שידוך בלתי אפשרי

הנסיכה ג'והרה קאדיר חצתה את החדר באלגנטיות טבעית, שמחה באנונימיות שמעניק לה נשף המסכות. המסכה העדינה שניתנה לה הייתה מקושטת באבני חן ופנינים, עם יהלומים סביב עיניה ונוצות בת-יענה שהתנוססו כחצי מטר מעל לצד אחד של ראשה. המסכה הסתירה הכול, מלבד את עיניה ושפתיה, מה שאמר שלמשך הערב הזה, היא יכלה להיות לגמרי לא מזוהה. מלבד למי שמכיר אותה ממש היטב ויזהה את הניצוץ, אשר האיר תמיד את מעמקי עיניה הזהובות-החומות.

"אין לך ברירה, ג'והרה. כל המשפחה חייבת להיראות מאוחדת, בתמיכתה בהחלטה הזאת. למען האנשים שלנו..."

כן, האנשים שלהם. האפשרות לשלום עם אישקאנה השכנה הייתה חשובה מדי, תציל חיים, תשפר את מצב הביטחון ואת איכות החיים – ברור שהיא חייבת לתמוך ביוזמתו של אחיה, להגיע להסכם שלום עם השייח' של המדינה השכנה.

זה לא שזה הפריע לה.

מה שהפריע לה, היה האופן בו היא זומנה לשוב אל הממלכה – לתמיד. להותיר מאחור את חייה בניו-יורק, את העבודה החשובה שעשתה שם, לשיפור האוריינות של ילדים; להותיר מאחור את הזהות שבנתה שם לעצמה. ולשם מה? כדי לשוב הביתה, לתאקול, מקום בו עתידה היה ממופה מראש? תואר טקסי ונישואים, לגבר שאחיה רואה כמתאים לה יותר מכל אחד אחר? פאריס אלקאד'ר? בשביל תפקיד ייצוגי, חסר כל משמעות ותועלת, כאן, בממלכה?

היא הרגישה כאילו היא נחנקת, רק מעצם המחשבה על חיים שכאלה, אך הבינה בכל זאת את גישתו של אחיה, המגוננת יתר על המידה. הוא ראה איך הייתה אחרי מת'יו – האמריקאי שבו התאהבה, זה ששבר לה את הלב. הכתבות בעיתונים לא פסקו, טורי הרכילות התענגו על הכאב שלה. מאליק ביקש לחסוך את זה ממנה – אם כי, נישואי שידוך לקחו את הרצון הזה עשרה צעדים רחוק מדי. חוץ מזה, נישואים מהסוג שהוא ופאריס ראו בדמיונם – נישואים למען ברית פוליטית – הם הדבר האחרון שהייתה רוצה!

להבה של מרי התלהטה בתוכה.

אחיה הוא השייח'. נכון, הוא מבוגר ממנה, אבל חשוב יותר, הוא גודל למשול בממלכה. חשיבותה של ג'והרה – בהשוואה לזו שלו – לא נחשבה מעולם למשמעותית במיוחד. לפחות, לא בעיני הוריהם. אפילו מאליק כאילו שכח לפעמים, שהיא בעצם בן-אדם עם רצון חופשי משל עצמה, ופשוט ציפה ממנה לקפוץ ולהיענות למצוותו. חברתה הטובה ביותר, בניו-יורק, הזדהתה איתה ואמרה לה שכך זה גם עם אחותה הגדולה – "אחים גדולים הם תמיד שתלטניים נורא" – אבל ג'והרה לא חשבה שמישהו בכלל יכול להשתוות ליהירות של מאליק. היא העריצה את אחיה, אבל זה לא אומר שלא התעצבנה נורא, מההחלטות שקיבל לפעמים.

היא פלטה אנחה, נטלה כוס שמפניה ממגשו של מלצר חולף, לקחה לגימה קטנה והניחה אותה על המגש של מלצר אחר. כל פרט בנשף הזה בוצע בצורה יפהפייה. רקדני הבלט המלכותי שימשו כמלצרים, כשכל הבלרינות לבושות בחצאית טוטו ורודה בהירה וכסופה, ורוקדות בהסתובבן בין האורחים, יפהפיות מהפנטות ומקסימות. אולם השיש הענקי נפתח לכבוד האירוע הזה, והציג לראווה את העושר העתיק והכבוד של המדינה, מבעד לחלונות אשר השקיפו אל המדבר מצד אחד שלו, ואת שרשרת הרי אל-אמאני מצידו השני. מדרגות שיש רחבות הובילו אל לגונה ענקית, שנחצבה ביד אמן לפני מאות שנים. הלגונה הייתה בעלת צורה חופשית, והוארה על ידי מדורות קטנות שניכרו סביבה. זגוגיות הקיפו אותה והונחו מעל שוליה בצורה מושכלת, כך שהאורחים יכלו לעמוד מעל למים. מתעמלים רקדו במים, תרגיליהם המתואמים חילצו אנקות התפעלות, מפי האנשים אשר עמדו בחוץ. מנורות קטנות נתלו ממעל והשרו אווירה קסומה של "חלום ליל קיץ".

שום פרט לא הוזנח.

אנחה נוספת חמקה מבין שפתיה של ג'והרה. בניו-יורק, היא נחשבה עדיין לנסיכה, וסממני הפאר של הבית ליוו אותה, כמובן, לשם. היו לה שומרי ראש, אשר ליוו אותה בדיסקרטיות לכל מקום שאליו הלכה, היא התגוררה בדירה המלכותית, ומפעם לפעם השתתפה באירועים רשמיים. אבל יחד עם זאת, באופן כללי הייתה חופשיה לחיות את חייה כרצונה.

האם באמת תהיה מסוגלת לוותר על זה ולחזור הביתה, כדי להיות לא יותר מקישוט? ומה עם תשוקתה הבוערת, להביא תועלת?

עיניה נורו אל צידו השני של האולם. מכובדים מארבע קצוות תבל הגיעו במיוחד לתאקול, לכבוד האירוע המשמעותי הזה – יום שאנשים רבים אמרו שלעולם לא יגיע. שלום בין אישקאנה ותאקול היה כמעט בגדר אוקסימורון, למרות העובדה שהמלחמה געשה במשך זמן ארוך כל כך, שזה כבר היה בעיקר מתוך הרגל. דיפלומט התהלך בחזה נפוח, מברך את עצמו כפי הנראה על הצלחתו להביא את הסכם השלום המהוסס הזה. שפתיה של ג'והרה התעקמו, בחיוך אניגמטי. הדיפלומט הזה לא היה מודע כפי הנראה, לכך שאף אחד לא יכול לכופף את ידו של אחיה ולכפות עליו איזה דבר, שבו לא היה מעוניין מלכתחילה.

הוא רצה את השלום הזה. הוא ידע שהגיע הזמן. העוינות העתיקה הייתה חלק מחייהם מזה דורות, אבל היא לא הביאה כל תועלת לאנשי הממלכה. השנאה הייתה מסוכנת, וחסרת כל תכלית ותועלת. כמה אנשים צריכים למות?

יכול להיות שבהתחלה, הייתה לזה איזו מטרה. הסביבה באישקאנה ובתאקול אינה נוחה למחיה. נכון, יש בה יופי ומרחבים רבים, אם כי לא מספיק, והאזורים שהיו נתונים במחלוקת לאורך מאה שנים הם אלו שבהם יש הכי הרבה מים, וניתן להשתמש בהם לחקלאות. למרות שהסכמי-בעלות הושגו מזמן, המלחמה נמשכה, והסכמי השלום שנראו תמיד ממש בהישג יד, לא הצליחו להתממש. תוסיפו לזה קבוצת שבטים הרריים, שמבקשים עצמאות משתי המדינות גם יחד, ועושים כל מאמץ לזרוע אי-אמון ולוודא שהאלימות תימשך, וג'והרה הייתה ממש מופתעת, מכך שההסכם הזה אכן קרם עור וגידים בסוף. אבל דיונים מפורטים בין שתי המדינות והסכמה לכפות מרות הדוקה משני צידי ההרים, הובילו אל האירוע ההיסטורי הנוכחי.

היא קיוותה, יותר מכול, שהשלום אכן יחזיק מעמד.

"את משועממת." קול הבקיע אל תוך מחשבותיה, גרם לה להסב את מבטה הצידה. גבר בא ונעמד לצידה. הוא עטה מסכה מעל לחלק העליון של פניו – קטיפה רכה שליטפה את תווי פניו, כך שהיא יכלה עדיין להבחין בעוצמה ובסימטריות שהסתתרו תחתיה. סנטר שהיה בהחלט רבוע, אף חזק וזוויתי ושפתיים גבריות. אבל גם מלאות. שיערו היה כהה, כמו שמעמקי האוקיאנוס עשויים להיות, ולא פחות מהפנט מהם – גלי ושופע באופן טבעי, וגזור בקו הצווארון של גלימתו. ולמרות המראה המסודר של השיער, הייתה לה הרגשה משונה מאוד, שזה מסתיר איזה צד פרוע, שהשיער רוצה להיות ארוך ומשוחרר, חופשי ממגבלות. עיניו היו כהות כאבן צור, גופו רחב ושרירי, גבוה כאילו נוצק בדמותו של איזה אל עתיק. המחשבה הזאת הבליחה בראשה ללא שום התרעה, ורטט חלף במורד גבה. הוא לבש גלימה מושלמת, שחורה עם עיטור זהב על הצווארון והחפתים, שהשלימה את המראה של המסכה שעל פניו. הוא נראה... מסתורי ומרתק.

מסוכן.

הוא נראה יותר מדי כמו המרד שהיא השתוקקה למרוד, אז היא אילצה את עצמה להפנות את מבטה ממנו, כל עוד היא יכולה.

"כלל וכלל לא." היא הייתה בלתי ניתנת לזיהוי, כנסיכה של תאקול, אבל זה לא אמר שהיא יכולה לדבר בחופשיות, כמו שהייתה רוצה לעשות. ועוד עם מישהו זר.

אבל היא חשה את עיניו עליה, מתבוננות בה, ומין חום בלתי מובן החל לרחוש בתוך ורידיה. היא הוסיפה להביט ישר קדימה. "אבל יש איזה מקום אחר, שבו היית מעדיפה להיות?" הוא שאל, מאחר וסקרנותו כפי הנראה לא באה עדיין על סיפוקה.

היא חשה פרץ של משהו מנער אותה, דוחף אותה לדבר איתו, להיות כנה.

"אני – " היא בלעה והטתה את מבטה לכיוונו. המסכה העניקה לה קצת אומץ. היא הייתה נסתרת, זהותה בגדר סוד. הוא לא יודע מי היא, ולה אין שום מושג באשר לזהותו. הם רק שני אנשים זרים, באיזה אירוע ממלכתי רשמי. בלי תארים. בלי שמות. חיוך התעקל לו לאט על שפתיה. "עד לפני עשרים שעות, עוד הייתי במנהטן." היא הרימה את כתפיה, מודעת לחלוטין לאופן בו שמלתה הדקיקה נעה ביחד איתה.

"והיית מעדיפה להיות שם."

"זהו אירוע משמעותי." היא החוותה, בתנועה שכללה את האולם כולו, ואז פנתה בחזרה לעמוד ממש מולו. "כולם בתאקול שמחים על אפשרות שיהיה שלום עם אישקאנה, אחרי כל כך הרבה זמן."

עיניו לא הסגירו הרבה. הן היו שקטות ונטולות מבע. "לא כולם."

"לא?"

"יש הרבה אנשים, שיוסיפו לנטור טינה ואיבה עד סוף ימי חייהם. השלום לא מגיע, רק בגלל ששני אנשים נוקשים באצבעותיהם ומחליטים שזה מה שצריך להיות."

עניין ניצת בקרבה. "אתה לא חושב שאנשים יכולים לראות את התבונה שיש בשלום?"

שפתיו התעקלו, במשהו דמוי חיוך. היה דבר מה בציניות המולדת שלו, שהצית להבות של אש בדמה. "אה, אז אנחנו מדברים על היגיון, לא על תחושות. לתחושות שמישהו מרגיש יש מעט מאוד קשר, למה שהוא חושב."

גרונה נשנק מהפתעה. זאת הייתה הבחנה מאוד מעמיקה ומעניינת; היא מצאה את עצמה מתעניינת באיש, יותר מכפי שחשבה שתתעניין במישהו, בכל האירוע הזה. היא עשתה צעד קטן קדימה, בלי להבחין בכך בכלל, ועוד אחד, בהובילה את שניהם מסביב לשולי חלל הנשף.

"ובכל זאת, אני מאמינה שהאנשים של תאקול יחושו הקלה עצומה, בעיקר אלו שחיים באזורי הספר. מה שנחוץ, זה להציג חזית מאוחדת, כדי להרגיע את הרוחות בשרשרת ההרים."

עיניו קדחו לתוכה בעוצמת מבטו – משונה, כאשר רק לפני רגע חשבה עד כמה הן קרות ונטולות הבעה.

"יכול להיות."

"אתה לא מסכים?"

שפתיו התעקלו, בעוד חיוך לגלגני. "אני לא חושב שיהיה כל כך קל, להגיע לשלום."

"אני מקווה שאתה טועה."

"אני מפקפק בכך."

היא צחקה; היא לא יכלה להימנע מכך. הציניות שהוא ביטא הייתה כל כך טבעית, כאילו הוא כמעט לא היה מודע לכך שהוא עושה את זה.

"אני מאמין, שהאנשים יוכלו לציית להסכם שלום," הוא אמר חרש בקול קודר. "אבל השנאה מתה מוות ארוך ואיטי. הרבה נפשות אבדו משני הצדדים. כמה מיתות היו במלחמה הזאת? לא היית רוצה לנקום, במי שהרג מישהו שאהבת?"

עצב חלף בתוכה לשמע מילותיו, והיא לא יכלה שלא לתהות אם הוא עצמו איבד מישהו, בסכסוך הנורא בין העמים שלהם. "אני חושבת שערנות-יתר היא דבר רע, בדיוק מהסיבה הזאת. בדיוק בגלל זה, הקורבנות לא צריכים לקבל את היכולת לנקום – כמה קל יהיה להשיב במוות על מוות. כאב על כאב, במקום לנסות למצוא את אפשרויות השיקום שיש במחילה."

הוא שתק; היא לא יכלה להחליט אם הוא מסכים או לא, רק ידעה שהוא חושב. הם הגיעו אל קצה אולם השיש הענקי, ובהסכמה אילמת, המשיכו במורד המדרגות. הן לא היו תלולות, ובכל זאת ידו נשלחה והונחה על תחתית גבה, במחווה קטנה של תמיכה.

זה היה חסר כל משמעות. שום דבר ממש – ועם זאת, זה היה דבר שלעולם לא היה יכול להתרחש, אם הוא היה יודע מי היא. נסיכת הכתר של תאקול אינה מישהי שסתם בן-אדם יכול לשלוח יד לגעת בה! אבל איש פה לא היה מודע לזהותה, מלבד המשרתים הספורים שסייעו לה להתכונן. היא ירדה במדרגות ובאופן לא מודע, גופה נע עם כל צעד שלה, כך שהם נצמדו זה לזה בצידי-גופם. נגעו, באופן ששלח חצים של חום אשר פילחו את גופה.

בתחתית גרם המדרגות, הוא החווה לעבר קצה הבריכה. "בואי לעמוד איתי טיפה." הוא אמר את זה כמו פקודה, והיא כבשה חיוך. אנשים לא העזו לדבר אליה ככה, בתאקול – או בכל מקום אחר.

היא הנהנה בהסכמה, לא מפני שהוא ציווה עליה לעשות דבר מה. אלא מפני שלא היה מקום אחר בו רצתה להיות. ידו נותרה על גבה, הובילה אותה אל שפת הבריכה. שולחן גבוה ניצב שם, כך שהם יכלו לעמוד לצידו, עם בלרינות ממלצרות שנעו בין האנשים. זה כל מה שהיה נחוץ להם, כך שג'והרה לא הייתה בטוחה מדוע, בדיוק, היא מצאה את עצמה אומרת פתאום, "אתה רוצה לראות משהו מיוחד?"

הוא פנה והתייצב מולה, עיניו הוצרו בהתבוננו בה במבט בוחן, ולבסוף הנהן קצרות בהסכמה.

הקלה התפרצה בתוכה. זה היה אמור לסמן על מידת הסכנה, אבל היא לא יכלה לחוש דבר מלבד אדרנלין. לא, זה לא היה נכון. היא חשה גם התרגשות, ובתחתית בטנה, המתהפכת ללא הפסקה, היא גם חשה פרץ של תשוקה.

האיש צעד לצידה, רגוע לחלוטין, ואי אפשר היה לא להבחין בסמכותיות הטבעית שהקרין. היא תהתה אם הוא נציג של איזו מדינה זרה, או אולי אחד מאנשי התעשיה רבי ההשפעה, שמוזמנים לרוב לאירועים כאלה בארמון. משקיע אמיד בתשתיות המדינה? הוא התנועע בלי ספק בנינוחות המסוימת הזאת, שמעידה על כסף ועוצמה.

מדרגות הובילו אותם מהבריכה – עתיקות יותר הפעם, מהוקצעות פחות ממדרגות השיש – ובהמשך הפכו לשביל משופע. היא צעדה לאורכו, וידו נותרה על תחתית גבה לאורך כל הדרך, והפיצה חמימות שהתפשטה בכל גופה, הפכה את נשימתה לאש שבערה עמוק בפנים, ובשיפולי בטנה הייתה לה תחושה גורלית משונה, כאילו משהו בו, בערב הזה, בבחירתה ללכת איתו, נכתב בכוכבים לפני זמן רב מאוד.

הוא לא היה בטוח, למה בדיוק הלך איתה. מהרגע שבו ראה אותה, מצידו הנגדי של אולם הנשף ההומה, הוא חש משהו שהרגיש כמו בהילות; צורך לדבר איתה. האולם היה מלא נשים יפות בשמלות מהממות, עם מסכות מעוטרות באבני חן. אומנם שמלתה השחורה נצמדה אל גופה כמו שכבת עור נוספת, הציגה בצורה מושלמת את קימוריה הנדיבים, אבל זמן רב מאוד עבר, מאז שאמיר הרשה למשיכה גופנית למשול בתגובותיו.

לא די בתשוקה לבדה.

אז מדוע הוא מניח לה להוביל אותו הרחק מהמסיבה – כשהוא יודע שעליו להתייצב לצד השייח' מאליק קאדיר, בעוד שעה. ולהציג לראווה את "הידידות" החדשה שנותרה ביניהם? לפחות למען כל קהל הנוכחים, הם היו חייבים להעמיד פנים.

אם כי בעצם, שום דבר לא השתנה מבחינתו של אמיר. הוא עדיין שנא את בני קאדיר, בכל ליבו. לפני תשע-עשרה שנים, עם מותם של הוריו, הוא נשבע לשנוא אותם לעד, וכוונתו המלאה הייתה לעמוד בהתחייבות הזאת.

"לאן את לוקחת אותי?"

"סבלנות. כמעט הגענו." היא דיברה, בשמץ של מבטא אמריקאי, וקולה היה מלודי וחלק, כמעט מוזיקלי.

"את מרבה לקחת גברים שאת לא מכירה אל השממה?"

היא צחקה, והקול היה כמו צלצול פעמונים עדין. "קודם כול, זאת בכלל לא שממה. הגנים מטופחים פה ממש בקפידה. אתה לא חושב?"

הוא הרכין את ראשו, בהסכמה אילמת.

"ובאשר לגרירת גברים שאני לא מכירה למקום כלשהו..." היא עצרה באמצע המשפט, וגם חדלה לצעוד. עיניה פגשו את עיניו, באופן שביטא כל כך הרבה יותר מאשר מילים היו יכולות לומר. הוא חש את הלמות התגובה פועמת ממנה אליו, את התפרצות הצורך. נשימתה הייתה מאומצת, כל נשיפת אוויר נשמעה בבירור בדממת הערב. מעל ראשיהם, הכוכבים נצצו בשמי המדבר, כסופים על רקע של קטיפה שחורה. אם כי לא היה אף אחד ושום דבר זוהר יותר מהאישה העומדת מולו; הוא היה חייב לראות את פניה. הוא רצה לראות את כל כולה. אבל ידיה לכדו את ידיו, עצרו אותן, והיא נדה קלות בראשה.

"לא. אני מעדיפה את זה ככה."

זו הייתה אמירה משונה, היא העדיפה את האנונימיות, שהעניקה לה המסכה. הוא שמט את ידיו מטה, אבל במקום להביאן אל צידי גופו, הוא הניחן על צידי גופה. מגעו היה קליל בהתחלה, כאילו שאל שאלה. בתגובה, היא התנודדה מעט קדימה, כך שגופה התחכך בגופו, וכבר לא הייתה לו שום אפשרות להכחיש את מהלומת הצורך שתקפה אותו. הוא הרגיש כמו נער מתבגר, מובל על ידי ההורמונים והתאווה. כמה זמן כבר לא הרשה לעצמו להיכנע לדחף כה בסיסי?

"בוא איתי," היא לחשה, עם רעב במילותיה, צורך נואש שהתבטא במהירות בה דיברה. היא שלחה את ידה מטה ותפסה את ידו. שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, משכה אותו אל צידה. הלילה היה חשוך, וכאן הם היו רחוקים מכל החוגגים, אבל כששיח גדול הופיע לפניהם, כאילו משום מקום, הוא שמח על הפרטיות שהוענקה להם. היא שלחה יד אל הענפים המשוחררים והסיטה אותם הצידה, העניקה לו מבט מסתורי מעבר לכתפה, לפני שנעלמה מבעד לחומת הירק של השיח. ידה הוסיפה לאחוז את ידו, אבל הוא נותר לעמוד בחוץ לרגע, הביט לצד אחד ואז גם לצד שני, לפני שצעד קדימה. עצים גדולים וריחניים הקיפו אותם, בעלווה סמיכה שגלשה עד הקרקע.

הרקיע ממעל היה הפרט המוכר היחיד, אבל אפילו הכוכבים לא היו מסוגלים להעניק די אור למבנה. אפלה שחורה כמעט לחלוטין עמדה בפנים, ורק פס כסוף של קרן אור ירח קרן, בנוגה קלוש ביותר.

"מכאן." היא משכה אותו עמוק יותר פנימה, כשידה השנייה על העלים, כאילו היא מתקדמת על פי הזיכרון, עוברת פינה אחת ואחריה עוד אחת, ובפנותם עוד פעם אחת, הוא החל לשמוע מים. קול קלוש בהתחלה. שהלך והתעצם עם כל צעד נוסף שלהם. היא לא עצרה, עד שהם הגיעו אל המזרקה שעמדה במרכז הגן הזה, המבוך הזה.

"זה יפהפה, נכון?" היא שאלה, בפנותה להתייצב מולו. הוא לא בזבז אף לא מבט אחד על המקום בו ניצבו. הוא היה בטוח שהיא צודקת, אך לא היה מסוגל להסב את עיניו ממנה. אצבעותיו דגדגו להסיר כבר את המסכה שלה; ואפילו אם היה עושה את זה, בקושי היה מצליח לראות את פניה. מפני שהיה חשוך כל כך, במרכזו של המבוך הזה.

"כן." המילה בקעה מפיו, בקול גרוני ועבה.

הוא הרים יד אל סנטרה, תפס אותו בין אגודל ואצבע והחזיק אותה לבל תזוז, בבחנו אותה כאילו אם רק יביט בה די זמן ובריכוז מספיק, הוא יוכל להבין את מהותה של המשיכה המדהימה הזאת.

"הוא מפורסם, אתה יודע. המבוך של הארמון."

הוא הנהן. "שמעתי עליו."

"ברור. כולם בתאקול שמעו." היא חייכה, בהבזק של שפתיים אדומות כהות. הוא לא תיקן אותה, היא לא הייתה צריכה לדעת שהוא בעצם מאישקאנה – או שהוא השייח' של המדינה השכנה.

הוא הוסיף להתבונן בה ושפתיה נפשקו, עיניה נעצמו אט-אט, כך שמאחורי חורי המסכה הוא ראה זוג סהרונים של ריסים, ארוכים ועבים.

הוא היה יכול לעזוב. זה לא היה ראוי. אבל לעזוב היה מנוגד לכל הווייתו; זה היה כאילו הוא עמד בתוך חול טובעני, שבוי לחלוטין בקסמה.

"כמה זמן את עומדת להישאר בתאקול?"

משהו השתנה בהבעה שלה, במעט שהיה מסוגל לראות מהפנים שלה, בכל מקרה. "אני לא יודעת."

"את לא אוהבת להיות פה?"

היא פלטה אנחה רפה. "יש לי רגשות מעורבים."

זה היה הגיוני, הרבה יותר מכפי שאמירה כה מעורפלת אמורה להיות. "מה את עושה בניו-יורק?"

חיוכה כעת היה טבעי. "הקמתי את האגודה להתמודדות מוקדמת עם אנאלפביתיות. אני עובדת על יוזמות שקשורות לאוריינות של ילדים, בעיקר של ילדים בגילאי ארבע עד שבע."

זה הפתיע אותו; הוא לא ציפה לשמוע ממנה שום דבר דומה לזה. היא נראתה כמו התגלמותה של בת החברה הגבוהה, יורשת עשירה ולא מישהי שתפשיל את שרווליה ותעבוד על משהו כל כך חשוב.

"מה משך אותך אל הנושא?"

עיניה אטמו אותו בחוץ, למרות שהיא הוסיפה להביט בו, כאילו היה משהו שרצתה לשמור בסוד, להסתיר מפניו. זה היה מייד לא לרוחו. "זאת מטרה ראויה."

הוא רצה להתווכח איתה, להעמיק לחפור עוד קצת, אבל הרגיש שהיא מתנודדת כבר על הסף של איזו תהום, וככל שירבה לחשוף כך יסכן אותה יותר, משום מה.

"נכון." שתיקה השתררה ביניהם, אך זאת הייתה שתיקה אשר אמרה המון. עיניו הכהות העמיקו לחדור אל תוך עיניה – שהיו בגוון מעט יותר בהיר של חום, כמו גזע אלון, אור שמש וחול. הוא הביט בהן זמן רב ככל שהיה מסוגל, ואז השפיל את מבטו אל שפתיה, ואז נמוך עוד יותר, אל ההתעגלות של שדיה. שמלתה הייתה שחורה אך כה בורקת, שהיא זהרה בנוגה העדין של הירח.

"זה ממש מדהים," הוא רטן וניער את ראשו, בהעבירו את ידו לאורך הצד של גופה, כשקצות אצבעותיו מלטפות את בשר מותניה, ואז יותר גבוה, לגרות את הנקודה המתוקה שמתחת לזרועותיה, קרוב אל שדיה כל כך, שהוא ראה את המודעות והתשוקה אשר ניצתו בה, את התחינה שעמדה בעיניה. שייחלה שכבר יגע בה שם. זקפתו הייתה קשה כל כך. הוא השתוקק להתעלס איתה ממש בנקודה הזאת, תחת הכוכבים, עם העצים כעדים היחידים לטירוף הזה, יהיה אשר יהיה.

"כמה זמן אתה תהיה בתאקול?"

רק כמה זמן שהוא ממש יהיה חייב להיות.

כל רגע בממלכה הזאת הרגיש כמו בגידה בהוריו ובזכרם. "אני פה רק לכבוד האירוע הזה. אני עוזב מייד אחריו."

עיניה נצצו, במשהו שנראה כמו נחישות, והיא הנהנה. "טוב." זאת הייתה המייה. צליל שהיה חציו הזמנה, חציו התגרות. החצי השני לא היה הגיוני בעיניו, אך הראשון היה בגדר הקלה גדולה.

"בתשובה לשאלתך המוקדמת, אף פעם אני לא עושה את זה."

הוא שתק, המתין שהיא תוסיף עוד משהו, שתסביר.

"לעולם, אני לא גוררת גברים שאני לא מכירה אל תוך לב המבוך, או לכל מקום אחר."

הנשימה נעצרה לה בגרון, שפתיה נפשקו, ראשה נטה מעט אחורה ועיניה לא הרפו מעיניו בעת שהיא נטתה מעט קדימה, בהתמסרות מוחלטת לטירוף של הרגע הזה.

"אבל אתה שונה."

חיוכו היה כמעט ללא תנועה של שפתיו.

"באמת?"

"קודם כול, אתה הגבר היחיד פה שלובש גלימה שחורה."

הוא הנהן אט-אט. הייתה לזה סיבה. גלימות כאלה בדיוק נלבשו במפגשים הקדומים בין שני העמים הללו, באירועים שציינו את השלום והאחווה ביניהם. בחירת הלבוש שלו הייתה טקסית, אך כן, הצדק היה עימה. כל שאר הגברים בנשף לבשו חליפות מערביות, או את הגלימות המסורתיות הלבנות.

"אך זה לא רק בגלל מה שאתה לובש."

היא הזיזה את ידה, לחצה את אצבעותיה אל חזהו. המגע הפתיע את שניהם, אבל היא לא משכה את ידה ממנו.

"פגשת פעם מישהו והרגשת...?" היא קימטה את מצחה, בחפשה את המילה המתאימה.

אבל זה לא היה נחוץ. היא לא הייתה צריכה להוסיף ולהסביר. הוא נד בראשו. "לא. בחיים שלי לא הרגשתי ככה."

ולפני שמישהו מהם הספיק לומר דבר אחד נוסף, הוא הנמיך את פיו אל פיה ולכד את שפתיה, בכל הלהט שפעם בתוך גופו.