ירושה רגשית

עקבות בנפש

כל משפחה נושאת עמה מטען כלשהו של טראומה מהעבר. כל טראומה אצורה במשפחה באופן המיוחד לה ועתידה להותיר את אותותיה הרגשיים גם בצאצאים שטרם נולדו.

בעשור האחרון תרמו הפסיכואנליזה העכשווית והמחקר האמפירי להרחבת היקפה של הספרות המקצועית העוסקת באפיגנטיקה ובטראומה המוּרשת, ונחקרו האופנים השונים שבהם עוברת הטראומה מדור לדור ומשתמרת בגופנו ובנפשנו, כחלק בלתי-נפרד מאיתנו. המטפלים הקליניים החוקרים את ההעברה הבין-דורית של טראומה בודקים כיצד הטראומה של הדורות הקודמים מועברת כירושה רגשית ומותירה עקבות בנפשנו ובנפשות של הדורות הבאים.

ספר זה עוסק בחוויות מושתקות - לא רק שלנו, אלא גם של הורינו, של סבינו ושל הוריהם לפניהם - ובהשפעתן על חיינו. הסודות הללו הם שמונעים מאיתנו לא פעם להגשים את מלוא הפוטנציאל שלנו. הם משפיעים על בריאותנו הנפשית והגופנית, יוצרים פערים בין מה שאנחנו רוצים למה שאנחנו מצליחים לעשות בפועל ורודפים אותנו כרוחות רפאים. כאן נתאר את הקשרים המחברים בין העבר, ההווה והעתיד ונשאל: מה עלינו לעשות כדי להתקדם?

אחותי, אחי ואני ידענו מגיל רך מאוד לזהות על מה אסור לנו לדבר. אף פעם לא שאלנו שאלות על מוות, השתדלנו לא להתייחס לסקס וגילינו שמוטב שלא נהיה עצובים מדי, שלא נכעס יותר מדי ושלא נרגיש מאוכזבים מדי, וחס וחלילה שלא נהיה קולניים מדי. הורינו לא העמיסו עלינו אומללות והם דגלו באופטימיות. כשתיארו את ילדותם, הם צבעו אותה בצבעים יפים והסתירו את הטראומות, את העוני ואת הכאב שהולידו הגזענות וההגירה.

הורי היו עדיין ילדים כשמשפחותיהם השאירו הכול מאחור ועלו לישראל, משפחתו של אבי מאיראן ומשפחתה של אמי מסוריה. שניהם גדלו בשכונות מצוקה, כל אחד מהם עם שישה אחים ואחיות, והם התמודדו לא רק עם עוני, אלא גם עם הדעות הקדומות שהתלוו להשתייכותם העדתית, שנחשבה נחותה בישראל של שנות ה-50.

ידעתי שלאבי היו שתי אחיות שחלו ומתו כשהיו פעוטות, עוד לפני שנולד, ושגם הוא עצמו חלה מאוד בינקותו ובקושי נשאר בחיים. אביו, סבי, שהיה עיוור מלידה, נזקק לעזרתו של אבי בעבודתו כמוכר עיתונים ברחוב. כילדה הייתי מודעת לעובדה שאבי לא למד בבית הספר וכי כבר בגיל שבע נאלץ לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא לימד אותי שעלי להתאמץ כי שאף שארכוש השכלה, בניגוד אליו, שלא היה יכול להרשות זאת לעצמו.

כמו אבי, גם אמי חלתה במחלה מסכנת חיים בינקותה. כשהיתה בת עשר טבע אחיה הבכור בים, וכל המשפחה חוותה טראומה קשה. לאמי כמעט אין זיכרונות מילדותה, ולכן לא ידוע לי הרבה על מה שעבר עליה. איני יודעת אם הורי הבחינו בדמיון הקיים בעברם המשפחתי, בכך שהברית ביניהם נקשרה בקשרים אילמים של מחלות, עוני, שכול בגיל צעיר ובושה.

בדומה למשפחות רבות אחרות, גם משפחתנו היתה שותפה לתפיסה, שלא באה לכלל ביטוי במילים, ולפיה שתיקה היא הדרך הטובה ביותר למחוק את מה שלא נעים, וכך נהגה בפועל. ההנחה המקובלת באותם ימים היתה שמה שאיננו זוכרים לא פוגע בנו. אבל מה קורה אם מה שאיננו זוכרים בכל זאת נשאר זָכוּר, חרף מאמצינו?

כבתם הבכורה, העבר הטראומטי שלהם נותר חי בגופי.

גדלתי בצלן של המלחמות בארץ, ולעתים קרובות מאוד אנחנו, הילדים, פחדנו, אבל לא היינו מודעים לחלוטין לעובדה שאנו גדלים בצלה של השואה ושאלימות, שכול וצער אינסופי הם חלק מהמורשת הלאומית שלנו.

מלחמת יום הכיפורים, המלחמה החמישית מאז קום המדינה, פרצה כשהייתי בת שנתיים בלבד; אחותי נולדה ביומה הראשון. כמו כל הגברים, גם אבי גויס למילואים, ואני נשארתי עם השכנה בזמן שאמי נסעה לבדה לבית החולים כדי ללדת. המלחמה נחתה על כולם בהפתעה, וחיילים פצועים רבים הובהלו אל בתי החולים. בשל הצפיפות, היולדות הועברו למסדרונות.

לא זכור לי הרבה מהמלחמה ההיא, אבל כרגיל בחוויות ילדות, תפסנו את האירועים כאילו זו דרכו של עולם. שנים אחר כך עוד תרגלו בבתי הספר מדי חודש בחודשו ירידה למקלטים. אנחנו, הילדים, שמחנו לרדת למקלט, כי במקום ללמוד שיחקנו שם במשחקי קופסה והתלוצצנו על האפשרות שטילים יפגעו בנו, או שמחבלים ייכנסו עם נשק וייקחו אותנו בני ערובה. לימדו אותנו שאנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר, גם אם הוא קשה, שסכנה היא חלק מהחיים ושעלינו להיות אמיצים ולשמור על חוש הומור.

בבית הספר לא פחדתי, אבל בלילות דאגתי שמא מחבל יבחר דווקא בביתנו מכל הבתים, ולא אוכל להציל את משפחתי. חשבתי על כל מקומות המסתור המוצלחים שאנשים מצאו לעצמם בשואה: מרתף, עליית גג, מאחורי ארון ספרים, בתוך ארון בגדים. הסוד היה לשמור על שקט מוחלט.

אבל שמירה על השקט דווקא לא היתה הצד החזק שלי. כנערה התחלתי לעסוק במוזיקה ותהיתי אם זה בעצם כל מה שאני צריכה - להרעיש כדי להישמע. כשעמדתי על הבמה, המוזיקה היתה קסם. היא העניקה קול לדברים שלא יכולתי לומר בקול. היא היתה המחאה שלי נגד מה שלא נאמר.

ב-1982 פרצה מלחמת לבנון, ואז כבר היינו מבוגרים מספיק והבנו שמשהו נורא קורה. עוד ועוד שמות נוספו ללוח הזיכרון בבית הספר, ועכשיו היו אלה שמותיהם של צעירים שהכרנו. הורים ששכלו את בניהם באו לבית הספר להשתתף בטקס יום הזיכרון. הייתי גאה כשנבחרתי לשיר לפניהם. הבטתי להם ישר בעיניים ועשיתי הכול כדי לא לבכות ולא להרוס את השיר, שמא מישהו אחר יתפוס את מקומי מאחורי המיקרופון. מדי שנה סיימנו את הטקס ב"שיר לשלום". שרנו למען השלום מעומק לבנו. רצינו התחלה חדשה, רצינו עתיד חופשי.

גדלתי על ההבטחה של ההורים, שעד שימלאו לנו 18 ונתגייס לצבא, לא יהיו עוד מלחמות. ההבטחה לא קוימה עד היום. שירתּי בצבא כזמרת בלהקה צבאית. ייחלתי לשלום, נסעתי מבסיס לבסיס, חציתי גבולות ושרתי לפני חיילים. הייתי חיילת בת 19 כשפרצה מלחמת המפרץ.

נסענו בכל הארץ ומוזיקת הרוקנרול שניגנו היתה רועשת כל כך עד שהיינו חייבים לשים לב שלא נפספס את האזעקות ונספיק לרוץ בזמן לחדר אטום ולעטות מסכות גז. בשלב מסוים החלטנו לוותר על המסכות ועל החדר האטום, ובכל פעם שנשמעה אזעקה עלינו לגג כדי לראות את הטילים ששוגרו מעיראק וניחשנו היכן ייפלו. אחרי כל נפילה רועמת חזרנו לנגן מוזיקה רועשת עוד יותר.

בין החיילים ששרנו לפניהם היו גם חברי הילדות שלנו, אחים ושכנים. וכשעלו דמעות בעיניהם, כפי שקרה לא פעם, הרגשנו כמה עוצמה יש ביכולת לפתוח את הלב ולגעת בלבו של הזולת, לתת קול למה שאי-אפשר להביע בדרך אחרת. המוזיקה שלנו ביטאה רבים מהדברים שאיש מאיתנו לא העז לומר בקול: שאנחנו פוחדים אבל אסור לנו להודות בזה אפילו בפני עצמנו, שאנחנו עדיין צעירים מדי ורוצים הביתה, רוצים להתאהב, רוצים לטייל במקומות רחוקים. שאנחנו רוצים לחיות חיים רגילים, אבל לא יודעים בדיוק מה פירוש "רגילים". האפשרות ליצור מוזיקה ולשיר בקול היתה משמעותית ומשחררת. כך התחיל המסע שלי לחיפוש אמיתות ולחשיפת הירושה הרגשית הטמונה בי.

בסופו של דבר, כעבור כמה שנים התחלתי ללמוד בניו יורק ולעסוק בכל אותם זיכרונות, רגשות ומאוויים מושתקים המצויים מעבר לתודעה. נהייתי פסיכואנליטיקאית החוקרת את הלא-מודע.

האנליזה של הנפש היא חקירה, מעין סיפור בלשי. ידוע שזיגמונד פרויד, הבלש הדגול של הלא-מודע, היה מעריץ מושבע של שרלוק הולמס, וספרייתו כללה מבחר עשיר של ספרות בלשית. במובנים מסוימים, פרויד שאל את השיטה של הולמס: איסוף ראיות, חיפוש האמת שמתחת לפני השטח, התחקות אחר אמיתות מוסתרות.

כמו בלשים, גם מטופלַי ואני משתדלים לעקוב אחר הסימנים ולהאזין לא רק למה שנאמר, אלא גם לשתיקות, למוזיקה של כל מה שנעלם מאיתנו. מדובר במלאכה עדינה - איסוף של זיכרונות ילדות, של דברים שנאמרו או נעשו, האזנה להשמטות, לסיפורים שלא סופרו. אנחנו מחפשים רמזים, מחברים אותם זה לזה ושואלים: מה קרה באמת ולמי?

סודות הנפש כוללים לא רק את החוויות של חיינו אלא גם את החוויות שאנו נושאים איתנו ללא ידיעתנו - את הזיכרונות, הרגשות והטראומות שאנחנו יורשים מדורות קודמים.

השפעת הטראומה על הדור הבא החלה להיבחן אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי פסיכואנליטיקאים, שרבים מהם היו יהודים שנמלטו מאירופה. המטופלים שלהם היו ניצולי שואה ולאחר מכן צאצאיהם של ניצולי הטראומה הזאת, ילדים שנשאו שריד לא מודע מהסבל של אבותיהם.

מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים - אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם - משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם. מחקרים משנות ה-90 ואילך מתמקדים באפיגנטיקה - ההשפעות הלא גנטיות על התבטאות הגנים והשינויים הלא גנטיים בהם. הם מנתחים את השינויים בגנים אצל הצאצאים של שורדי טראומה וחוקרים את הדרכים שבהן הסביבה, ובעיקר טראומה, מותירה בגנים סימן כימי שמועבר אל הדור הבא. המחקר האמפירי הזה מדגיש את התפקיד החשוב שממלאים הורמוני דחק בהתפתחותו של המוח, ולפיכך גם במנגנונים הביולוגיים שמעבירים את הטראומה מדור לדור.

מחקר נרחב בנושא הדחק הטראומטי נערך בבית הספר לרפואה אַייקן שבבית החולים מאונט סייני בידי ד"ר רייצ'ל יהודה - ראש המחלקה ללימודי דחק טראומטי - וצוותה. התגלה בו כי אצל צאצאים של ניצולי שואה יש רמות נמוכות יותר של קורטיזול, ההורמון שמסייע לגוף להתאושש לאחר טראומה. החוקרים מצאו הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה.

אפשר שמבחינה אבולוציונית, מטרת השינויים האפיגנטיים הללו היא להכין, במובן הביולוגי, את הילדים לסביבה דומה לזו שבה חיו הוריהם ולסייע בידם לשרוד, אבל למעשה הילדים האלה לא פעם רגישים יותר ונושאים תסמינים של טראומה שלא חוו על בשרם.

המחקר הזה אינו מפתיע את אלה מאיתנו שחוקרים את נפש האדם. בעבודתנו הטיפולית אנו רואים כיצד חוויות טראומטיות פולשות אל נפשם של בני הדור הבא ומתגלות בדרכים חמקמקות ומפתיעות לעתים. יקירינו והאנשים שגידלו אותנו חיים בתוכנו; אנחנו חשים על בשרנו את הסבל הרגשי שלהם, חולמים את זיכרונותיהם ויודעים את מה שלא נאמר לנו במילים מפורשות, והדברים הללו מעצבים את חיינו בדרכים שאנחנו לא תמיד מבינים.

אנחנו יורשים את הטראומות המשפחתיות, גם את אלו שלא סיפרו לנו עליהן. הפסיכואנליטיקאים ילידי הונגריה, מריה טוֹרוֹק וניקולס אברהם, שעבדו בפריז עם ניצולי שואה ועם ילדיהם, טבעו את המונח "פנטום" כדי לתאר את הדרכים השונות שבהן חשו בני הדור השני את השבר והשכול של הוריהם, גם כשההורים לא דיברו עליהם כלל. הרגשות שירשו מן הטראומה הלא מעובדת של הוריהם היו הפנטומים שחיו בתוכם, רוחות הרפאים של הלא נאמר ושל הלא יתואר. חוויות הרפאים האלו - שהן לא בדיוק חיות אבל גם לא מתות - הן מה שאנחנו יורשים. הן פולשות אל המציאות שלנו בדרכים ממשיות ונראות לעין, מטילות את צלן המרתיע ומותירות עקבות. אנחנו יודעים ומרגישים דברים כאלה ואחרים, אבל לא תמיד מזהים את מקורם.

ספר זה משלב את הנרטיבים של מטופלַי ואת סיפורַי האישיים על אהבה ועל שכול עם טראומות אישיות ולאומיות, ובוחן אותם מבעד לעדשת הפסיכואנליזה ולאור המחקרים הפסיכולוגיים העדכניים ביותר. הוא מתאר מגוון של דרכים שמאפשרות לנו להתחקות אחר עקבותיהן של רוחות העבר, הבולמות אותנו ומשבשות את חיינו. כל מה שאיננו יודעים במודע חי וחוזר על עצמו שוב ושוב. הוא אצור בגוף ובנפש ומודיע לנו על קיומו באמצעות מה שאנחנו מכנים תסמינים: כאבי ראש, אובססיות, פוביות, הפרעות שינה - כולם עלולים להיות סימנים של מה שדחקנו אל האפלה שבנבכינפשנו.

כיצד אנחנו יורשים, אוצרים ומעבדים חומרים שאיננו זוכרים ולא חווינו בעצמנו? מה משקלו של מה שנוכח אבל לא בהכרח ידוע במלואו? האם אנחנו יכולים באמת להסתיר סודות זה מזה, ומה אנחנו מעבירים לדור הבא?

נחקור את השאלות האלו ואחרות בדרך לשחרר את אותם חלקים של עצמנו השבויים בידי סודות העבר.

הספר הזה נולד על ספה, בדו-שיח אינטימי בין מטופלי לביני. ברשותם הוא מציג את הירושה הרגשית שלהם, טראומות ואמיתות מוסתרות, וגם את הירושה הרגשית שלי - ובעזרתן נבחן רגשות אסורים, זיכרונות שמוחנו שוכח או הופך לחסרי חשיבות ופיסות מעברנו שהנאמנות ליקירינו לא תמיד מאפשרת לנו לדעת או לזכור כהווייתן. כל סיפור מציג דרך לבחון את העבר ובד בבד לצפות קדימה אל העתיד. כשאנחנו מוכנים לפרוק את עול הירושה שאנו נושאים, ביכולתנו להתעמת עם רוחות הרפאים החיות בקרבנו.

ספר זה מתאר את הפנים הרבות שלובשת הטראומה המוּרשת, את השפעתה עלינו ואת הדרך להמשיך הלאה. החלק הראשון מתמקד בדור השלישי של הניצולים: כיצד באות לידי ביטוי הטראומות שעברו סבתא וסבא בנפשם של הנכדים. אני בוחנת סודות של אהבה אסורה ושל בגידה ומנסה לעמוד על הקשר בינם ובין הטראומה הבין-דורית. אני חוקרת את רוחות הרפאים שהותירה אחריה התעללות מינית, את השפעותיה של התאבדות על הדורות הבאים ואת שייריה של הומופוביה בלא-מודע. אני דנה במושג שטבעה פרופ' יולנדה גמפל, "הרדיואקטיביות של טראומה", דהיינו הקרינה הרגשית הנפלטת מאסון ומוקרנת אל חייהם של הדורות הבאים.

החלק השני מתמקד בסודות שקברו הורינו. הוא מתחקה אחר האמת על אירועים שקרו טרם לידתנו או בינקותנו, ואיש לא העז לדבר עליהם. האמיתות האלו, אף על פי שאינן ידועות לנו במודע, מעצבות את חיינו. אני מתארת כיצד אדם עלול להתאבן עקב המוות של אח או אחות, מתייחסת לתינוקות "לא רצויים" ולמשאלת המוות שלהם כמבוגרים ומנתחת טראומה של חייל ואת הפגיעוּת הגברית, כפי שהתגלתה בקשר הטיפולי.

החלק השלישי מחפש את הסודות שאנחנו מסתירים מפני עצמנו, את מה שקיים במציאות אך הוא מאיים מכדי שנכיר בו או שאיננו מסוגלים לעבד אותו במלואו. הסיפורים המוצגים בו - על אמהוּת, על נאמנויות ושקרים, על התעללות פיזית, על חברות ועל אובדן כואב - מדגימים שלעתים קרובות, דבר-מה ידוע לנו למעשה, אף על פי שלהלכה הוא מוסתר היטב בנפשנו.

הסודות שאנחנו מסתירים מעצמנו נועדו לגונן עלינו באמצעות עיוות המציאות, הם נועדו לסייע לנו להרחיק מהמודעות את הדברים שלא נעים לנו לדעת. אנחנו משתמשים לשם כך במנגנוני ההגנה שלנו: עושים אידיאליזציה לאנשים שאיננו רוצים להרגיש כלפיהם רגשות מורכבים, מזדהים עם הורה מתעלל, או מחלקים את העולם לטוב ורע כדי לארגן אותו כמקום צפוי ובטוח. אנחנו משליכים על הזולת רגשות שאיננו רוצים להרגיש או דברים שאנחנו חרדים מדי לדעת על עצמנו.

הדחקה היא מנגנון הגנה רגשי שמצמצם את חשיבותם של זיכרונותינו ומפשיט אותם ממשמעות. היא מגוננת עלינו בכך שהיא מנתקת את הזיכרון ממשמעותו הרגשית. במקרים אלה הטראומה נשמרת בנפש כאירוע "סתמי", "שום דבר חשוב". הנתק בין רעיונות לרגשות מאפשר לנו להתגונן מפני רגשות קשים מדי, אבל גם מבודד את הטראומה ומונע את עיבודה.

מנגנוני ההגנה חשובים לבריאותנו הנפשית. הם מנהלים את הסבל הרגשי שלנו ומעצבים את תפיסתנו על עצמנו ועל העולם. אבל תפקידם כגורם מגונן גם מגביל את יכולתנו לבחון את חיינו ולחיות אותם במלואם. החוויות הכואבות מדי, שלא היינו מסוגלים לתפוס במלואן ולעבד אותן, הן שעוברות אל הדור הבא. הטראומות האלו שאיננו יכולים לתאר במילים, שכואבות מדי ולכן הנפש אינה מסוגלת לעכל, נעשות הירושה שלנו ומשפיעות על ילדינו ועל צאצאיהם בדרכים שהם אינם יכולים להבין או לשלוט בהן.

רוב הסיפורים האישיים שאני מספרת כאן הם על טראומות עבר שנטמנו עמוק בנפש, שאנשים אצרו בקרבם בשתיקה, ובכל זאת התגלו לאנשים אחרים בדרכים נסתרות. אלה סיפורים שלא סופרו מעולם, צלילים שהושתקו פעמים רבות, ואף על פי כן פוגעים בנו. אני מזמינה אתכם לבוא איתי לשבור את השתיקה, למצוא ולחשוף את רוחות הרפאים שמגבילות את חירותנו, את הירושה הרגשית שמונעת בעדנו להגשים את חלומותינו, ליצור, לאהוב ולממש את הפוטנציאל שלנו.