מלכודת היהלומים

1

ליאו מקריוס עצר בין הצללים במעלה המדרגות הרחבות המובילות אל האולם הרחב של טירת אדלשטיין, ידו האחת מונחת על העמוד של מעקה העץ המפוסל, גופו החזק מתרגע בזמן שסקר את הזירה המוארת תחתיו בתחושה של סיפוק.

ג'סטין בחר כשורה. ארבע הנערות באמת נראו נפלא.

הוא עמד לרגע ובחן אותן.

הבלונדית לכדה את עינו ראשונה, אבל למרות יופיה המדהים, היא היתה רזה מדי לטעמו ועמידתה מתוחה מדי. לא היתה לו סבלנות לנוירוטיות. הברונטית לצדה לא היתה רזה מדי, אבל למרות רעמת השיער המרהיבה שלה, הרי שהבעתה היתה ריקה. מבטו של ליאו עבר הלאה. נשים חסרות תבונה עצבנו אותו.

האדמונית עם המראה הפרה-רפאלי היתה מרהיבה אמנם, אבל ליאו ידע שהיא כבר היתה על הכוונת של דודנו מרקוס, שבביתו חיתה. מבטו עבר אל הנערה האחרונה.

ועצר.

עיניו הצטמצמו ובחנו את התמונה שיצרה.

שיער בצבע צובל. שחור כלילה.

העור היה לבן. חיוור כמו שנהב.

העיניים היו ירוקות.

ירוקות כמו אבני הברקת שענדה.

היתה סביבה הילה של שעמום מוחלט שלפתע עוררה בו תחושה של כעס. איזו סיבה היתה לה להיראות משועממת כשהיא עונדת ענק לוונטסקי? האם לא הבינה איזה נס היה באמנות הצורפות שהביאה ליצירת הענק הזה? והעגילים והצמיד והטבעות שבהם התעטפה?

נראה שלא. בזמן שהתבונן בה, היא קפצה את שפתיה ונאנחה עמוקות, הניחה את ידה על אגנה והעבירה את משקלה מרגל לרגל מתחת לחצאיות הארוכות שלה.

ליאו נדרך וזעמו נמוג. שדיה התרוממו בזמן שנאנחה. מורמים בזכות המחוך שלבשה, התנועה גרמה לגבעות הצחורות ככנפי יונה לנוע באופן מעורר ביותר.

תחושה נעימה ומענגת חלפה בגופו החזק והצר של ליאו.

אז היפהפיה ירוקת העין ושחורת השיער משועממת, הא?

טוב, הוא ישמח לעזור לה.

אישית.

הוא החל לרדת במדרגות.

 

אנה הרגישה כיצד מצב רוחה מדרדר. מה גורם לעיכוב עכשיו? טוניו אמברוטי נכנס לדיון עם העוזרים שלו, והיא שמעה את שריקת האיטלקית המתנגנת. היא נאנחה שוב והרגישה כיצד המחשוף הנמוך חותך אותה. היא שנאה את השמלה – היא היתה חושפנית מדי, והיא הזמינה את המבטים הגבריים המכוערים שניסתה לחמוק מהם.

שפתיה נקפצו שוב. היא אילצה את עצמה לעבור על תנועות הקאראטה שהכירה. הדבר הרגיע אותה והשקיט אותה, הידיעה שתוכל להדוף כל מטרד גופני שהוא – גם אם לא יכלה לעצור את המבטים החשקניים.

היא העבירה את משקלה מרגל לרגל עוד פעם מתחת לשמלה הכבדה. הדוגמנות לא היתה קלה כמו שנדמה לאנשים, והיא ראתה ששתי החובבניות כאן – קייט וּונסה – התקשו לעמוד בלחץ והתעייפו. עיניה של אנה בחנו אותן. הברונטית, קייט, נראתה ריקה לגמרי בלי עדשות המגע שלה – אבל, כך לפחות, חשבה אנה, היא לא ראתה את המבטים החשקניים שנשלחו אליה. האדמונית, ונסה, זכתה בהגנה אחרת – אמרו שהחבר שלה היה דודנו של הגבר שהזמין את הצילומים הללו והיה הבעלים של האחוזה הימיביניימית הזו. למרות שאנה לא הבינה מה יש ליווני לעשות בטירה באלפים האוסטריים. אולי הוא פשוט רצה להיות קרוב לבנק השוויצרי הפרטי בו החזיק את כספו.

אין ספק שהיה לו המון כסף. טירת אדלשטיין היתה ענקית, ניצבת על צלע ההר, מוקפת יערות ושדות שלג.

הבעתה המשועממת של אנה הוארה לפתע כאשר נזכרה ברגעים של עונג. הנוף הנשקף מחדר השינה שלה היה עוצר נשימה: אור שמש זהר על השלג הבתול, על האגם הקפוא למטה, שהיה מוקף הרים. שונה כל-כך מהנוף של מפעלי הגז שלו היתה רגילה משנות ילדותה.

אבל היא ידעה שהתמזל מזלה – בגדול.

היא התגלתה בקניון כאשר היתה בת שמונה-עשרה על ידי צייד כשרונות של סוכנות דוגמנות, ובתחילה היתה חשדנית מאוד. אבל ההצעה היתה אמיתית. לא שלא נדרשה לה עבודה קשה ובלתי פוסקת כדי להצליח בעולם הדוגמנות. עתה, למרות שלא היתה ברמה של דוגמנית-על, ובגיל עשרים-ושש היא ידעה שהיא ניצבת בפני אפשרויות מוגבלות למדי, היא הרוויחה סכומים שהיו מרחק שנות אור ממה שנולדה להרוויח.

היא למדה הרבה בדרך. לא רק איך חיים העשירים – דבר שפקח את עיניה – אלא גם איך לשרוד באחת הקריירות הקשוחות ביותר שאפשר למצוא. ולעשות את זה בלי לתת לרפש לדבוק בה.

מפני שהרפש, גילתה עד מהרה, היה חלק עיקרי בעולם הדוגמנות. חלק מהבנות, ידעה, היו בעניין של סמים, ושכבו עם כל גבר שיכול היה לקדם את הקריירה שלהן. ורבים מהגברים בעולם הדוגמנות לא היו טובים יותר.

לא שכולם היו כאלה, ידעה. חלק מהאנשים בעולם האופנה היו בסדר – היו מעצבים שכיבדה, צלמים בהם בטחה, דוגמניות שהיו חברות. כמו ג'ני, הבלונדית ברביעיה, חברתה הטובה ביותר, שהיתה לבושה לבן עכשיו, עם נזר היהלומים והצמידים שהגיעו עד מרפקיה.

עיניה של אנה הצטמצמו.

ג'ני לא נראתה טוב. היא היתה רזה תמיד – איזו דוגמנית לא היתה? – אבל עכשיו היא היתה על סף הרעבה עצמית. לא בגלל סמים – ג'ני מעולם לא לקחה סמים, או שאנה לא היתה מתקרבת אליה. היא קיוותה שהיא לא מקצצת במזונה – בעיקר לא בגלל שאיזה צלם אידיוט אמר לה שהיא צריכה להוריד במשקל שגם כך לא היה משהו אצלה. מחלה? רטט חלף בגופה של אנה. החיים היו הפכפכים גם כך, ואפשר למות בשנות העשרים בכל מקרה. אמה שלה לא שרדה אחרי שנתה העשרים-וחמש, השאירה את בתה התינוקת נטולת האב בידיה של סבתה האלמנה.

אנה ידעה שתנסה לרדת לפשר הדבר המטריד את ג'ני כאשר תמצא רגע פנוי בחברתה, כאשר צילומי היום יסתיימו. אם יסתיימו אי-פעם. לפחות נראה שהדיונים סביב טוניו מסתיימים כבר. הוא הפנה את תשומת לבו אל הדוגמניות. עיניו הקטנות הבזיקו בפניו הבשריים, שזקן מעוצב ומטופח לא הצליח להסתיר.

"את!" הוא הצביע אל ג'ני בתנועה דרמטית. "להוריד!"

אנה ראתה את ג'ני בוהה.

"להוריד?" שאלה בחוסר הבנה.

הצלם נופף בידו בטרדה.

"השמלה. להוריד. עד המותניים. תקלפי אותה. ואז אני רוצה שתניחי את הידיים על המחשוף. אני רוצה לצלם את הצמידים. מהר!" הוא סימן במהירות לסטייליסטית שעמדה בצד והושיט את ידו לעוזר שלו כדי שיגיש לו את המצלמה.

ג'ני עמדה קפואה.

"אני לא יכולה."

הצלם בהה בה.

"את חרשת? תורידי את השמלה. עכשיו!"

הסטייליסטית עליה הצביע החלה להתיר בצייתנות את הכפתורים של שמלתה של ג'ני.

"אני לא מורידה את השמלה!"

קולה של ג'ני נשמע גבוה מרוב מתח.

אנה ראתה כיצד פניו של טוניו אמברוטי מאפילים. היא עשתה צעד קדימה כדי להתערב.

"בלי צילומי עירום," הכריזה. "זה מופיע בחוזה."

פניו של הצלם הופנו אליה.

"סתמי!" הוא פנה בחזרה אל ג'ני.

אנה צעדה אליה והרימה יד כדי לעצור את הסטייליסטית. ג'ני נראתה מתוחה כמו קפיץ.

עוד קול דיבר. קול חדש.

"יש לנו בעיה?"

הקול היה עמוק ובעל מבטא קל. היתה בקול – ואנה שמעה זאת דרך רטט נמוך שעבר בגופה – אזהרה.

גבר יצא מבין הצללים שעטפו את שאר האולם הגדול מעבר לשטח המואר שבו צילמו.

אנה הרגישה כאילו נשימתה נעתקה בגרונה. הגבר שהתקרב אל מעגל האור דמה לנמר. מהיר, חזק, מלא חן – ומסוכן.

מסוכן? היא תהתה למה המילה הזו עלתה במוחה, אבל זה מה שקרה. ובעודה חושבת כך, עלתה במוחה מילה נוספת.

עוצר נשימה.

נשימתה עודה תקועה בגרונה, והיא בהתה בו, בוחנת את הגבר בעודו מתקרב.

גבוה. גבוה מאוד. גבוה ממנה.

שיער כהה, עור שחום – ופנים שיכלו לצאת מפסיפס ביזנטי. מרשימים, מנוכרים, אומדים.

וסקסיים עד אימה.

אלה העיניים, חשבה, בזמן שנשמה באיטיות. העיניים עשו את זה. עיניים בצורת שקד, כבדות עפעפיים, חושניות.

כהות מאוד.

הוא דיבר שוב. דומה שכולם השתתקו סביבו. הוא היה מסוג הגברים שיש להם השפעה כזו על אנשים, חשבה אנה.

"אני שואל שוב – יש לנו בעיה?"

הוא לא אוהב בעיות – הוא פותר בעיות. הן עומדות בדרכו...

המילים כמו נוצקו במוחה מעצמן.

"ואתה...?" שאל טוניו אמברוטי בתוקפנות.

בטיפשות.

האיש סובב את עיניו כבדות העפעפיים אליו. לרגע אחד שתק.

"ליאו מקריוס," אמר.

הוא לא אמר את זה בקול רם, חשבה אנה. הוא לא אמר את זה בקשיחות. ואין ספק שלא אמר את זה בחשיבות עצמית.

עם זאת, היה משהו באופן שהגבר שהיה הבעלים של הטירה, שהיה הבעלים של התכשיטים שהיא ושאר הדוגמניות ענדו, שהיה הבעלים של דברים רבים אחרים, דיבר. משהו באופן בו אמר את שמו שכמעט – כמעט – גרם לה לרחם על טוניו.

כמעט, אבל לא לגמרי. מפני שטוני היה, ללא כל צל של ספק, אחד הזבלים הגדולים ביותר שפגשה מעודה.

"כן," הכריזה בקול צח לפני שהצלם הספיק לדבר. "יש לנו בעיה."

העיניים כבדות העפעפיים הופנו אליה.

כיצד, חשבה, יכולות עיניים שהיו כה נטולות רגש, לגרום לכל שריר בגופה להגיב? כאילו היתה איילה שנלכדה במדבר בזמן שהשמש מעריבה.

כאשר הנמרים יוצאים לטרף.

אבל היא לא היתה איילה, וליאו מקריוס הזה איננו נמר. הוא סתם גבר עשיר שנהנה מתשומת לב של התקשורת. הוא יזכה לתמונות בעיתונות, באדיבות ארבע דוגמניות שנשכרו במיוחד למטרה זו.

אבל לא נשכרו כדי להתפשט.

"הצלם שלך," אמרה במתיקות, "רוצה להפר את תנאי החוזה שלנו." קולה התקשה. "אנחנו לא עובדות בעירום. זה מופיע בחוזה שלנו," הודיעה לו. "אני וידאתי שזה יופיע בחוזה. אתה יכול לבדוק."

היא המשיכה לעמוד בצורה מגוננת לצד ג'ני. שתי הבנות האחרות – החובבניות – הבחינה, נצמדו זו לזו. שתיהן נראו נבוכות.

ליאו מקריוס התבונן בה עדיין.

היא התבוננה בו.

משהו קרה לה.

משהו עמוק בפנים. בקרביים.

משהו שלא אהבה.

רפש. האם זה מה שקורה? האם זה האופן בו ליאו מקריוס מתבונן בה?

לא, חשבה באיטיות. זה לא רפש. בזה היתה יכולה להתמודד. היא למדה כבר וידעה איך.

אבל זה היה גרוע יותר. מה שליאו מקריוס עשה לה היה שונה לגמרי.

היא הרגישה כיצד זה קורה. הרגישה את ההאצה האיטית והכבדה בקצב הלמות לבה. הרגישה כיצד הדם מתחיל לפעום.

כאילו שזו היתה הפעם הראשונה בחייה.

אוי, לא, חשבה, בחשיבה בהילוך איטי שבאה מתוך הלם עז. לא זה.

לא הוא.

אבל זה קרה.

 

ליאו הניח לעיניו להשתהות עליה.

היא לא נראתה משועממת עכשיו.

שני רגשות שונים למדי החיו את פניה, למרות שהיא ניסתה, ראה, לא להניח לרגש השני להופיע.

הראשון היה זעם. הנערה זעמה. זעמה מאוד.

וזה היה זעם מוכר, זעם שהיה מוכר לה.

אבל הרגש השני בא לה כהלם.

הוא חש כיצד הסיפוק מציף אותו.

היא אולי מסתירה אותו, אבל הוא ראה אותו – ראה את כל ההתרחבות הקלה של אישוניה בזמן שעיניה הביטו בעיניו.

הסיפוק הופיע שוב, אבל הוא הסיטו לצד אחד. הוא יבחן אותו מאוחר יותר – כאשר יגיע הזמן. ברגע זה עליו לטפל בדברים אחרים.

הוא העביר את עיניו אל הבלונדית. כן, אין ספק שהיתה טיפוס נוירוטי, חשב. מתוחה ועצבנית, טיפוס שיעשה כאב ראש לכל גבר. היא היתה יפהפיה בצורה לא מצויה, כמובן, אבל הוא לא קינא בגבר שיצטרך להתמודד אתה.

"תרשי לי להבין," אמר לה. "את לא מעונינת בצילום הזה? בצילום שסניור אמברוטי מבקש?"

הנערה כמעט רעדה מרוב מתיחות. היא נענעה בראשה.

טוניו אמברוטי פתח באיטלקית שוטפת כמטר קליעים. ליאו עצר אותו בידו.

"בלי צילומי חזה. לא שלה. לא של אף-אחת מהן. הבגדים נשארים – על כולן," אמר בהדגשה.

עיניו סקרו את כל הבנות, נחות לרגע על האדמונית. חיוך כמעט הופיע על שפתיו. הוא יכול היה לדמיין את התגובה של דודנו מרקוס למראה צילומי עירום של פילגשו על דפי ירחוני אופנה ברחבי העולם עם השקת אוסף לוונטסקי החדש – אוסף שהתגלה במעמקי סיביר והושב לעולם המסחרי באדיבות רכישה מחוכמת של תאגיד מקריוס.

מרקוס היה מכה אותו עד זוב דם אם היה מרשה דבר כזה!

כלומר, אם היה מצליח לפגוע בו, חשב ליאו בהומור שחור.

לא שהיה מספק לו סיבה לכך – או לאף גבר שהיה לו עניין בבנות האלה.

עיניו חזרו אל הדוגמנית בעלת השיער השחור כצובל. האם היא תפוסה? העובדה שהגיבה אליו אינה אומרת שהיא לא שייכת לגבר אחר. היא לא תהיה הנקבה הראשונה שתחליט שכדאי לה להחליף את הגבר שלה במקריוס.

אלא שהוא איבד עניין באלה שחשבו כך.

נשים כאלה היו פילגשים עלובות. ראשן היה בכספו, לא בו.

וכאשר הכניס למיטתו אשה, הוא רצה שהיא תתרכז רק בו.

כפי שתהיה הדוגמנית בעלת שער הצובל כאשר יכניס אותה למיטה. הוא ידאג לכך.

הוא צעד אל צד האולם הרחב, נד בראשו אל צוות האבטחה ששכר כדי להגן על אוסף לוונטסקי, נשען על שולחן עץ אלון כבד והצליב את קרסולו האחד על האחר, שילב את זרועותיו והתבונן בנעשה, רוצה לבחון את הנערה שבחר לעצמו.

הצילומים נמשכו כסדרם.

עכשיו היה תורה של הדוגמנית בעלת שער הצובל להצטלם ולהיטרד על ידי טוניו.

נראה שהצלם לא סבל אותה. שום-דבר שעשתה לא היה בסדר. הוא צעק עליה, ולא משנה איך עמדה והתייצבה לפניו.

ליאו הרגיש תשוקה עזה לגשת אל הצלם ולחנוק אותו. והוא הרגיש גם הערצה בלתי רצונית כלפי הדוגמנית.

היא היתה אולי משועממת בזמן שענדה את התכשיטים שלו, היא עשתה אולי בעיות וציטטה במדויק את תנאי החוזה שלה עם אות ראשון לצרות, אבל כאשר היתה צריכה לשאת את ידו הקשה של הצלם, היא עמדה בזה בסבלנות של קדושה.

וזה היה מעניין, חשב ליאו, בזמן שהתבונן בה בעיניים אומדות, מפני שלא היה לה מראה של קדושה.

לא שנראתה סקסית.

לא היה בה שום-דבר גס.

לא, המשיכה המינית העזה שלה נבעה ממשהו שונה לגמרי.

היא נבעה מהעובדה שהיתה לגמרי אדישה לכל זה.

זה היה מאוד חזק.

ארוטי מאוד.

עיניו בחנו אותה. השיער השחור היה כמו גלימה, הכתפיים הצחורות, העיקול הנדיב של שדיה הנתונים במחוך, מותניה הזעירים ואגנה המודגש, זרועותיה הדקות אבל המעוצבות – ופניה, כמובן. כמעט רבועים, עם לסת מוגדרת, ובכל זאת, היו לה עצמות לחיים גבוהות, אף ישר, פה רחב ומלא באופן לא מודע לעצמו – והעיניים הירוקות כברקת...

אוה, כן, היא היתה ארוטית מאוד, מאוד.

הוא הרגיש כיצד גופו מתעורר והתרווח לו כדי להנות מההצגה.

ומהציפיה לקראת לילה של תענוגות.

באדיבות הדוגמנית בעלת שער הצובל.

הוא תהה בעצלתיים מהו שמה...

 

אנה טבלה את גופה התשוש במים לוהטים וריחניים. איזה אושר. אלוהים, היא היתה עייפה. הצילומים היו קשים. לא רק בגלל אמברוטי האידיוט – למרות היא התקשתה לשמור על קור רוחה לצדו – אלא בעיקר בגלל שהם ארכו זמן רב כל-כך.

אבל בסופו של דבר הם נגמרו. כל נערה צולמה כשהיא עונדת אבן בצבע אחר, עם שמלה תואמת ובצבע מנוגד. הן יענדו את התכשיטים שוב הערב, בקבלת הפנים המפוארת שעורך ליאו מקריוס להשקת תכשיטי מקריוס המחודשים. ונסה בתכשיטי ברקת, קייט באבני אודם, היא עצמה ביהלומים וג'ני באבני ספיר.

עיניה של אנה התמלאו טרדה לפתע. היא שוחחה קצרות עם ג'ני כאשר נכנסה לחדרה לאחר שהסתיימו הצילומים. היא השכיבה אותה על המיטה שלה, התיישבה לצדה והוציאה ממנה את האמת.

והאמת הדהימה אותה.

"אני בהיריון!" התפרצה ג'ני.

אנה בהתה בה. היא לא היתה צריכה לשאול מי האב, או מדוע ג'ני עצבנית כל-כך.

היא הזהירה אותה לכל אורך הדרך לא להתעסק עם מישהו שהתרבות שלו שונה כל-כך מהנורמה המערבית, שזה יסתיים בצרות.

וזה מה שקרה.

"הוא אמר לי!" ג'ני היטלטלה על המיטה, אוחזת בכרסה הבלתי נראית שבה צמח התינוק שלה. "הוא אמר לי שאם אכנס להיריון, שאני אצטרך להתמודד עם שתי אפשרויות בלבד. חתונה וחיים כאשתו כדי שאוכל לגדל את הילד. או חתונה, מסירת הילד לו וגירושים. אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לעשות לא את זה ולא את זה. אני לא יכולה!"

היא התחילה לבכות ואנה כרכה את זרועותיה סביבה והניחה לה לבכות.

"אני לא יכולה להתחתן אתו!" התייפחה ג'ני. "אני לא יכולה לחיות באיזה הרמון מבלי לצאת יותר לעולם. ובאשר למסירת התינוק..."

יפחותיה נעשו מיוסרות עוד יותר.

"אני מבינה," אמרה אנה לאחר שהבכי גווע, "שהוא לא יודע שאת בהיריון."

"לא! ואסור לו לדעת! אחרת הוא יבוא לקחת אותי ויגרור אותי למדבר שלו. אלוהים, אנה, אסור לו לדעת. את לא מבינה למה הייתי כל-כך מבועתת כאשר טוניו דרש ממני להתפשט? פחדתי שההיריון יתגלה. אם מישהו היה שם לב, מיד היו מדברים על זה; את יודעת את זה – והשמועה היתה נפוצה. הוא היה שומע והיה בא לקחת אותי! אלוהים, אני חייבת להיעלם. אני חייבת לעזוב."

אנה הקדירה פנים.

"להסתלק?"

"כן. אני חייבת להסתתר. להתחבא לפני שהבטן תתחיל להיראות. ואני מתכוונת שאני חייבת להסתתר לעד, אנה. אם הוא ישמע שנולד לי תינוק, הוא יידע שזה התינוק שלו. הוא ידרוש בדיקות וכל זה. אני חייבת להסתלק."

היא הפנתה אל חברתה פנים מיוסרים.

"אני חייבת לנסוע למקום רחוק מאוד – ולהישאר שם. לעקור מכאן לגמרי. להגיע למקום שעליו הוא לא יחשוב." היא נשכה את שפתה. "תכננתי לנסוע לאוסטרליה. לאחד מאותם מקומות רחוקים, בצפון מערב אוסטרליה. במקומות בהם מוצאים את הפנינים. אני לא זוכרת איך קוראים לזה, אבל הוא לא יחפש שם."

אנה הביטה בה בעיניים מפוכחות.

"את יכולה להרשות לעצמך מעבר לשם, ג'ני?"

היא ידעה שג'ני הרוויחה כסף טוב, אבל שהרווחים לא היו קבועים. אף-אחת מהן לא היתה דוגמנית-על, ושכר הסוכנות והוצאות אחרות כרסמו את שכרן. מלבד זאת, הרומן של ג'ני עם הגבר שממנו ביקשה עתה לברוח הרחיק אותה מהעבודה במשך זמן רב – דוגמניות אחרות, צעירות יותר, מילאו עתה את השורות.

ג'ני לא ענתה. היא נשכה את שפתה.

"אני יכולה להלוות לך – " פתחה אנה, אבל ג'ני נענעה בראשה.

"את זקוקה לכסף שלך. אני יודעת כמה יקר בית-האבות של סבתך. ואני לא אתן לך למכור את הדירה שלך. בגילנו אנחנו ניצבות בפני פרישה – את צריכה את החסכונות שלך לימים שאחרי הדוגמנות. אז אני לא אלווה ממך. אני אסתדר. איכשהו."

אנה לא טרחה לחזור על ההצעה שלה. איכשהו, היא תדאג לכך שלג'ני יהיה לפחות די כסף כדי להתחיל את מסלול הבריחה שלה – גם אם תצטרך למשכן את הדירה שלה כדי לגייס מזומנים.

עתה שכבה במים והניחה לחום לספוג את העייפות שלה. ג'ני המסכנה – היריון מגבר שהעריך רק את גופה, ושיפריד בינה לבין התינוק שלה בהקשת אצבעות יחידה. אף-אחד מהאופציות הנדיבות שלו לא באה בחשבון. לא, ג'ני חייבת להסתלק, זה נכון. ברגע שהצילומים יסתיימו.

אבל זה עוד לא נגמר. האורחים כבר החלו להתכנס בטירה. הם הגיעו במכוניות נהוגות בידי נהגים או במסוקים. העשירים, המפורסמים ובעלי ההשפעה – כולם הוזמנו על ידי ליאו מקריוס.

היא התבוננה באדים העולים מן המים.

ליאו מקריוס.

היא תצטרך לחשוב עליו.

היא לא רצתה.

היא דחתה את זה.

אבל עכשיו תצטרך לחשוב עליו.

היא פתחה בזהירות את מוחה למה שקרה.

לראשונה מזה ארבע שנים ארוכות ובטוחות היא ראתה גבר שהיה מסוכן לה.

וזה היה מרגיז.

מפני שגברים לא סיכנו אותה. כבר לא. לא מאז רופרט ויין אמר לה שהוא הולך להתחתן עם קרוליין פינץ'-קרלטון – נערה שהיתה, שלא כמו אנה, מרקע אצילי כמוהו.

גם עתה, לאחר ארבע שנים, היא הרגישה בצריבת ההשפלה. והכאב.

רופרט היה הגבר הראשון – הגבר היחיד – שהצליח לחדור דרך ההגנות שלה. היה לו ביטחון עצמי עצל וקסם מנומס של בן של אצולת הקרקעות, והוא פשוט הצליח לעבור בקלילות דרך כל ההגנות שלה. הוא היה מצחיק וכיפי והוא חיבב אותה בדרכו הרדודה.

"אנה, היה כיף חיים," אמר לה בזמן שסיפר לה על נישואיו הקרבים.

מאז היא החזיקה את כל הגברים במרחק בטוח ממנה. היא הודתה לאלוהים שרובם לא משכו אותה.

דמות התגנבה לתוך מוחה בזמן שהמים ליחכו את שדיה. דמות של גבר שהתבונן בה בעיניים כבדות עפעפיים.

ליאו מקריוס.

היא הניחה לעצמה לחשוב עליו בכוונה רבה. אני חייבת לדעת, חשבה. אני חייבת לדעת למה הוא מסוכן לי.

כדי שאוכל להתגונן מפניו.

משהו קרה היום שהדאיג אותה. גבר התבונן בה והדבר השפיע עליה. והיא לא ידעה למה.

לא בגלל שהיה טוב מראה – עולמה היה שטוף גברים יפי מראה, ולא כולם היו עליזים. ולא בגלל שהיה עשיר – מפני שזה היה בדרך כלל גורם דוחה מבחינתה, מלווה בדרך כלל בהנחה שדוגמניות עומדות לרשותם של גברים עשירים.

אז מה קורה כאן, לעזאזל?

היא ידעה שני דברים בלבד.

שכאשר מדובר בליאו מקריוס, היא תצטרך להיות זהירה מאוד, מאוד.

ושהיא רוצה לראותו שוב.