להילחם או לברוח

1

נמל התעופה סקיי הארבור, אריזונה

מרץ 2018

אוכל. אוכל וקפה. ידעתי שאלה אמורות להיות העדיפויות שלי. הנהמות שבקעו לי מהבטן לא השאירו בי כל ספק. ובהתחשב במטרת הביקור שלי בפיניקס, מה הפלא שחציתי את הטרמינל אחרי שבדקו לי את המזוודה בעמדת האבטחה, והרגשתי כאילו אני הולכת לתלוש למישהו את הפרצוף בציפורניים אם לא אכניס לגוף שלי קפאין.

אף על פי שהייתי רעבה ועצבנית, העדיפות הראשונה שלי היתה לשדרג את כרטיס הטיסה שלי בחזרה לבוסטון למחלקה ראשונה. יכולתי להיות רעבה בטירוף בנמל התעופה כאוות נפשי. אבל עם הקלסטרופוביה הקלה שממנה סבלתי, ישיבה במחלקת תיירים תהיה גרועה פי מיליון משילוב של רעב ועצבים, ועם המזל שלי עוד אתקע ליד מישהו שיחלוץ נעליים וגרביים במהלך הטיסה. לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה. זוג כפות רגליים זרות, יחפות, חמות, מיוזעות ומסריחות לידי במשך ארבע שעות וחצי? לא, זה גיהינום שלא אוכל לעמוד בו במצבי הנפשי הנוכחי. רעד עבר בי כשצעדתי לעבר שולחן הקבלה הסמוך לשער שלי.

היססתי כשראיתי קבוצה קטנה של אנשים מתקהלים מתחת למסך טלוויזיה. תהיתי מה בחדשות לכד את תשומת ליבם. האטתי כשעל המסך הופיעו תמונות של תימרות עשן ענקיות שהתנשאו מתוך הר עצום, ואז עצרתי ממש מתוך סקרנות.

בתוך שניות אחדות החדשות גילו לי, שהר געש באיסלנד שאת שמו לא יכולתי לבטא התפרץ והפיק ענן אפר ענקי ששיתק את כל אירופה. טיסות קורקעו, וכאוס פשט בענף התיירות.

המחשבה להיתקע בנמל תעופה במשך מספר לא ידוע של שעות — ואולי ימים — העבירה בי רעד של אהדה כלפי חברַי האומללים למין האנושי.

לא יכולתי לדמיין את עצמי מתמודדת עם זה נוסף על השבוע שעבר עלי. אהבתי לראות בעצמי אדם רגוע וקר־רוח בדרך כלל, אבל לאחרונה הרגשות שלי התקרבו כל כך לפני השטח, עד שכמעט הפחידו אותי. ביקשתי מהיקום סליחה על המחשבות האנוכיות שלי, כששמחתי שאני לא נמנית עם מי שלא יגיעו הביתה היום, והמשכתי בדרכי לעבר העמדה שליד השער. אף אחד לא עמד בתור, והדייל שמאחורי הדלפק חייך אלי בברכה כשהתקרבתי אליו.

"הי, רציתי לדעת אם — אח!" העוויתי את פני בכאב כשתיק של מחשב נייד, שהיה מחובר להר אדם, חבט בכתף הימנית שלי וגרם לי למעוד לאחור. הר האדם בכלל לא שם לב שזה קרה כשעבר לידי ונדחף לפני.

חצוף!

"אני מבקש לשדרג את הכרטיס שלי למחלקה ראשונה," אמר בקול עמוק, חזק ורועם, ובמבטא מאוד מושך שכלל לא מיתן את הכעס שלי על העקיפה הזאת בתור.

"כמובן, אדוני," ענה הדייל בנימה עוגבת כל כך, עד שדי בטוח שאילו הייתי גבוהה מעבר לכתפו של הר האדם, הייתי רואה שהדייל מעפעף בריסיו. "או־קיי, טיסה DL180 לבוסטון. יש לך מזל, מר סקוט. נשאר לנו מקום פנוי אחד במחלקה הראשונה."

אין מצב!

"מה?" נדחפתי ונעמדתי ליד החוצפן בלי שאטרח להסתכל עליו.

לשמע נימת קולי הדייל צימצם לעברי את מבטו.

"באתי לפה לבקש לשדרג את המושב שלי בטיסה הזאת, והוא" — הצבעתי לימיני — "עקף אותי בתור. ראית שהוא עקף."

"גברתי, אני מבקש ממך להירגע ולהמתין לתורך. הטיסה מלאה היום, אבל אני יכול להכניס אותך לרשימת ההמתנה שלנו, ונודיע לך אם יתפנה מושב במחלקה ראשונה."

בטח, עם השבוע שהיה לי, אין סיכוי שזה יקרה.

"הייתי ראשונה," התעקשתי. עורי האדים ודמי בער בזעם בתגובה לחוסר הצדק הזה. "הוא החטיף לי עם המחשב הנייד שלו ונדחף לפנַי בתור."

"אפשר פשוט להתעלם מהיצור הקטנטן והכועס הזה ולשדרג אותי עכשיו?" אמר הקול העמוק במבטא כבד שהידהד מעלי ומימיני.

ההתנשאות שלו סוף־סוף משכה אליו את מבטי.

ופתאום הכול התבהר.

מעלי היתַמר ויקינג מודרני, ותשומת ליבי הסיטה את זו שלו מהדייל. היו לו העיניים הכי יפות שראיתי מימַי. כחול־קרח חודר שעמד בניגוד לעורו השזוף המחוספס, גון הקשתיות נראה כמו זכוכית תכולה, והן ברקו תחת אור השמש שחדר מבעד לחלונות נמל התעופה. שיער בלונדיני כהה, קצר בצדדים וקצת ארוך יותר למעלה. ואף על פי שהוא לא היה הטיפוס שלי, יכולתי להודות שתווי פניו היו גבריים עד מאוד ומושכים, עם הזקן הקצר הבלונדיני־כהה שלו. לא בדיוק זקן, יותר זיפים שצימחו פרא. היה לו פה יפהפה, שפה עליונה דקה יותר ושפה תחתונה מלאה וחושנית ששיוותה לו מראה נערי מהורהר, שלא תאם את הסגנון המחוספס שלו. משגע ככל שהיה הפה שלו, באותו רגע אחת מפינותיו התעקלה במורת רוח.

וכבר אמרתי שהוא שרירי?

תיק המחשב הפוגעני נתלה מזוג כתפיים כה רחבות, שבטח היו מעלות דמעות בעיניו של מאמן פוטבול. ניחשתי שגובהו יותר ממטר שמונים, אבל מבנה הגוף שלו גרם לו להיראות גבוה יותר. הגובה שלי היה רק מטר שישים, אם כי לנעליים שלי היו עקבי סיכה בגובה עשרה סנטימטרים. ובכל זאת הרגשתי כמו טינקרבל לידו.

קעקועים שלא התעמקתי בהם הציצו מתחת לשרוול המקופל של החולצה שלו. חולצה שחשפה שרירים מהסוג שיש לך רק אם אתה נוהג לבקר בחדר כושר דרך קבע.

דוגמה ומופת למין הגברי, ללא ספק.

נאנחתי וזרקתי לדייל מבט מרוגז יודע־דבר. "באמת?" היה לי ברור שמר־כנופיית־אופנוענים־ויקינגי מקבל פה יחס מועדף.

"גברתי, בבקשה אל תגרמי לי להתקשר לאבטחה."

שפתי נפשקו בהלם. "לא הגזמנו?"

"את." הנהמה הלוחמנית שהתלוותה לקולו של הוויקינג היתה מקוממת.

הרמתי אליו את עיני.

הוא גיחך בלעג. "עופי מפה, וִוי יִן."

עניתי בבלבול מכוון, "אני לא מבינה סקנדינבית."

"אני סקוטי."

"נראה לך שזה מזיז לי?"

הוא מילמל משהו לא ברור ופנה אל הדייל. "סיימנו?"

הבחור שלח לו חיוך פלרטטני ומסר לו את כרטיס הטיסה והדרכון. "הכרטיס שלך שודרג, מר סקוט."

"רגע, מה —?" אבל הוויקינג כבר לקח בחזרה את הדרכון והכרטיס שלו ונפנה ללכת.

רגליו הארוכות גמאו מרחק גדול יותר מרגלי, אבל לי היתה מוטיבציה, ויכולתי לרוץ בעקבי הסטילטו שלי. אז רצתי, מזוודת הטרולי שלי מקפצת לה מאחורי על גלגליה.

"חכה רגע!" אחזתי בזרועו. הוא הסתובב אלי מהר כל כך, עד שכמעט מעדתי.

התייצבתי במהירות ומשכתי בזעף את ז'קט החליפה שלי בחזרה למקומו. "אתה צריך לעשות את הדבר הנכון ולתת לי את המושב הזה." לא ידעתי למה אני מתעקשת כל כך. אולי מפני שתמיד הרגשתי מתוסכלת כשראיתי אחרים מתמודדים עם אי־צדק. ואולי פשוט נמאס לי מכל האנשים שדרכו עלי השבוע.

הוא הביט בי באי־אמון. "את צוחקת עלי?" אפילו לא ניסיתי שלא להיפגע. כל דבר בענק הזה פגע בי.

"אתה" — הצבעתי עליו ואמרתי את המילה לאט, כדי שהמוח הפצפון שלו יקלוט אותה — "גנבת. את. המושב. שלי."

"את" — "הוא הרכין את אצבעו לעברי — "משוגעת. על. כל. הראש."

פלטתי קריאה מזועזעת. "קודם כול, זה לא נכון. אני רעבה ועצבנית. יש הבדל. ושתיים, הביטוי הזה ממש לא תקין פוליטית."

הוא בהה רגע בחלל האוויר שמעל לראשי, כנראה בניסיון לרסן את עצמו. או לגייס את סבלנותו. מן הסתם האפשרות השנייה, מפני שכשהוא סוף־סוף הרכין אלי את עיניו היוצאות דופן, הוא נאנח. "תראי, ההתנהגות שלך היתה מצחיקה אותי אלמלא העובדה שאת ממש לא מאוזנת נפשית. ואין לי מצב רוח לזה אחרי שהייתי צריך לטוס מגלזגו ללונדון ומלונדון לפיניקס ומפיניקס לבוסטון במקום ישר מלונדון לבוסטון, כי העוזרת האישית שלי היא טמבלית חסרת תועלת שכנראה לא שמעה על טיסות בינלאומיות ישירות. אז תעשי טובה לשנינו לפני שאני אומר או עושה משהו שאתחרט עליו... ותלכי. מפה."

"אתה לא מתחרט שקראת לי משוגעת?"

במקום לענות הוא הלך.

גופי נרפה בתבוסה כשצפיתי בו מתרחק עם הכרטיס האחרון במחלקה הראשונה — שהיה אמור להיות שלי.

החלטתי שהאוכל והקפה יחכו עד שאתרענן בשירותים — וב"אתרענן" הכוונה אקח את עצמי בידיים — אז יצאתי לחיפוש אחר השירותים הקרובים. כשהבטתי מבעד לחלון על הר קָאמֶלְבֶּק, השתוקקתי להיות רחוקה מפיניקס ככל האפשר, מהר ככל האפשר. זה, בעצם, היה שורש התסכול שלי, ותחושת הַשפלה החלה לגאות בי בדרכי אל שירותי הנשים. הרגע שילחתי את הסערה הנפשית שלי בזר סקוטי. הוא היה גס רוח באופן חשוך מרפא, כמובן, אבל אני הפכתי את זה לבעיה. היה מתאים לי פשוט לשאול את הדייל מתי הטיסה הבאה לבוסטון, ואם יש בה מקום פנוי במחלקה הראשונה.

אבל הייתי נואשת כל כך לחזור הביתה.

השתמשתי בשירותים, ואז שטפתי ידיים ונעצתי מבט ארוך ונוקב במראה. השתוקקתי להתיז מים קרים על הפנים, אבל אז האיפור שעליו שקדתי באותו בוקר ייהרס.

בחנתי את עצמי, והעברתי אצבעות בגלים שעשיתי בשיער הבלונדיני הארוך שלי באמצעות המחליק. ברגע שהייתי מרוצה ממנו, הפניתי את תשומת הלב ללבוש שלי. החליפה האדומה היתה מהחליפות הכי יפות שלי. ז'קט פפלום עם בטנה כפולה וחצאית עיפרון תואמת עד הברכיים. מאחר שהז'קט נראה הכי טוב מכופתר, לבשתי מתחתיו רק קומבינזון דקיק ממשי בגוון שנהב. בכלל לא ידעתי למה ארזתי את החליפה, אבל בימים האחרונים לבשתי רק שחור, ואדום נראה לי כמו קריאת תיגר. או זעקה לעזרה. או, בעצם, כמו ניסיון הכחשה.

אף על פי שהיתה לי עבודה משתלמת כמעצבת בחברת עיצוב פְּנים אקסקלוסיבית, מגורים בבוסטון היו יקרים. צמיד היהלומים שענדתי היה מתנה מחבר לשעבר ליום הולדתי השמונה־עשרה. הפסקתי לענוד אותו לזמן־מה, אבל כשהתחלתי לעבוד בחברה היה לי חשוב לשדר הצלחה ללקוחות העשירים להחריד שלי, אז הוצאתי את הצמיד מהמחסן, ניקיתי אותו והחזרתי אותו למפרק היד.

לאחרונה, בכל פעם שהסתכלתי עליו נקרעתי מבפנים.

קרעתי את מבטי מהצמיד שניצנץ על זרועי, והסתכלתי על מפרק ידי הימנית, ענוד בשעון הגוצ'י. זהו בונוס שקיבלתי מהבוסית שלי, סטלה, אחרי השנה הראשונה שלי בתפקיד.

באשר לנעלי הזמש השחורות של ג'ימי צ'ו, עם עקבי הסטילטו הסקסיים שלהן והרצועה החמודה, הן זוג אחד מיני רבים שבגינם היה לי חוב בחברת האשראי. אילו התגוררתי בכל מקום אחר מלבד בוסטון, יכולתי להרשות לעצמי את כל זוגות נעלי הצ'ו שנפשי חשקה בהן עם המשכורת בת חמש הספרות שלי. אבל בבוסטון היא מימנה את שכר הדירה החודשי המוגזם שלי.

זו היתה דירה חמודה בגודל חמישים וחמישה מטרים רבועים, אבל בשכונת בִּיקוֹן היל. ברחוב מאונט ורנון, ליתר דיוק, במרחק דקות הליכה ספורות מפארק בוסטון קוֹמוֹן. היא עלתה לי קצת יותר מארבעת אלפים דולר שכירות בחודש, לא כולל חשבונות. נשאר לי קצת כסף לחיסכון אחרי שגם נציגוּת המס לקחה את חלקה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתפנק בנעלי הצ'ו שרציתי.

אז כן, הגעתי לגיל שלושים עם קצת חובות בכרטיסי האשראי שלי.

אף על פי כן, הנחתי שבסך הכול אני כמו כל שאר בני — ובנות — ארצי, לא? התבוננתי בבבואתי נטולת הדופי, והתעלמתי מהקול בראשי שהודיע לי שחלקם בחובות בגלל טיפול רפואי, או כי היו צריכים להאכיל את הילדים שלהם באותו השבוע.

לא כדי שהם יוכלו להתגורר באזור יקר להחריד בבוסטון (לא משנה כמה אהבתי לגור שם) או לנעול נעלי מעצבים, על מנת שהלקוחות שלהם ירגישו שהם עובדים עם מישהי שהיא בעניינים.

התעלמתי מהמחשבה כי הרגשתי שגערתי בעצמי מספיק מאז שחזרתי לפיניקס. הרי לא היתה לי שום בעיה עם החיים המושלמים שלי עד שחזרתי הביתה.

עם הדירה המושלמת שלי, והשיער המושלם שלי, והנעליים המושלמות שלי!

שלמוּת היא דבר טוב.

יישרתי את הז'קט שלי ואחזתי בידית המזוודה.

שלמוּת היא שליטה.

נעצתי מבט בדמותי החיננית במראה והרגשתי שאני נרגעת. אילו הדייל התעניין בנשים, לגמרי הייתי מקבלת את המושב ההוא במחלקה הראשונה.

"אבל תשכחי מזה," לחשתי, "זה מאחורייך."

אני אצא מפה ואקנה לעצמי את הסלט הים־תיכוני הטעים והכריך שנזקקתי להם נואשות בסניף של אחת המסעדות החביבות עלי בטרמינל, "אוֹליב ואַיְיבי". המחשבה מיד שיפרה את הרגשתי.

ברגע שאפסיק להיות רעבה־עצבנית, הכול יהיה בסדר.