בית עץ געגוע

קרעי זיכרון (כמו ממואר)

ילדות

1 | פסיעות קטנות

בוקר. אבא נושא אותי על הידיים. אנחנו נכנסים פנימה דרך דלת זכוכית גדולה. בבת אחת הוא מוריד אותי לרצפה, צועד על ידי בכבדות, שקוע בתוך עצמו. ואני, ילדה טובה, אוחזת ביד שלו, פוסעת פסיעות קטנות, מגמגמות, במסדרון ארוך וצר שלא רואים את הסוף שלו.

"אבא, כואב לי," אני עוצרת אחרי כמה צעדים.

"תתאמצי, עוד קצת," הוא אומר לי.

"אבל נורא כואב."

הוא מושיט יד קדימה, "את רואה, תכף מגיעים."

"אני לא יכולה, הרגליים." אני שומעת אותו נאנח.

"נו טוב, אקח אותך על הידיים, אבל רק קצת, תזכרי." הנשיפות שלו כבדות.

"מספיק, אין לי יותר כוח לסחוב אותך," הוא שוב מוריד אותי לארץ, "את ילדה גדולה, בת תשע."

"אבל קשה לי ללכת," אני עומדת ולא ממשיכה.

"נספור עד שלושים, את שומעת?" אני סופרת בלב, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע... שלושים."

"זהו!" הוא מנגב את הזיעה מהמצח.

אני מתיישבת על רצפה קרה, נשענת על קיר לבן. חלוקים לבנים מתנופפים מול הפנים כמו כביסה על חבל ביום של גשם ורוח.

לא יכולה לקום ולדרוך על הרגל. הכאב מתפשט מכף רגל עד ברך, ושם הוא נכלא ומכה בכל הכוח. פטישים דופקים, עוד מעט הרגל תתפוצץ לי, אבל אני לא בוכה. אני לא תינוקת, אני בכיתה ד' וצריכה להתגבר. אנשים עוברים ושבים, מה הם יחשבו עליי?

ואני, מספיק בושות עשיתי להורים שלי כשכל הילדים בכיתה א' ידעו לקרוא, ורק אני לא.

בערב, כשהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו, ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו, ואימא אמרה, "'איזו מסיבה נחמדה," נשמעה קריאה מפתח הדלת, "ההורים של חדווה, חכו. אל תלכו!" לא הבנו. "אני רוצה להראות לכם משהו!" חזרנו מופתעים. "אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה."

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון, היה נדמה לי שכולם שומעים. ריח השעווה השרופה נכנס לתוך הנחיריים, התערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה דבורה ישבה מעבר לשולחן הגדול על הכיסא שלה, הגבוה. היא הניחה על השולחן ערמת כרטיסים מבריסטול לבן, על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב של המורה.

אחזתי חזק בכף היד של אימא, כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אונייה.

המורה דבורה שלפה את הכרטיס הראשון, קירבה ישר לתוך העיניים שלי.

"ועכשיו, חדווה," אמרה בקול חגיגי, "תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה." שתיקה.

"תגידי, אל תתביישי," שקט. דממה. "תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת."

"אני… שכחתי."

"תנסי נו, מה זה?" ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת להצליח.

"זה… סביבון," אמרתי בקול שקט.

"לא! זה לא סביבון! פה כתוב חנוכייה!" הצביעה המורה על המילה עם הציפורן שלה, "את לא רואה? ח־נו־כי־יה!"

הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרנית. הסתכלתי על הבלטות, שמתי לב לחריצים האפורים, כמו ציפורניים שהצטבר מתחת להן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו.

אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו נצמד לנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד. הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

"ננסה עוד פעם אחת!" קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס, והקמטים שעל המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו לי מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

"מה זה? תקראי."

"אה..."

"נו, תגידי."

"כד?"

"זה לא כד! מה פתאום כד?!" המילים של המורה חרקו באוויר כמו מסור שמנסר גזע עץ, "זה נר, את שומעת?" העיניים שלה היו כועסות, "נר! נר!"

אימא שתקה, זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה, בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל אלינו מרחוק, הפנים שלו היו רציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים, עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר כך יזרמו על הלחיים וירטיבו את כל הפנים. אבל אני אתאפק, בכל הכוח שלי אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכל התלמידים שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

"אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה," אמרה המורה בעצבנות, "כל התלמידים חייבים לתפוס את הקריאה עד חנוכה!"

כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם, שאף אחד לא יגלה אותי שוב. "היום הראיתי לה את המילה 'חנוכה' ואת המילה 'לביבה' והיא הצליחה לקרוא," המילים של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים, "עכשיו אני מבינה, זה היה ניחוש. הבת שלכם... היא פשוט הוליכה אותי שולל."

אותיות שחורות חגו מעל הראש שלי והיו נחשים עם זנבות מתפתלים.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה, "אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה א'!" במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. התלמידים צחקו עליה, ואפילו המציאו עליה שיר: "חמדה הטיפשה תישאר כיתה. איזו בושה! שה־שה־שה."

"אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך?" הציעה אימא בקול רם יותר מהרגיל, "אולי את הג'ינג'ית הזאת מכיתה ח' שגרה בקומה מעלינו, שירה. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת."

לאט־לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שבסוף נעלמו.

"אל תדאגי, חדווה," אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך, "את בסוף תדעי לקרוא יפה, כמו שאת יודעת לצייר יפה, אני בטוחה."

"אימא, מה זה להוליך שולל?"

"זה... כמו לשקר."

"אבל לא שיקרתי למורה."

"אני יודעת שלא, אני יודעת, חדווה. היא ככה... חשבה בטעות."

הקול של אימא היה רך ושקט. אבא צעד קדימה, הוא היה רחוק־רחוק משם.

2 | אבא, אל תלך

"קומי, חדווה, צריך להמשיך ללכת." אבא נותן לי יד, ואני צולעת לאט־לאט. כואב לי אבל אני מתגברת, בדיוק כמו שהתגברתי על הקריאה.

"אבא, אתה יכול לבדוק בתיק שלא שכחנו את הספר?"

"איזה ספר?" מחטט אבא בתוך התיק.

"'היידי בת ההרים', שסבא נתן לי, כבר התחלתי לקרוא אותו בבית." אני שמחה כשאבא מניף מולי את הספר. כשיהיה לי משעמם בבית חולים ופחות יכאב לי, אמשיך לקרוא. אני מנסה לשפשף את הברכיים כמו שאימא היתה עושה, אבל זה בכלל לא עוזר.

"אדוני, למה אתה לא לוקח כיסא גלגלים?" נשמע קול מבוגר מאחורי הגב, "אתה יכול לשים את הילדה בכיסא."

"אה, כן, איפה יש?" מסובב אבא את הראש.

"הנה," מצביע האיש על שורה של כיסאות גלגלים, "הרבה כיסאות יש פה."

אבא מנענע את הראש ומחייך חצי חיוך, "תודה, לא שמתי לב."

עכשיו כל מי שיראה אותי יחשוב שאני ילדה נכה, כמו קלרה, מהספר של סבא. רק שלא אפגוש מישהו שמכיר אותי, אני מתפללת בלב.

אבא גורר רגליים כבדות ומוביל אותי לאורך המסדרון הארוך, ואז שלטים גדולים: בצד שמאל "יולדות" ובצד ימין "מחלקת ילדים".

ריח מר מקיף אותי מכל הצדדים וקול כמו של דקלום מתקרב אלינו, "שלום, אני עדינה, האחות התורנית. איך קוראים לך, ילדה?"

"חדווה," אני עונה בקול שקט.

"בואי, חדווה, עכשיו ניכנס לחדר, נשכיב אותך על המיטה ואבא יחכה בחוץ." אני רוצה לשאול למה, אבל הדלת כבר נסגרת.

"קודם כול צריך למדוד חום." האחות מנערת את המדחום, טובלת בנוזל עם ריח חריף ומתחילה להפשיל לי את המכנסיים.

"אני לא רוצה בטוסיק, רק בבית השחי," אני מחזיקה בכוח את המכנסיים.

"לא, חמודה, פה מודדים רק בטוסיק."

"אז בפה," אני מנסה.

"לא, רק בטוסיק!" היא לא מוותרת.

"אבל בבית…" אני מתחילה את המשפט, והאחות עדינה אומרת בקול צרוד, "פה זה לא בית, פה זה בית חולים!"

רק שלא יורידו לי את התחתונים, אני לא מסכימה. איפה אבא? שלא ילך הביתה.

"הנה, את רואה, כבר גומרים."

במהירות אני מרימה את המכנסיים וקמה.

"איך אמרת שקוראים לך?" אני שמה לב שהעיניים שלה קטנות והעור שלה מלא כתמים.

"חדווה," אני בקושי עונה.

"עכשיו תפתחי את הדלת, חדווה, ותצאי אל אבא שלך."

בהתחלה לקחו רק את אבא שלו. הם דפקו דפיקות חזקות על הדלת, לא חיכו לתשובה והתפרצו, שני שוטרים של הגסטאפו עם ניירות ביד. אמרו שזאת פקודה. אימא שלו רצה מהר לחדר, הביאה משם מעיל צמר עבה והושיטה לו.

"למקום שלוקחים אותו לא צריך שום מעיל!" אמרו בחיוך קשה.

אבא שלי היה שם וראה הכול, הוא סיפר לי. הוא היה בן שלוש־עשרה, ממש אחרי הבר־מצווה, הוא זוכר הכול. בסוף אבא שלו הלך בלי מעיל. הוא אף פעם לא חזר. הוא היה סבא שלי, אבל לא הכרתי אותו, רק ראיתי אותו בתמונות.

הייתי בת חמש. הלכתי עם אבא למושבה, רק אני והוא. היה חם בצהריים, נורא חם, חמסין. הגרון שלי היה יבש כמו מדבר, כמעט נחנקתי. אבא נעמד ליד הקיוסק של גרשון, זה שמול התחנה המרכזית, וביקש כוס גזוז קר.

גרשון שפך מהבקבוק תרכיז של מיץ פטל לתוך כוס זכוכית גבוהה, פתח את הברז של הסודה ומילא את הכוס. אבא בלע את הגזוז המתוק בלגימה אחת קצרה, הגב שלו היה מופנה אליי. הוא הניח את הכוס הריקה, הסתובב וליקק את השפתיים. כתם קטן כמו דמעה אדומה נשאר תלוי בקצה הפה שלו. הוא צעד קדימה, אני נגררתי אחריו. הייתי צמאה כל הדרך. כשהגענו הביתה שתיתי חצי ברז.

לילה, מיטה גדולה וקשה. אני מתהפכת מצד לצד, מנסה לחלום חלומות אחרים. השקט דוקר.

פתאום היא מתגנבת, טיפה אחת עגולה וכבדה. אני מנסה לעצור אותה, עוצמת עיניים חזק־חזק. אחריה עוד טיפה ועוד אחת, כמו טפטוף של ברד, תכף יהיה מבול. ומתוך הגרון שלי עולה יללה. אפילו הכרית הרטובה לא מצליחה לחנוק אותה. היא דומה ליללה של חתול פצוע, כמו שאני שומעת מתחת לחלון של החדר שלי כשהחתולים רבים אחד עם השני.

"ילדה, למה את בוכה?" שקט, רק היללה נשמעת. "איך קוראים לך? לי קוראים תמי," קול שקט ונעים מגיע מהמיטה מולי, "גם אני בכיתי בלילה הראשון, אחר כך מתרגלים, הכי טוב שתישני."

אני רוצה להגיד שאני לא יכולה לישון, שכואבות לי הרגליים ואני רוצה הביתה, אבל אני לא מצליחה לחנוק את הבכי. הוא מתפרץ והופך לשאגות עולות ויורדות. "את רוצה שאקרא לאחות? א־חות, א־חות!"

"מי זה בוכה פה? אני רואה שיש לנו ילדה חדשה," עומדת לידי אחות עם פוני של ילדה, "אני האחות עופרה, אל תבכי, מותק," היא מחייכת אליי חיוך קטן, אני מנסה לעצור את הבכי.

"אני אתן לך כדור ותירדמי מהר־מהר."

"אבל אני לא יכולה לבלוע כדורים."

"רוצה שאפורר לך?"

בבוקר מגיעים סבא וסבתא. הם מביאים לי במתנה יומן חיים.

יש לו כריכה לבנה, שעליה המילה "זיכרונות" באותיות נוצצות. בדפים הלבנים אכתוב כל מה שמתחשק לי, אכתוב על דברים שמחים וגם עצובים ומכעיסים. היומן שלי יהיה סודי, אחביא אותו במקום מסתורי שאף אחד לא יגלה. כשאהיה מבוגרת אוכל לקרוא את הזיכרונות שלי.

את לשונות החתולים שקיבלתי מסבא וסבתא אני מוצצת לאט־לאט, שלא ייגמרו.

אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? "כשתגדלי תביני," ככה אמרו לי.

ואם היא לא תבוא אף פעם? אולי היא כבר לא רוצה אותי? אולי נמאס לה מזה שאני מרגיזה אותה ומתחצפת אליה? ואולי היא עוד כועסת עליי שהוצאתי את הצימוקים מהעוגה שהכינה בשבת לאורחים?

אחרי שסבא וסבתא הולכים, ניגש למיטה שלי רופא עם פנים עגולות ואור בעיניים.

"אני רואה שיש לך פה ערמה של לשונות חתולים," הוא מחייך ומושיט יד, "אפשר לקבל אחת?"

בלי לחכות לתשובה, הוא לועס את השוקולד ובודק לי את הרגליים. לוחץ, מכופף, מיישר. לוחץ, מכופף, מיישר. "אנחנו נטפל בך, ולאט־לאט נרפא את הדלקת פרקים. איך קוראים לך, חמודה?"

"חדווה. אבל מתי אני אלך הביתה?"

"זה ייקח עוד קצת זמן, חדווה, אל תדאגי." הוא שותק רגע, ואז אומר, "עכשיו צריך לעשות בדיקה קטנה. בסדר? תושיטי לי בבקשה את היד, אנחנו עושים שקיעת דם."

"זה כואב?"

"לא, תספרי עד עשר ונגמור."

הגומי העבה שהוא קושר לי מתחת לכתף לוחץ נורא. אני מרגישה דקירה חדה, נושכת את השפתיים וסופרת בלב. "'חת־שתיים־שלוש..." כבר הגעתי עד עשרים והמחט הקרה ממשיכה לנקר. אבל אני לא בוכה, אני לא תינוקת.

"רגע אחד, מה קורה פה? אין לך ורידים," אני לא מבינה מה זה ורידים ולמה דווקא לי אין.

"ננסה ביד השנייה," הרופא אומר לי בקול סבלני. שוב עושה אגרוף, שוב הרופא קושר חזק את הגומי, ושוב נועץ את המחט. העיניים עצומות. אני סופרת בלב עד ארבעים ושמונה ואז הרופא מוציא את המחט של המזרק מתוך היד שלי.

"מצטער, חדווה, אני הולך לקרוא לרופא אחר," הוא אומר ונעלם.

אחרי כמה דקות שנראות לי כמו שעות, אני שומעת קול עבה, "אמרו לי שאין לך ורידים," ואני רואה רופא גבוה עם קרחת וגבות כהות. "בואי, ננסה ברגל," הוא מחזיק את הרגל שלי ומסתכל.

"ברגל זה יותר כואב?"

"לא, זה בדיוק אותו הדבר."

"ולא צריך לקשור את הגומי?"

"ברגל לא צריך." הוא בקושי מסיים את המשפט, והדקירה ננעצת למעלה, בקצה הירך שלי. אני מתפללת שלא יפיל את המבחנה האדומה.

3 | עטלפים וחיות אחרות

למחרת אימא מגיעה, כולה חדשה: בגדים צבעוניים, עגילים, נעלי עקב. חיבוק ונשיקה. היא מנגבת את כתם האודם שנמרח לי על הלחי, גוררת כיסא ומתיישבת קרוב למיטה שלי. אני כל כך שמחה, רוצה להגיד לה שהתגעגעתי, אבל רק שואלת מתי ארד מהמיטה. היא אומרת שהרופאים הבטיחו שבשבוע הבא אוכל ללכת קצת.

היא פותחת את התיק שלה ומושיטה לי שקית שקדי מרק וקוביית חלווה עטופה בנייר חצי שקוף.

"הנה, חדווה'לה, הבאתי לך מה שאת אוהבת." אני נוגסת מהחלווה, היא מתפוררת לי בתוך הפה להמון פירורים מתוקים. "יש לך חברות פה בחדר?" אימא שואלת.

"כן, תמי," אני מצביעה על המיטה הריקה, "לקחו אותה לבדיקות."

"מה יש לה?" היא מתעניינת.

"אני לא יודעת, אבל אימא שלה כל הזמן יושבת על ידה."

"באמת?" מתפלאת אימא.

"כן. רק לה מרשים. יש לה חלוק לבן והיא לא זזה ממנה. היא קוראת לה 'גוזל שלי'."

"כמה זמן היא בבית חולים?"

"היא הגיעה לפניי. שמים לה שקית עם דם מעל המיטה, כשהדם בשקית נגמר מחליפים לשקית אחרת."

"היא נחמדה?"

"היא נורא נחמדה, אנחנו מדברות לפעמים, היא מדברת בשקט," אני בטוחה שאימא שלי שמחה שיש לי פה חברה. "אימא, למה רק עכשיו באת לבקר אותי?"

"הייתי קצת חולה, עכשיו אני בסדר. אשתדל לבוא גם מחר."

"אבל מה היה לך? סבא וסבתא אמרו לי שזו לא מחלה, אז מה זה?" בהתחלה אימא מנסה להסתיר ממני אבל אני לא מוותרת. בסוף היא מגלה לי. אני לא כל כך מבינה, אבל מחליטה שאני לא אסכים שיהרגו לי את התינוק כשהוא יהיה בבטן שלי.

"אימא, למה אבא לא בא?"

"הוא עובד, את יודעת, הוא חייב להיות בנגרייה. יש הזמנות חדשות ורהיטים שצריך לתקן." אימא נותנת לי לטיפה קטנה ביד. "הוא אמר שהוא מקווה לבוא בשבת," היא שותקת רגע ומוסיפה, "הוא צריך גם לשמור על יורמי."

"אבל יורמי בגן."

"מישהו צריך לקחת אותו משם."

"יורמי עוד כל כך אוהב חיות?"

"מאוד אוהב. הגננת אומרת שכשהוא רואה כלב או חתול ואפילו צב, הוא מיד רץ ללטף אותם."

"את יודעת הכול רק על יורמי," אני אומרת לאימא בקול כועס, "גם אני אוהבת חיות, לא רק הוא, חבל שאין לנו אף חיה בבית."

"אולי תהיה פעם," אימא חושבת, "אולי כשאת ואחיך תהיו מספיק גדולים ואחראים לטפל בה."

"אולי חתול?"

"חתול?! בטח שלא. אבא שלך עם כל האלרגיות והנטייה שלו לאסתמה," המבט של אימא רציני, "חס וחלילה, שלא תגידי לו כלום על זה, שומעת? אף מילה."

חבל, אני כל כך אוהבת חתולים. גם כלבים. והכי הרבה קופים. הלוואי שיהיה לי פעם אחד מהם. אבל יש חיות שאני לא אוהבת בכלל.

כשהיה לי יום הולדת שש, ביקרנו בגן החיות בתל אביב. לא העזתי להתקרב לכלוב הגבוה של הנשרים. ראיתי מרחוק את הנוצות החומות־אפורות, את המקור העבה, הציפורניים הארוכות.

עקפתי אותם בכל המהירות ונעצרתי ליד הכלוב של הקופים. הייתי מרותקת אליהם. הם נראו כמו אנשים קטנים. עקבתי אחרי קופה אחת שהוציאה כינים מתוך פרווה של קופיף קטן. זה בטח היה הבן שלה. נעמדתי מולם, עשיתי כל מיני תנועות ופרצופים מצחיקים, אפילו השמעתי קולות מוזרים, רציתי שיחקו אותי. אבל הם רק שלחו מבטים מתחננים וחיכו שיזרקו להם בוטנים או בננה. כשמישהו זרק, הם ניתרו בקפיצות מהירות, תפסו, קילפו באצבעות זריזות ולעסו.

החיה שהכי מפחידה אותי היא עטלף. היא הכי מוזרה, כי היא גם יונקת וגם עפה.

מתחת לבית שלנו, שבנוי על עמודים, יש תקרת בטון נמוכה. אני והחברים שלי מהשכונה נכנסים בכל פעם לתוך המרתף החשוך, מכופפים את הראש, צועדים על האדמה הלחה ומתקרבים לאט־לאט לחלק הפנימי, החשוך יותר, כמו לעומק של מערה. שם גרים העטלפים. להקה גדולה של עטלפים.

אנחנו מצליחים להתגבר על הפחד ומסתכלים עליהם. רואים את הציפורניים שלהם דבוקות לכנפיים, נאחזות בתקרה וכל הגוף תלוי הפוך. המון עיניים קטנות ומבריקות חותכות את החושך ורודפות אותנו כשאנחנו נבהלים ובורחים. אחרי כמה ימים אנחנו חוזרים ובודקים אם הם עדיין שם. הם תמיד שם.

לילה אחד, באמצע הקיץ, כשהחלון בחדר שלי היה פתוח לרווחה כמו בכל הלילות החמים, וכולנו ישנו שינה עמוקה, העירו אותי קולות חבטה חזקים. אחד העטלפים מהמרתף נכנס פנימה לחדר שלי, פרש כנפיים ענקיות והתנגש בקיר. כל הקירות בחדר התעללו בו. הוא עף סביבי במעגלים. ראיתי את הציפורניים המפחידות שלו, את העיניים הקטנות, האוזניים הגדולות. עוד רגע ינחת עליי.

"עטלף! עטלף! אימא, אבא, מהר, בואו!" הצרחות שלי העירו את ההורים. הם רדפו אחריו וגירשו אותו עם מגבות כשהם מנופפים לכל הכיוונים. חשבתי שלעולם לא ייפסק ריקוד השדים הזה. שכבתי במיטה, כל הגוף שלי מכווץ, הראש טמון עמוק בכרית.

לפעמים אני עוד שומעת את הכנפיים שלו מכות בקיר, רואה את הציפורניים הארוכות שלו.

"אפשר לומר שיש לך חיה. בחצר," מחייכת אליי אימא. "שכחת, חדווה?"

"אה, כן. של סבא."

לחמור של סבא אני קוראת "חמוריקו", הצבע שלו חום כהה כמו אדמה רטובה. הוא לא גדול, אבל חזק. לפעמים אני מתקרבת אליו לאט ומלטפת אותו בגב, נזהרת לא לחבק אותו, שלא ייתן לי בעיטה. העיניים החומות שלו נראות לי קצת ביישניות, אולי עצובות.

סבא רותם את חמוריקו לעגלה עם ארבעה גלגלים שחורים ומגיע איתו בכל בוקר לפרדס. כשהם חוזרים הביתה, הוא קושר אותו בחבל ארוך לעץ בגינה ומאכיל אותו במספוא מתוך שק שקשור לו לצוואר. "תאכל, חביבי, מגיע לך," הוא טופח על הגב הקשה.

כשאני מבקשת מסבא לעשות לי סיבוב, הוא מרים אותי גבוה עד הכרית המונחת על הארגז. סבא ואני מחזיקים את המושכות ודוהרים ברחובות המושבה. עם כל משיכה אנחנו קופצים באוויר. הצחוקים שלנו מרעידים את השמים. כשחמוריקו מתעצל ונעצר באמצע הדרך, בעיקר בעליות, סבא גוער בו, "דיו! דיו!" ואני קוראת בקול, "נו חמוריקו, יאללה, תתקדם כבר!"

אם הוא ממשיך להתעקש, סבא מזרז אותו עם השוט. לא כל כך נעים לי לראות את זה, אבל אני שותקת. סבא מרגיש ומתנצל, "מה לעשות? אחרת נישאר פה על הגבעה עד מחר."

סבא הבטיח לי שכשאצא מבית חולים, הוא יעשה לי סיבוב בעגלה.

"אז איך הספר שאת קוראת, חדווה?" מתעניינת אימא.

"אני עוד מעט גומרת אותו. כבר הגעתי לקטע שפיטר זורק את הכיסא גלגלים של קלרה מראש ההר והיידי מלמדת אותה ללכת."

"נהדר, חדווה'לה, תמיד ידעתי שבסוף תדעי לקרוא יפה."

"אימא, מתי אני אחזור הביתה?"

"עוד קצת, סבלנות, כשהדלקת פרקים תעבור לך לגמרי."

אני לא יודעת מה זה "עוד קצת". ימים, שבועות...? וגם לא מבינה למה אימא התכוונה כשאמרה לי "אשתדל לבוא מחר". היא תבוא או לא תבוא?

4 | אחות עם חיוך לבן

את האחות עופרה אני אוהבת יותר מכל האחיות. יש לה שיער שחור עם פוני שובב על המצח, מבט חום, פה קטן וחיוך לבן כמו המדים שלה.

"אז איך את מרגישה היום, חדווה?" היא מושיטה לי קוביית שוקולד, "אני רואה שאימא הגיעה." שתיהן מחייכות.

"עופרה, זה נכון שעושים קרחת לכל הילדים במחלקה בגלל הכינים?"

"אל תדאגי, לך לא יעשו."

"שקיעת דם יעשו לי היום?"

"חייבים לעקוב, חדווה." עופרה מצביעה על הקיר שעל ידי ואומרת, "איזה ציורים יפים אני רואה פה." היא מסתכלת בכל אחד מהם ושואלת, "את ציירת אותם? אולי את יכולה לצייר גם לי ציור?"

"בטח."

"אני אתלה אותו בחדר אחיות."

"אימא, את שומעת, עופרה אומרת שלא יעשו לי קרחת."

"קרחת? למה שיעשו לך קרחת?!"

"לילדה אחת במחלקה עשו. היא הגיעה אתמול עם כינים, והיום אין לה אף שערה בראש."

"אבל את, גם אם היו לך כינים, לא הייתי מרשה בשום אופן שיעשו לך קרחת, שיער כזה יפה," אימא מלטפת לי את השיער המתולתל, "אחת־אחת הייתי מוציאה לך אותן."

אני רואה שאימא מחטטת בתיק הצבעוני שלה, "עכשיו תראי, חדווה'לה, איזו הפתעה הבאתי לך," היא אומרת בקול רם. אני סקרנית לראות. "הילדים מהכיתה שלחו לך," אימא מושיטה לי דפים קשורים בסרט ירוק, "המורה שלך, דבורה, אירגנה במיוחד בשבילך."

אני מדפדפת בין דפים של מכתבים וציורים. מתעכבת במיוחד על אחד מהם, זה של אודי — אהוב הבנות. רציני עם משקפיים, תמיד יודע ראשון את כל התשובות. בחרתי אותו לוועד כיתה והוא בחר אותי לוועדת קישוט. זה היה בבחירות חשאיות, אבל בהפסקה הוא בכל זאת גילה לי ואני גיליתי לו.

הוא צייר לי עפיפון צהוב עם זנב ארוך, מעליו ענני כבשה שטים בשמים בצבע תכלת. על האדמה עץ עירום בשלכת. עליו עומדת ציפור עם כנפיים סגולות ומקור פתוח. היא בטח מצייצת. אני קוראת בלב כל מילה:

שלום חדווה,

אני אצוב מאוד שאת בבית חולים המורה אמרה לנו ליחתוב לך מיחתב.

היום למדנו על מישור אחוף בשיעור מולדת.

אני אחי אוהב חשבון.

בפורים אני איתחפס לקוסם ואני מגלה רק לך.

אתם מתחפסים בפורים בבית חולים?

מתי את חוזרת הביתה? אני אבו לבקר אותך בבית.

מפטיח לך. מאת חברך לכיתה אודי

אני פורמת את הסרט הירוק, מוציאה את המכתב של אודי ומחביאה בין דפי היומן.

בבוקר אני מתעוררת מוקדם ורואה שהמיטה מולי ריקה. עופרה נכנסת, אומרת "בוקר טוב", ומיד יוצאת.

"עופרה, חכי," אני צועקת אחריה, "בואי רגע." היא מתיישבת בקצה המיטה שלי. "עופרה, תמי הלכה הביתה?"

עופרה שותקת, מלטפת לי את השיער בעדינות. "היא אפילו לא אמרה לי שלום," אני מתפלאת. "לא, חמודה, תמי לא הלכה הביתה."

"העבירו אותה למחלקה אחרת?"

"לא."

"אז לאן העבירו אותה?"

"היא כבר לא פה."

"אז איפה היא?"

"את באמת רוצה לשמוע?" היא שואלת אותי, "אבל תדעי שזה עצוב מאוד."

"רוצה," אני מניעה בראש.

"תשמעי, חדווה," היא מסתכלת לי בעיניים, "לתמי היתה מחלה קשה מאוד."

"איזו מחלה?"

"קוראים לה סרטן הדם."

"אבל ראיתי שכל פעם נתנו לה דם מהשקית."

"בסוף זה לא עזר," העיניים של עופרה עצובות, "היא לא הצליחה להתגבר על המחלה."

"היא מתה?"

"כן."

"אבל מתי? אני לא שמעתי כלום."

"זה קרה בשקט. בלילה."

5 | מזל גדול

מזל גדול היה לאבי, רודפת אותי המחשבה לאורך שנותיי הארוכות. ימים ספורים לפני הגיעו לגיל ארבע־עשרה אחיו זיגפריד, שגר בישראל, סידר לו סרטיפיקט כדי שיוכל לעלות לארץ. אילו היה בן ארבע־עשרה, הגרמנים לא היו מאפשרים לו לעלות על האונייה האחרונה של עליית הנוער, והוא היה נלקח למחנה השמדה. כפי שאירע להוריו.

אמו־סבתי נשארה איתו במשך כמה חודשים לאחר שאביו הובל למחנה הריכוז "זקסנהאוזן". אבי היה בן זקונים וכל אחיו הצליחו להימלט, שניים מהם ברחו לאנגליה ושלושה הגיעו לארץ.

באותו ערב אמו ליוותה אותו לתחנת הרכבת, למרות הסיכון הרב הכרוך בכך. לפני צאתם היא תלשה את הטלאי הצהוב מהז'קטים שלהם.

הם הגיעו לתחנת הרכבת בברלין, ולפני שנפרדו היא נתנה לו תמונות של המשפחה, תעודות בית ספר, טלית וספר תורה קטן. היתה זו הפעם האחרונה שראה את אמו.

הוא הגיע ברכבת עד נמל טריאסט באיטליה, ושם עלה על האונייה "גלילאה" שהיתה עמוסה בילדים ובנוער. לאחר הפלגה של ימים אחדים עגנה האונייה בנמל חיפה.

חבל שבדרך אבדו לו התמונות שאמו נתנה לו, רק אצל דודה קלרה שגרה בקיבוץ בגליל ראיתי כמה תמונות ממוסגרות על הקיר.

אבי סיפר לי שכשהגיע מהאונייה לקיבוץ על יד חיפה, הוא לא הכיר אף אחד. הילדים האחרים הגיעו מצ'כיה, הוא לא הבין את שפתם ואת הבדיחות שלהם, והרגיש בודד.

בקיבוץ למד עברית ונשלח לעבוד בסנדלרייה. הוא שנא את העבודה והתבייש בה. כשחיפשו ממלא מקום בנגרייה, הוא עבר תקופת ניסיון והתקבל לעבוד שם באופן קבוע.

קשה היה לאבי להסתגל לחיי הקיבוץ. הוא הגיע מעיר גדולה למקום שבו לא היו בתי קולנוע, קונצרטים, חנויות, וסבל מאוד מהחום הכבד. בנוסף, הוא חלה בטיפוס הבטן ואושפז. איש לא בא לבקרו מלבד דודה קלרה, שהגיעה פעם אחת לבית החולים. לבסוף הבריא וחזר לקיבוץ.

יום אחד הגיעה אליו גלויה מקומטת שנשלחה מאדם לא מוכר. בגלויה נכתב שאמו נספתה באושוויץ.

לאחר שהסתיימה תקופת הקיבוץ, שנמשכה כשלוש שנים, הוא עבר לנהריה, בה גר אחיו מקס, שהיה קרוב לו בגיל ואליו היה קשור ביותר. אבי סיפר לי ששמח להגיע לעיר, הוא ואחיו היו מטיילים יחד, יושבים בבית קפה, משוחחים בגרמנית.

יום אחד מקס הלך להסתפר. ברגע שהתיישב על הכיסא במספרה, החלה הפגזה כבדה של מטוסים מלבנון, המספרה התפוצצה ומקס נהרג במקום. לא זכיתי להכירו.

6 | אבא מקולקל

יש לי אבא מקולקל. מעניין איזה אבא היה לי אם הם לא היו מקלקלים לי אותו. אז אולי גם אני הייתי ילדה אחרת.

אימא ואבא שלי הכירו במסיבה בבית העם. אבא היה חייל שהתנדב לצבא הבריטי, חגגו שם מסיבת חנוכה לחיילים, ובמקרה הם ישבו אחד ליד השנייה. הוא היה די יפה ודי גבוה, צעיר מאימא שלי בשנתיים. אחרי המסיבה הוא ליווה אותה הביתה.

מזל שאימא שלי התחתנה דווקא עם אבא שלי. היא סיפרה לי שלפניו היה לה חבר אחר שאהב אותה, קראו לו בועז, אבל בסוף היא נפרדה ממנו.

אני חושבת לפעמים מה היה קורה לי אם אימא שלי לא היתה מתחתנת איתו. אז הייתי ילדה אחרת, של אבא אחר, שלא קילקלו לי אותו.

ובטח לא הייתי נראית כמו שאני, עם שיער חום בהיר מתולתל, עיניים חומות וקצת נמוכה. ואולי לא הייתי קיימת בכלל.

ראיתי תמונה של בועז. עיניים קטנות, מצח גבוה, התחלה של קרחת ופה סגור. מאחורי התמונה היה כתוב: "לאהובתי צפרירה, מבועז". הוא כתב לה המון מכתבי אהבה, חלק מהם גיליתי מוסתרים בספרייה, בין דפים של ספרים ישנים. ניסיתי לקרוא, אבל הכתב היה כל כך קטן וצפוף, שהצלחתי לקרוא רק את ההתחלות ואת הסופים.

אימא סיפרה לי שהיה לה קשה לבחור בין שניהם, ובסוף החליטה על אבא שלי. היא מאוד רצתה להתחתן ואבא שלי לא התנגד, אולי היא גם ריחמה עליו כי היה יתום. הוא גם היה שונה ממנה, מהחברים שלה, מהאחים שלה. הם כולם התגייסו לצבא שקראו לו פלמ"ח כמה שנים לפני שנולדתי.

בכל פעם כשיש לי טענות שאבא לא משחק איתי ולא עוזר לי בשיעורים וכועס עליי, אימא אומרת שאני צריכה להגיד תודה שהוא נורמלי, שהוא עובד ומפרנס אותנו.

כי הרבה אנשים שאיבדו בשואה את המשפחה שלהם, הם ככה־ככה, לא כל כך בסדר בראש.

כשהייתי בגן, הסתובבה ברחוב שלנו משוגעת. קראו לה שושה. תמיד לבשה שמלה שחורה ארוכה עם קרעים, ולראש שלה היה צמוד ״כובע טמבל". היא היתה הולכת יחפה אפילו בחורף. באמצע ההליכה היתה מתחילה לרוץ, לנופף בידיים ולצרוח בקול של עורב כל מיני מילים מוזרות.

נורא פחדתי ממנה. בכל פעם שהייתי יוצאת החוצה, הייתי בודקת אלף פעמים שהיא לא בסביבה.

הילדים בשכונה אמרו שהיא רק מפחידה, אבל לא מסוכנת. הם סיפרו שהיתה לה ילדה קטנה שהנאצים לקחו לה בכוח מהידיים, ומאז היא לא ראתה אותה שוב.

יום אחד, אחרי שהגננת שולה עזרה לנו לחצות את הכביש הראשי, המשכתי הביתה לבד. הלכתי לאורך הרחוב הארוך, כשפתאום שמעתי צעקות מוזרות כמו של עורב. פחדתי לסובב את הפנים לאחור, אבל סובבתי מהר וראיתי אותה.

בגדים קרועים, ״כובע טמבל" וידיים מתנופפות לכל הכיוונים. התחלתי לרוץ בכל הכוח. רצתי כל כך מהר שכמעט נפלתי. רצתי ורצתי כל הדרך, בטוחה שהמשוגעת בעקבותיי, עוד רגע תלכוד אותי ומי יודע מה תעשה לי. הגעתי הביתה בלי נשימה, כל הגוף רעד והלב דפק חזק.

"אימא… שושה רדפה אחריי," בקושי הצלחתי לדבר.

"בואי, תשבי מהר על הסיר ותעשי פיפי."

7 | גינה חביבה

מעל השידה הצמודה למיטה שלי עומד אגרטל שקוף מלא פרחים צבעוניים. אלה הפרחים שסבא וסבתא קוטפים מהגינה שלהם: לוע הארי, אפונה ריחנית, ורדים קוצניים עם ריח טוב. כל האחיות שנכנסות לחדר מתפעלות. לקראת ערב הן מוציאות את הפרחים, והחדר נראה כמו שדה עירום.

מול הבית שלי נמתח שדה רחב. כשאני עומדת על קצות האצבעות ומביטה מבעד לחלון החדר שלי, אני מצליחה לראות את הסוף שלו עד קצה האופק, נוגע בעננים. בקיץ הוא מתמלא בקוצים ובזרעים יבשים, ובחורף — בפרחי בר ובפטריות.

אני גאה שרק אני, מכל ילדי השכונה, יודעת להבדיל בין פטרייה רעילה לפטרייה טובה למאכל. אימא לימדה אותי ונתנה בהן סימנים. אני אוהבת ללקט אותן, להכניס לסל ולהביא הביתה.

אימא מסירה את הרגל הלבנה שפירורי בוץ דבקו בה, שוטפת, פורסת ומטגנת עם בצל וביצה. כשריח טעים עוטף את הקירות, אנחנו מתיישבים סביב השולחן, נוגסים נגיסות גדולות בחביתה בטעם של חורף.

לפעמים מציק לי חשש נורא. מה יקרה אם אטעה, אפילו פעם אחת, ואחרי שנלך לישון שמחים ורגועים יעלה הבוקר ונהיה מתים? ובכל בוקר כשאני מתעוררת, יושבת לי בתוך הלב הקלה גדולה.

אני גם היחידה מכל ילדי השכונה שמכירה את הפרחים האדמוניים שפורחים בחורף ובאביב. אני אוהבת את כל סוגי הפרחים האדומים אשר בשדה שלנו.

ביום קריר אחד טיילתי עם חברתי בשדה. "האדומה הזאת היא כלנית?" שאלה אותי זהבה.

"כן," עניתי לה, "בתוך הפרח יש אבקן שחור ומסביב טבעת לבנה." ליטפנו בעדינות את הפרח.

"תראי, חדווה," קראה והביטה על הגבעול, "מתחת לפרח יש עלים גזורים."

"הכלנית היא מלכת האדומים," אמרתי בשמחה, "הכי זריזה מכל הפרחים האדומים."

כשגילינו את הצבעונים לקראת סוף החורף, הצבעתי על עלי הכותרת המחודדים ועל האבקן, שבתוכו יש כתמים שחורים בצורת כוכב. "כמה הם יפים," התפעלה חברתי. "ואולי נפגוש גם את הנוריות," קיוויתי.

לקראת האביב ראינו איך השדה התכסה באדומים האחרונים של העונה, אלפי פרגים רקדו עם הגלים של הרוח. כשזהבה ואני נגענו בגבעול, הרגשנו דקירות קלות באצבע.

בסוף האביב ובתחילת הקיץ התקשט השדה שלי בצהוב ובכתום. מרחוק ראיתי את שיחי החרדל הזקופים, על הגבעולים הדקים התנוססו פרחים קטנטנים. לרגליהם נחו הסביונים. כשנשפתי בזרעים היבשים הדומים לראש של סבא, נזכרתי בשיר, "סב־סב־סב, יון־יון־יון, אם תוכל תספור מיליון".

כשהייתי מגלה את פרחי החמציץ הצהובים, הייתי קוטפת כמה גבעולים ונוגסת, הטעם החמצמץ היה מתגלגל לי בפה.

אהבתי את "ציפורני החתול" עם הזרעים המכופפים כמו ציפורניים של חתול, ואת פרחי החרצית הגדולים עם כתר זהב כתום על הראש.

לפעמים הייתי קוטפת זר פרחי בר צהובים ומגישה לאימא. היא היתה מכניסה לכוס שקופה עם מים ומניחה על השולחן העגול, מעל מפת התחרה. מתחת לזכוכית העבה הצטופפו התצלומים של המשפחה בשחור־לבן.

בחורף עקבתי אחרי חלזונות שהופיעו עם בוא הגשם. הם זחלו נוטפי ריר על פני האדמה הלחה. כשלחשתי להם, "בר'לה בר'לה צא החוצה, אבא ואימא ייתנו לך עוגה," הם הוציאו את הראש מתוך הקונכייה הכדורית החומה, וכך הייתי בטוחה שהשיר נגע בהם.

מתוך הראש היו יוצאים שני זוגות מחושים דקיקים, ובקצוות שלהם — עיניים, כל אחת בגודל של ראש סיכה.

גם בקיץ אהבתי להיכנס לתוך העולם הקטן שלי. הלכתי בין שיחי קוצים יבשים, לענפים היבשים נצמדו כדוריות זרעים עם ציציות של שערות לבנות דקות שעפו עם הרוח. שבלולים קטנים נאחזו בצפיפות בגבעולים הדוקרניים כמו אשכולות לבנים.

היה יום חם כששוטטתי בשדה. פתאום גיליתי צב מסתתר בין גבעולים יבשים, קטן ובודד. ראש ארוך הציץ מתוך השריון. בזהירות הרמתי אותו והצמדתי אליי. בלב מלא שמחה באנו הביתה, ושם הנחתי אותו בתוך קופסת נעליים מחוררת. ידעתי שהוא רעב, תלשתי עלי חסה ופטרוזיליה ופיזרתי בקופסה. גם שם נתתי לו — "ציבציב". שעות הסתכלתי על ציבציב שלי.

לפנות ערב, כשאבא חזר מהעבודה, הוא גילה את הצב שלי. הוא נעץ בי ובו מבטים כועסים ואיים שאם אעז ללכת שוב לשדה, ינעל אותי בחדר.

"מה יש לך לחפש שם?!" שאל בקול חזק, "יש שם נחשים. הם יכולים להכיש אותך ולהרוג אותך. את לא מבינה?" שתקתי. "את לא תינוקת. את בת שמונה. לכי תזרקי מפה את ה... חיה הזאת," סינן בכעס, "אבל תכף ומיד!" ניגשתי ולקחתי את הקופסה, "איכס, זה יכול להביא מחלות," הוא מילמל מאחוריי.

חזרתי לשדה. הוצאתי אותו מהקופסה ונפרדתי ממנו. גם ציבציב היה עצוב, הראש שלו התחבא פנימה בתוך השריון. ליטפתי את השריון הנוקשה, המחוספס.

הלכתי משם בראש כפוף. כשהסתובבתי לאחור, ראיתי שהוא ללא תנועה, הראש עדיין היה בתוך השריון.

מאז בכל פעם שהייתי מגיעה לשדה, חיפשתי את ציבציב. רציתי לשאול אותו אם כעס שלא המשכתי לטפל בו, או שהוא דווקא שמח לחזור לבית שלו ולחברים שלו בשדה.

בימי שבת וחג אנחנו רגילים לצעוד לגן המושבה. הולכים בשדרת הדקלים הגבוהים ומטיילים בין הערוגות. פרחי ה"אמנון ותמר" הקטנים צובעים את הגן בסגול, בכתום, בצהוב ובתכלת. אני מתכופפת ומלטפת את עלי הכותרת הרכים כמו קטיפה.

פרחי הוורדים מחייכים אליי כשאני עומדת על קצות האצבעות, שואפת את הריח העדין, נזהרת שלא להידקר מהענפים הקוצניים.

כרי הדשא מזמינים אותי לתרגל עמידת ידיים, עמידת ראש, גלגולים. כשאני מתעייפת, אני מותחת את הגוף על פני המשטח הירוק, העיניים שלי עוקבות אחרי העננים המטיילים מעליי: אחרי הסוס הדוהר שהופך לנמר, אחרי הקוף על ענף שהופך לקרנף והפיל עם העגיל שמנגן בחליל.

במרכז הגן חצובה בריכה עגולה שבתוכה שוחים דגי זהב, צובעים את המים בכתום מבריק. אני אוהבת ללכת על קיר האבנים שמקיף את הבריכה, כף היד שלי בתוך כף היד של אימא.

גם סוס עץ יש בגן ולידו צלם. המצלמה ניצבת על שלוש רגלי עץ צרות וארוכות.

באחד הביקורים הוא צילם אותי ואת אחי ישובים על סוס העץ. יורמי חובק את המותניים שלי בידיים קטנות. התמונה בשחור־לבן מונחת מתחת לזכוכית שולחן העץ העגול.

כל החיות שגרות בגן אהובות עליי: הקופים הזריזים שמקפצים בין קירות הכלוב, הברווזים ששטים לאט באגם, הארנבונים עם הפרווה הרכה האפורה, והטווס המגונדר שפורש את הנוצות המהודרות שלו לכבודנו. כשהחיות מתקרבות אליי, אני משליכה את המאכל המתאים לכל אחת: בוטנים, פירורי לחם, עלי חסה. הן חוטפות ובולעות.

בשבת אביבית אחת יצאנו כמו תמיד לטיול בגן המושבה. השמים היו בהירים, ואני שרתי את השיר שלמדנו בגן שולה, "גינה לי... חביבה, כל צמח בה צומח, כל פרח בה פורח..." אפילו הציפורים שעפו מעליי הצטרפו לשיר.

כשהתקרבנו לכניסה, אבא שלי נעצר, נעמד במקום ולא זז. הוא הרים את היד, הצביע על הגן ומילמל בשקט, כמו לעצמו, "בכניסה לפארק בברלין, שבו הייתי מטייל בכל יום ראשון עם הוריי, תלו יום אחד שלט גדול, שכיסה את כל השער,

הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה!"

8 | לחישה של סוד

כשסבא וסבתא נכנסים לחדר שלי, השמחה שלי מטפסת ועוטפת את הקירות. בכל ביקור הם מביאים לי סלסילת פירות טריים מהגן שלהם.

"חדווינ'קה," הם אומרים, "אם את רוצה להיות בריאה וחזקה ולצאת מהר מבית החולים, תאכלי את הפירות." סבתא ניגשת לברז, שוטפת ושמה לי בצלחת פרוסות תפוח עץ, אגס, פלחי תפוז. כשאני נוגסת, מתפשט לי בפה טעם חמוץ־מתוק, משם זוחל לגרון, ובסוף מגיע לתוך הלב.

ההליכה של סבתא דומה לברווז. מתנדנדת מצד לצד. השמלות שלה ארוכות ורחבות בצבע אפור כמו השיער שלה. על השמלה באזור החזה נוצצת סיכת כסף עגולה. הייתי רוצה שיישארו איתי, אבל כמו תמיד, אחרי זמן קצר מדי מגרשים אותם. סבתא מתווכחת עם האחיות וצועקת שזאת חוצפה שלא מרשים לה להישאר עוד קצת עם הנכדה שלה, וככה היא עושה לי בושות.

סבא אומר, "תפסיקי, ברוריה, באמת. אלה ההוראות."

היא עונה לו בכעס, "אל תתערב, אהרון. לא שאלו אותך!" בסוף הם נשארים עד שאני מסיימת מהר את הפירות ואז חיבוק והביתה.

לסבתא יש קול יפה. היא סיפרה לי שכשהיתה צעירה שרה במקהלה של המושבה. בכל ליל סדר היא שרה סולו, וכולנו שותקים ומקשיבים. כשהיא עושה סימן באצבע, אנחנו מצטרפים בפזמון: "עבדים היינווו ה־יי־נו..." "חד גדיא־אאא — חד גדיא..." אני אוהבת לשמוע אותה שרה. הקול שלה רך כמו לחישה של סוד.

הבעיה שלפעמים סבתא מאוד עצבנית וצעקנית. כשהיא מתעצבנת על אימא שלי, אני שואלת את עצמי למה. פעם הראיתי לה את אלבום התמונות שלנו, היא דיפדפה בו ופתאום התחילה לצרוח שחלק מהתמונות הן שלה, ואיך אימא העזה לקחת לה אותן בלי רשות. אני בטוחה שהיא דמיינה את זה.

בכל מוצאי שבת הוריי קונים לסבא ולסבתא כרטיסים לסרט שהם רואים יחד בבית הפועלים. אם הסרט לא מוצא חן בעיני סבתא, היא כועסת עליהם שביזבזו לה את הכסף.

הכי הרבה סבתא צועקת על סבא שלי. אבל הוא שותק. לא מגיב. אני לא מבינה איך הוא לא מתעצבן. אולי הוא רק עושה את עצמו ומתאפק, או שהוא כבר התרגל ולא כל כך אכפת לו.

אפילו על גאולה סבתא שלי כועסת. פעם הייתי אצלה כשגאולה באה לכבס את הבגדים בגיגית ולשטוף את הרצפה. סבתא הלכה אחריה ובדקה כל בלטה וכל הזמן היו לה טענות שזה לא מספיק נקי.

כשגאולה ישבה על האדמה בחצר ושיפשפה את הבגדים על קרש כביסה גלי, סבתא השגיחה עליה. גאולה ביקשה שלא תעמוד לה על הראש, אבל סבתא לא זזה משם ונתנה לה הוראות, לשפשף עוד את הכתם בחולצה, לשטוף שוב את הגופייה.

בסוף היא קמה, השאירה את הגיגית עם כל הבגדים המלוכלכים בתוך המים האפורים וברחה. סבתא רדפה אחריה בצעקות: "בואי, גאולה, קחי פומלו. קטפתי בשבילך מהעץ!" גאולה הלכה והתרחקה עד שנעלמה.

9 | פירות נדירים

יש לי מזל שאני יכולה לאכול מהפירות הכי נדירים.

בפרדס שבו סבא שלי עובד מגדלים בעיקר פירות הדר, אבל יש גם עץ מנגו, עץ אבוקדו ואפילו אנונה. החברים שלי לא טעמו אף פעם פירות כאלה, ולא מכירים אותם בכלל. מנגו אני הכי אוהבת. אני רבה עם יורמי מי יקבל את החלק שצמוד לגרעין, זה שיש בו הכי הרבה "בשר". אנחנו מחליטים לדקלם "אנדנדינו" ולפי סוף הדקלום נראה מי ייבחר.

"אנדנדינו, סוף על הקטינו," אני מתחילה לדקלם ומצביעה פעם עליי ופעם עליו, "סוף על הקאטי קאטו, אליק־בליק־בום." יורמי זוכה וקורא קריאות של שמחה, אז אני מוסיפה עוד מילים לשיר, "בום־בום־בום, פתח את האלבום." אם עדיין אני לא זוכה, אני ממשיכה, "שם תראה אותי ותיקח אותי, ביום חתונתי." אחר כך אני ממציאה עוד מילים עד שבסוף אני זוכה בחלק הזה. כל זה לא רק בגלל שאני מאוד אוהבת מנגו, אלא גם בגלל שמעצבן אותי שההורים מפנקים את אחי ואותי לא.

הפרי הכתום מחליק לי בין האצבעות כמו סבון ריחני. כשאני נוגסת בו, הפה שלי מתמלא מתיקות טעימה ורכה, אני מלקקת כל טיפת מיץ שמטפטפת על הסנטר. כשנשארות הקליפות, אני מכרסמת כמו עכבר את החלק הפנימי של כל רצועה עד שהיא נעשית דקה ומרה.

בבהירות זכור לי גנו של סבי, נטוע בלבי, משם לא יאבד לעולם. במלוא הדרו מופיע, שולח אליי קרני חום. לא דהו צבעיו, אף ריחותיו לא התפוגגו: עצי השסק, האפרסק, האגס, הרימון והתפוח היו מלאים בו. גם עצי הפומלו שתפסו שטח ניכר מהחצר הקדמית, ושיחי הפיטנגו שחצצו כגדר חיה בין הגן לחוץ.

ילדי בית הספר שחלפו, היו שולחים ידיים צעירות אל הפרי האדמדם, ממלאים את הכיסים ומתענגים על טעמו המתוק־חמצמץ.

"נו, מילא," היה סבא אומר בקול מתון, "שיאכלו בתיאבון. ככל שקוטפים יותר, כך הם גדלים יותר." גם לכפות ידיי נשרו בימי הקיץ פירות הפיטנגו הקטנים, טעמם העדין מילא את פי.

בחצר האחורית ניצב עץ האפרסק, עמוס פירות דבשיים שכמותם לא טעמתי מעודי. עד היום לא מצאתי אפרסקים כה עסיסיים וטעימים. סבי היה עולה על הסולם הגבוה, קוטף אפרסק קטיפתי ומושיט לי בחיוך, לאחר שניגב את קליפתו בכנף חולצתו.

החיוך של סבא היה רך ושקט, נחבא מתחת לשפם קטן אפרפר. הייתי פוערת פה ונוגסת נגיסות גדולות. טעמו של הפרי וריחו עדיין אופפים אותי. עד היום אני יכולה לחוש את האהבה שקרנה מסבא כשהבחין בהנאתי.

כשהייתי מגלה ששקיות הנייר החומות מחוררות, היה מצטחק, "כמה חכמות הציפורים שעפות פה בגן." אז היו נפרשות ידיו כרוצות לעטוף את העולם.

גם ערוגות של תירס צמחו לרגלי העצים. סבתא היתה מרתיחה ומגישה לי קלח צהבהב עטוף בקליפתו הדקה. שיניו היו רכות ומתקתקות. סבא נענה לבקשת סבתא ושתל שיחי ורדים מתחת לחלון חדרם. אדומים, צהובים, ורודים ולבנים. ניחוחם המרגיע בישם אותי ואת הגן.

קלילה כפרפר, הייתי מתיישבת על נדנדת העץ החורקת שהתקין לילדיו. קרש מלבני סדוק ומחורץ, קשור בחבל עבה בשני צדדיו לענפי עץ הפומלו. ידיי היו אחוזות בחבל כשסבא דחף את הדחיפות הראשונות. רגליים קטנות היו נמתחות ומתקפלות, מתקפלות ונמתחות, רד עלה עלה ורד. גם הלב שלי הרקיע עד העננים.

10 | יד כבדה

כשאימא באה לבית חולים, אני שואלת אותה למה סבתא כל כך רגזנית. היא מספרת לי שעברה תקופות קשות בארץ. רעב, מחלות, פרעות. אימא מסבירה לי שבפרעות ערבים היו מתנפלים על יהודים בכל מיני אזורים בארץ.

כשסבתא היתה בת חמש, ההורים שלה, שאני הנינה שלהם, עלו לארץ מרוסיה. איתה ועם שני האחים הקטנים שלה. אבא שלה היה ציוני "משוגע" והכריח אותה לדבר רק עברית, לא הרשה לה להוציא מהפה אף מילה ביידיש. היה מאיים עליה ומעניש אותה כשהיתה שוכחת.

"מעניש אותה במכות?" אני שואלת את אימא.

"לא. רק במילים," היא עונה לי מיד. "סבתא סיפרה לי שהיה כועס עליה, מאיים שלא ידבר איתה."

"הוא אהב אותה?"

"מאוד אהב אותה. היא היתה הבת הבכורה שלו. היא העריצה אותו."

"וגם אהב עברית."

"כשהיה שומע ברחוב מישהו מדבר בשפה אחרת, היה פונה אליו בכעס, 'יהודי, דבר עברית!'"

אימא ממשיכה ומספרת לי, שכשהיתה צעירה התאהבה סבתא בבעל חנות בגדים. לפעמים היתה קונה בחנות הקטנה שלו באזור השוק. הם רצו להתחתן, אבל אבא שלה לא הסכים בשום אופן. הוא קבע שהבת שלו תתחתן רק עם חקלאי, או עם שומר, או עם מורה, כמוהו, רק לא, חס וחלילה, עם סוחר שקונה סחורה בזול ומוכר ביוקר וככה מרמה את הקונים.

בסוף היא הסכימה להתחתן עם סבא שלי ואבא שלה היה מרוצה, כי הוא עבד בחקלאות וגם היה ציוני כמוהו, שהגיע לארץ בעלייה השנייה.

אני רוצה לשאול את אימא אם גם סבתא היתה מרוצה. בסוף אני שואלת רק איפה סבא פגש אותה. אימא מסבירה לי שהוא התנדב לשמור בשכונה שלה נגד פרעות של ערבים, ואז הוא ראה אותה והתאהב בה.

"והיא?" אני שואלת.

אימא חושבת רגע, "אני לא יודעת, במשך השנים התרגלה אליו."

"ואותי היא אוהבת, נכון?"

"אותך היא מאוד אוהבת."

"ואת אוהבת אותי?" אני לא מפסיקה לשאול.

"בטח, את הבת שלי."

"ואת יורמי?"

"בטח, גם אותו."

"אבל את מי יותר, אותי או אותו?"

אימא מביטה בי ואומרת, "את שניכם אותו הדבר."

"אבל תגידי לי את מי קצת יותר," אני מתעקשת.

"כבר אמרתי לך, את שניכם," אימא מרימה קצת את הקול שלה, "אין שום הבדל."

"בכל זאת, את מי טיפה יותר?" אני כל כך רוצה לשמוע שאימא אוהבת אותי יותר.

"די! תפסיקי לנדנד לי," היא עונה בחוסר סבלנות.

לה ואפילו לאבא יש יותר סבלנות ליורמי מאשר אליי. כשהוא מעצבן אותם, הם לא כועסים עליו כמו שכועסים עליי. הם מסבירים לו.

"ואבא, הוא אוהב אותי?" אני ממשיכה.

"גם אבא," היא עונה בקיצור.

"אז למה הוא מרים את היד שלו מעל הראש שלי ורוצה לתת לי סטירה?" אני מעיזה לשאול, "אף פעם לא ראיתי שעשה ככה ליורמי. רק לי."

אימא שותקת. המבט שלה מכוון למטה, לרצפה, "כי את גדולה ויורמי עוד קטן. וכשאת מרגיזה אותו, הוא מתעצבן."

"אבל גם כשהייתי קטנה הוא היה עושה לי תנועה כזאת מפחידה."

"אני לא ראיתי."

"כי זה היה כשאת לא היית בבית."

יש משפט שאימא שלי חוזרת ואומרת, בעיקר בארוחות המשפחתיות, "אבא שלך לא היה בשל להיות אבא, הוא היה צעיר מדי." פעם שמעתי על תלמיד אחד שבסוף התיכון נהיה אבא. אני מתפלאת איך אבא שלי בגיל עשרים ושתיים לא היה בשל להיות אבא. כמה פעמים עשיתי שאלון בין החברות שלי ושאלתי כל אחת מהן, "בן כמה אבא שלך היה כשאת נולדת?" אני מחליטה שאתחתן עם בעל בשל, אפילו שיהיה הרבה יותר מבוגר ממני, לא אכפת לי. למרות שאני לא מבינה מה זה "לא להיות בשל". זה תפוח עץ או אגס בוסר, או גויאבה ירוקה?

ויש משפט שאימא חוזרת ואומרת לי כשאני מכעיסה אותה, "את בדיוק כמו אבא שלך." כך היא אומרת כשאני מוצאת תירוצים לא לסדר את החדר, מבלגנת את הבגדים שלי, עונה לה "אחר כך" כשהיא מבקשת ממני לעשות משהו, וגם כשאני ניגשת למקרר ואוכלת לבד בעמידה.

כשאבי היה מניף את ידו הכבדה מעל ראשי ומבטו מבעית, מעולם לא הבנתי מה הצית את זעמו. חשתי אימה גדולה שהותירה אותי משותקת. כולי דרוכה. עוד רגע תבוא המכה. עוד רגע תצנח על ראשי. היד המאיימת היתה נותרת קפואה מעליי במשך שניות ארוכות. זוג ידיים קטנות מקופלות היו מגוננות על הראש הכפוף.

יש שהיד הגדולה היתה משתחררת מקיפאונה ומנחיתה מהלומה על פניי. אז הייתי מסתגרת בחדרי. ואולי אני ראויה למכה, נקבה התהייה את הלב.

היום אני יודעת לתת שם לתחושות: עלבון, השפלה, רגשי אשמה, חוסר אונים. הן מלוות אותי לאורך השנים. דבוקות לעור. כתם לידה שמתבהר עם חלוף השנים אך עודנו צרוב בעור.

עד היום חלחלה אוחזת בי כאשר אני נתקלת באקראי בהורה המרים יד על פעוט.

אני לוכדת את מבטו חסר הישע, את גופו הקטן המכווץ, את בכיו הנואש. מרגישה כאילו אני סופגת את המכה. נשימתי נעתקת, וזעם עמוק מפעפע בתוכי. אני מרסנת אותו לבל אטיח תוכחה חריפה בפני ההורה הזר, נועצת בו מבטים חדים וממשיכה בדרכי.

מילים מזמנים אחרים מוטחות אל הדף. האם ייספגו בו? היש בכוחן לפצוע את הדף? היש בכוחו של הדף לשמור לבל יאבדו?

הן עולות מתחתית הלב, ואני מנסה לשלות אותן. להפיח חיים בזיכרונות של ילדות רחוקה.

ילדות שבה חשתי אהבה של בת כלפי אביה. רצון עז להימצא בקרבתו, לקלוט קורטוב אהבה נשלח ממנו אליי.

באחד הימים הסוערים בעיצומו של החורף צעדתי כברת דרך מבית הספר לנגרייה. בכל מאודי רציתי לראותו. לזכות בתשומת לב זעירה, צביטה רכה בלחי, חיוך קטן, מבט של חיבה, מילה טובה. על חיבוק כבר ויתרתי.

זוכרת איך פילסתי את דרכי בין טיפות גשם קולחות, ילקוט העור העמוס הכביד, משא העולם על כתפיי. ברקים האירו את אפלולית הדרך בהבזקי אור פתאומיים, ובלבי קינן פחד גדול שמא אפּגע ממכת ברק ואמות באמצע הדרך. קולות רעמים פילחו את השמים. הקור פלש לתוך גופי.

הגעתי לנגרייה, טיפות מים גדולות נטפו מהשיער ונספגו בבגדים הקלים.

אבי הניח שרפרף מול תנור נפט, ואני ישבתי והתחממתי, אסופה בתוך עצמי. אבי היה שקוע בהרכבת דלתות לארון. אטמתי את אוזניי מרעש המסורים והמקדחות והלמות הפטישים. הם התלוו לרעמים, הרעידו את הזגוגיות. שבבי נסורת ריחפו באוויר כפתיתי שלג, נחתו על ראשי.

כשהשמים שקטו, עשיתי דרכי הביתה, יבשה למחצה, אפלולית ליוותה אותי. פילסתי דרך בשבילים בוציים, הרכנתי ראש לעבר שלוליות שנקוו באדמה, מנסה ללא הצלחה לדלג מעליהן, מבוססת במים אפורים במגפי פלסטיק שחורים.

11 | הביתה! הביתה!

האחות עופרה נכנסת לחדר כמו רוח שובבה, "מחרתיים חוגגים מסיבת פורים!" היא מבשרת לנו בחיוך לבן. אנחנו מקפצים על המיטות, אצבעות הידיים נמתחות כלפי מעלה, כמעט נוגעות בתקרה.

"אני אתחפש לחייל!"

"אני לשוטר־בלש!"

"ואני למלכת הפיות!"

"רגע אחד, ילדים... כולנו פה מתחפשים לליצנים," היא אומרת בקול רם.

"אבל אני רוצה להתחפש להיידי!" אני קובעת בעקשנות, "רק היידי!"

"תשמעו, ילדים, בכל שנה אנחנו מכינים לכולם תחפושות של ליצנים. כל האחיות והרופאים מתחפשים."

"עם איפור?" אני שואלת.

"בטח," היא מיד עונה, "ועם כובע מחודד שבקצה שלו סרטים צבעוניים מתנופפים, כדור אדום על האף, צווארון ענקי מסולסל," מתלהבת עופרה, "אפילו גורבים גרביים בצבעים שונים." עופרה מסתכלת עליי במבט חם, "ויש לי עוד הפתעה, במיוחד בשבילך, חדווה."

"בשבילי?" אני מתפלאת.

"אחרי פורים את אומרת לנו שלום."

"יה!!! הביתה!"

"איזה צעקות?! כל כך רע לך פה?"

אנחנו ממשיכים לקפץ על המיטות. צלילי השיר מתעופפים כמו נוצות מתוך כריות: "הבה נרעישה רש־רש־רש ב־ר־ע־ש־נים."

אני סופרת את הימים: היום יום שני, מחרתיים פורים, וביום חמישי — הביתה.

אני ניגשת למגירה שלי, פותחת את היומן וכותבת, כדי שאוכל לקרוא כשאהיה אימא, "אם תהיה לי ילדה, אכין לה תחפושת של היידי בת ההרים. כובע קש מקושט בפרחי בר, שמלה כפרית ארוכה שמעליה סינר לבן קטן, כד חלב ביד ושתי צמות קלועות על הכתפיים".

סופסוף מגיע יום חמישי. אימא באה לקחת אותי. אוכל לחזור לחברים, לחדר שלי, למיטה שלי, לספרים, לבולים. חבל שבסוף אבא לא הספיק לבקר אותי, הוא היה עסוק וגם היה לו התקף של אלרגיה. באו רק אימא, סבא וסבתא ודוד שלי בצלאל — אח של אימא, שהביא לי סדרות לאוסף הבולים.

אימא ואני מרוקנות את המגירות מכל מה שנמצא בהן: היומן, הספרים, המכתבים של ילדי הכיתה, השוקולדים, הבגדים — הכול. אני נפרדת מהילדים ומהאחיות. עופרה מגיעה להתחיל משמרת רגע לפני שאנחנו עוזבות. היא נותנת לי חיבוק גדול ופונה לאימא, "יש לך ילדה נהדרת. שתהיה בריאה."

"מי שהכי נהדרת זו את," אומרת לה אימא, "איך שטיפלת בה..."

כשאנחנו במונית, אני מרגישה שיש לי בלב ים של שמחה עם סלעים של עצב.

זוכרת את תמי, איך בלילה הראשון בבית חולים היא דיברה איתי והרגיעה אותי. זוכרת את מסיבת פורים כשכולנו היינו ליצנים מצחיקים חוץ מתמי שכבר לא היתה, והדמעות מרחו לי את כל האיפור על הפנים. אבל אני יודעת שאפילו שהיא מתה, אני אף פעם לא אשכח אותה, היא תחיה בתוך הזיכרונות שלי.

הראשונים שבאים לבקר אותי הם סבא וסבתא. אני מבקשת מסבתא שתשיר לי שיר. היא מצליחה לשכנע את סבא שישיר איתה את השיר האהוב עליה, למרות שהוא מנסה להתחמק ואומר שהוא מזייף. סבתא מתחילה בקול רך, "שם שועלים יש, בחור טוב שלי, שם שועלים יש, חביבי שלי."

סבא עונה לה בתנועת יד כמו בשיר "באנו חושך לגרש", "אגרשם ילדתי, אגרשם נשמתי, אגרשם תמתי, יונת חן שלי."

סבתא מגבירה קצת את הקול, "כיצד תגרש, בחור טוב שלי?..."

סבא מסביר, "באקדוח ילדתי, באקדוח נשמתי, באקדוח תמתי, יונת חן שלי..." כולנו מתגלגלים מצחוק, גם סבתא. גם הבטן שלה, עולה־יורדת, עולה־יורדת.

אחר כך הם מגישים לי מתנה — ספר עם כריכה אדומה, שחרוט בה באותיות זהב "אגדות אנדרסן". בכל חג או יום הולדת הם מביאים לי ספר. אחרי שהם הולכים אני מספיקה לקרוא את "הברווזון המכוער", "הנסיכה על העדשה" וגם את "בגדי המלך החדשים". אני חושבת שאם אני הייתי הילד הקטן, גם אני הייתי צועקת, "המלך הוא עירום! המלך הוא עירום!"

הדבר הכי אהוב על סבתא שלי זה לקרוא ספרים.

היא יכולה לקרוא מהבוקר עד הלילה, ככה מאז שאימא שלי היתה ילדה.

אימא סיפרה לי שלפעמים כשהיתה חוזרת מבית ספר, אימא שלה היתה שוכבת במיטה עם ספר, ולא היה אכפת לה שכל הבית בבלגן גדול. אימא שלי היתה צריכה לסדר, לנקות ואפילו להכין אוכל לאחים הקטנים שלה. כמה פעמים כשנכנסה הביתה מבית ספר, הריחה ריח לא טוב ומצאה את אחיה הקטן יושב בלול ומשחק. אימא שלי היתה צריכה לשטוף ולנקות אותו.

יום אחד, בחופש הגדול של סוף כיתה א', סבתא לקחה אותי לספריית בית העם. אחרי שטיפסנו על המון מדרגות הגענו. בהתחלה סבתא ביקשה מהספרנית ספר בשבילי.

גברת חצקילביץ', שהפנים הלבנות שלה מכוסות קמטים, הגבות שלה דקות כמו חוט שחור והשיער הצבוע שחור הדוק על העורף, הגישה לי ספרון, "מעשה באפרוח שהלך לחפש אם אחרת".

כשהתור של סבתא הגיע, היא החזירה את הספר שסיימה, וגברת חצקילביץ' נעלמה בין המדפים.

כשחזרה אמרה, "אני מצטערת מאוד, גברת ברוריה, כבר קראת את כל הספרים פה." הקול שלה היה דומה לקול של צפרדע. "אני לא מוצאת שום ספר בשבילך."

הלחיים של סבתא נהיו אדומות כמו תפוחי העץ שסבא מגדל בגינה. "מה ז'תומרת?" אמרה לה בכעס, "את חייבת למצוא לי ספר! אני לא מאמינה שלא מצאת, גברת חצקילביץ'."

סבתא ביקשה ממנה לחפש שוב בכל המדפים והתעקשה שלא תזוז משם בלי ספר. בסוף היא נתנה לה ספר עם ניירות צהובים ועם שם מוזר, "מחזות שייקספיר".

לפני שיצאנו, סבתא חיטטה בתיק והוציאה פנקס, "את מוכנה לתרום כמה לירות לוויצו?" שאלה.

הספרנית היססה, וסבתא הסבירה שכל לירה יכולה לעזור למשפחות חלשות. בסוף היא הושיטה לה שטר של חמש לירות, וסבתא תלשה קבלה ונתנה לה. סבתא לא נפרדת מהפנקס הזה. בכל מקום שפוגשת אנשים, היא מבקשת שיתרמו.

בדרך הביתה ישבנו ב"פינתי", בית הקפה היחיד במושבה. אני אכלתי עוגת תפוחים וסבתא עוגת קצפת. העוגה נראתה כמו ההר המושלג שראיתי באטלס מצויר.

גם כמה חברים מהכיתה באים לבקר אותי, וביניהם אודי, כמו שהבטיח לי במכתב שכתב לי לבית חולים. אני מרגישה שאני אוהבת אותו, אבל לא מגלה לאף אחד, רק ליומן שלי. בכל פעם שאני מביטה באודי, יש לי קפיצה שובבה בלב. אחר כך מצטרפים אליהם זהבה וכמה מילדי השכונה. הם מצטופפים מול המיטה שלי, ואימא מכבדת אותם בקוביות שוקולד פרה ובמיץ פטל. העיניים שלי לא מפסיקות להסתכל על אודי.

12 | צלצול חד

אחרי שכולם הולכים, אני יושבת במיטה ופותחת את "האחים גרים". הסיפור הראשון הוא "עמי ותמי". אני קוראת אותו בשיא המהירות כי אני מכירה אותו בעל־פה. אבא סיפר לי אותו אלף פעמים, אבל עם שינויים. בסיפור של אבא קוראים לילדים הנזל וגרטל והמכשפה נורא מפחידה. יש לה שיניים חדות ושחורות, עיניים של שועל, אצבעות עם ציפורניים של תרנגולת. כשהמכשפה רוצה להכניס את הילדים לתנור והם צורחים, אבא מוסיף, "בדיוק אז עברתי ביער ושמעתי צעקות. רצתי לשם מהר־מהר וברגע האחרון אני, מוריץ הגיבור, הצלתי את הנזל וגרטל והכנסתי את המכשפה הרעה לתנור."

תמיד בסוף הסיפור אבא שואל אותי ואת אחי, "מי הציל את הילדים?" ואנחנו עונים במקהלה, "אבא הגיבור."

אחרי הקריאה, כשאני מדפדפת באלבום בולים, אני שומעת צלצול חד בדלת. אימא פותחת ואומרת בקול נעים, "שלום, דבורה, כמה יפה מצדך שבאת לבקר. בואי, תיכנסי בבקשה לחדר של חדווה." אימא מביאה לה כיסא, והיא מתיישבת מול המיטה שלי.

אני מסדרת את הבולים באלבום לפי נושאים, וכשאני רואה אותה אני מסובבת את הפנים לכיוון החלון. לא עונה לה כשהיא אומרת לי שלום. היא מנסה להיות נחמדה, שואלת אותי מה שלומי, מבקשת לראות את האלבום, אבל אני עושה את עצמי כאילו לא שומעת וממשיכה להיות שקועה בבולים שלי.

"תעני למורה שלך, זה לא יפה," נוזפת בי אימא, אבל אני שותקת, "חדווה, את שומעת אותי?"

אני מהדקת את השפתיים בכל הכוח. חונקת את המילים. לא נוגעת בפירור מהעוגה הבחושה שאימא פורסת לפרוסות דקות ומניחה בצלחת על שרפרף.

הזמן זוחל. אני רוצה לצעוק: "את לא טובה! את רעה! את מעליבה תלמידים. תסתלקי מהבית שלי!" אבל הגה לא יוצא לי מהפה, מיתרי הקול שלי משותקים.

אחרי שהמורה הולכת, אימא אומרת שעשיתי לה בושות וככה לא מתנהגים. שהמורה עשתה מאמץ לבוא לבקר והיתה אורחת שלנו וצריך לכבד אותה.

אני מוציאה את היומן שלי וכותבת באותיות גדולות: "אני שונאת את המורה דבורה!"

עד היום הולמים בי קרעי זיכרונות על שנותיי הראשונות בבית הספר "בית חינוך".

עד היום צורבים העלבונות שהמורה דבורה הטיחה בי. לאורך ארבע שנים התמידה בנזיפותיה: על קשיַי בלימודים, על החולמנות, על הפטפטנות. פעם אחר פעם היתה משפילה ומביישת אותי על שלא הכנתי את שיעורי הבית. יותר מכול חיה בתוכי הבושה שהתלוותה ל"הערות ביומן". הערות שבהן נחרטו המילים שהכתימו את מחברותיי ואת נשמתי: "הריני להודיעכם שבתכם חדווה שוב לא הכינה את שיעורי הבית".

לאחר הערות חוזרות ונשנות אזרתי עוז והעזתי פעם אחת לזייף את חתימת אמי. באותו היום היא נעדרה מהבית לזמן ארוך. בהיסוס וברעד פתחתי את היומן, ובמקום המיועד לחתימת ההורים כתבתי לאט ובהקפדה: צ פ ר י ר ה. השתדלתי להעתיק את חתימתה בדיוק כפי שהופיעה בהערות הקודמות. האשמות המורה דבורה על הפשע הבלתי יכופר שבזיוף חתימה עודן חובטות בי.

בטוחה שעשיתי את הנורא מכול וכי צפוי לי עונש חמור, הרכנתי את הראש אל השולחן וטמנתי אותו עמוק בין הזרועות. מנסה בכל כוחי להחניק את הבכי הגואה.

כשהצלצול נשמע וכולם נסו החוצה בצהלה פראית, נותרתי באותה תנוחה. מכווצת ומצונפת בתוך עצמי. חששתי שמא יתגלו עיניי האדומות ואזכה ללעג מחבריי.

עד היום איני שוכחת את חברתי אלישבע, שבכיתה א' לא הצליחה להיגמל ממציצת האגודל. המורה היתה חוזרת ומאיימת עליה שאם תמשיך במנהגה הבזוי, היא תמרח זפת על אצבעה כמו בסיפורו של ביאליק. בשל כך נהגו תלמידי הכיתה לכנותה בבוז "ביאליק", עד שנשתכח שמה האמיתי.

13 | המתנה הכי נפלאה

הימים עוברים והרגליים שלי עדיין צריכות לנוח. אני מקנאה בבנות שמקפצות בקלילות על חבל שאת הקצה שלו אני מחזיקה ומגלגלת. מחזיקה ומגלגלת. מתי גם אני אוכל?

אימא מחליפה לי ספרים בספרייה. כבר סיימתי את "פצפונת ואנטון", ואני קוראת עכשיו את "אורה הכפולה". רוצה לבקש שתביא לי עוד ספרים שכתב אריך קסטנר שגר בברלין, העיר שבה נולד אבא שלי.

יש לי עוד אהבה גדולה — ציור. אני מציירת בצבעי מים, בגואש ובצבעי פסטל על גיליונות נייר עבים. אני אוהבת לצייר דמויות של אנשים ושל חיות, וגם דברים שבטבע: הפרחים בשדה שלי, העצים בגן של סבא, סירות שטות בים ושמים מעוננים.

אוסף הבולים שלי גדל. כאשר מגיעה בדואר מעטפה מהאחים של אבא מאנגליה, אני תולשת את פיסת הנייר שעליה מודבקים הבולים, משרה אותם בקערית מים ומושכת כל בול בזהירות, שן אחרי שן. כשהם מתייבשים אני שמה באלבום.

סבא לא שוכח את ההבטחה שלו. הוא בא עם העגלה רתומה לחמוריקו עד הבית שלנו. סבא שלי מרים אותי בשתי ידיים חזקות ומעלה אותי על הארגז. אנחנו עושים סיבוב לאורך הרחוב הראשי. כשאני אוחזת במושכות, אני קוראת בקול גדול, "דיו, חמוריקו! דיו!" אני גאה לדהור בעגלה עם סבא ועם החמור שלו.

המתנה הכי נפלאה שאני מקבלת אחרי השחרור מבית חולים היא גור קטן עם פרווה חומה. ההורים שלי קיבלו אותו מהחברים שלהם, הרוזנרים. הכלבה הפינצ'רית שלהם המליטה שלושה גורים, ואנחנו קיבלנו אחד מהם.

מאז שהייתי קטנה ביקשתי כלב ותמיד ההורים אמרו, "נחכה שתגדלי ויורמי יגדל ותהיו מספיק בוגרים כדי לטפל בו כמו שצריך." ביום שהגיע אלינו, היתה מונחת על הכיסא במטבח סלסילת תותים. אימא רצתה להכין לנו תותים עם אשל וסוכר שאני כל כך אוהבת. השובב הקטן עבר, הפיל אותם ושיחק בהם כמו בכדורגל. כולנו צחקנו. באותו היום החלטנו לקרוא לו "תותי".

ההורים מרשים לי לרדת איתו, ובכל יום אני מטיילת עם תותי ליד הבית. ילדי השכונה מתקבצים סביבנו ומבקשים ללטף אותו. אני מרגישה מקובלת.

אנחנו מנסים להרגיל אותו לעשות את הצרכים שלו בחוץ אבל לא תמיד זה מצליח. כשאני יורדת איתו אני מחכה בסבלנות ורק אחרי שהוא מסיים, אני חוזרת איתו הביתה. מזל שרק כמה מדרגות מובילות לדירה שלנו בקומה הראשונה.

אבא אומר לי וליורמי, "אתם רואים, הבטחנו לכם כלב וקיבלתם." הוא גם מזהיר אותנו שאם לא נטפל בו כמו שצריך, הוא תכף ומיד יחזיר אותו לרוזנרים.

אבא מבטיח עוד משהו, הוא אומר לנו שיהיה סבא טוב. אני רוצה לשאול אותו למה הוא מתכוון, אבל לא מעיזה. אולי הוא מתכוון שהוא אף פעם לא ירביץ לנכדים שלו? כשהוא יהיה סבא, אזכיר לו. אני אפילו כותבת ביומן שלי כדי לא לשכוח.

רוב הזמן אבא בנגרייה, אין לו רגע ביום בשבילי. כל יום הזמנות חדשות, בעיקר של ארונות, שזה הכי קשה. לפעמים הוא עובד בבית גם בשבת, עושה כל מיני תיקונים: של כיסא שבור, שולחן בלי רגל, כורסה מתנדנדת. אימא כועסת ואומרת שהיא לא יכולה לסבול את קולות הניסור ודפיקות הפטישים. הם עושים לה חור בראש.

כשהייתי בת שלוש או ארבע, התקין לי שרפרף קטן וצבע אותו באדום. אהבתי לשבת עליו. לפעמים הייתי מושיבה עליו את הבובה קטי עם השמלה הלבנה והשיער השחור עם הקוקיות, זו שקיבלתי מדוד בצלאל ביום הולדת.

לא פעם אבא אומר בגאווה, "אל תחשבו שאני סתם נגר. אני כמו אמן. מתכנן את הרהיט, יוצר אותו, צובע... זה לא פשוט. לא פשוט."

כשאימא שומעת היא מתרגזת, "עוד פעם אתה עושה מזה כאילו מי יודע מה. באמת, מוריץ, אפשר לחשוב." הוא שותק שתיקה ארוכה והפרצוף שלו נראה נעלב. גם אני קצת נעלבת. בשבילו.

כדייג הממתין בסבלנות מתישה לבוא הדגים, אני ממתינה לדוג זיכרונות שבהם היה אבי פנוי מעבודתו בימי ילדותי הרחוקים. תכף יחמקו וינוסו עם גלי הים. משנתפסו, הם מפרפרים ברשת. הם כבר בידי. לא יימלטו.

זוכרת את דמותו השפופה רכונה מעל הרדיו הגדול בסלון, אצבעותיו העבות אוחזות בכפתורים, משוטטות בחוסר מנוחה בין התחנות. כשהיה מאזין למוזיקה קלאסית, היתה נפרשת על פניו ארשת שלווה שעווית קטנה של חיוך נבלעה בה.

בכל שעה עגולה היה מגביר את עוצמת הקול ברדיו ומקשיב בדריכות לחדשות. בסיומן היה ניגש ליידע את אמי, וקולו אפוף חרדה. היה מדווח על המתח בגבול שעלול להבעיר מלחמה בכל רגע, על עליית המחירים שלא ניתן לעמוד בה, על התבטאות מאיימת של שר זה או אחר.

כשקנה טרנזיסטור, היה צמוד לאוזנו כמכשיר שמיעה. לא מש ממנו עד הירדמו. העולם כולו חורש סכנות ומזימות ומוטב להיות מוכנים.

"תשמעו מה קרה היום," היה פותח בהתרגשות כשהטרנזיסטור בידו, "ראש ממשלת נורווגיה מת. היה לו סרטן בעצמות." ומיד היה ממשיך, "הודיעו ששרפה ענקית פרצה ביער השחור בגרמניה," ועוד: "ביפן היתה רעידת אדמה ומאות אנשים מתו." את כל אסונות העולם נשא על כתפיו ולא חסך גם מאיתנו.

שעות ארוכות הייתי ממתינה לשווא שיניח מידיו את הקופסה הקטנה, שיקדיש לי מעט מזמנו: שיספר לי סיפור, שישאל אותי על בית הספר, שיעזור לי להכין את שיעורי הבית המאוסים.

לנגד עיניי חולפים ביקורי אחיו בביתנו. אחת לכמה חודשים היו מגיעים אלינו מהצפון הרחוק. דודה קלרה היתה מפנקת אותי ואת אחי בחפיסות שוקולד מהקיבוץ. דוד זיגפריד היה מעניק לנו תקליטים מהחנות שבה עבד. הוריי זכו להאזין לקונצרטים של מוזיקה קלאסית, ואנו זכינו בסיפורי ילדים: "פטר והזאב", "מעשיות אלף לילה ולילה", "סיפורי חיות".

הקולות והצלילים שבקעו מהתקליטים הילכו עליי קסם. הייתי מתנתקת ממציאות חיי ומפליגה לעולם של הרפתקאות דמיוניות.

בתחילה היתה מתנהלת שיחתם של הדודים בגרמנית. ראיתי את ההנאה שהיתה שפוכה על פניו של אבי. חיוך השתהה על שפתיו, וצליל עולז בקע מגרונו.

ברגע שאמי הצטרפה לחברתם, היו מתקדרות פניו והיה פונה אליהם בבקשה שידברו עברית. איסור חמור אסרה עליו אמי להגות מילה זרה בנוכחותה. אולי חששה שמא מדברים עליה, או הושפעה מסבה שאסר על בני ביתו לדבר בשפת הגולה.

אחי ואני, שהורגלנו לעזור בהגשת הכיבוד, היינו זוכים בקריאות התפעלות של הדודים, "וונדר קינדר, וונדר קינדר." הבזק של גאווה היה ניצת בעיני אבי, "בטח, דומים לאבא שלהם."

בשעת השיחה עמם היתה אמי מסוגלת לשאול שאלות אישיות, שנשאו אופי חודרני וחטטני וגרמו לאבי מבוכה רבה. פעם, למשל, שאלה את דודה קלרה אם מחלקים להם מספיק סבונים בקיבוץ. כי אם לא, היא יכולה לתת לה אחד.

אחרי שהיו הולכים, היה אבי מסנן בזעם כבוש, "איזה חוסר טקט, צפרירה. כל כך התביישתי. באותו רגע רציתי שהאדמה תבלע אותי."

לא תמיד הבנתי מה הביך אותו, אני בטוחה שגם היא לא הבינה.

14 | טיולים עם זיוה

אחרי שבועיים בבית חולים ושבועיים בבית, אני חוזרת לבית הספר. אודי יושב מאחוריי. הוא לא מפסיק לדגדג לי בגב עם העיפרון המחודד שלו. כשאני צועקת שיפסיק, המורה דבורה כועסת עליי. אני לא אומרת כלום, המורה לימדה אותנו שלא יפה להלשין על חברים.

במבחנים, כשאני לא יודעת את התשובות, אני מסובבת את הראש ואודי מרשה לי להעתיק ממנו.

כשאני לא מצליחה להעתיק, אני מקבלת ציון גרוע. המורה מעליבה את כל התלמידים שמקבלים ציונים לא טובים. היא קוראת את השמות שלהם בקול רם לפני כולם. בכוונה. היא לא מתחשבת בי שהפסדתי חומר כשהייתי חולה. היא חושבת שאם היא תעליב את הילדים, הם כל כך יתביישו שישתדלו יותר בלימודים. אבל תמיד אותם ילדים מקבלים ציונים גרועים ואותם ילדים מקבלים ציונים טובים. בהפסקה התלמידים הטובים עושים פרצופים לתלמידים הגרועים.

בכל יום שישי אנחנו חוגגים יום הולדת או מסיבת כיתה. כשרוקדים "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", אני תמיד בוחרת באודי. עומדת במעגל ומחכה בסבלנות שיבחר בי. אז הלב שלי מתמלא שמחה, והנשמה שלי גם היא רוקדת.

אני רוצה לספר ליומן חיים שלי על האהבה שלי לאודי, אבל מחליטה לא לכתוב. אחי או מישהו אחר עלולים לקרוא בו בגנבה, ואני לא רוצה שאף אחד יגלה את הסודות שלי.

בכיתה ה' אנחנו סופסוף מקבלים מורה חדשה. לזיוה יש קול נעים והיא לא עושה אפליות בין תלמידים. רוב השיעורים שלה מעניינים, ואני אפילו מעיזה להצביע ולומר בשקט את התשובה כשאני בטוחה בה. זיוה משבחת אותי וחוזרת על התשובה בקול רם כדי שכולם ישמעו.

בעיקר אני אוהבת שיעורי טבע. זיוה לוקחת אותנו לטיולים: ביקור בפרדס, תצפית על ציפורים, טיול בשדה של פרחי בר, שאותם אנחנו קוטפים ואחר כך מייבשים בין דפי הספר.

בזמן הטיולים אני נותנת לזיוה יד, כף היד שלה רכה וחמימה. הטיול השנתי של כיתה ה' לגליל המערבי הוא הראשון שבו נישן לילה מחוץ לבית. נישן בתוך שק שינה באולם בית ספר בראש הנקרה. אני מתרגשת ומלאת סקרנות, ומספרת על כך ליומן שלי.

בערב אני מסדרת את התרמיל לפי הרשימה שקיבלנו: סבון, מברשת שיניים, משחת שיניים, מגבת, בגדים להחלפה, פלסטרים. דוחסת הכול לתרמיל. גם מכינה לעצמי סנדוויצ'ים: עם ביצה קשה, עם אבוקדו, עם גבינה צהובה. עוטפת ומכניסה למקרר. קושרת את שק השינה המגולגל בחבל ומניחה ליד התרמיל. בערב אימא פונה לאבא, "תשמע, מוריץ, מחר לחדווה יש טיול שנתי. תעזור לה לסחוב בבוקר את התרמיל הכבד."

"מחר? באיזו שעה?"

"צריך לצאת מהבית בשש."

אבא אומר שאין לו כוח לקום כל כך מוקדם ושאני ילדה גדולה שיכולה להסתדר לבד.

אני רוצה להגיד לו שאני גם גדולה וגם קטנה ושיבוא איתי, כי לא נעים לי וכבד לי וגם די מפחיד ללכת לבד כשהחושך מסתיר את האור, אבל אני שותקת.

בחמש וחצי השעון מצלצל. אני קמה מהר ומתארגנת בשקט, שלא אעיר אף אחד. מכניסה את הסנדוויצ'ים לתרמיל, מוסיפה תפוח עץ ולא שוכחת מימייה מלאה מים. ברגע שאני מעמיסה את התרמיל על הגב, אימא קמה. לבושה בכותונת הלבנה עם הפרפרים, מפהקת פיהוק גדול, בודקת שלא שכחתי שום דבר, מחבקת במהירות וחוזרת למיטה. אני אומרת שלום לתותי שמכשכש בזנב, נותנת לו לטיפה קטנה וסוגרת מהר את הדלת שלא יברח.

נגררת עם התרמיל העמוס על הכתפיים ועם שק השינה המקופל תחת הזרוע לאורך רחובות ארוכים ושקטים, וכל הזמן אומרת לעצמי, "חדווה, את חייבת להתגבר על הפחד." אני מגיעה לשער בית הספר חסרת נשימה, מוקפת בקולות נרגשים. המשאית ממתינה. כל ילדי השכבה נמצאים שם עם ההורים.

המורה שלי זיוה מבקשת מאבא של אודי לעזור לי עם התרמיל. הוא מטפס על הסולם, נותן תנופה חזקה ומשליך אותו פנימה, עמוק לתוך המשאית.

נעורים

15 | גרגרי קיץ

קרעי זיכרון נושאי געגועים, על ימי ילדות ונערות רחוקים, מרחפים בין המחשבות. אני מנסה ללקט אותם ולצרפם לתמונות רוחשות חיים.

מול עיניי צפים ועולים ימי הולדת אשר נחגגו בחצרות הבתים בשכונה. חבריי ואני היינו מתקבצים סביב שולחן מכוסה שעוונית, שעליה הונחה עוגת שוקולד עגולה, מעוטרת בסוכריות צבעוניות זערוריות. על העוגה התנוססו נרות חנוכה שכובו בנשיפה אחת, טיפות השעווה נספגו בקרם המתוק. השירים שזימרנו לוו ברחש הבלונים שנקשרו לצמרות העצים.

בסיום החגיגה היה כל אחד מאיתנו זוכה בשקית נייר חומה עמוסת מעדנים: טבעות בייגלה, ופל שוקולד, ביסקוויטים וסוכרייה של תרנגול אדום מתנוסס על מקל.

בחופשות היינו נאספים חבורות־חבורות, משחקים מול הבית עד רדת החשכה. מקפצים ברגל אחת על ריבועי הקלאס ששורטטו על המדרכה, מדלגים על חבל, מנתרים זה על גבו הכפוף של זה ב"חמור חדש".

היינו מוחים אגלי זיעה אחרי תופסת ומחבואים ומתיישבים על אדמה צחיחה למשחק ג'ולות וחמש אבנים. חשנו שמחים ומשוחררים.

הקריאות המאיימות של ההורים מהמרפסות חלפו ליד האוזניים, ולא הצליחו לשים קץ להרפתקת המשחק.

ערב אחד, לאחר התעלמות מקריאותיה החוזרות ונשנות של אמי, עליתי הביתה לאחר פיזור החבורה.

דילגתי בגיל על המדרגות, הגעתי לדלת הדירה, אחזתי בידית והדלת לא נפתחה. טילטלתי את הידית שוב ושוב, חבטתי בדלת באגרופים קמוצים, אך היא התעקשה להישאר נעולה בפניי. נשענתי עליה חסרת אונים, ומתוך הגרון פרצו זעקות תחנונים, "תפתחו לי את הדלת! תפתחו!"

יורמי ששמע את הקולות סובב את המפתח בידו הקטנה, ואני מיהרתי להיכנס בעד הסדק שנפער. חיבקתי אותו בחטף ונמלטתי לחדרי. שעות ארוכות התכנסתי בתוך עצמי, ממאנת לצאת.

שכונתנו היתה מוקפת פרדסים. הייתי שואפת את ריחם העדין של פרחי ההדרים הלבנים שבישרו את בוא האביב. בחורף בישמו את האוויר ריחות כתומים של תפוזים.

בעונת הקטיף היה חזי, בעל הפרדס, מציע לי ולחבריי לסייע בקטיף התפוזים שהצטופפו על ענפי העצים. עם שחר, לבושים בסוודרים סרוגים או בחולצות פלנל, על כתפנו תרמיל, היינו מטפסים על הסולם הגבוה, ובעזרת מזמרה מנתקים את קצה הענף מהפרי. משנתמלא התרמיל, היינו מרוקנים את תכולתו לתוך מכל עץ גדול — בוקסה.

בתום יום העבודה היה משלשל לכיסנו כמה מטבעות, שהספיקו לקניית כרטיס לסרט בקולנוע "תפארת". היינו יושבים באולם הגדול והמפואר, שהתהדר בבמה רחבה וביציע מרווח, וצופים ב"טרזן מלך הקופים".

כשהיה מרוצה מההספק שלנו, היה חזי מעניק לנו שקית גדושה בתפוזים. היו נערים שלא הסתפקו בכך. הפירות העסיסיים קרצו להם, ובאישון ליל היו מתגנבים לשולי הפרדס וממלאים ידיהם בפרי הכתום. כשנשמעו צעקותיו של השומר, היו רצים בבהלה עם שללם.

גם ביקב עבדו נערים. עיקר עיסוקם בבקבוקים: מילוי יין, אטימת הבקבוקים בפקקי שעם והצמדת התווית "כרמל מזרחי" על כל בקבוק. הריחות המשכרים, שדבקו בקירות העשויים לבנים אדומות, דיגדגו באפי בכל פעם שהייתי חולפת שם.

ימי הקיץ הארוכים היו חגיגה של שמש וגלים.

עם האור הראשון של החופש הגדול היינו נדרכים לקראת בואה של המשאית של שמשון. כשצעקותיו, "חוף הים! נבי רובין!" הבקיעו את האוויר הדחוס בתחנת האיסוף האחרונה, היינו מזדרזים להתיישב בשורת ספסלי העץ החורקים, נדחקים בין שורות המושבים התפוסים.

לאחר נסיעה קצרה רבת־טלטלות, כשרצועה כחולה היתה נחשפת לפנינו, היינו פוצחים במקהלה רעשנית, "הנה הים! הנה הים!"

ברגע שהמשאית הרעועה נעצרה, היינו מדלגים בזריזות על שלבי הסולם המתנדנדים, כפות רגלינו היחפות פיזזו על החול היוקד.

כהרף עין היינו מורחים זה את גבו של זה בשמן אגוזים בוהק. הדגל הלבן מעל סוכת המציל אותת לנו להסתער על הגלים השוצפים. גם דגל אדום לא הרתיע אותנו מלהכות בגלים, לערוך קרבות של התזת מים מלוחים לכל עבר.

כשעייפנו, היינו מתיישבים מתחת לסככה, גבינו נוטפי הזיעה נשענים על עמודי העץ. היינו מוציאים מהצידנית קוביות אבטיח קרירות ובולעים אותן בחטף.

כשחלף על פנינו האיש שצעדיו נטבעו בחול, על ראשו כובע קש רחב, על כתפו צידנית, וצעקותיו מנסרות את הגלים, "אסקימו לימון, ארטיק שוקולד, וניל, בננה," היינו מסמנים לו לבוא. הוא היה מחלץ מעל כתפו את הצידנית הכבדה, מניח על החול ומגיש לכל אחד קרח דביק ונוטף. מתיקותו התמזגה בריח הגלים ובמליחותם.

שעת החזרה ששמשון קבע בנוקשות היתה מגיעה תמיד מוקדם מדי. כפות רגליים החליקו לכפכפי אצבע, מגן מפני הזפת והחול הלוהט.

לפעמים היה ממתין לנו נער הסברס. בתוך דלי פח היו הפירות הכתומים־ירוקים משתכשכים בין קוביות קרח. הייתי מצביעה על הבשרניים שבהם, והוא באולרו החד היה מסיר את הקצוות, מעביר חתך דק לאורך הקליפה הקוצנית, ואני, באצבעות זהירות, הייתי שולפת אותם מקליפתם. טעם של גרגרי קיץ היה מתפשט בפה ומענג בקרירות את הבטן.

בכבדות היינו מטפסים למרומי המשאית ומתיישבים על מגבות לחות.

בבואנו הביתה, היו גרגרי חול נושרים מהגוף ונערמים על הבלטות הקרירות. השיער היה נחפף בשמפו אורנים, ובעודו נוטף היינו מגיפים את התריסים, נמים את מנוחת הצהריים הקדושה.

בקומנו היינו מגלים כוויות אדומות שליחכו את העור החשוף. לבּן קריר היה נמרח על הגב, על הכתפיים והזרועות, ומה שנותר — על קצה האף והלחיים, מנסה ללא הצלחה להרגיע את צריבת העור.

16 | כתמים אדומים

במדי חאקי ובעניבה כחולה אני צועדת במרץ לפעולות הצופים בקן אשר בפאתי העיר.

כשהמדריך שלנו מנהל דיונים בקבוצה, אודי ואני מתלחשים. לחי נוגעת בלחי. אני שמה לב שכמה בנות מנסות למשוך את תשומת לבו. כשנורית מצחקקת איתו או כשניצה מתפלספת איתו על בעיות חברתיות, מתלקחת בי קנאה ומתעורר בי רצון לסטור לפרצופה של כל אחת מהן.

בתוכי מקננת תקווה שאודי מעדיף אותי. אבל איך אוכל לדעת?

אחרי הפעולה בצופים אנחנו משחקים ב"רווק זקן" בחצר הצריף של הקן, ואני מתפללת שיבחר בי. בדרך כלל התפילה שלי נענית, אבל אם נורית או ניצה נבחרות, אני בולמת את הזעם בכל הכוח.

משהו מושך אותי אליו. אולי אלה העיניים בירוק־מנתה שנראות גדולות וחכמות מבעד למשקפיים העגולים, רעמת השיער הגלי המוסטת על המצח הבוהק, החיוך המאיר, ואולי אלו הדעות. דעותיו הנחרצות על עוולות החברה. חורה לו הפער בין עניים לעשירים, כואב לו סבלם של נכים, של ניצולי שואה, של משפחות שכולות. כשהוא מביע זאת, המדריך וכל החברים מקשיבים בדממה.

הלב שלי מלא רגשות חמים כלפיו, אבל אילו סימנים יכולים להעיד על הרגשות שלו כלפיי?

הייתי רוצה לשאול אותו ישירות, "אודי, אתה אוהב אותי?" אבל אם אעז, הוא יהיה נבוך וגם אני. ואם יגיד לי שהוא לא אוהב אותי? ביומן חיים אני כותבת: "רוצה ש־א' יאהב אותי כמו..."

בקיץ אנחנו יוצאים למחנה עבודה בקיבוץ בגליל, נוסעים צפונה במשאית חורקת לסייע בקטיף אגסים. אודי עוזר לי לשאת את התרמיל הכבד, ושנינו צועדים בשקט זה לצד זה.

כשמגיעים למטע ושורות עצים עמוסי פרי משתרעות מולנו, אני בוחרת לקטוף מהעץ הסמוך לזה של אודי. כל אחד ניצב על הסולם שלו, ומבעד לעלים מציצים המבטים שלנו.

הבטן שלי מלאה באגסים שטעמם מזכיר לי את אלו של סבא, אבל האגסים בגנו מתוקים יותר והלחיים שלהם אדמדמות יותר.

בערב, כשהשמים נצבעים בכתמים אדומים שגולשים מעל הרי מירון, אנחנו שוחים בבריכה הגדולה של הקיבוץ. אודי מנסה להטביע אותי אבל לא מצליח, כפות ידיי טופחות על פני המים החמימים וקילוחים ניתזים על פניו. הוא אומר לי שהבגד ים הסגול מתאים לי, ואני מדמיינת אותנו נצמדים ומתחבקים חזק, כשהשמים המתכהים מכסים אותנו.

17 | חיבורים

סופסוף אני מתבשרת שהתקבלתי לגימנסיה. כשהמזכירה עיינה בתעודה, היא הציעה לימודים דו־שנתיים במגמת פקידות. אימא התווכחה איתה וטענה שעברתי את הסקר ומגיע לי ללמוד בתיכון. הדגישה שאני ילדה חכמה ואוהבת לקרוא. כמה שמחתי שהעקשנות של אימא, שבדרך כלל מעצבנת אותי, ניצחה הפעם. שמחתי גם שהגימנסיה במרחק לא רב מהבית שלי.

אני לומדת במגמה הומנית עם זהבה ועם עוד חברות שלי, אודי בריאלית. הוא עבר מהצופים לשומר הצעיר. אנחנו כמעט לא נפגשים, רק בהפסקות נשלחים חיוכים חטופים, ואחריהם כל אחד ממשיך בדרכו.

הוריי טוענים ששכר הלימוד כבד עליהם, ושאני חייבת להשקיע מאוד בלימודים. אימא עובדת בצלמנייה בשעות הבוקר ומטפלת בילדים בשעות הצהריים כדי לעזור לממן את הלימודים, למרות שגם סבא משתתף.

אבא נאלץ להמשיך לעבוד בנגרות על־אף האסתמה, שגורמת לו התקפי שיעול קשים. הוא מרבה להשתמש במשאפים, כחול לפה, ירוק לאף, מכשיר אינהלציה והמון כדורים. הוא קיבל קידום מבעל הנגרייה, ועכשיו הוא מנהל אותה, אחראי על חמישה עובדים. כשהוא חוזר ומתגאה בכך, אמי מטיחה בו, "די כבר, מוריץ, נמאס לי לשמוע."

מפעם לפעם עדיין מונפת זרועו מעל ראשי בזעם עצור, כמו מתקשה להיגמל מההרגל. אז אני ממהרת לסוכך על הראש בכפות הידיים.

לא פעם נוחתת הזרוע וסוטרת על הלחי. אני מיד נמלטת לחדר שלי, מנסה למצוא ולא מצליחה מה היה פגום בהתנהגותי. אף אחד לא בא לנחם, רק הדפים ביומן שלי סופגים את הכאב.

למרות המאמצים אני לא מצליחה להתגבר על הקושי שלי בהתמודדות עם החומר במתמטיקה ובגיאומטריה.

מוצאת את עצמי מתפתלת במבוכי הנוסחאות, בין המספרים שבתוך הסוגריים לאלה שמחוצה להם, בין השורשים לחזקות, וכל הזמן תוהה מה התועלת בכל אלה.

אהובים עליי שיעורי היסטוריה וידיעת הארץ, אבל יותר מכול — ספרות וחיבור.

ד"ר ברקוביץ' משבח את החיבורים שלי, וכשהוא קורא אותם באוזני התלמידים, לבי מלא התרגשות. אני מצרפת אותם ליומן חיים.

הוא התפעל מאוד מהחיבור "חיים אחרים", שבו דמיינתי שאני אדם קדמון שחי לפני מיליון שנה. המצאתי את האש, צדתי ממותות וחרטתי בקירות המערה חיות טרף. תיארתי את החיים במערה בחברת משפחה מסועפת, החיה בשלום עם עצמה ועם הטבע הסובב אותה.

במחברת עם הכריכה הכחולה אני כותבת שירים. שירים על פריחה, שלכת, ים. על אהבה וחלומות. אמי מציעה לי להראות אותם למורה לספרות. אני קצת נבוכה, לבסוף בוחרת את היפים ביותר, מעתיקה בכתב יד עגול על דפים תלושים ומעטרת בפרחים. כשברקוביץ' מחזיר לי אותם, המבט שלו קורן מבעד למשקפיים עבי הזגוגיות, והוא אומר שתי מילים, "יפה, תמשיכי."

באחד משיעורי החיבור בתחילת השנה ביקש המורה לכתוב על "הדמות הנערצת עליכם".

כל התלמידים כתבו על אישים מפורסמים שהשפיעו על העולם. התלמיד שיושב לידי כתב על הנשיא לינקולן שביטל את העבדות. תלמיד אחר על צ'רצ'יל שעמד בגבורה נגד צבא היטלר עד הניצחון. היטלר, יימח שמו וזכרו, שבגללו סבי וסבתי נרצחו בשואה.

חברתי זהבה סיפרה על איינשטיין הגאון, שנולד בגרמניה, שבה נולד גם אבי.

הרבה תלמידים בחרו לתאר את דמותו של יאנוש קורצ'אק, הרופא והמחנך שהקים וניהל בתי יתומים, וצעד עם היתומים למחנות המוות למרות שהיה יכול להינצל. הוא כתב את הספר האהוב עליי, "יותם הקסם".

רק אני החלטתי לכתוב על סבא שלי. תיארתי את הצמחים שסבא מטפח בגנו: הגדר החיה של הפיטנגו האדום, האפרסקים הלבנים־קטיפתיים, פירות הפומלו הענקיים הירוקים־צהובים.

סיפרתי על עבודתו בפרדס, ואפילו ציטטתי את תשובתו לבניו המתלוננים על השכר הנמוך שהוא מקבל עבור ניהול הפרדס, "לא מגיע לי יותר על עבודה שאני כל כך אוהב."

כתבתי גם על סיפורי חלם המצחיקים שאנו קוראים יחד, ובעיקר על האהבה שבה סבא עוטף אותי. ליד הציון הוסיף המורה, "החיבור שלך ריגש אותי".

בגאווה הגשתי אותו לאמי. כשסיימה לקרוא, ניצת זיק כחול בעיניה. "אני בטוחה שיום אחד תהיי סופרת. אולי לא אזכה לראות, אבל אני יודעת," אמרה בחיוך בהיר.

18 | מסמרות נחקקים בלב

אני חוזרת הביתה מהתיכון ומבחינה בהתנהלותו העצבנית של אבי, שכה מוכרת לי. פניו זועפות, צעדיו נוקשים בכבדות על המרצפות. הוא ניגש למקרר, חוטף דבר מאכל ובולע אותו בעמידה. שוב ניגש למקרר, חוטף ובולע. אמי פונה אליי ושואלת על המבחן במתמטיקה.

"המבחן היה קשה," אני ממלמלת.

"אבל ידעת לענות, כן?" היא שואלת ומצפה לתשובתי.

"אה... לא כל כך."

"מה זאת אומרת?"

"חצי מבחן לא עשיתי."

"ומה עם החצי השני?"

אני מהססת ומחליטה להודות, "מלא שגיאות."

"באמת?! חבל," נשמעת אכזבה בקולה של אמי, "אז שירה לא הצליחה לעזור לך."

אבי מפנה אליי את גופו הכבד, "על מה ביזבזנו כל כך הרבה כסף?" מרעים קולו, "כל השיעורים הפרטיים הלכו לעזאזל?!" אני מחרישה, ראשי מורכן. "איפה השכל שלך?" מהדהדת הצעקה כשהוא מצביע על ראשו, "את לא יכולה להתאמץ קצת?" גובר הזעם, "אין לך ראש על הכתפיים?" ידו מתרוממת, מונפת מעל ראשי, ועיניו רושפות. אני כמעט חשה בכובד המכה, ואז, בחלקיק שנייה, אוזרת את כל אומץ הלב וזעקה פורצת מעומק הגרון, "תפסיק, אתה שומע!? אם עוד פעם אחת תעשה את זה, אתה תצטער." היד מורדת. "שלא תיגע בי שוב. לעולם לא. אתה מבין?!" שוצפות המילים בפרץ של העזה. שתיקה, הגה לא נפלט מפיו.

אחרי שאני שואגת עליו שנמאס לי ממנו, נשמעים צלילים חדשים מפיה של אמי, "כל הכבוד, חדווה, אל תפחדי ממנו."

אבי מסתובב, ניגש לטרנזיסטור ומתחיל לעבור בין התחנות הצורמות.

באותו רגע מתגבשת בי החלטה — האירוע הזה ייחקק בלבי כמסמרות ברזל, לא ייעקר מתוכי.

תמה והסתיימה מסכת המכות. הוסרו האזיקים שאזקו את הנשמה.

19 | סבא ואני

סבא בן שבעים ושבע. הוא החליף את החמור באופניים. אופניים פשוטים עם כיסא קטן מלפנים, ופנס זוהר מאחור. את שולי מכנסיו הוא מהדק במקלות כביסה שלא ייתפסו בפדלים, על ידית האופניים תלויה סלסילת קש קלועה שבתוכה מקפצים תפוזים מן הפרדס.

בכל בוקר הוא קם עם הזריחה ורוכב על האופניים לעבודה. עדיין עם חיוך של ילד, רך ושקט, נחבא מתחת לשפם קטן אפרפר. אני אוהבת לבקר בביתו, הוא גר לבד. כשהגידול התגלה בגוף של סבתא, כבר היה מאוחר מדי, הוא התפשט במהירות בבטן ואפילו ניתוח לא היה מציל אותה.

סבא ואני בגינה. הוא מצביע בגאווה על כל ניצן מבצבץ ועל כל עלה מלבלב. אני עדיין נהנית להתנדנד בנדנדה החורקת בין עצי הפומלו.

על רצפת המטבח מונחת סלסילת הקש ובה נערמו התפוזים. סבא פושט תפוז מקליפתו ומגיש לי פלחים רעננים. לפעמים הוא חוצה כמה תפוזים, מעמיד אותם על המסחטה ולוחץ, קילוח דק של מיץ טרי זורם לתוך כוס זכוכית גבוהה. הוא מושיט לי את הכוס המלאה, "תשתי, חדווינ'קה, זה בריא, את גדלה וצריכה ויטמינים," ריח כתום עוטף את קירות המטבח.

אנו יושבים וקוראים יחד מתוך דפים צהובים על טיפשותם של חכמי חלם.

אני אוהבת את הסיפור על אנשי חלם שהביטו מבעד לחלונות בית הכנסת ושמחו לראות שלג לבן וצח. הם לא רצו שהתושבים ישחיתו אותו במדרך רגליהם, לכן באו לחכמי חלם ואמרו להם, "אתם, החכמים, יודעים איזה בוץ ולכלוך יש בעירנו בימי הגשמים, ועכשיו קיבלנו מתנה מאלוהים הרחום והחנון, את השלג הזה. נא עוצו עצה נבונה מה לעשות שלא נרמוס אותו ברגלינו."

התדיינו ביניהם החכמים במשך שעות, ולבסוף מצאו עצה: מחר בבוקר יֵצא שמש בית הכנסת לרחובות ויכריז בקול גדול, "הודעה חשובה מפי חכמי העיר: חל איסור חמור על כל התושבים לצאת מביתם."

"אבל הרי השמש בעצמו ובכבודו עלול לרמוס ברגליו את השלג," חשש אחד החכמים.

שוב ישבו והתדיינו ביניהם שעות רבות, ולבסוף מצאו פתרון: ארבעה שומרי ראש יישאו את השמש על כתפיהם. הצחוק של סבא מידבק וידיו מפיצות ריח הדרים.

אני בטירונות. לכל חבילה שסבא שולח לי מצורף מכתב קצר כתוב באותיות יפות ומוקפדות, כפי שלמד ב"חדר":

"לנכדתי היקרה חדווה,

אני מקווה שתיהני מכמה פירות וממתקים שאני שולח לך. שמרי על עצמך. ד"ש מכל המשפחה. סבך אוהבך, אהרון".

בתוך החבילה מונח פומלו גדול שאני חולקת עם חברותיי. גאה לספר להן שסבי מגדל אותו בגנו. סוכריות המנתה הלבנות מרעננות את הפה, וטעם השוקולד מתוק מתמיד.

20 | קרבה מרוחקת

יום אחד, בזמן אימון, מישהו קורא בשמי. ואני, חיילת שמנמנה עם שיער קצוץ ובגדי חאקי מאובקים, סמוקת לחיים ומיוזעת לאחר ריצה מתישה, פונה לאחור ומגלה אותו מופיע משום מקום, כאילו נפל משמים.

"חדווה!"

"אודי!"

חיוך גדול, מדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, כובע שחור מכותף. המדים בצבע זית הולמים את העיניים. הוא מספר לי שהוא מ"כ בבסיס סמוך.

בלילה אנו נפגשים ליד מגרש המסדרים. מתרחקים מהצריפים, לא יודעים לאן יובילו צעדינו. לא יודעים שנסתתר בתוך חורשת איקליפטוסים דלילה, ושם נשב על אדמה לחה ונעקוב אחר חרמש הירח בשמים המתנמכים. השתיקה מתארכת, האוויר צונן ודחוס. מרחוק נשמעים קולות החיילים, מקווים שלא יפתיעו אותנו. האורות העמומים של הבסיס מתגנבים מבין הענפים.

אנו מתיישבים ונשענים על גזע עץ זקן. אפופת הרהורים, אני תולשת עלי עשב קצרים, תולשת וממוללת ומפיצה אותם באוויר כטיפות גשם ירוקות. כף יד נשלחת אל שערי.

"מה קרה לשיער היפה שלך?" הוא בוחש בחיבה את קצות השיער הקצוץ.

"טירונות, שיהיה נוח, אתה יודע." עיניו בתוך עיניי. אותם משקפיים עם מסגרת עגולה מקיפים אותן, מגדילים אותן.

הוא פורש עליי את מעילו הצבאי. "תשעיני עליי את הראש, יהיה לך יותר נוח." לחישתו שולחת רסיסים של חום, ריח חריף של שרף מתפשט באוויר.

אני מתכרבלת בביישנות סמוך לחזהו, שואפת את ריחו הטוב. בתנועה איטית הוא מניח כף יד רכה ובשרנית על לחי אחת, ואחרת על הלחי השנייה.

"הלחיים שלך קרירות," הוא לוחש. "והידיים שלךָ חמות," חיוכי אינו נראה באפלה.

בעיניים עצומות אני מטביעה את עצמי בכפתו, גלים קטנים של נועם עוטפים אותי בשקט הקריר שמסביב. הוא כורך את ידיו סביב כתפיי, ואנו נצמדים בחיבוק הדוק. ההתרגשות מגבירה את קצב פעימות הלב, רוצה להישאר כך אבל הוא נחלץ מחיבוקו ומעיף מבט בשעון. מעלינו אוושת עלים.

"ספר לי משהו." אני מצפה לשמוע דברי אהבה.

"אני מעדיף את השקט," הוא לוחש באוזני.

ידיי לופתות את ברכו העטופה בבד החאקי העבה, האצבעות משרטטות עיגולים. בתוך הדממה נרכן ראשו לעבר ראשי, פניי אל מול פניו. שפתיו מגששות, נוגעות, נאחזות, לא יכולה להתנתק מהן. אני נשטפת בזרם של עונג ראשוני שהיה אצור בתוכי והוא מתפשט ולוהט בכל תא בגוף, פרפרים קטנים מרפרפים בין הרגליים.

שנינו אחוזים בחבלים של קרבה מרוחקת ונידחת. רעידות מתמזגות בקולות הלילה כתזמורת רחוקה של כלי נשיפה, אנו שותקים חבוקים ונבוכים. רוצה לעצור את הזמן, אך הוא שוב מרפה מחיבוקו ופניו בשעון. אני חשה בחוסר סבלנותו, מהססת אם לומר דבר־מה כאשר נפלטות מפיו המילים, "זהו. אני חייב ללכת." הוא מתרומם וניצב על רגליו, "יש לי אימון מוקדם בבוקר, מצטער." אני נטועה במקום. "בואי, קומי," מאיץ ומושיט לי יד. הוא מסיט עלה יבש שנח על קווצה משערי.

תחושת נטישה מסתערת עליי, מחשבה הגיונית מנסה להביס אותה והן נלחמות זו בזו — הצימאון הישן למגע אנושי אינו מרפה. אני מנערת את העלים שדבקו בבגדיי, הוא מלווה אותי ללא קול לכיוון צריף העץ הארוך. שתיקה כבדה עומדת בינינו, נשמע רק תיפוף צעדינו בקצב אחיד כתרגילי סדר.

"את יודעת לאיזה תפקיד את משובצת?" נשברת השתיקה.

"מקווה שמש"קית חינוך, כמו שביקשתי."

הוא מביט בי ואומר, "תיידעי אותי. אבוא לבקר אותך."

אני מתגנבת חרש למיטה, שואפת את הריח המתוק־מריר של מדיו, שדבק בי עד הזריחה.

לפני היחסים הקרובים עם אודי הייתי מופתעת כאשר מישהו היה מנסה לגלות בי עניין. התהיות היו מנקרות ונותרות ללא מענה: אולי נדמה לי? מה הוא מוצא בי? למה דווקא אני? מה המניעים שלו? כשהרגשתי שהוא מתחיל להתאהב בי, הייתי מוטרדת מהרגע שבו תתגלה האמת המתעתעת, שלא אני היא זו שבה התאהב. חשש היה מכרסם בי שמא יצר בדמיונו דמות המתאימה לרצונות ולתשוקות החבויים בו, וכעבור זמן קצר יגלה את דמותי האמיתית ויתאכזב.

כשהייתי פוגשת בחור שהיה כליל המעלות בעיניי וקרבה היתה מתחילה להתרקם בינינו, כירסם בי הספק שאיני ראויה לו. החרדה מפני נטישה הגיחה כצמח רעיל המשתרג בין פרחי הגן.

כשמגיעה אליי הבשורה שנבחרתי להשתתף בקורס מש"קיות בבסיס בנגב, הלב שלי נמלא גאווה. במהלך הקורס הארוך צפויות לנו הרצאות בנושאים המעניינים אותי: ידיעת הארץ, חינוך, היסטוריה ישראלית.

בשבת קיצית אחת אודי מפתיע אותי ומופיע במדים עם דרגות קצונה, השמחה שלי פורצת ואני עטה עליו בחיבוקים. אחרי שאני מציגה אותו לפני חברותיי, אנו ממהרים להסתלק, מוצאים פינה נידחת ומתיישבים על גבעה מוקפת שיחים קוצניים, לפנינו משתרע נוף מדברי. הוא מספר על קורס הקצינים שלו בלהט, אני מקשיבה ושותקת. כשאני מתחילה לספר על הקורס שלי, הוא אינו מגלה עניין מיוחד. אני מצפה שיכרוך את זרועותיו ויהדק אותי אליו בחוזקה, מקרבת אליו את גופי. "זה לא מקום כל כך מתאים," אני חשה את רתיעתו, "מישהו יכול לראות אותנו."

"כל מקום מתאים לאהבה," אני קובעת.

"חם פה ואני מזיע," הוא מסיר את הכומתה ומוחה אגלי זיעה ממצחו, "אני מציע שנחכה לשבת הבאה." הוא מנער את חולצתו.

"זה הרבה זמן," אני עונה בנימה של אכזבה, "וגם לא בטוח שנהיה חופשיים. תגיד, אודי, התגעגעת אליי?" אני מנסה לתפוס את מבטו המתחמק.

הוא מהנהן קלות, "כן. ואת?"

אני מישירה אליו מבט ואומרת, "נורא."

21 | רסיסים

באחת החופשות שלי מהצבא אני מגיעה לבית הוריי, שהוא עדיין ביתי. לא רחוק מלב המושבה שהפכה לעיר. מהמרפסת ניתן להשקיף על הגינה המשותפת אשר לרגליו, על בתי השכונה הצפופים ועל שדה רחוק. אמי נעדרת מהבית. מאזינה להרצאה על בריאות מטעם קופת חולים או משתתפת בחוג התעמלות.

אבי ואני ישובים על הכורסאות בסלון. על הריפוד החום העוטף אותן ניכרים כתמי מזון ישנים. אבי קודר ואילם כתמיד, כלוא בבדידותו. אומר מילים קצרות, חצאי משפטים. כתפיו שמוטות, מבטו בוהה במסך הטלוויזיה.

הימצאותי עמו בדירה הריקה מעוררת בי אי־נוחות. אני מגייסת מתוכי מאמץ כדי לנהל עמו שיחה. לעניין אותו במה שעובר עליי: האירועים שאני מארגנת לחיילים כמש"קית חינוך, ספר מעניין. הוא נד קלות בראשו ומסנן, "כן, כן, המממ." ניסיונותיי לגשר על פני התהום הרובצת בינינו אינם צולחים.

בטלוויזיה מתחילים לשדר סרט על קרבות מלחמת העולם השנייה, עיניו לטושות במסך. אני ניגשת לחדר שלי, מעיינת באלבומי תמונות ישנים.

כשהסרט מסתיים, אני חולפת על פניו. הוא ישוב באותה תנוחה, לוכד אותי במבטו. "את יודעת, אני זוכר איך הכול התחיל," ניכר בו שהוא רוצה להוכיח את ידענותו, "זוכר בדיוק, רוצה לשמוע?" אני מתיישבת לצדו. "כאילו הכול קרה אתמול."

הוא לוקח נשימה עמוקה, "הייתי בן שבע כשהם עלו לשלטון. הלכתי עם אמי, ומה שראיתי היה מפחיד נורא." פניו עגומות ומבטו מרוחק. "כולם היו במדים חומים, מאות, אלפים, צעדו במצעד ענקי ברחובות, החזיקו לפידים בוערים ושרו שירים איומים נגד היהודים."

צמרמורת חולפת בגופי. "הראו את זה בסרט?" אני שואלת.

"את זה ואת מה שקרה אחר כך. רוצה לשמוע?"

"כן, למה לא?"

"הייתי כמעט בן שלוש־עשרה. ילד, ממש ילד. מה זה שלוש־עשרה?" ידו מתרוממת ומסמנת תהייה, "עוד לא הספיקו לחגוג לי בר־מצווה." הוא מהסס ומתחיל לספר בקול מרוסן, "יהודי אחד, צעיר בן שבע־עשרה. קראו לו הרשל גרינשפן, שמעת את השם, נכון?"

"כן, בטח, הוא ירה במזכיר הגרמני בשגרירות בפריז."

"יומיים אחרי זה הכול התחיל." אנחנו שותקים. "את שומעת?" פונה אליי כדי לוודא.

"בטח," אני עונה מיד.

"אני זוכר את הבית כנסת שלנו, לא רחוק מהבית..." אני מרגישה שלמרות האיפוק מבקשות מילותיו לפרוץ לאוויר העולם, "ספרי תורה קרועים, שרפה, אש." עיניים חומות עייפות נתלות בקיר, "עננים שחורים עלו לשמים, אני כמעט נחנקתי." אני חשה את ריח העשן בנחיריי.

"כל החנויות של היהודים הרוסות, חלונות ראווה שבורים, הכול מלא רסיסים של זכוכיות, קריסטלנאכט." תנועת ידו כשל מי שמסלק זבוב או יתוש שהתנחלו על פרצופו, "והחנות שלנו..."

"לא ידעתי שהיתה לכם חנות," אני תוהה.

"זה היה הפרנסה שלנו, האוכל שלנו." אני מתבוננת בו. גוף שפוף, ראש מורכן, מצח שעון על כף יד עבה. "הם שברו לחתיכות את השולחנות, חתכו את הריפוד של הספות," אנחה נמלטת מפיו, "מאותו היום לא פתחנו אותה עוד. זהו. נגמר."

"אז ממה חייתם?" אני מבקשת לדעת.

"אבא שלי מכר רהיטים בחנות אחרת," הוא מוסיף ושותק. אני ממתינה, רוצה לשמוע עוד.

"הם בכל מקום, הם שמו את ה... הסמל הזה שלהם," עווית מסתמנת בשפתיו הקפוצות, "איפה שהייתי הולך, הייתי רואה, האקנקראוז," הוא מדגיש במבטאו הכבד, "בדגלים, ברחובות, במדים שלהם. בכל מקום."

הוא מתכנס בשתיקתו. לא רגיל לדיבור ממושך. לשווא אני מחפשת גִצים של זעם במבטו, בצליל קולו, בתנועותיו. הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך בקול חדגוני, כאילו מישהו אחר מדבר מתוך גרונו, "כמה ימים אחרי זה חזרתי מבית ספר. בית ספר יהודי, כי סילקו אותנו מהבתי ספר של הגויים."

"יימח שמם," נמלטת קללה מפי.

"אני הלכתי לי בשקט עם התיק שלי, ובדיוק עברו על ידי כמה נערים עם מדים של התנועה. הם התקרבו אליי והתחילו לצרוח ולקלל, 'יוּדֶה מסריח, זה לא המקום שלך! יודֶן ראוס!'" בבעתה אני רואָה אותם ואותו מול עיניי. "רצתי הכי מהר שיכולתי, אבל הם רדפו אחריי. הם עשו מסביבי מעגל," הוא מדגים, "והתחילו לבעוט בי עם המגפיים השחורים שלהם." המילים ננעצות בי ומתמקמות עמוק בתוכי. "הם בעטו בכל הכוח שלהם בכל החלקים בגוף שלי, מלמעלה עד למטה, ככה, את רואה?" הוא מסמן לאורך גופו, "מכות רצח הם הרביצו לי, כמעט הרגו אותי. הגעתי הביתה רועד כולי." הוא מכווץ את מצחו ומדבר בקול חרישי כאילו לעצמו, "זה בא לי בחלומות, זה סיוטים, סיוטים." לבי נמעך. "כל החיים שלי אני לא ישכח את זה, כל החיים." אבי נושף נשיפה ארוכה, מניד ראש מצד לצד ופולט גניחה עמוקה. פרצי שיעול תוקפים אותו, מרעידים את גופו.

22 | יצירת אמנות

כשאני משתחררת מהצבא, אני חוזרת לאהבתי הגדולה — הציור. מקור של נחמה ושל עונג, שבו הצלחתי לבטא את מה שחבוי מתחת לדברים הנראים לעין. בו יכולתי להעמיק את ההתבוננות השקטה בדברים, להיסחף לתחושת גילוי.

מאז ומעולם זוכרת את עצמי שקועה בציור. בגן, בכיתה, בבית, מציירת בצבעי פסטל גליליים, בעפרונות עץ צבעוניים, בצבעי גואש.

בהמשך הייתי נושאת דפי ציור ועפרונות רישום לכל מקום. אהבתי בעיקר לרשום רישומים בשחור־לבן. הייתי עושה סקיצות של אובייקטים שנקרו בדרכי, קולטת את הצורה, רושמת בקווים ומשחקת באורות ובצללים.

בשנותיי בבית הספר היסודי השתתפתי בחוג ציור. למדתי להשתמש בצבעי מים, הייתי יוצרת באקוורל רישומי מכחול רכים ושקופים של מראות נוף: שיח צבר בחולות צהובים, ציפור על גדר תיל, גזע מצולק, עלה נושר. וגם דמויות אנושיות: ראש מורכן של נער, גב כפוף של קשיש. ציורים נלחשו אל הדף החלק, ריחפו, הצטיירו בנגיעות שקטות ונחתו על פניו.

בכל שעה פנויה היה המכחול מחליק על פני הדף הלבן, ואני נמלאתי פליאה כאשר משטחים חיים ונושמים היו נטבעים בו. לעתים הביעו כאב, בדידות, אך מילאו את לבי. הציור הצליח להשכיח ממני חיי יום־יום רוחשי עצב, כציפור שנחתה אל מקורות מים צלולים.

בתיכון התאהבתי בפיסול. בתחילה נוצרו פסלונים זעירים של חיות מפימו, גודלם כזרת: גוף חיה קמור, אוזניים חדות, עיניים זערוריות, זנב דקיק. על אף קטנותן נראו אמיתיות: הסוס דהר על המדף, האריה השמיע שאגות מתוך פה חושף מלתעות.

כשהשתתפתי בחוג פיסול קראמי, גיליתי את החומר הגמיש, הרך. הייתי לשה אותו, מטביעה בו את קצות אצבעותיי, מעסה אותו בתנועות מתרחבות ומצומצמות. מכיירת ומעצבת אותו לפי מצב הרוח, והוא היה מתמסר לי. בכוח הדמיון הייתי מוציאה מתוך החומר את הצורה הטמונה במעמקיו.

היצירה השרתה עליי סוג של הערכה עצמית, של סיפוק, היסחפות משחררת אל מה שמחיה והפניית הגב למה שפוצע, צורב. והצורות נוצרו. לפעמים ברוח האמנות הכנענית העתיקה ולעתים ברוח ימינו.

אחד הפסלונים המרשימים שבהם היה בדמות נביא שנראה עשוי מעץ, מבט עמוק, גבות עבותות, זקן מפותל וגלימה משתפלת מראשו. הצבתי אותו על מדף אבן ליד החלון המשקיף לחצר. אחרים השתלבו בין העציצים, השטיחים וחפצי הנוי. היו שהשתקפו במראה הגדולה הממוסגרת בפיתוחי נחושת ליד דלת הכניסה.

באירועים מיוחדים הענקתי אותם כמתנות. להוריי, לאחי, לחברה טובה, והם היו מציגים אותם בגאווה לפני כל אורח.

שתי עבודות פיסול מיוחדות הענקתי לסבי. אחת — קערת חרס בסגנון כנעני צבועה בחום בהיר, בעלת שתי ידיות קטנות בצדדים, מעוטרת בציפורים וביעל בסגנון נאיבי. האחרת — פסל בדמות דויד אוחז קשת מתוחה בידו. בכל ביקור בביתו היה סבי מביע בפניי את התפעלותו.

הייתי רוצה לפסל צורות אחרות. פחות גשמיות, בעלות נפחים גדולים, מעוגלות, חסרות הגדרה, שרויות בתוך עולם אנונימי, חסר שם.