לילות לואיזיאנה 4: ביום שתעז לראות
אילת סווטיצקי
₪ 37.00 ₪ 27.00
תקציר
סיידי מונרו בת תשע־עשרה. היא מחכה לרגע שכולם יפסיקו להתייחס אליה כמו לילדה קטנה, ומרגישה שאיש אינו רואה אותה באמת. גם לא הגבר שבו היא מאוהבת כבר שלוש שנים תמימות.
הוא מבוגר ממנה, הוא לעולם לא יסתכל לכיוונה, אבל ללב שלה יש רצון משלו, והיא לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה.
קונור אוניל הוא הווטרינר של העיר. יש לו מרפאה מצליחה ותשוקה עזה למקצוע, אבל הוא יודע שהכול עלול להסתיים ברגע אחד אם הסוד שלו יתגלה. החלום שלו, להיות עם האישה שהוא אוהב ולהקים משפחה, נראה רחוק מתמיד.
אלא שיש סודות שאי אפשר להסתיר לנצח, וכשכל הגבולות נחצים, סיידי וקונור עומדים למבחן שבסופו יגלו האם אהבתם חזקה מכל סוּפה או שמא הגורל שיחק בהם משחק אכזר.
“ביום שתעז לראות” הוא הספר הרביעי בסדרת “לילות לואיזיאנה”. קדמו לו הספרים “ביום שתעז לאהוב”, “ביום שתעז לחיות”, “ביום שתעז לחלום”. כל ספר מביא את סיפורו של זוג אחר.
אילת סווטיצקי היא סופרת רבי מכר ישראלית, מחברת סדרת “תחרה וצבע” שסחפה את הקוראות בישראל. היא מכורה לקפה ולסיפורי אהבה גדולים מהחיים. “ביום שתעז לראות” הוא ספרה העשרים במספר.
פרק ראשון
לאן הכלב המטופש הזה נעלם עכשיו?!
אני מתרוצצת ברחבי הבית, פותחת דלתות וסוגרת אותן, מציצה מתחת למיטות, חוזרת לסלון מתנשפת ומרימה שוב את הקול בייאוש.
"באבלס! איפה אתה, טמבל?!"
הכלב הזה יהרוג אותי בסוף. אני נשבעת. מכל הימים, הוא בחר להיעלם לי דווקא כשבחוץ משתוללת סופה שכמותה לא חווינו כבר שנים. ההורים שלי, שבביתם אני גרה, יצאו מהעיר לחופשת סוף שבוע שהייתה אמורה להסתיים לפני יומיים, אבל הם תקועים בניו־אורלינס בגלל השיטפונות שמציפים את האזור, ולא ברור מתי ישובו. דקוטה וג'קסון, אחותי הגדולה והארוס הטרי שלה, בטח נעולים בדירה שלהם שהם אמורים לפנות בקרוב כשיעברו לבית של סבא, ואני מחכה לרגע הזה, כי לראשונה בחיי אני עומדת לעבור לדירה שהם מפנים ולהתגורר שם לבדי. אבל קודם אני צריכה למצוא את הכלב שלנו.
"באבלס!" אני צועקת שוב, בדיוק כשרעם חזק מרעיד את החלונות במטבח. הגשם מצליף בזכוכיות, הרוח נושבת בחוזקה, ואני יודעת שהטמפרטורות עומדות לצנוח עוד.
חורף ארור.
החימום בבית עובד, למרות הפסקות החשמל שפוקדות את העיר כבר ימים, ובכל זאת אני קופאת אף שאני לבושה בגרביונים מחממים, מעליהם מכנסי ג'ינס, טי־שירט צמודה ארוכה שמעליה סוודר סגול כהה וגדול ושני זוגות גרביים. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לצאת החוצה, אבל לא נראה שיש לי ברירה. באבלס לא נמצא בתוך הבית, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שהוא ברח החוצה.
אני צועדת אל הדלת האחורית, שם מונחים המגפיים שלי, מכניסה לתוכם את הרגליים, מורידה מהמתלה את המעיל שלי, לובשת אותו וסוגרת את הרוכסן. אחר כך אני חובשת את כובע הצמר שלי, מתעטפת בצעיף ופותחת את הדלת. משב רוח מקפיא מכה בפניי, אני מוציאה מכיס המעיל את הכפפות שלי ולובשת אותן. החצר האחורית חשוכה, ואני לא מזהה תנועה בשום מקום.
"באבלס!" אני צועקת שוב ומנסה לשמוע את הכלב נובח או מיילל, אבל הרוח שמתפרעת בחוץ היא כל מה שאני שומעת. על המדף מחוץ לדלת מונח פנס, אני לוקחת אותו בידי ומדליקה אותו. זה באמת הדבר האחרון שחשבתי שאעשה הערב, אבל אני חייבת למצוא את הכלב שלנו. הוא לא יכול להישאר בחוץ כל הלילה. הוא זקן וחולה, ואלמלא דוקטור אוניל, הוא כנראה כבר לא היה בחיים.
המחשבה על קונור שולחת גל חום לא צפוי שמטפס מהבטן שלי אל החזה.
לפחות משהו מחמם אותי. גם אם זו רק מחשבה, כי בכל הנוגע לקונור אוניל, מחשבות הן כל מה שיש לי. כבר שלוש שנים תמימות.
אני יודעת שאני פתטית. אני יודעת שזה מטופש. אני בדרך כלל בחורה חכמה, בוגרת ועצמאית. אני גם מאוהבת באותו הבחור מאז שהייתי בת שש־עשרה, ואני לא מצליחה להוציא אותו מהראש. אף אחד, מעולם, לא הצליח להחליף את מקומו בלב שלי. אף אחד אפילו לא היה קרוב. אבל עכשיו לא הזמן לחשוב על קונור. עכשיו הזמן למצוא את באבלס.
אני נושמת נשימה עמוקה והאוויר הקפוא מכאיב בנחיריי, אבל אין לי ברירה, אני לא אתן לכלב שלנו למות בחוץ. אני יורדת מהמרפסת האחורית אל החצר ומתחילה לצעוד לעבר חורשת העצים הסבוכה שבה באבלס אוהב להתרוצץ.
איך הוא ברח בכלל?
הוא יודע לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה סגורה כשיצאתי לחפש אחריו. יכול להיות שהרוח טרקה אותה אחריו והוא לא הצליח לחזור פנימה? כמה זמן הוא כבר נעדר?
"באבלס!" אני שואגת בדאגה ומאירה בפנס שלי את השביל שמתפתל לתוך החורשה. האכלתי אותו לפני שעתיים או שלוש ואחר כך הלכתי לחדר שלי והוא נשכב על השטיח בסלון. יכול להיות שהוא בחוץ כל כך הרבה זמן?
המחשבה הזו מבהילה אותי אפילו יותר.
אני לא מפחדת מהחושך אבל מתקשה לראות משהו מבעד לגשם הזלעפות שיורד בעוצמה.
מי שחושב ששינוי האקלים לא אמיתי, הוא אידיוט שמוזמן ללואיזיאנה. הקיץ נהיה אכזרי משנה לשנה, החורפים הופכים קשים יותר ויותר, ובקצב הזה רק אלוהים יודע עם מה יתמודדו הילדים שלנו.
לא שאני חושבת לעשות ילדים בקרוב. בשביל זה אני צריכה להכיר מישהו, לקוות שהוא ירצה אותי בחזרה ולעשות איתו סקס, והבחור היחיד שאני רוצה בקושי מודע לקיומי. כלומר הוא מודע לקיומי, הוא פשוט חושב שאני נערה חמודה שמביאה את הכלב שלה למרפאה שלו בתדירות גבוהה מהרגיל – מה שבטח מצחיק אותו. הוא לא חושב עליי בשום צורה אחרת, בזה אני בטוחה. אף אחד לא חושב עליי אחרת.
אני בת הזקונים במשפחה. אני התינוקת. אני צעירה. אני כל המילים האלה שאני שונאת בכל ליבי. לו רק האנשים שאני אוהבת היו מבינים שאני יותר מסך השנים שאני חיה. יותר ממספר שמורכב מתאריך לידה ומימי הולדת.
"באבלס!" אני קוראת בקול רועד ומתקדמת לתוך סבך העצים. המגפיים שלי שוקעים בבוץ העמוק, ועכשיו הצעדים שלי הופכים כבדים. "איפה אתה, כלב טיפש?!"
הקור המקפיא חודר לעצמותיי למרות שכבות הבגדים שאני לובשת, ואם לי קר, באבלס בוודאי במצוקה גדולה יותר. מועקה איומה מתחילה לאחוז בי, כמו סוגרת עליי את אצבעותיה ומקשה עליי לנשום. כמה זמן אצליח להיות בחוץ? אני מנגבת את פניי הרטובות מהגשם שמכה בהן.
"באבלס!" אני שואגת, ואז משתתקת כשלרגע נדמה לי שאני שומעת יללה חרישית. "איפה אתה?!"
שוב אני משתתקת כדי להקשיב. עוד יללה מגיעה לאוזניי. אני פונה ימינה ומחישה את צעדיי הכבדים. הוא לא יכול להיות רחוק, אחרת לא הייתי שומעת אותו.
"איפה אתה, טיפשון?!" אני מתנשפת ומנסה לנגב את העיניים כדי לראות משהו. "בוא אליי, טמבל! בוא אליי!"
למה הוא לא בא בריצה? אני שומעת עוד יללה מתוך השיח שמולי ומנסה לרוץ לעברה. הידיים שלי רועדות כשאני מנסה לסלק את הענפים ואת הקוצים שעומדים בדרכי. אני מזהה את הפרווה הבהירה של באבלס ששוכב על האדמה, אלא שעכשיו היא מלוכלכת בבוץ.
"מה קרה לך?!" אני מנסה למשוך אותו, אבל הוא מיילל מכאב, והחזה שלי מתכווץ בבהלה. אני מזיזה את השיח בידי וקולטת את בול העץ הגדול ששוכב על רגלו האחורית של באבלס.
פאק!
"אני אעזור לך!" אני מנסה לעודד את הכלב שלא מבין מילה ממה שאני אומרת. "תסמוך עליי, זה ייקח רק רגע."
בסדר, אני מדברת בעיקר לעצמי. אני מבינה את זה. אף אחד אחר לא כאן כדי לעודד אותי, ו'אם אין אני לי מי לי' וכל זה. אני תופסת את בול העץ בשתי ידיי, מנסה למשוך אותו מעל רגלו של באבלס, אבל המגפיים שלי מחליקים על הבוץ, ואני מתרסקת לאחור על הישבן.
תודה לאל על שתי שכבות המכנסיים שלי.
אני מתרוממת בתנועה מגושמת, אוחזת בבול העץ שוב ומושכת בכל כוחי בזמן שאני נועצת את העקבים באדמה בתקווה שלא אחליק שוב.
אנחנו חייבים לעוף מפה. אני חייבת להביא את באבלס למקום בטוח ויבש.
אני מושכת בבול העץ שוב, ובשנייה אחת הוא מתנתק מהמקום, ואני עפה לאחור ומתרסקת על הישבן שלי. שוב.
"באבלס!" אני צועקת, רוכנת קדימה ונעמדת על שש מולו. הוא מייבב ומנסה לעמוד אבל לא מצליח. אולי הוא שבר את הרגל?
זה לא קורה לי. זה לא קורה לנו עכשיו!
אני ספוגה מהגשם וקפואה אבל מצליחה להכניס את הידיים שלי מתחת לכלב ומרימה אותו בזרועותיי. אחר כך אני מכופפת ברך אחת, נועצת את הרגל בבוץ ודוחפת את עצמי בכל הכוח לעמידה.
מזל שבאבלס לא כבד. בשנה האחרונה הוא איבד לא מעט ממשקלו, וגם ככה הוא מעולם לא היה גדול במיוחד. הוא כלב מעורב בגודל בינוני, ועכשיו הוא קל אפילו יותר משהיה בעבר. אני מניחה רגל אחת לפני השנייה ומתחילה לצעוד לעבר הבית.
אני טורקת את הדלת האחורית בעזרת הרגל ואז עוצרת ומתלבטת מה לעשות. אם אכנס הביתה ככה, אשאיר אחריי לכלוך בכל מקום. אני חולצת את המגפיים בלי להוריד את הכלב ואז ממהרת לסלון, שם התאורה טובה יותר. באבלס כבר לא מיילל. עכשיו הוא רק רועד והנשימות שלו נשמעות שטוחות, לא שאני מבינה גדולה, אני רק הבעלים שלו, לא וטרינרית. אבל הוא נראה במצוקה, וזה גורם לחרדה שלי לגדול.
הוא צריך לראות רופא. אבל אני באמת מתכוונת לצאת מהבית שוב?
"באבלס?" אני מניחה אותו על השטיח, מורידה את הכפפות ומתחילה ללטף אותו, והידיים שלי מתמלאות בבוץ כשהן באות במגע עם פרוותו המלוכלכת. "אתה חייב להיות בסדר, אתה שומע אותי?"
הוא לא בסדר, והוא ממש ממש לא הולך להיות בסדר אם הוא לא יראה את דוקטור אוניל בקרוב. אני נאנחת בקול ונעמדת. ההורים שלי נסעו ברכב העבודה של אבא והשאירו לי את האוטו של אימא, אבל אני אצטרך לנסוע לאט ובזהירות, כי הכבישים רטובים וחלקים ולא כל הרחובות מוארים בגלל הפסקות החשמל. קנדיס גילספי, ראש העיר, ניתקה את פנסי הרחוב בחלק מהאזורים כדי לנסות להקל את עומס החשמל בעיר, וממילא רוב התושבים מסתגרים בבתיהם, בניגוד אליי. אני עומדת לצאת החוצה שוב. מזל שהמרפאה קרובה. בימים רגילים הייתי יכולה ללכת לשם ברגל, אבל באבלס לא מסוגל לצעוד, ואני לא יכולה לסחוב אותו.
אני ניגשת לדלת ומורידה את מפתחות הרכב מהמתלה. אחר כך אני עוברת בבית ומכבה את האורות ואת החימום. אני חוזרת לסלון, מרימה את באבלס בזרועותיי וניגשת בחזרה אל הדלת האחורית, מכניסה את הרגליים למגפיי המלוכלכים ונושמת עמוק. אני חייבת לעשות את זה. אני רק מקווה שזו לא טעות איומה.
חמש דקות אחר כך אני מרימה את באבלס מהמושב האחורי שעליו השכבתי אותו, בזמן שהגשם שניתך בעוצמה ממשיך להרטיב אותי ואת הכלב האומלל ששוכב בזרועותיי כמעט חסר תנועה.
אילו הייתי מחכה לבוקר, הוא לא היה שורד את הלילה.
אני טורקת את דלת הרכב, מנסה להחיש את הצעדים שלי לעבר המרפאה של דוקטור אוניל ונזהרת שבאבלס לא ייפול. סופה מחורבנת. אני לא יכולה לחכות שהיא תסתיים כבר. אפילו לא הלכתי לעבודה בשלושת הימים האחרונים, כי הולי, הבוסית שלי ואימא של שיילו התינוקת שבה אני מטפלת, אמרה לי לא לבוא. היא סגרה את סלון היופי לכמה ימים, כי כל הלקוחות שלה ביטלו את התורים, וביקשה שלא אצא מהבית, ובאמת לא הייתי יוצאת אלמלא באבלס היה בורח.
אני מצליחה להיעמד מתחת לגגון הכחול הקטן שעליו כתוב באותיות לבנות 'מרפאה וטרינרית', מצלצלת בפעמון ומנסה להפסיק לרעוד מקור, אבל נכשלת. השפתיים שלי קפואות, הלחיים שלי שורפות, ואם אני צריכה לנחש, אני נראית כמו עכברוש רטוב ומאוד לא אטרקטיבי.
נפלא. פאקינג נפלא. בדיוק ככה אני רוצה שקונור יראה אותי.
לא שאכפת לו איך אני נראית.
"סיידי?" אני שומעת את הקול של דוקטור אוניל באינטרקום. המרפאה חשוכה, אבל הוא כנראה רואה אותי במצלמת הדירה שלו שנמצאת בקומה העליונה. "אלוהים אדירים, מה את עושה כאן?!"
המבטא שלו. המבטא האירי הכבד שלו הוא מנגינה לאוזניים אפילו במצבי האומלל.
"זה... באבלס..." השיניים שלי נוקשות זו בזו, "הוא נפצע."
"תיכנסי פנימה, אני יורד למטה." אני שומעת את זמזום הדלת, מסתובבת ודוחפת אותה בגבי, היא נפתחת, ואני מצליחה להיכנס אל החלל החשוך. רק אור חלש שמגיע מכיוון המדרגות מאיר אותו.
קר לי, והמרפאה לא מחוממת.
פאק.
אני חולצת את המגפיים כדי לא ללכלך את המרפאה כולה, שומעת צעדים מהירים במורד המדרגות ופונה להביט בדמותו של דוקטור אוניל שממהר לכיווני.
ושאני אמות.
אני אולי נראית ומרגישה כמו סמרטוט שצריך לסחוט, אבל קונור אוניל נראה כמו פרסומת מהלכת לחופשה חורפית מפנקת באיזו בקתה הררית באזור מושלג.
בניגוד לשעות היום שבהן הוא לובש ג'ינס ואיזו חולצת כותנה בצבע תכלת שלוגו המרפאה שלו מתנוסס עליה, עכשיו הוא במכנסי טרנינג שגורמים לרגליים שלו להיראות אפילו יותר ארוכות מבדרך כלל, וטי־שירט שחורה עם שרוולים ארוכים שנצמדים לשרירי הזרועות שלו.
שלוש שנים. שלוש שנים שאני מאוהבת בו, והלב שלי לא מראה שום סימן שמשהו ישתנה בקרוב. אם כבר הוא רק פועם עכשיו מהר יותר ויותר.
"איך לעזאזל הגעת לכאן?" השאלה של קונור מוציאה אותי מהטראנס המטופש שנכנסתי אליו.
"נהגתי," אני מתחילה להגיד כשהוא מתקרב, מכניס את זרועותיו מתחת לגופו של באבלס ומרים אותו.
אלוהים, הוא לא רק נראה כמו פרסומת, הוא גם מריח כמו אחת. כאילו איזו חברת בשמים ליהקה אותו לתפקיד הפרזנטור הראשי שלהם. אני לא אופתע אם הוא יצא מהמקלחת לא מזמן, כי השיער הג'ינג'י־בלונדיני הבהיר שלו נראה לח, והלחיים שלו מגולחות.
הוא מריח מאפטרשייב. זו המסקנה שלי.
"לא היית צריכה לצאת במזג האוויר הזה," הוא אומר כשהוא מניח את באבלס על שולחן הטיפולים, מסתובב להדליק את האור, ומנורה יחידה נדלקת מעלינו במרכז החדר.
"לא יכולתי להשאיר אותו בבית," אני מעבירה משקל מרגל לרגל במבוכה, "הוא ברח ומצאתי אותו בחורשה מתחת לבול עץ שמחץ את הרגל שלו. בהתחלה הוא יילל, אבל עכשיו הוא בקושי מוציא קול."
"היית צריכה להתקשר לקו החירום שלנו," קונור מרים את הסטטוסקופ שלו, "מישהו היה מגיע אלייך."
אה. לא חשבתי על זה. אני לא עונה כשקונור מתחיל להקשיב לנשימה של באבלס. אחר כך הוא מוציא את הסטטוסקופ מאוזניו ומודד לכלב חום. לבסוף הוא מרים אליי את העיניים במבט מודאג.
"אנחנו צריכים לחמם אותו," הוא מרים את הכלב ומצמיד אותו לחזה שלו. "אני רוצה לעשות לו צילום רנטגן במהירות רק כדי לראות אם הוא שבר משהו, ואחרי זה נעלה לדירה שלי."
המשפט האחרון גורם לי לקפוא במקום.
"אנחנו מה?" אני שואלת בבלבול, כי בוודאי לא שמעתי נכון.
"נעלה לדירה שלי," הוא חוזר על המילים שלו, "הפעלתי את הגנרטור, אבל אני לא רוצה לבזבז את הדלק על חימום המרפאה, והאח דולקת בקומה למעלה."
כן. לא טעיתי בכלל. פרסומת מהלכת לחופשה חורפית מפנקת באיזו בקתה הררית באזור מושלג.
"ואת," הוא מפנה אליי את הסנטר שלו, "בואי אחריי. אנחנו צריכים לייבש גם אותך."
אני מצליחה לסתום את הפה ולא אומרת את המילים שעומדות על קצה לשוני.
הוא מייבש אותי כבר שלוש שנים ארוכות.
הדופק שלי מטפס לגבהים מפחידים כשאני עולה במדרגות בעקבותיו של קונור שנושא את באבלס בזרועותיו. הוא אמר שיבדוק את צילומי הרנטגן במחשב שלו למעלה, ואני רק הנהנתי וניסיתי להפסיק לרעוד בלי הצלחה מרובה. אולי באמת הייתי יכולה להתקשר לקו החירום ומישהו היה מגיע אלינו הביתה, אבל אני בספק אם היינו יכולים לעשות לבאבלס צילום, ואני בטוחה שכאן הוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר. וישנה גם העובדה הקטנה שאולי העדפתי שקונור יהיה זה שיטפל בו, ולא מישהו אחר. אני יודעת שרומן, הווטרינר שעובד אצל קונור, מקצועי בהחלט, אבל לכל אחד יש את ההעדפות שלו, וההעדפה שלי ברורה. גם אם היא מטופשת וקשורה לעוד סיבות פרט לכישוריו המקצועיים של הרופא האירי.
כשאנחנו מגיעים לקצה המדרגות החלל נפתח לסלון קטן, ואני מופתעת לגלות שלדירה של קונור אין דלת, כאילו היא חלק בלתי נפרד מהמרפאה. ספה זוגית קטנה עומדת בגבה למטבח שנמצא מאחוריה, מלפניה האח הדולקת, ומולה שטיח כחול כהה פרוש על הרצפה. על שולחן הקפה הקטן מונחת כוסית ויסקי יחידה, ומוזיקה שקטה מתנגנת ברקע כשקונור מניח את באבלס על מיטת כלב שזרוקה בפינת החדר. כמה שניות אחר כך אני מזהה תנועה במסדרון שליד המטבח, ופולי, כלבת הלברדור השחורה של קונור, מגיעה בריצה, כנראה מחדר השינה שלו.
"פול, תהיי ילדה טובה ותיתני לבאבלס לשכב במיטה שלך," קונור פורע את פרוותה השחורה של הלברדורית ואז מזדקף ומתחיל לצעוד במהירות אל המסדרון. אני ניגשת אל האח, פושטת את ידיי קדימה ומנסה לחמם אותן מול הלהבות שמשמיעות רחשים. לרוב האנשים בעיר יש אח שפועלת על גז, אבל לא לקונור. באח שלו בוערים עצים שמפיצים ריח עדין שעומד באוויר.
בקתת נופש מזוינת. אני חייבת להוציא את המחשבה הזו מהראש.
כשאני שומעת את צעדיו מאחוריי, אני מסתובבת, והלב שלי מדלג על פעימה כשהוא מושיט אליי ערמת בגדים שמונחת מעל שמיכה עבה.
"הם בטח יהיו גדולים עלייך, אבל זה עדיף על הבגדים הרטובים," הוא בולע רוק, והגרגרת שלו עולה ויורדת בצורה סקסית שגורמת לקצרים במוח שלי.
זה הקור. אני מאשימה את הקור.
"את יכולה להחליף בחדר הרחצה, זו הדלת הראשונה ליד המטבח," הוא מסמן בראשו לעבר קצה המסדרון, "אני אבדוק את הצילומים של באבלס בינתיים."
"כן... בסדר..." אני מצליחה לומר ולוקחת את הבגדים, וקונור פונה לכסות את הכלב שלי בשמיכה שהביא. אחרי שאני מצליחה לתת לרגליים שלי פקודה לזוז ואחרי שהן מחליטות לשתף איתי פעולה אף שהיו מעדיפות להישאר בסלון ליד האח, אני הולכת לחדר הרחצה, סוגרת את הדלת ומנסה לנשום.
אני בדירה של קונור.
אני. בדירה של קונור.
מעולם לא עליתי לכאן, מעולם לא הייתה לי סיבה. תמיד נשארנו למטה מן הסתם, אבל עכשיו?
אני בדירה של קונור, והלב שלי הולם בפראות.
אני תולה את הבגדים היבשים על המתלה מאחורי הדלת, מורידה את הכובע ואת הצעיף, פותחת את רוכסן המעיל, פושטת אותו ומניחה אותו על הרצפה. אחרי זה אני פונה להוריד את הבגדים הספוגים שלי שצמודים לגופי. אני מצליחה לקלף מעליי את המכנסיים ואז את הגרביונים המחממים ומודה לאלוהים שהתחתונים שלי יבשים למרות אותה התרסקות בחורשה. אחר כך אני מרימה את הסוודר מעל לראשי ומורידה גם את הטי־שירט שמתחתיו.
אני לא לובשת חזייה, והפטמות שלי קשות וזקורות, חלקית בגלל הקור וחלקית בגלל הבחור שבסלון.
לא שזה חדש. ככה הגוף שלי מגיב בכל פעם שאני בסביבתו. או בכל פעם שאני שוכבת במיטה וחושבת עליו. או בכל פעם שאני במקלחת, חושבת עליו שוב.
שלוש שנים מזוינות. שלוש שנים שאני משקרת לכל מי שחושד ששמתי עין על הווטרינר של העיר, שלוש שנים של הכחשות נמרצות, שלוש שנים של לחיים סמוקות בכל פעם שמישהו מזכיר בקרבתי את שמו של קונור.
שלוש שנים שאני שונאת את עצמי בכל פעם שאני אומרת שהוא זקן, שהוא ממש לא בשבילי, שאני ממש, אבל ממש לא בעניין שלו. כי איך אני יכולה לומר את האמת?
זה הרי מטופש. בחורות בגילי אמורות להתאהב בבחורים שלומדים איתן בבית הספר, שמשחקים בנבחרת הפוטבול, שיוצאים למסיבות ומתכוננים לאוניברסיטה, לא בגברים שגילם כפול מגילן.
אני נאנחת בשקט, מביטה בידיי המלוכלכות מבוץ, מסתובבת אל הכיור ושוטפת אותן. אחר כך אני מורידה את מכנסי הטרנינג מהמתלה ומשחילה לתוכם את רגליי. הם ארוכים וגדולים, ואני מושכת בשרוך שמלפנים וקושרת אותו חזק. אם קודם נראיתי כמו עכברוש רטוב, עכשיו אני נראית כמו שק תפוחי אדמה חצי ריק.
אני מעבירה מעל לראשי את חולצת הטריקו הרכה ואז מושכת אותה לאפי ושואפת עמוק את ריח הכביסה של קונור. אני משחררת את החולצה, שולחת יד למדף שמעל הכיור, לוקחת את בקבוק האפטרשייב המונח עליו, פותחת ומריחה גם אותו. החדר נקי, בקבוקי השמפו והמרכך שעומדים במקלחת מסודרים במקומם כמו חיילים ממושמעים, מברשת השיניים החשמלית והמשחה בטעם מנטה עומדות בפינת הכיור המבריק, ואני תוהה אם קונור חולה ניקיון או שיש לו מנקה שעושה עבורו את העבודה. מה שאומר שמישהי אחרת נכנסת לדירה שלו.
אולי יש לו חברה שאני לא מודעת לקיומה?
המחשבה הזו שוקעת בבטן שלי בכבדות. לא, אין לו חברה. בעיירה שלנו כמעט בלתי אפשרי לשמור על סודות, ואילו לקונור הייתה בת זוג, הייתי יודעת עליה. לא? אני נאנחת שוב.
מטופשת. לגמרי.
אני מתלבטת מה לעשות עם בגדיי הרטובים, ולבסוף אוספת אותם מהרצפה, מחזיקה אותם רחוק מהגוף ויוצאת מחדר הרחצה. כשאני חוזרת לסלון, קונור מתרומם מכיסא המחשב שניצב בפינת העבודה לא רחוק מהמקום שבו שוכב באבלס. ראשו מסתובב אליי באיטיות, והמבט בעיניו גורם ללב שלי לדלג על פעימה.
הייתי צריכה לסדר את השיער שלי.
"הבגדים רטובים," אני ממלמלת בעודי מחזיקה את הערמה הספוגה בידיי.
"הנה," הוא ממהר לפינת האוכל, מושך את אחד הכיסאות ומביא אותו לסלון, "תפרשי אותם כאן. האח תייבש אותם."
"תודה," אני עונה במבוכה ומתקרבת אליו, והדופק שלי ממהר לטפס לגבהים מפחידים.
למה לא יכולתי להתאהב במישהו בן גילי? למה לא יכולתי לשים עין על אחד הבנים שלמדו איתי בתיכון?
כי כולם מטומטמים.
זה לא נכון. לא כולם היו מטומטמים. הם פשוט... לא הבינו אותי. אחרי הכול, אני הילדה שקפצה כיתה ביסודי, כי בזמן שכל החברים שלי למדו לכתוב ולקרוא ולחשב אחת ועוד אחת, אני בלעתי ספרים ופתרתי תרגילי מתמטיקה מתקדמים. בזמן שהחברים שלי יצאו לחצר לשחק בכדור, אני הלכתי לספרייה. בזמן שהבנות התלבטו מה ללבוש למסיבה כזו או אחרת, אני ביליתי עם ג'יין אוסטן ועם לוסי מור מונטגומרי ואחר כך עם ג'ורג' אורוול והרפר לי וטוני מוריסון.
תמיד הייתי עוף קצת מוזר. זו גם הסיבה שבגללה אין לי ולו חברה אחת טובה, אלא אם כן מחשיבים את דקוטה אחותי הגדולה, שאיתה תמיד אהבתי לדבר, אבל גם לה אין זמן אליי יותר.
אני מניחה את הסוודר הרטוב על משענת הכיסא, ואחר כך פורשת על המושב את המכנסיים ואת הגרביים, וקונור מביא כיסא שני ופורש עליו את המעיל, הגרביונים, הכובע, הצעיף והחולצה.
"שבי קרוב לאח," הוא מסמן בראשו אל השטיח הכחול הכהה, "באבלס לא שבר שום דבר, עכשיו צריך רק להשגיח עליו ולראות שהוא מתחמם. וגם את."
"אני לא צריכה השגחה," המילים חומקות מבין שפתיי בעלבון.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך כשיצאת מהבית, סיידי?" הקול של קונור הופך נוקשה, כאילו המחשבה שיצאתי מהבית מכעיסה אותו. "הכבישים רטובים וחלקים, הראות אפסית, את יודעת מה עלול היה לקרות לך?"
"הכלב שלי נפצע," אני מתגוננת מייד, "אם הוא היה בן אדם אף אחד לא היה שואל שאלות, נכון?"
"היית צריכה להתקשר," הוא נאנח בתסכול, "מישהו היה מגיע אלייך."
"אז מישהו אחר היה עולה על הכביש ומסכן את עצמו?" אני מסננת בעצבנות, "במקום שאני אקח אחריות על הכלב שלי ואביא אותו לפה?"
"ילדה עקשנית," הוא מסנן, והמילים שלו הן אגרוף ברזל שמכה בבטן שלי בעוצמה מכאיבה שכמעט גורמת לי להתקפל.
"אני לא ילדה," אני נאבקת בגוש המחנק שמתמקם בגרוני, "אל תקרא לי ככה לעולם."
המבט של קונור ננעל בעיניי מלאות העלבון. הנשימה שלי הופכת כבדה כשפרץ דמעות מאיים לעבור את אותה חומה גבוהה שהרמתי, ולזלוג על לחיי.
נמאס לי. נמאס לי להיות הילדה הקטנה שכולם חושבים שאני. למה הם לא מסוגלים לקבל את העובדה שאני אישה צעירה?! למה הם לא מצליחים לראות מי אני באמת?!
"סיידי," הקול של קונור נחלש ללחישה. אני קופצת אגרופים, והציפורניים שלי מתחפרות עמוק לתוך כף ידי.
"אולי עדיף שאשאיר את באבלס פה ואחזור לקחת אותו מחר," אני מציעה, אבל היד של קונור מזנקת אל הכתף שלי ואוחזת בה.
"את לא הולכת לשום מקום," הוא אומר בצרידות מחוספסת. "אני מצטער, לא התכוונתי להעליב אותך."
"אני לא ילדה," אני לוחשת מבעד למחנק שעדיין סוגר על גרוני.
"אני יודע, אני מצטער," הוא מהנהן. "בבקשה... תישארי."
הבטן שלי עושה סלטה שלמה. משהו בטון שבו הוא אומר את המילים... משהו בבקשה שלו נשמע... כמו תחינה. כאילו הוא לא יכול לשאת את המחשבה שאלך.
אלוהים, אני לא רק מטופשת, אני גם הוזה. אולי כדאי שקונור יבדוק גם אותי, כי המוח שלי מתחיל לדמיין דמיונות שווא.
"הרגליים שלי קפואות," אני מצליחה למלמל, והמבט של קונור צונח אל כפות רגליי.
"אביא לך גרביים. שבי מול האח. בבקשה," הוא בולע רוק שוב, ואז מסתובב בלי להוסיף מילה וצועד לעבר המסדרון הקטן שמעבר למטבח. הכתפיים שלי נשמטות, אני פונה להתיישב על השטיח, משעינה את גבי על הספה ומיישרת אל רגליי לכיוון האח. אני מזיזה מעט את האצבעות ומקווה שיפשירו במהירות. החולצה והמכנסיים של קונור רכים ונעימים על עורי, ועכשיו אני לא ממהרת לחזור הביתה. אני אשמח להישאר כאן. מכל הסיבות המובנות.
"אני יכול להביא לך משהו לשתות?" קונור שואל כשאני גורבת את הגרביים האפורים הרכים שהביא לי. הם גדולים עליי כמו הבגדים שלו, אבל לא באמת אכפת לי.
"מה אתה שותה?"
"בושמילס. ויסקי אירי," הוא ממהר להסביר אף שאין באמת צורך.
"אני יודעת מה זה בושמילס, קונור," אני מגלגלת עיניים, "אתה יכול למזוג לי כוסית?"
"אני לא חושב," הוא מניד בראשו, ואני מגלגלת עיניים שוב.
"זו רק כוסית."
"ואת עוד לא בת עשרים ואחת." המשפט שלו שמזכיר לי בת כמה אני, מרתיח אותי.
"והנה זה מתחיל," אני רוטנת, נשענת שוב לאחור ומשלבת ידיים על החזה. "כוסית אחת של פאקינג ויסקי ואתה עושה עניין."
"ממתי את מקללת?" הוא מעקם את הפרצוף היפה שלו, ואני מתאפקת לא לגלגל עיניים בפעם השלישית.
"ממתי אכפת לך?" אני מרימה אליו את המבט המאוד לא מרוצה שלי.
"את הולכת לסבך אותי בצרות?" החזה שלו מתחיל לעלות ולרדת בקצב מהיר יותר, כאילו הנשימות שלו מאיצות מאיזו סיבה לחלוטין לא מובנת.
"אתה הולך למזוג לי כוסית ולשבת סוף־סוף?" אני מטה את הראש לכתפי.
"כוסית אחת," הוא זוקר את האצבע שלו מולי, "בלי ויכוחים."
"מה שתגיד." אני לא מתווכחת כי השגתי את מה שרציתי. אחת אפס לי.
קונור ניגש למטבח, חוזר עם כוסית ויסקי ובקבוק של בושמילס ומתיישב על השטיח לידי, ולרגע נדמה לי שהטמפרטורה בסלון עולה במהירות.
אלוהים שיעזור לי. איך אני אמורה לשים לב לבחורים בגילי כשהבחור שלצידי נראה ככה?
קונור הוא גבר לוהט, גבוה, רזה וחטוב, עם עיניים כחולות, עור בהיר ולחיים מגולחות שכמו מזמינות להעביר עליהן את האצבעות. ואם ככה הוא נראה לבוש?
אלוהים. שיעזור. לי. אני לא הולכת לשרוד את הלילה הזה.
"בבקשה," הוא מושיט אליי את כוסית הוויסקי שמזג לי, וכשאני לוקחת אותה מידו האצבעות שלי נוגעות בשלו והלב שלי מגיב בהתאם. אני תוהה אם עוד בחורות מרגישות ככה בקרבתו או שאני המטורפת היחידה.
אני רוצה להיות היחידה.
אני מסלקת את המחשבה כמעט בכוח ומרימה את הכוסית לשפתיי. כשאני לוגמת מהוויסקי, הוא שורף בגרוני ואז מותיר תחושה חמימה במורד הדרך לקיבה שלי.
"לא רע," אני מחייכת אל קונור שעוקב בעיניו אחרי התנועות שלי.
"אני שמח שאת אוהבת."
"הוא פחות נורא מהזבל שמוכרים בכולבו של מר בראון," אני מרימה גבה, אבל קונור מצמצם את עיניו.
"מר בראון לא אמור למכור לך אלכוהול," נימה כעוסה מלווה את המילים שלו.
"הוא לא," אני ממהרת להבהיר, "אבל לא קשה למצוא מישהו בחוץ שיסכים לקנות לי משהו בתמורה לדולר או שניים."
"זה מה שאת עושה? מבקשת מאנשים לקנות לך אלכוהול בכולבו של מר בראון?"
"לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן," אני מושכת בכתפי, "אבל כשהייתי יותר צעירה, וכולם שתו, וניסיתי להיות כמוהם..."
אני לא ממשיכה להסביר. הייתה תקופה קצרה בתיכון שבה ניסיתי להשתלב, אבל זה היה ניסיון עקר. לא מצאתי את מקומי, והימים ההם חלפו באותה המהירות שבה הופיעו. למדתי לחיות עם העובדה שאני שונה. תמיד הייתי ותמיד אהיה.
"את לא אמורה לשתות." המשפט של קונור גורם לי לצחוק בקול.
"אני בטוחה שאתה שתית בגיל הרבה יותר צעיר."
"אני לא דוגמה," הוא רוטן, אבל אני מטה את הראש במבט מוכיח.
"בגלל שאתה בן?"
"בגלל שאני לא דוגמה," הוא מסרב להסביר, ואני לוקחת עוד לגימה שמחליקה הרבה יותר בקלות במורד הגרון.
"מסתורי," אני מקניטה אותו ואז מניחה את הכוסית לצידי, וקונור שולח יד ללטף את פולי שנשכבת לצידו ושמה את ראשה על ירכו השרירית.
"כבר החלטת מה את רוצה ללמוד באוניברסיטה?" השאלה שלו גורמת לנשימה שלי להיעצר.
בפעם האחרונה שהייתי במרפאה עם באבלס סיפרתי לקונור שאני עדיין מתלבטת, אבל לרגע לא חשבתי שהוא יזכור את השיחה הזו. לרגע לא חשבתי שהוא ימשיך אותה.
"עדיין לא," אני מתוודה, והלחיים הארורות שלי מאדימות מייד.
דקוטה ניחשה שהסיבה שעדיין לא עזבתי את העיר היא וטרינר מסוים ששמתי עליו עין. אני הכחשתי נמרצות, ואף שקונור הוא לא הסיבה היחידה שבגללה לא התחלתי ללמוד לאיזה תואר, הוא בהחלט אחת מהסיבות.
"התעניינת בלימודי פילוסופיה," הוא מרים את כוסית הוויסקי שלו משולחן הקפה ולוגם לגימה מהמשקה הזהוב. למה לעזאזל הוא זוכר כל דבר שאמרתי?
"ירדתי מהרעיון," אני מושכת בכתף באדישות מזויפת.
"למה?" הוא ממשיך להתעניין.
"אתה יודע מה אפשר לעשות עם תואר בפילוסופיה, קונור?" אני ממלמלת בשקט. "הרבה מאוד כלום. אני מעדיפה ללמוד משהו שאוכל לעשות איתו משהו. לפתח איזו קריירה בעתיד."
"לאיזה מסלול את יכולה להתקבל עם הציונים שלך?" השאלה שלו גורמת ללחיים שלי לבעור עכשיו.
"זו לא הבעיה," אני מנסה להתחמק.
"את טובה עם בעלי חיים, אבל לימודי וטרינריה דורשים ציונים גבוהים. אם זה משהו שמעניין אותך בכלל," הוא נועץ בי מבט בוחן, ואני חושבת שאני עומדת לעלות באש.
"אמרתי לך, הציונים שלי הם לא בעיה."
"בכלל?" הוא מכווץ את המצח בתהייה.
"בכלל," אני לוחשת. "סיימתי את התיכון ראשונה בכיתה שלי, לא שזה אומר הרבה."
"זה אומר הרבה מאוד."
זה בעיקר אומר שבזמן שכל החברים שלי לספסל הלימודים עברו מחגיגה לחגיגה, אני התכוננתי למבחנים, שיננתי את ספרי הלימוד וביליתי יותר שעות משאני יכולה לזכור בספרייה או בחדר שלי מול המחברות. זה השתלם בסופו של דבר, כי עם הציונים שלי אני באמת יכולה להתקבל לכל מסלול לימודים שאבחר. אני פשוט...
"אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד," אני מתוודה בתסכול שמתגלגל מכל מילה.
"את בטח לא חייבת להחליט עכשיו," קונור מנסה לעודד אותי בלי הצלחה.
"כולם חושבים שאני מבזבזת את הזמן."
"ומה את חושבת?"
אני מרימה שוב את כוסית הוויסקי ולוקחת עוד לגימה.
"הם לא מבינים," אני נאנחת בשקט, כמעט לעצמי.
"לא מבינים מה?" קונור הוא זה שלא מבין מה לעזאזל אני מנסה לומר.
"שאני שונה," אני מנידה בראשי כשאוזניי קולטות את המוזיקה שמתנגנת ברקע,Sunday Bloody Sunday של להקת U2. "קח את השיר הזה למשל. כמה מבני גילי מבינים על מה הוא? כמה מהם שמעו על יום ראשון העקוב מדם או על 'הצרות', כמה מבני גילי בחרו לקרוא את הביוגרפיה של מישל אובמה סתם בשביל הכיף?" אני מקווה שהוא לא חושב שאני משוגעת שלא אמורה לדעת את כל הדברים האלה. שהוא לא חושב שאני מגוחכת. "אני חריגה, קונור. ובמקום לעשות משהו מועיל, אני מטפלת בתינוקת של הולי ודוחה את ההחלטה הכי חשובה שאקבל בחיים שלי."
"מי אמר שזו ההחלטה הכי חשובה שתקבלי בחיים?" הוא מעקם את פניו שוב.
"טוב," אני שומטת כתפיים בייאוש, "אולי היא לא הכי חשובה, אבל היא חשובה מאוד."
"גם לעבוד ולהיות עצמאית ולפרנס את עצמך ולא להיות תלויה באף אחד זה חשוב." לרגע הקול שלו נשמע סמכותי ומלא ביטחון. "מתי את עוברת לדירה של אחותך?"
הדופק שלי מסרב להירגע. למה לעזאזל הוא זוכר כל מילה שהוצאתי אי־פעם מהפה?!
"בעוד חודש," אני עונה בטון הכי יציב שאני מצליחה לגייס, "אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון."
"את מחכה לזה."
"כן." אני מחכה לרגע הזה בקוצר רוח. עד לפני חודש או חודשיים לא הייתי בטוחה שאוכל להרשות לעצמי לגור לבד, והתחננתי בפני אחותי שתיתן לי לגור איתה, אבל היא סירבה בתוקף. אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: פתחתי את המחשב שלי, יצרתי טבלת אקסל והתחלתי לחשב כל סנט וכל דולר שאוכל לחסוך. אחרי הכול, מי צריך לאכול בחוץ כשאפשר לבשל בבית? מי אמר שחייבים לקנות בגדים חדשים? אז אני לא אקנה את המכונית שרציתי, אוותר על מנוי לנטפליקס ואקרא שוב את אותם ספרים שקראתי כבר שלוש פעמים. יש לי איפה לחסוך. הטבלה לא משקרת. המספרים אף פעם לא משקרים.
"אני זוכר את הדירה הראשונה שגרתי בה לבד, בבלפסט," הקול של קונור קוטע את חוט המחשבה שלי, "זה היה חור צפוף ומתפורר, אבל אהבתי כל מטר ממנו."
"בטח חגגת שם בלי סוף," אני מחייכת אליו.
"לא יותר מדי," הוא מכחיש, אבל הטון הזדוני שמתלווה לקולו מסגיר אותו.
"שקרן."
"הייתי בן שבע־עשרה," הוא מתגונן.
"אני בת תשע־עשרה."
"אני מודע לזה," צרידות לא מובנת גורמת לקולו להתחספס. המתח באוויר מתגבר ברגע, והנשימה שלי הופכת מאומצת כמעט מעצמה.
"אני מרגישה בת שישים." המבט שלי ננעל בעיניו של קונור שמבריקות לאור האח הבוערת, ומשהו מתחיל להתגלגל בינינו כמו רעם מרוחק שהולך ומתחזק.
"לא, את לא," אותה צרידות לא מובנת שוב מופיעה בקולו, ואני בולעת רוק.
"לפעמים אני כן." הלב שלי משתולל בחזה כשהיד של קונור מתרוממת, ואצבעותיו מזיזות קווצת שיער חומה ממצחי. המגע שלו על עורי מצמרר אותי ושולח גל חמימות מתוק אל בין רגליי.
אלוהים שבשמיים, אם אתה מקשיב, אל תיתן לי למות עכשיו.
"אני לא חושב שאלה פנים של בת שישים." היד של קונור מטיילת מטה במורד פניי, וגב אצבעותיו מלטף את הלחי שלי. האגודל שלו גולש אל השפה שלי ומצייר עליה קו בלתי נראה, ואני לא יודעת מה לעזאזל אוחז בי כשאני מפשקת את שפתיי... מכניסה את האצבע שלו לפי ומוצצת אותה.
המבטים שלנו ננעלים כשהלשון שלי סוחטת את האצבע של קונור כאילו הייתה סוכרייה על מקל.
או משהו אחר.
משהו לגמרי אחר שלא אמור להתקרב לשפתיים שלי. או שאולי כן?
"סיידי," הוא שואל בנשימה מתנשפת, "מה את עושה?"
הוא יודע בדיוק מה אני עושה. הוא יודע על מה אני חושבת, והוא לא מוציא את האצבע שלו מהפה שלי. אני עוצמת עיניים ומוצצת אותה עוד, סוגרת עליה את שפתיי ומלטפת אותה בלשוני.
"זה הרגע להפסיק..." הוא ממלמל, ואני פוקחת עיניים ומבטי נלכד במבטו. היד שלי מקבלת חיים משל עצמה כשהיא עושה את הדרך אל מתחת לחולצה שלו, אל הבטן המוצקה שמסתתרת מפניי כבר שלוש שנים.
אחרי כל הזמן הזה אני אקח מה שאני יכולה...
אני מעבירה את ציפורניי על שריריו, ועיניו של קונור נעצמות באנחה חייתית שמעירה את הדגדגן שלי לגמרי.
"פאק..." הוא מתנשף, ואני מניחה לאגודל שלו להחליק החוצה מפי, מתרוממת על ברכיי, מעבירה רגל מעל מותניו של קונור ומתיישבת עליו. העיניים שלי נפערות כשהזקפה שלו נדחקת מעלה ומתחככת בדגדגן הפועם שלי. הידיים של קונור נכנסות לתוך החולצה שלי ומטפסות מעלה אל כלוב הצלעות שלי. יד אחת מגששת את דרכה עד לשד שלי, ואצבעותיו מוצאות את הפטמה שלי שמזדקרת לכבודו. הוא מגלגל אותה בין אצבע לאגודל, ואני מטה את הראש לאחור ומתמכרת לתחושה המופלאה.
זה לא באמת קורה.
אלא שזה כן...
האגן שלו נדחק מעלה אל החיבור שבין רגליי, ואני מתחילה לנוע קדימה ואחורה בתנועות קטנות שיוצרות בדיוק את החיכוך שאני רוצה. זה כל כך טוב...
הידיים של קונור ממשיכות לעלות ומושכות יחד איתן את החולצה שלי עד שהוא מעביר אותה מעל לראשי, ועכשיו החזה שלי חשוף מול פניו. הוא נשען קדימה, לוקח את הפטמה שלי בין שפתיו, וכל המחסומים שיכלו לעצור אותנו מתרסקים. אני נאנקת בקול, ועם כל אנחה שחומקת מבין שפתיי החום בינינו מתגבר והקצב מאיץ. אני מחזירה את המבט קדימה, מושכת מעלה את החולצה של קונור, הוא מרים ידיים, ואני מורידה אותה מעליו וזורקת אותה הצידה. שוב הפה שלו מוצא את השד שלי, והשיניים שלו מושכות בפטמה שלי עד שאני חושבת שאני עומדת להתפוצץ. היד שלו נכנסת בינינו, והוא מוצא את הדגדגן שלי ומתחיל לעסות אותו מבעד למכנסיי. אני נעה כנגד ידו בעוצמה שמביאה אותי לקצה במהירות מסחררת.
"קונור..." אני מתנשמת כשהאורגזמה שנבנית בתוכי עומדת להתפרץ. אני מניחה את ידיי על כתפיו ומזיזה את האגן שלי מהר יותר ויותר.
"את הולכת לגמור על היד שלי, סיידי?" הקול הצרוד שלו שולח ברקים אל המוח שלי.
"כן." אני מגבירה את הקצב עוד.
"את לא רוצה אותי בתוכך?" הוא מקניט, ואני נאנקת בלי שליטה.
"אני כן."
"אני רוצה שתהיי קרובה," הוא ממשיך לענות אותי.
"אני קרובה." אני עומדת לגמור בעוד שנייה, אבל באותו הרגע היד שלו נעלמת במהירות, ולפני שאני מבינה מה קורה, הוא משכיב אותי על הגב ומושך מטה את המכנסיים ואת התחתונים שלי. הוא פושט את המכנסיים ואת התחתונים שלו ונשכב מעליי, והזקפה שלו מחליפה את ידו כשהוא דוחק אותה אל הדגדגן שלי.
שוב. ושוב. ושוב.
אני נועצת את הציפורניים שלי בישבנו, והוא מסנן קללה בקול.
"תגידי לי שזו לא הפעם הראשונה שלך," הוא שואל בין שיניים חשוקות.
"זאת לא," אני לוחשת, והלחיים הארורות שלי מאדימות עוד.
זו לא הפעם הראשונה שלי. זו הפעם השנייה. והוא לעולם לא ידע את זה. אני כורכת את רגליי סביב מותניו ומרגישה אותו בפתח שלי. הפה שלו מתרסק על הפה שלי באותה השנייה שהוא חודר לתוכי באיטיות, ואני מרגישה אותו נכנס עמוק יותר ויותר בזמן שגם הנשיקה שלו מעמיקה. הלשון שלי מתנגשת בלשונו, ואנחנו הופכים לסערה מושלמת שסוחפת אותנו איתה, מסונכרנים באותו קצב מופלא.
"אלוהים... סיידי..." הוא ממלמל בין נשיקה אחת לשנייה, ואני נאנקת מעונג שלא הכרתי. "את כל כך יפה..."
"קונור..." דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, ועכשיו שהוא קורה באמת הוא מתעלה על כל חלומותיי.
"את קרובה?"
"כן," אני נאנחת בקול.
"תגמרי איתי," הוא מגביר את הקצב ואני איתו, פוגשת כל דחיקה ונעיצה, מרגישה איך השניות שחולפות מקרבות אותנו לשיא. אני מתחילה להתכווץ סביבו, נועצת את אצבעותיי בישבן שלו, ושנינו מתפרקים יחד באנחה קולנית כשהוא מתרוקן לתוכי, ואני סוחטת את האורגזמה שלו בעודי רוכבת על הגל שמציף אותי בעוצמה פראית.
פאק. פאק. פאק. הלב שלי משתולל. החזה שלי בוער והגוף שלי רועד.
"פאק..." המצח של קונור נצמד למצחי, והנשימה שלו מלטפת את פניי. אנחנו שוכבים בדממה בעיניים עצומות ומנסים להכניס אוויר לריאות.
"סיידי, את לא יכולה לספר לאף אחד."
המילים הראשונות שקונור מוציא מהפה גורמות לחזה שלי להימחץ לתוך עצמו. אני יכולה לחשוב על הרבה דברים שהייתי מעדיפה לשמוע, שהיה יכול לומר.
את מדהימה.
את נפלאה.
את הדבר הכי טוב שקרה לי אי־פעם.
אבל הוא בחר להגיד שאני סוד מלוכלך שצריך להסתיר. בצורה כזאת או אחרת.
"כאילו שאני לא יודעת," אני ממלמלת בשקט כשהוא מחליק מתוכי, מתיישב על ברכיו ואחר כך נעמד ומסתובב אליי בגבו.
"אני רציני," הוא מסנן כשהוא מתכופף להרים את התחתונים ואת המכנסיים שלו ומתחיל להתלבש.
"אני רואה. אתה גם מגעיל." הוא אפילו לא טרח לחבק אותי ולנשק אותי. הוא פשוט קיבל את מה שרצה ועכשיו הוא לא צריך אותי יותר. הוא לא צריך ממני כלום. אני מתיישבת ומושכת אליי את התחתונים ואת המכנסיים הגדולים היבשים של קונור.
"אני לא מגעיל," הוא מזדקף אחרי שהוא לובש את המכנסיים, ומעביר יד בשיער שלו בעצבנות. החזה החשוף שלו עולה ויורד בקצב נשימותיו המהיר. "אני הווטרינר של העיר, ואת באת לבקש עזרה, מה את חושבת שאנשים יחשבו אם הם ידעו שבמקום לעזור לכלב שלך זיינתי אותך?"
"זיינת אותי?" הלסת שלי נשמטת בהלם כשעוד מהלומה מילולית שיוצאת מפיו מכה בי בכוח, והעיניים של קונור מזנקות אל פניי שהוא קולט מה אמר.
"לא התכוונתי לזה ככה," הוא מנסה לקחת בחזרה את המילים שלו, אבל הוא לא יכול. הוא מכווץ את המצח ומביט בי בבלבול כשאני נעמדת, לובשת את החולצה שלו ואז מושכת את המעיל שלי מהכיסא שעליו תליתי אותו להתייבש.
"מה את עושה?" הקול שלו נמלא בהלה טהורה.
"עוזבת כדי שתוכל להתחרט על מה שעשינו כשאני לא כאן," אני מכניסה את הידיים לשרוולי המעיל וסוגרת את הרוכסן.
"את לא יכולה לצאת!" קונור מזדעק, והיד שלו מזנקת שוב לשערו.
"יכולה ועוד איך!" אני יורה בחזרה, מכניסה את היד לכיס המעיל ומוודאת שמפתחות הרכב שם, ואחר כך פונה לכיוון מיטת הכלב שבה שוכב באבלס.
"סיידי! את לא יכולה לנהוג במזג האוויר הזה!" הצעקה של קונור מלווה אותי כשאני רוכנת לרגע מעל הכלב שלי, מלטפת את פרוותו ומבטיחה לו שאחזור מחר לאסוף אותו.
"תעצרי, עכשיו!" הוא מצווה, אבל אני מגלגלת עיניים בלי שהוא רואה. אם ככה הוא מתנהג לבחורות שהוא שוכב איתן, הוא לא מי שחשבתי שהוא.
את לא יכולה לספר לאף אחד? זה מה שהיה חשוב כל כך להזכיר לי? למי הוא חושב שהייתי מספרת משהו? להורים שלי? לדקוטה? לחברות הלא קיימות שלי?
זה היה מצחיק אלמלא זה היה עצוב, כי האמת היא שממילא לא הייתי אומרת מילה. מה שקרה בינינו שייך לנו, מה שקרה בינינו היה קסום עד שהמניאק לקח את הרגע הכי מדהים בחיים שלי והרס אותו בשנייה אחת. ועם המחשבה הזו אני יורדת במדרגות.
"סיידי!" השאגה של קונור מהדהדת מהקומה העליונה כשאני ממהרת לדלת ומכניסה את הרגליים לתוך המגפיים שהשארתי בכניסה. אני פותחת את הדלת, יוצאת החוצה, טורקת אותה אחריי וממהרת לאוטו שלי כשהגשם חוזר להכות בפניי, ועכשיו שאני לא חובשת את הכובע שלי, הוא מרטיב במהירות את שערי החום הארוך. אני מתיישבת מאחורי ההגה, חוגרת את החגורה, מתניעה ומשלבת להילוך אחורי כשדלת המרפאה נפתחת וקונור מופיע בפתח. הוא מתחיל לרוץ לעבר האוטו אבל אז עוצר, והעיניים שלנו נפגשות לשבריר שנייה שאחריו אני מסתובבת להביט לאחור, לוחצת על דוושת הגז ויוצאת מחניית המרפאה ברוורס.
כמה פעמים עשיתי את הדרך לכאן בעבר? עשרות? מאות? כמה פעמים חיכיתי לראות אותו ונתתי להתרגשות מהמפגש הקרוב לאחוז בי בניגוד לכל היגיון בריא? אני עולה על הכביש, מעבירה הילוך וסוחטת את הגז. הרכב מאיץ כשאני משאירה מאחור את המרפאה, את קונור ואת כבודי האבוד.
הוא היה בתוכי. הוא נישק אותי, נגע בי, גרם לי לגמור, ואני עדיין יכולה להרגיש את העור שלי מעקצץ. אני עדיין מרגישה אותו בכל סנטימטר מגופי.
את לא יכולה לספר לאף אחד. מה אנשים יחשבו אם הם ידעו שזיינתי אותך?
דמעה ראשונה זולגת על הלחי שלי. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? הרי זה כל מה שהייתי בשבילו, זיון. הוא לא מאוהב בי כבר שלוש שנים כמו שאני מאוהבת בו. הוא לא שוכב במיטה ער במשך לילות וחושב עליי כפי שאני חשבתי עליו. הוא לא דמיין את הרגע הזה שוב ושוב, כמוני.
הוא ראה הזדמנות והוא לקח אותה, ועכשיו אין בי שימוש יותר. עשיתי את העבודה, סיפקתי לו עונג רגעי ופורקן וסיימתי את תפקידי.
עוד דמעות מלוחות זולגות על לחיי עד לזווית פי.
תגידי לי שזו לא הפעם הראשונה שלך.
לא שיקרתי לו. זו לא הייתה הפעם הראשונה. את הבתולים שלי נתתי למת'יו מקפי כשהייתי בת חמש־עשרה וחשבתי שאני צריכה לעשות את מה שכולם עושים, או לכל הפחות את מה שכולם אמרו שהם עושים. אז הורדתי את המכנסיים במושב האחורי של הטנדר של אבא שלו, שכבתי שם בזמן שהוא פמפם לתוכי פעמיים או שלוש וגמר, ואחר כך נשבעתי שלעולם לא אעשה את זה שוב בלי רגש. בלי לאהוב את הבחור שאיתו אני שוכבת. נשארתי נאמנה לשבועה הזו, ועכשיו היא עלתה לי ביוקר, כי מת'יו מקפי אולי לא היה הסקס הכי מדהים בעולם, אבל הוא לפחות לא העליב אותי אחר כך.
אני פורצת בבכי קולני.
מה שווה האהבה שלי אם כל מה שקונור רואה בי זה זיון? מה שוות שלוש השנים האחרונות?
למה לעזאזל התאהבתי בבחור שלעולם לא יאהב אותי בחזרה?
אני מרימה את הרגל מדוושת הגז אבל האוטו לא מאט. אני לוחצת על הבלמים אבל כלום לא קורה. האצבעות שלי נסגרות על ההגה, ואני לוחצת על הבלמים שוב.
כלום.
הגלגלים מחליקים על הכביש, והרכב מתחיל לזגזג במהירות מבהילה. הדופק שלי מזנק, אני לוחצת על דוושת הבלם שוב ושוב, אבל הרכב מאיץ בירידה ואני מאבדת את השליטה עליו. אני רואה את הסיבוב שמולי אבל לא יכולה להתחמק ממנו. הכול קורה מהר מדי. אני שוברת את ההגה ימינה, צרחה מהדהדת בתוך המכונית.
לא. לא. לא!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.