כמו שאמרתי, זה ש..." [אנחה.]

מטפל: "הכעס?" [מזמין את הרגש.]

מטופל: "הכעס, הכעס הוא לגמרי, אתה יודע... [אנחה.] אני רוצה לחיות. אני לא רוצה למות. אני רוצה שמשהו יקרה עכשיו. אני לא רוצה לחכות שבועיים, ארבעה שבועות, שישה שבועות, אתה יודע..." [עלייה בברית הטיפולית הלא מודעת.]

מטפל: "והכעס? איך אתה חווה אותו, פיזית, ממש עכשיו?" [מזמין את החוויה של הרגש.]

מטופל: "פיזית, ממש עכשיו? אני מוטרד מאוד. ברור שאני מוטרד." [הגנה: מילת כיסוי.]

מטפל: "אה, אבל אתה כועס, נכון?" [מדגיש את מילת הכיסוי.]

מטופל: "אני כועס."

מטפל: "וזה חשוב מאוד שנעזור לך בכל קונפליקט שעולה סביב כעס, כי אתה צריך גישה לכל הכעס שיש בגוף שלך, נכון? להילחם על חייך."

מטופל: "ללא ספק."

מטפל: "מכיוון שאם תמית את הכעס שלך, אתה עלול למות, נכון? זה יכול להיות כמעט סוג של התאבדות אם תמית את הכעס שלך, נכון?" [מדגיש את המחיר של ההגנות שלו, ומגייס את המטופל לוותר על ההגנות שלו.]

מטופל: "נכון."

מטפל: "מאחר שאתה במצב שבו אתה באמת חייב להילחם על חייך." [מגייס את רצון המטופל ועוזר לו להיות מגויס במטרה הטיפולית.]

מטופל: "אני חייב להילחם."

מטפל: "אם אנחנו לא ממיתים את הכעס, בוא נראה אם אנחנו יכולים לרדת לשורש העניין של מה שכל זה אומר." [מזמין את הרגש.]

מטופל: "אוקיי."

פריצת הדרך הראשונה לזעם הרצחני של המטופל ארעה שלושים ושש דקות מתחילת הריאיון. המטופל השתמש בהגנות של אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, שלילה, חוסר יכולת, והתקה. בכל פעם התייחסתי להגנות, ואז חזרתי להתמקד ברגשות. ראשית, שאלתי על אודות הרגש כלפי הרופאה. לאחר כמה הגנות, המטופל עדיין לא הצליח לשיים את הרגש ככעס. כששאלתי כיצד הוא חווה את הכעס באופן פיזי בגופו, דילל המטופל את כוחותיו. כשהתייחסתי להגנת המטופל — דילול כוחותיו, המטופל פנה כנגדה, ואז התעוררו בגופו רגשות ודחפים. או אז המטופל התיק את זעמו לצוות במקום לרופאה שאכזבה אותו. כשהמטופל פנה כנגד ההגנה בדמות ההתקה, הוא חווה את הדחף לתפוס בידיו ובגופו.

שאלות

לעתים תוהים מטפלים, אשר קוראים תמלול זה או צופים בטיפול בווידאו, "האם אין סכנה שהמטופל יתפרק אם הוא יחווה רגשות אלו?", "האין ייתכן שרגשות אלו יפגעו במטופל?" אחת הנקודות החשובות ביותר שיש לזכור היא זו: רגשות אינם פוגעים במטופלים; הגנות — הן אלה אשר פוגעות במטופלים. רגשות אינם גורמים לסבל המטופל; ההגנות שלו — בהחלט. רגשות אינם גורמים למטופל להתפרק, החרדה וההגנות עלולות לגרום לו לרגרסיה. אם נווסת את חרדת המטופל ונכוון הגנות רגרסיביות, אנו יכולים לעזור לו להתמודד עם רגשותיו במהירות או בהדרגתיות, בהתאם ליכולת ההכלה שלו. ההגנות שלו יצרו את סבלו. הוא גורם לסבלו באמצעות הגנות, שאותן אינו רואה. המשימה היא להתמקד ברגשות ולעזור לו לראות את ההגנות שלו ולצאת נגדן. ומשפט לסיום: בכל למידה ושיטת טיפול אנו עושים טעויות. מטופלים כמעט תמיד יסלחו על טעות מהראש, אך לא על טעות מהלב.

שאלה נוספת שמטפלים שואלים: "אם המטופל לא יודע מה הוא מרגיש, מדוע אתה מתעקש?" והתשובה: בגלל ההגנות המטופל עדיין אינו יכול לדעת מה הוא מרגיש. הוא זקוק לאימון בלראות את ההגנות ולוותר עליהן לפני שתהיה לו גישה לרגשותיו. אם נשתמש במטאפורה מעולם הנוירו־פסיכולוגיה, הרי שהקורטקס הקדמי שלו אינו מקבל מידע רב מהמערכת הלימבית. לכן הוא לא ידע בתחילה מה הם רגשותיו. אנו מבינים שהמטופל עונה כמיטב יכולתו, ובכל זאת, אם אנו ממשיכים לשאול על אודות רגשותיו, אנו ממשיכים לבנות קשרים נוירונים חדשים בין הקורטקס הקדמי לבין האזורים התת־קורטייקליים של המוח. חשבו על הדרך שבה למדתם לתפוס כדור, כאשר הייתם ילדים. המשכתם לפספס את הכדור או הפלתם אותו. אבל אבא שלכם המשיך לזרוק את הכדור פעם אחר פעם, בזמן שהמוח שלכם המשיך ליצור קשרים נוירונים חדשים — כך עד שהצלחתם לתפוס את הכדור. אותו עיקרון מתקיים בעבודה כאן. באמצעות חזרתיות אנו נותנים למוח המטופלים הזדמנות ליצור קשרים נוירונים, כדי שיוכלו לזהות מה הם מרגישים בגופם.

סיכום

מקרה זה מדגים כיצד להתמקד ברגשות ולזהות הגנות של מטופלים בעלי התנגדות נמוכה ובינונית. מנקודת מבט אבולוציונית, רגשות מאפשרים לנו להגיב באופן אוטומטי לשינויים בסביבה. מנקודת מבט בין־אישית, כאשר אנו מתקרבים לאחרים, הערכות לא מודעות במוח ממריצות רגשות בגוף. רגשות אלו מאפשרים לנו לתקשר זה עם זה. הם הדבק של מערכות היחסים שלנו. יש להם "כוח מרפא מכיוון שהם... המתווכים הראשיים של חיי החברה" (Trevarthen, 2009, 55) רגשות גם מחזקים את הלמידה ואת הזיכרון. מנקודת מבט מוטיבציונית, רגשות חושפים אילו מהצרכים שלנו מסופקים ואילו לא. הם מושכים אותנו לקראת מה שאנו רוצים. מנקודת מבט נוירו־פסיכולוגית (Damasio, 1999), רגשות מספקים לנו את לב ליבת המודעות. מנקודת מבט התפתחותית, החלפת רגשות היא הבסיס להתפתחות האינטלקטואלית והתרבותית שלנו. ומנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, רגשות מגלים לנו את הערך ואת המשמעות של חיינו. רגשות "מעצבים את אישיותנו באופן העמוק ביותר, והם חיוניים ביותר כדי להיות אנושי" (Gaylin, 1990, 78).

אנו מזמינים רגשות כדי לעזור למטופל להעז להפוך שוב קרוב לעצמו רגשית, אחרי חיים שבהם קִרבה הובילה לכאב. רגשות אלו עוררו חרדה והגנות. הגנות מונעות מהמטופל להיות מודע לרגשותיו, מפריעות לו לחוש את עצמו במערכות יחסים, ביכולת ההנעה, בהתפתחות ואפילו במשמעות של חייו. לכן המטפל מתמקד ברגשות שהמטופל נמנע מהם. כשעולים חרדה והגנה, מדגיש המטפל "מעקפים" אלו, ואז מזמין את המטופל להתמודד עם רגשותיו במקום זאת. האופן שבו אנו עושים זאת משתנה בהתאם לכוחות ולחולשות המטופל. ספר זה כולל וינייטות רבות, אשר מדגימות כיצד להתמודד עם מעקפים אלו, כך שהמטופל יוכל להתמודד עם רגשותיו ולתעל אותם באופן אדפטיבי לפעולה, במקום לסבול מחרדה ומסימפטומים. כעת נחקור את שני המעקפים העיקריים מרגשות: חרדה והגנה.

חומרים מומלצים

אם אתם רוצים ללמוד כיצד לטפל בהגנות ולשמר מיקוד יעיל, באפשרותכם לקבל קורס אודיו לשיפור יכולות באמצעות הרשמה בכתובת: http://www.istdpinstitute.com.