מלאך להשאיל

הידיעה על דבר מותו הממשמש ובא של ניקיטה נתנִאל קוּזנִצוֹב התפשטה בעולמות העליונים כמו אש בשדה קוצים. בתחילה, כצפוי, היו רק לחשושים. לאחר מכן העזו המלחששים, ספק מלאכים, ספק בני אדם, להביע את דעתם בגלוי, לכאן ולכאן: חלקם הגדול של המלחששים טען שהיה רשע גמור, אדם החושב אך ורק על עצמו ולעולם לא על זולתו; חלקם הקטן החל מונה את חטאיו על אצבעות ידיהם, וכשנגמרו אצבעות ידיהם שלחו להביא מחשבון — משום שפנקס נייר — כדבריהם — לא היה עתיד להספיק לכל מעלליו; בודדים החלו לסנגר עליו כבר עכשיו, עוד לפני המשפט, וטענו שאם אך הייתה ניתנת לו הזדמנות שנייה היה בוודאי ובוודאי מתקן את דרכיו. לבסוף, הסכימו כולם פה אחד, כלאחר השלמה, שהגיעה שעתו של האיש ושאין זה מן הנמנע שבקרוב מאוד ייאסף אל אבות אבותיו.

מרגע שהגיעו לידי הסכמה ביניהם בדבר מידותיו של הברנש ובדבר העתיד להתרחש תוך זמן קצר, נשאו את עיניהם מעלה והמתינו בדריכות.

התשובה לא איחרה מלהגיע בדמות רעמים וברקים וגשם עז — שניתך עליהם מלמעלה בכל הכוח. הם תפסו מחסה מתחת לעננים.

"מה יש, מה כבר אמרנו?" אמר אחד מהם בהפתעה, "זה הרי לא סוד שהנפטר לא היה צדיק גמור."

"ששש... הוא עוד לא מת סופית — הוא במוות קליני. כבר שכחת שאסור להגיד עליו דברים רעים לפני המשפט?" אמר השני בחשש.

"לא שכחתי, לא שכחתי. רק ציינתי את הברור מאליו — את הידוע לכול."

"ובכן, 'הוא' לא אוהב את זה. אסור לדבר לפני המשפט! אסור באיסור מוחלט! הנה, תראה, הוא הוריד גשם, בדיוק כשאמור היה להיות יום חם."

"מה שנכון נכון," אמר חברו והניד בראשו בחרטה, "אסור היה לנו לדבר רעות על הנפטר... אהה, סליחה — על העתיד למות תוך זמן קצר."

"אז את מי נשלח לקחת אותו?" שאל המבוגר שבחבורה, לאחר שהגשם נפסק באותה פתאומיות שבה הופיע, והם יצאו ממקום מסתורם. "כולם עסוקים. היו השנה הרבה מקרים של מוות, ובייחוד היום. אנשים אכלו יותר מדי בארוחת חג המולד, הגזימו בשתייה, ופוף —" הוא עשה תנועה מהירה של סיום בידו.

"ניסית את אנדריי או את אלכסיי?"

"בטח, בטח. המחשבה הראשונה שלי הייתה עליהם, אבל הם עסוקים עד מעל לכנפיהם הלבנות."

"אז אולי את סרגיי או את ויטאלי?"

"הם נקראו בדחיפות ללוות צדיקים, אנשים שמידותיהם ללא רבב או פגם."

"וכל היתר?" והוא החל מונה עשרות שמות אחרים.

המבוגר עצר אותו. "אין אף אחד, באמת שלא. לצערי כל הטובים כבר תפוסים. למעט... למעט..." והוא קימט את מצחו בהיסוס, ולאחר מכן ירה את המילים בחיפזון, כמו בוש בעצמו על עצם הופעת הרעיון: "למעט נֵלוֹ."

"נלו?! אתה לא יכול להיות רציני! המלאך העצלן ההוא? הלא יוצלח? אתה באמת רוצה לתת לניקיטה קוּזנִצוֹב, האומן המפורסם ביותר בעולם, מלאך כמו נלו?" הצעיר פרץ בצחוק מתגלגל כאילו זה עתה סופרה בדיחת השנה.

"ומה בכך," אמר המבוגר וכיבד אותו במבט צונן, "כאן למעלה כולם שווים! כולם שווים! זה הדבר הראשון שלימדו אותנו בבית הספר למלאכים."

"שווים, שווים, אבל בכל זאת... זה פשוט התעללות לתת לאיש המסכן הזה דווקא את נלו בתור סנגור, אחרי שעשה כל כך הרבה חטאים בימי חייו... באמת, אני לא יודע."

"הוא יסתדר כבר, אין מה לעשות. זה לא שיש לנו עוד אופציות."

הצעיר לא היה בטוח בכך בכלל. הוא חשב לעצמו שזה רעיון גרוע. ממש גרוע. אבל הוא החליט לא להגות עוד בנושא.

לאחר שהמועצה העליונה של המלאכים החליטה, הם קראו פה אחד "נלו!" בקול גדול, והמתינו.

אף אחד לא הגיע. לא מלאך ולא בן אדם, ואפילו לא חצי בן אדם.

שוב ושוב הם קראו, "נלו!"

לבסוף, בצעדים מהוססים, יגעים, הגיחה דמות עם כנפיים לבנות מבעד למסך העננים והתקדמה לעברם אט־אט, כמי שחזר זה עתה ממסע ארוך, או התעורר משינה לא מספקת.

"מי זה צועק? מישהו קרא לי?" שאל בקול חלול.

"כן, נלו, זה אנחנו. למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע? שוב נרדמת? תקשיב, יש לנו משימה מיוחדת בשבילך. אתה זוכר את הילד הרוסי ההוא שליווית מהיום שנולד? ובכן, החלטנו שאתה תשמש לו גם כסנגור."

"אני לא יכול! באמת שלא! מחכים לי. יש לי התחייבויות קודמות, יש עוד קריאות. ומלבד זה אני אמור להופיע במשפט שלו בתור עד, לא בתור סנגור."

"אין ברירה, נלו. אין אף אחד אחר למלאכה, והמסכן ההוא לא יכול להתייצב לבדו ביום הדין בלי שום הגנה."

נלו גירד את פדחתו וחשב לכמה רגעים. "נו טוב, שיהיה. אולי זה לא רעיון כזה גרוע, אחרי הכול. אני רק מקווה שהוא לא ייאלץ אותי לרוץ אחריו גם הפעם כל כך הרבה, כמו שעשה כשהיה ילד." הוא נאנח בהבעה של השלמה ולאחר מכן פרש לצדדים את כנפיו הלבנות, הדהויות קמעה, וצלל מטה בקרטוע של ציפור מרוטת נוצות אל עבר משימתו החדשה.