אנומליה

בלייק

להרוג בן אדם, זה לא כזה עניין. צריך לתצפת, לעקוב, לשקול, הרבה, וברגע הנכון, לחצוב באַין. כן, בדיוק. לחצוב באַין. לדאוג לכך שהיקום יתכווץ, יתכווץ עד שיידחס לתוך קנה הרובה או חוד הסכין. זה הכול. לא לשאול שאלות, לא לתת לכעס להנחות אותך, לבחור דרך פעולה, לנהוג בשיטתיות. בלייק יודע לעשות זאת, כל כך הרבה זמן הוא יודע, עד שאין לו מושג מתי התחיל לדעת. ומאז, הכול כבר קורה מעצמו.

בלייק בונה את חייו על מותם של אחרים. בלי הטפות מוסר, בבקשה. לכל המעוניין לדבר על אתיקה, בלייק נכון להשיב בסטטיסטיקה. כי עם כל הכבוד - וכאן בלייק מתנצל - כאשר שר הבריאות מקצץ בתקציב ומוציא מכלל שימוש סורק פה, רופא שם, או אפילו מחלקת טיפול נמרץ שלמה, הוא יודע היטב שהוא מקצר באופן ניכר את חייהם של אלפי בני אדם. אחראי, לא אשם, הפזמון הידוע. אצל בלייק זה ההפך. ומכל מקום, הוא לא חייב הסברים לאף אחד. הוא מצפצף.

להרוג זה לא ייעוד, אלא נטייה. הלך רוח, אם תרצו. בלייק בן אחת־עשרה ולא קוראים לו בלייק. הוא יושב ליד אימו בתוך פז'ו בכביש צדדי מחוץ לבורדו. הם לא נוסעים מהר במיוחד. כלב חוצה את הכביש, החבטה בקושי מורגשת, אימו צועקת, בולמת, חזק מדי, המכונית מזגזגת, המנוע כבה. תישאר באוטו, יקירי, בשם אלוהים, תישאר באוטו ואל תצא. בלייק לא מציית, הוא יוצא אחרי אימו. זהו קוֹלי בפרווה אפורה, המכה ריסקה לו את בית החזה, דמו ניגר בשולי הכביש, אבל הוא לא מת, הוא גונח, נשמע כמו תינוק מייבב. האֵם מתרוצצת אנה ואנה, מבוהלת, מכסה בכפות ידיה את עיניו של בלייק, ממלמלת מילים חסרות פשר. היא רוצה להזעיק אמבולנס, אבל אימא, זה רק כלב, זה בסך הכול כלב. הקולי נושם בכבדות על האספלט הסדוק, גופו השבור מעוקם בתנוחה מוזרה, נתקף פרכוסים שנחלשים אט־אט. הוא גוסס לעיניו של בלייק, ובלייק מתבונן בסקרנות בחיים המסתלקים מן החיה. זה נגמר. הילד מזייף מעט עצבות - או לפחות עצבות כפי שהוא מדמיין אותה - כדי לא להדאיג את אימו, אבל לא מרגיש כלום. האם ממשיכה לעמוד שם, מאובנת מול הפגר הקטן, ובלייק מאבד את הסבלנות, מושך בשרוולה, אימא, בואי, זה לא יעזור להישאר כאן, הוא כבר מת, נו בואי, עוד מעט אני מאחר לכדורגל.

להרוג, זו גם מומחיות. בלייק מגלה שהוא ניחן בכל מה שדרוש ביום שבו דודו שארל לוקח אותו לציד. שלוש יריות, שלוש ארנבות, סוג של כישרון. הוא מכוון מהר ובדייקנות, יודע להתאים את עצמו לרובי הקרבין החלודים ביותר, לכלי הנשק המקרטעים ביותר. הבנות גוררות אותו לירידים - בבקשה, אני רוצה את הג'ירפה, את הפיל, את הגיים־בוי, כן, קדימה, עוד פעם! - ובלייק מפזר סביבו בובות פרווה וקונסולות משחקים. הוא נעשה אימתם של דוכני הקליעה למטרה, עד שהוא מחליט לסגת אל בין הצללים. בלייק אוהב כל מה שמלמד אותו דוד שארל: לשחוט איילות ולבתר ארנבונים. שיהיה ברור: הוא לא מוצא שום עונג בהרג עצמו, בחיסול חיה פצועה. לא, הוא לא איזה סוטה. מה שמוצא חן בעיניו הוא המיומנות הטכנית, מערך התנועות המושלם שנרכש עם הניסיון.

בלייק בן עשרים, ובשמו הצרפתי המובהק - ליפובסקי, פָרסָטי, או מרטן - הוא נרשם לבית ספר למלונאות בעיירה קטנה באלפים. זו לא ברירת מחדל, לא ולא, הוא יכול לבחור בכל תחום שהוא. הוא אוהב גם אלקטרוניקה, ותכנות, יש לו כישרון לשפות - כשהיה בלונדון, למשל, הספיקו לו שלושה חודשי התמחות בחברת לאנג כדי לדבר אנגלית בלי מבטא כמעט. פשוט, יותר מכול בלייק אוהב לבשל, ובמיוחד את הרגעים המתים שבהם הוא מפתח מתכון, שהזמן חולף בהם בעצלתיים, אפילו בהמולה הקדחתנית של המטבח, את אותן שניות מתמשכות ושלוות שבהן הוא מביט על החמאה הנמסה במחבת, על הבצלים המתאדים לאִטם, על הסוּפְלֶה התופח. הוא אוהב את הריחות ואת התבלינים, הוא אוהב ליצור מערך של צבעים וטעמים על צלחת. הוא יכול להיות התלמיד המבריק ביותר בבית הספר, באמת! אבל לעזאזל איתך ליפובסקי (או פרסטי, או מרטן), אם רק היית נחמד יותר ללקוחות, בחיי שזה לא היה מזיק. כאן צריך לתת שירות, אתה שומע, ליפובסקי (או פרסטי, או מרטן)!

ערב אחד, בבר, בחור שיכור לגמרי אומר לו שהוא רוצה להרוג בחור אחר. יש לו, מן הסתם, סיבה טובה, משהו שקשור בעבודה, או באישה, אבל לבלייק זה לא משנה.

"היית עושה את זה? בשביל כסף?"

"השתגעת?" משיב בלייק. "השתגעת לגמרי."

"אני אשלם לך. הרבה."

הוא מציע סכום של שלושה אפסים. בלייק צוחק.

"לא. תשכח מזה."

בלייק שותה, לאט, לוקח את הזמן. הבחור התמוטט על הבר ובלייק מנער אותו.

"שמע, אני מכיר מישהו שיכול לעשות את זה. תמורת סכום כפול. אף פעם לא פגשתי אותו. מחר אני אסביר לך איך להשיג אותו, אבל אחר כך אתה לא מזכיר את זה יותר אף פעם. ברור?"

בלילה הזה ממציא בלייק את בלייק. בעקבות ויליאם בלייק, שאותו קרא אחרי שצפה ב'דרקון אדום', הסרט עם אנתוני הופקינס, ומשום שאהב שיר שלו: "הגחתי אל עולם עוין: עירום, זועק, חסר אונים; כמו שד נחבא בעננים". בנוסף, בלייק מורכב מ־black ו־lake, שחור ואגם, וזה פשוט מושלם.

כבר למחרת, בשרָת בצפון אמריקה נרשמת כתובת האימייל של איזה blake.mick.22. היא נוצרה בקפה אינטרנט בז'נבה. בלייק קונה במזומן מחשב נייד משומש, ממישהו שהוא לא מכיר, וגם טלפון נוקיה ישן, כרטיס סים נטען, מצלמה ועדשה טלסקופית. לאחר שהצטייד, הטבח המתלמד מוסר לבחור מהבר את פרטי ההתקשרות עם "בלייק", אבל "לא מבטיח שהכתובת עדיין פעילה", ומחכה. כעבור שלושה ימים שולח הבחור לבלייק הודעה מתפתלת, שמשתמע ממנה שהוא חושש. הוא מרבה בשאלות, מחפש סדק. לפעמים עוברת יממה שלמה לפני שההתכתבות נמשכת. בלייק מדבר על יעד, לוגיסטיקה, זמן אספקה, ואמצעי הזהירות הללו מצליחים בסוף להפיס את דעתו של הבחור. הם מגיעים להסכמה, בלייק דורש את מחצית התשלום מראש: עכשיו הסכום כבר כולל ארבעה אפסים. כשהאיש מבהיר שהוא מעוניין "שזה ייראה טבעי", בלייק מכפיל את הסכום ודורש חודש לביצוע. עכשיו האיש משוכנע שמדובר במקצוען, ומסכים לכל התנאים.

זו הפעם הראשונה של בלייק והוא מתכנן את המהלך. הוא דקדקן, זהיר ברמה קיצונית, בעל דמיון חד. הוא ראה כל כך הרבה סרטים. חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער. כבר בתחילת דרכו הוא דואג לקבל את מקדמת התשלום ואת פרטי החוזה בשקית פלסטיק שתינטש במקום שנקבע מראש: אוטובוס, דוכן מזון מהיר, אתר בנייה, פח אשפה, גן ציבורי. הוא יימנע ממקומות מבודדים מדי, שבהם לא יראו שום אדם מלבדו, וממקומות ציבוריים מדי, שבהם לא יוכל לזהות אף אחד. הוא יגיע למקום כמה שעות קודם לכן, יפקח עין על הסביבה. הוא יעטה כפפות, קפוצ'ון, כובע, משקפיים, יצבע את השיער, ילמד להדביק תוספות שיער, לקער ולנפח את הלחיים, יעמדו לרשותו עשרות לוחיות רישוי משלל ארצות. עם הזמן בלייק ירכוש מיומנות בהטלת סכין - half-spin או full-spin, תלוי במרחק - בהכנת פצצות, בחילוץ רעל ממדוזה, הוא יֵדע להרכיב ולפרק תוך מספר שניות בראונינג 9 מ"מ או גְלוֹק 43. לאחר שיקבל את שכרו הוא יקנה כלי נשק בביטקוין, המטבע המבוזר שאי אפשר לאתר את תנועותיו. הוא יבנה לעצמו אתר אינטרנט ב־deep-web, וישחה ב־darknet כמו דג במים, שכן באינטרנט ניתן למצוא מדריכים לכל דבר ועניין. צריך רק לחפש.

המטרה שלו, אם כן, היא גבר כבן חמישים. בלייק מקבל תצלום של האיש ואת שמו, אבל מחליט לקרוא לו קֶן. כן, כמו בעלה של ברבי. החלטה נבונה: השם הזה מפשיט ממנו כל קיום ממשי.

קן חי בגפו וזה כשלעצמו יתרון, מציין לעצמו בלייק, שכן גבר נשוי עם שלושה ילדים לא נותן לך הרבה הזדמנויות. הבעיה היא שבגיל כזה, האפשרויות למוות טבעי מוגבלות: תאונת דרכים, דליפת גז, התקף לב, נפילה בשוגג. וזהו. בלייק עדיין לא יודע לחבל בבלמים או להתעסק במנגנון ההיגוי, וגם לא להשיג אשלגן כלורי כדי לגרום לדום לב; גם חנק מגז לא נראה לו. אז נלך על הנפילה. עשרת אלפים מתים ככה בשנה. בעיקר זקנים, נכון, אבל זה מה שיש. וגם אם קן לא בנוי לתלפיות, התגוששות לא באה בחשבון.

קן גר בדירת שני חדרים, בקומת קרקע של בית פרטי בפאתי העיירה אָנְמָס. במשך שלושה שבועות בלייק רק צופה ורוקם תוכניות. בכספי המקדמה הוא קנה מסחרית ישנה מתוצרת רנו, אִלתר כמה סידורים בסיסיים - מושב, מזרן וסוללות נוספות בשביל התאורה - והתמקם במגרש חניה נטוש שמשקיף אל שכונת המגורים. יש לו נקודת תצפית טובה על הדירה. בכל בוקר קן יוצא מדירתו בשעה שמונה וחצי לערך, חוצה את הגבול אל שוויץ, וחוזר מהעבודה בסביבות שבע בערב. בסופי שבוע מצטרפת אליו לפעמים אישה, מורה לצרפתית מבּוֹנוויל, כעשרה קילומטרים מכאן. יום שלישי הוא יומו הריטואלי והצפוי ביותר. קן מקדים לחזור הביתה, יוצא מיד לאימון כושר, חוזר כעבור שעתיים, שוהה בחדר הרחצה כעשרים דקות ואחר כך אוכל ארוחת ערב מול הטלוויזיה, מתעכב קצת ליד המחשב והולך לישון. נלך על שלישי בערב. הוא שולח הודעה ללקוח בהתאם לצופן שעליו סיכמו: "יום שני בשמונה?" יום קודם, שעתיים קודם. מזמין העבודה יסדר לעצמו אליבי ליום שלישי בעשר.

שבוע לפני היום האמור, בלייק מזמין פיצה לדירתו של קן. השליח מצלצל, קן פותח את הדלת בלי להסס, משוחח איתו, נראה מופתע, והשליח עוזב עם הפיצה. בלייק לא צריך לדעת יותר מזה.

ביום שלישי הבא הוא מופיע בעצמו עם קרטון פיצה על מדרגות הכניסה, סורק את הרחוב השומם, מרכיב על נעליו כיסוי מונע החלקה, מוודא שכפפותיו עטויות היטב ומחכה רגע כדי לצלצל בדלת בדיוק בשנייה שבה קן יוצא מהמקלחת. קן פותח את הדלת בחלוק רחצה ונאנח למראה קרטון הפיצה שבידיו של השליח. אבל לפני שהוא מספיק להוציא מילה, הקרטון הריק צונח ובלייק מצמיד לחזהו שתי אלות חשמליות. מכת החשמל מורידה את קן על ברכיו, בלייק מלווה אותו בנפילתו וממשיך להפעיל לחץ כעשר שניות נוספות, עד שקן מפסיק לזוז. היצרן ציין שמונה מיליון וולט, בלייק בדק זאת על עצמו באלה אחת וכמעט איבד את ההכרה. הוא גורר את קן המרייר והנאנק לחדר הרחצה, מחשמל אותו פעם נוספת, ליתר ביטחון, ובתנועה אחת בעלת עוצמה בל תתואר - תנועה שהתאמן עליה עשר פעמים עם אגוזי קוקוס - אוחז בראשו של קן, מחזיק בצדעיו, מרים אותו והודף אותו בכל הכוח: הגולגולת מתרסקת כנגד השפה של אגנית המקלחת ואריח מעוין נשבר מעוצמת החבטה. הדם פורץ מיד, אדום וצמיגי כמו לק לציפורניים, בריח של חלודה חמה, הפה פעור, מטופש, העיניים פקוחות לרווחה ולטושות אל התקרה. בלייק מסיט מעט את החלוק: מכות החשמל לא השאירו סימן. הוא מסדר את הגופה כמיטב יכולתו, בהתאם למסלול המשוער שהיה מועיד לה כוח הכבידה כתוצאה מהחלקה טראגית.

אלא שאז, כשהוא מזדקף ומתפעל מעבודתו, משתלט עליו דחף עז להשתין. בלייק לא הביא את זה בחשבון. יש לומר זאת, בסרטים הרוצח לא משתין. הצורך כה בהול, שהוא אפילו שוקל להתרוקן בו במקום, גם אם פירוש הדבר לנקות אחר כך את הזירה באופן יסודי. אבל אם השוטרים יחליטו לגלות ולו שמץ של תבונה, או לפחות יעבדו בשיטתיות, ויבצעו את ההליך כנדרש, הם ימצאו די־אן־איי. אין שום ספק בכך. בכל אופן, זה מה שבלייק אומר לעצמו. ולכן, אף על פי ששלפוחית השתן מייסרת אותו, הוא ממשיך בתוכנית, פניו מעוותות בכאב. הוא לוקח את הסבון ולוחץ אותו בחוזקה כנגד העקב של קן, מועך פיסה שלו על הרצפה ומשליך אותו בכיוון ההחלקה המשוער: הסבון מנתר ונוחת מאחורי האסלה. מושלם. החוקר יעלוץ כשימצא אותו שם, מאושר עד השמיים בכך שפתר את החידה. בלייק מכוון את הברז לטמפרטורה המרבית, פותח אותו, מפנה את ראש המקלחת אל הפנים והחזה של הגופה, נמנע ממגע עם המים הרותחים ויוצא מחדר הרחצה.

בלייק רץ לחלון, סוגר את הווילונות, סוקר את החדר בפעם האחרונה. דבר אינו מעיד על כך שגופה נגררה שם לאורך מטרים אחדים, ומים ורדרדים מתחילים להציף את רצפת העץ. המחשב דולק, על הצג מופיעות תמונות של מדשאות מטופחות וערוגות מלבלבות. לקן הייתה חיבה לגינון. בלייק יוצא מהבית, מסיר את הכפפות וצועד בנחת אל הקטנוע החונה כמאתיים מטרים משם. הוא מתניע, גומא קילומטר ועוצר סוף־סוף להשתין. לעזאזל, הוא עדיין עוטה את כיסויי הנעליים העשוי טריקו שחור.

יומיים אחרי כן עמית מודאג מטלפן למשטרה, והיא מגלה שסמואל טדלר מת בתאונה. בלייק מקבל באותו יום את יתרת הסכום.

כל זה התרחש לפני עידן ועידנים. מאז, בלייק יצר לעצמו חיים כפולים. בחייו הבלתי נראים הוא מחזיק בעשרים שמות משפחה ובמספר זהה של שמות פרטיים, מגובים בדרכונים תואמים של שלל לאומים, חלקם אפילו ביומטריים - כן, זה קל מכפי שנדמה. בחיים המקבילים, תחת השם ג'ו, הוא מנהל מרחוק חברה מצליחה למשלוחי אוכל צמחוני מוכן, שבסיסה בפריז וסניפיה פרושׂים בבורדו, בלִיוֹן וכעת גם בברלין ובניו יורק. שותפתו לעסק, פלורה, שהיא גם אשתו, ושני ילדיהם, מלינים על כך שהוא נעדר מהבית לעתים תכופות מדי, ולא פעם גם לתקופות ממושכות מדי. הצדק איתם.

*

21 במארס 2021

קוואג, מדינת ניו יורק

ב־21 במארס בלייק נמצא רחוק מהבית. הוא רץ בגשם קל על החול הלח. שיער בלונדיני ארוך, בנדנה, משקפיים כהים, אימונית צהובה-כחולה - ההסוואה הססגונית של האצן הממוצע. הוא הגיע לניו יורק עשרה ימים קודם לכן עם דרכון אוסטרלי. הטיסה הטרנס־אטלנטית הייתה איומה כל כך, שהוא באמת ובתמים האמין שהגיעה שעתו האחרונה, שזו נקמה משמיים על כל החוזים שהוציא לפועל. בכיס אוויר בלתי נגמר הפיאה הבלונדינית כמעט ניתקה מראשו. זה תשעה ימים שהוא גומא את שלושת הקילומטרים האלה על החוף תחת שמיים אפורים, בקוואג, לנוכח בתים בשווי עשרה מיליון דולר לפחות. סידרו כאן דיונות, קראו לרחוב Dune Road, לטובת הפשטות, נטעו אורנים וקנים כדי ששום וילה לא תיראה משכנתה, כדי שכל אחד מהדיירים יוכל להאמין שהוא בעליו הבלעדי של האוקיינוס כולו. בלייק רץ בצעדים קטנים ונינוחים, ופתאום, כבכל יום באותה שעה - מול בית מרהיב מחופה בקורות עץ סֶקוֹיָה רחבות, בעל גג שטוח, דלתות הזזה רחבות ומרפסת, שממנה יורד גרם מדרגות היישר אל הים - הוא נעצר. הוא מזייף קוצר נשימה, משתופף מחמת כאב דמיוני בצד הגוף, וכבכל יום זוקף את ראשו ומנופף לגבר שמנמן כבן חמישים שעומד שם במרחק ושותה קפה תחת גגון, שעוּן על מעקה. גבר צעיר ממנו, גבוה, שחום וקצוץ שיער, מארח לו לחברה. הוא עומד מעט מאחור, גבו נתמך בקיר העץ, נראה מוטרד, עיניו משייטות על שפת הים. מתחת למעילו, משמאל, נרתיק אקדח נסתר מתפיח את האריג. ימני. היום, בפעם השנייה השבוע, מתקרב אליהם בלייק בחיוך, עולה במשעול החולי בין שיחי הקיטיסוס הצהובים לעשב הנמוך.

בתנועות מדודות בלייק מתמתח, מפהק, שולף מגבת מתיק הגב שלו, מספיג את פניו, ואז מוציא בקבוק וגומע תה קר בלגימה ארוכה. הוא מחכה שהגבר המבוגר יפנה אליו.

"שלום דן, מה נשמע?"

"היי פרנק," עונה דן־בלייק, מתנשף עדיין, ומעווה את פניו בגלל התכווצות מדומה.

"מזג אוויר מחורבן לריצה," אומר האיש, שהצמיח שפם וזקן אפרפר מאז פגישתם הראשונה, לפני שבוע.

"יום מחורבן, הייתי אומר," אומר בלייק ונעצר כחמישה מטרים מהם.

"חשבתי עליך הבוקר, כשראיתי את מצב המניות של ‘אוראקל'."

"אל תזכיר לי את זה. אתה יודע מה התחזית שלי לימים הבאים, פרנק?"

"מה?"

בלייק מקפל את המגבת בקפידה, מכניס אותה לתיק, אחר כך תוחב פנימה את הבקבוק בקפידה דומה ושולף בתנועה חדה אקדח. תחילה הוא יורה שלוש יריות בצעיר, שנהדף לאחור ומתמוטט על ספסל, ואז שלוש יריות בפרנק, פעור הפה, שבקושי מספיק לנתר לפני שהוא נופל על ברכיו ונשאר סרוח על המעקה. בשני המקרים, שתי יריות בחזה ואחת במרכז המצח. שש יריות בשנייה, באקדח P226 שהוצמד לו משתיק קול, אם כי הגלים ממילא חיפו על הרעש. חוזה נוסף הושלם, וללא דופי. מאה אלף דולר נגרפו בקלות.

בלייק מחזיר את הזיג־זאואר לתיק, אוסף מהחול את ששת התרמילים ונאנח למראה שומר הראש הירוי. עוד חברה שמגייסת פקחי חניונים, מכשירה אותם במשך חודשיים וזורקת את הטירונים לעולם האמיתי. אם אמנם עשה האומלל את עבודתו כמו שצריך, ניתן להניח שהעביר לבוסים שלו את השם "דן", בצירוף תצלום שצולם מרחוק, וכן את שם החברה "אוראקל", שהוזכרה בחטף על ידי בלייק, והם יכלו להרגיע אותו לאחר שאיתרו בחור בשם דן מיטשל, סגן־מנהל לוגיסטי בסניף ניו ג'רזי של חברת "אוראקל", בלונדיני ארוך שיער שדומה לו במידה רבה, שכן בלייק סרק בקפידה עשרות תרשימים ארגוניים בטרם מצא לעצמו כפיל מתקבל על הדעת מבין אלפי קלסתרים.

עכשיו בלייק מחדש את ריצתו. הגשם שמתחיל להתחזק מטשטש את עקבותיו. הטויוטה השכורה חונה כמאתיים מטרים מכאן, עם לוחיות רישוי של מכונית זהה שאותרה שבוע קודם לכן בחוצות ברוקלין. בעוד חמש שעות הוא יעלה על טיסה ללונדון, לאחר שיאמץ זהות חדשה, ומשם ייקח רכבת יורוסטאר לפריז. אם הטיסה שלו תהיה רגועה יותר מפריז-ניו יורק לפני עשרה ימים, מה טוב.

בלייק נעשה מקצוען. הוא לא נתקף עוד צורך להשתין תוך כדי עבודה.

*

יום ראשון, 27 ביוני 2021, 11:43

הרובע הלטיני, פריז

תשאלו את בלייק, בבית הקפה הזה שבפינת רוּ דֶה סֵן מגישים את הקפה הטוב ביותר בשכונת סן־ז'רמן. קפה טוב, כלומר קפה טוב באמת, בעיני בלייק, הוא פלא שנולד מפולים מובחרים - במקרה שלפנינו, ניקרגואה שנקלו זה עתה ונטחנו דק - בשילוב מים מסוננים ומרוככים ומכונת קפה - כאן צ'ימבָּלי - המנוקה מדי יום ביומו.

מאז שבלייק פתח את המסעדה הצמחונית הראשונה שלו ברוּ דֶה בּוּסִי, ליד האודאון, הוא לקוח קבוע כאן. אם כבר להתייאש מהכול, עדיף שזה יקרה במרפסת של בית קפה בפריז. בשכונה הזאת הוא עונה לשם ג'ו, קיצור של ג'ונתן, או של ג'וזף, או של ג'ושוע. אפילו העובדים שלו קוראים לו ג'ו, ושם משפחתו לא מופיע בשום מקום, למעט אצל רַשָם החברות, מן הסתם. בלייק תמיד ייחס חשיבות לסודיות, או ליתר דיוק לחשאיות, וכל יום שחולף רק מוכיח לו עד כמה צדק.

כאן בלייק מרפה מעט מדריכותו. הוא עושה קניות, אוסף את שני ילדיו מבית הספר, ומאז ששכרו מנהל לכל אחת מארבע המסעדות, פלורה והוא אפילו הולכים לתיאטרון ולקולנוע. אלה חיים שגרתיים, שגם בהם אפשר להיפצע, אבל פשוט כי ליווית את מתילד כשרכבה על הפוני ונחבלת בגבך כשנתקלת בדלת האורווה.

הנתק בין שתי הזהויות מוחלט. ג'ו ופלורה משלמים משכנתא על דירה יפה במרחק יריקה מגני לוקסמבורג; לפני תריסר שנים, בלייק קנה במזומן דירת שני חדרים ליד גאר דֶה ליוֹן, בבניין נאה ברוּ לָה פאיֶיט, בעלת דלתות וחלונות משוריינים כמו דפנות של כספת. באופן רשמי, דייר משלם שם שכר דירה, ושמו מתחלף בכל שנה, בקלות רבה, שכן איננו קיים. אי אפשר להיות זהיר מדי.

אם כך, בלייק שותה את הקפה שלו, בלי סוכר ובלי דאגות. הוא קורא ספר שהמליצה לו עליו פלורה; הוא לא גילה לאשתו שראה את הסופר בטיסה מפריז לניו יורק במארס שעבר. השעה שעת צהריים, פלורה לקחה את קֶנטַן ומתילד להוריה. הוא מדלג על ארוחה כאן, שכן באותו בוקר ממש קבע פגישה לשעה שלוש: חוזה שהוצע לו אתמול בלילה. עבודה פשוטה, שכר נדיב, הלקוח נראה לחוץ מאוד. הוא רק צריך לעבור ברוּ לָה פאיֶיט כדי להחליף בגדים, כמנהגו תמיד. כשלושים מטרים ממנו עומד גבר לבוש בקפוצ'ון, שמתבונן בו בפנים חתומות.

[2] מתוך "שיר עולל" מאת ויליאם בלייק, מאנגלית: רונן סוניס. השיר פורסם בספר 'שירי תום וניסיון ועוד שירים', הוצאת "עולם חדש", 2016, ובכתב העת 'הו!', גיליון 13, יוני 2016. [חזרה]