שביל הפנינים

מבוא

הייתי בשלהי שנות ה-40 לחיי – תקופה שבה החיתולים והבקבוקים הם נחלת העבר וכבר ממש לגיטימי לשאת עיניים אל החיים, לעשות ספירת מלאי ולהתעמת עם המצאי.

לתדהמתי, מצאתי עצמי שרויה בתוגה עמוקה. שום דבר לא היה לרוחי: מדי בוקר הייתי מפעילה את מנגנון ה"צריך" ושועטת בעקבותיו, נכנעת לתכתיביו, כשברקע מתנגן במוחי לאורך כל היום אותו פזמון: "אני לא חרק ולא מקק, ולא נועדתי לחיות כמותם – לאכול, להתרבות ולמות. אם זאת כל התכלית, זה לא מעניין".

באותה תקופה, מלאת כעס ועצב, רק דבר אחד עמד לצדי וחיזק אותי בדרכי: האימהות האובססיבית החקוקה בדמי. לא ידעתי, וספק אם רבים יודעים גם כיום, איך מגדלים ילדים.

אני החלטתי:

הם יגדלו להיות אזרחים איכותיים וערכיים. אוהַב אותם ואתמוך בכל דרך ישרה שיבחרו, ובלבד שיהיו מאושרים. ידיי תהיינה פרושות למענם תמיד כרשת הגנה. לא אתן להם ליפול: תמיד אגן ואתמוך, ולא חשוב במה הדבר כרוך ועד כמה הוא תובעני מבחינתי, בכל גיל.

ואכן, זכיתי והצלחתי – למרות העצבות ולמרות הפזמון העקשני, שהמשיך להתנגן בראשי – לגדל ילדים שמהותם ואיכותם נכונים לי, לנהל מחלקה בעיריית רמת השרון, ולפרסם שני ספרי שירה.

אולי מהשמים אמרו אז: היא מתלוננת ללא סיבה? הבה ניתן לה סיבה. יום אחד נפלתי במדרגות המשרד, בלמתי עצמי ביד ימין וריסקתי את שורש כף היד.

שלוש פעמים תוך שלושה חודשים שבר לי הרופא את העצם ביד ושוב קיבע אותה, אך ללא הועיל.

הכאבים והקושי בתפקוד היומיומי, כאם לשלושה ילדים קטנים וכפקידה בתפקיד אחראי, המנהלת במקביל ענף בתחום האופנה להשלמת הכנסה – וכל זה ללא יד ימין, לאורך שלושה חודשים – העמידו את כוחי וסבלנותי במבחן לא פשוט.

לבסוף פסקו הרופאים: המוצא היחיד – ניתוח.

רגעים אחדים לפני הניתוח הסביר לי הרופא את התהליך: ניסור צד אחד, השתלת פלטינה בצד השני ושוב קיבוע לשלושה שבועות.

אמנם היה לי ברור שזהו המוצא האחרון, אך פתאום נפלטה מפי שאלה שהפתיעה אותי:

"מה יהיה אחוז התפקוד של היד בתום כל מסלול הייסורים הזה?"

והתשובה היתה: "20 אחוז."

"זהו עלבון לרפואה," אמרתי בכעס וביקשתי רצועת בד, כדי לתלות לצווארי את יד ימיני המדולדלת והכואבת.

בעודי יוצאת, שמעתי את הרופא אומר: "ברור לך, שבזה הרגע סגרת את הפתח האחרון לקבלת עזרה רפואית מטעם הקופה?"

עניתי: "די לי בעזרה שקיבלתי עד כה."

•

בצר לי החלטתי שהצער, העצבות והבכי מעולם לא פתרו בעיות; נהפוך הוא. החלטתי ללכת לקוסמטיקאית וליישם את תורת העידוד שלי, דהיינו: כשהפנימיות בשפל המדרגה, כדאי להיחלץ משם בעזרת שיפור החיצוניות.

למזלי ולשמחתי הרבה פגשתי בדרכי את ידידי הטוב והיקר, בנימין ברדוגו. הוא שאל אותי בפשטות: "למה לא תלכי אל ימימה אביטל?" (לימים נודע לי שהוא אחד מתלמידיה המובהקים והמוכשרים.)

לא ידעתי מיהי ימימה; אולם במשבר שבו שקעתי, מוכנה הייתי לקבל כל מוצא – ואכן, תודה לאל, אצלה מצאתי את הפתרון. אחרי שלושה מפגשים, שבהם עמדתי שעונה בגבי אל הקיר וידיי הפתוחות פרושות לצדדים, כדי לקבל את האור שמעבירה ימימה היקרה בתפילתה, היד החלימה – וכיום היא מתפקדת באופן מלא.

עלינו להפנים ולהבין היטב שמשבר לא בא כדי להעניש, אלא כדי לשבור שיגרה ולבנות תחתיה שיגרה אחרת. אני מודה לה' על המשבר הקשה שעברתי.

כאשר נרפאה ידי הבנתי לראשונה – אני, הריאליסטית והמעשית – שכל מה שאנחנו רואים, חשים ויודעים על עולמנו אינו הממד היחידי הקיים, וכי יש ממד נוסף בחיים האלה, המספק תשובה לתכלית החיים ולאופן שבו נכון לחיות.

המשכתי ללמוד אצל ימימה עד חודשים בודדים לפני הסתלקותה מהעולם. במקביל למדתי פילוסופיה יהודית אצל ד"ר יורם יעקבסון ז"ל, שהשכיל להעביר את תורת גדולי החסידות בצורה נקייה וטהורה, בלי להחדיר ללימוד את דעותיו והשגותיו. על כך אני מודה ומברכת.

מלימודים אלה יצאתי מחוזקת, ומאז אני קוראת בתנ"ך בקביעות – לא כמסר דתי המתייחס לתקופת כתיבתו, כי אם כמרשם לחיים, ככתוב: "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם, וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". ידעתי – אני רוצה ללמוד את דרכי התורה, את נתיבותיה ואת הנועם והשלום שבּה.

אין בי שום יומרה לפרש את התנ"ך, חלילה. צדיקים רבים וענקים צוללים לאורך כל הדורות למעמקיו ודולים מרגליות מהנסתר ומהגלוי שבו; להם ורק להם הזכות להעמיק ולפרש.

ואילו אני, "העני ממעש", באה לדלוֹת מהנאורוּת שבתנ"ך את הצד הפסיכולוגי והפרקטי – ולהציע בעזרתו את שביל הפנינים שהוא מתווה לאדם במהלך חייו. גם על כך אני מבקשת רשות ורואה בזה זכות.

טוב יעשו הקוראים אם ייגשו לכָּתוּב כשהם משוחררים מכל דעה וייגעו בו כביריעה לבנה וחלקה, ממהות שמבקשת להעשיר את יומה; כך יפגשו את הכתוב כשם שהשמש מאירה רק כשאורה פוגש את האדמה.

• • •

באחד הימים פגשתי תלמיד של ימימה, שאמר לי כי הוא מלמד את תורתה. שאלתי אותו – איך אתה מעז ללמד את ימימה? הרי לימימה היתה ראייה עמוקה, היא ידעה את מהות נשמתו של כל תלמיד, את ייעודו בעולם ומה עליו לתקן, ולנו את הראייה הזאת אין.

ענה לי: אם תתבונני באנשים ותראי היכן הם נמצאים, תביני שכל מי שזכה להתפתחות במהלך הלימוד – יש לו היכולת והחובה לתרום.

שתקתי. סרקתי את הדמויות הממלאות את יומי ועולמי, וראיתי אנשים – ואני בכללם – ממלאים על כורחם את התפקיד הנדרש מהם בהצגה היומיומית של החברה, עושים מה שצריך ומה שמקובל; ובה בעת קוברים מדי יום עמוק בליבם תחושות ומאוויים, מזמינים חיוך שיקפיא את הדמעה שבריסים, לובשים את שריון ההישרדות ויוצאים אל חייהם ואל יומם. אם זוכים – ההצגה עובדת. אם לא, האדם מסיים את חייו כקליפה ריקה מתוכן, שאותה הוא מטפח וממרק בלי הרף.

אכן, האיש צודק, אמרתי בלבי. וכך כתבתי את הספר הזה – מתוך אמונה בשליחות; אמונה שכל מי שיכול לתרום, חובתו לתרום.

יש בנאורות התנ"ך והעושר שבו להחכים את הקורא, לאפשר לו לתקן את מידותיו והרגליו ולהתחבר אל עצמו, אל מהותו, אל ייעודו ואל שמחת החיים הטבעית שבו; להתחבר אל עמו ושורשיו. כמו הזורע, שבידו האחת אוחז טנא של ברכה ובשנייה הולך ומפזר ממנו על כל סביבתו.

ואכן, דרך הלימודים, ההתבוננות וההעמקה זכיתי גם אני לחוות את החיים כמסע מרתק, חובק יופי וקושי, בבחינת "זה מה שיש". במלה "יש", האות י' מסמלת ימין (חסד, יופי) ואילו האות ש' היא שמאל (דין, קושי). כך נלמד לחוות במלאות את היופי, ולהתייחס לקושי כאל בעיה מתמטית – לשקוד על הבנתה, לתהות על קנקנה ועל משמעותה, למצוא את הפתרון ולדלג מעליה כמעל משוכה, ואגב כך לגדול ולהתחזק.