לקבל את עצמך מחדש

28 במרץ 2013 פותח דף חדש

אני פה כדי לתת, להבהיר, לענות על שאלות, לשתף – כל מה שצריך כדי לתת לכולם, וגם לעצמי, זווית ראייה חדשה להסתכל על מה שכל החיים פחדתי ממנו, וזאת תסמונת אספרגר, שאובחנתי בה.

הבוקר קראתי באחד העיתונים כתבה שמאוד עצבנה אותי. הצעת חוק חדשה מתגבשת, בשם הבא: "החוק לשיקום ולשילוב אנשים עם אוטיזם בקהילה". החוק אמור לכאורה עזור לאנשים מהספקטרום האוטיסטי, שגם אספרגר נכלל בו, אבל הדרך שבה הוא מעוניין לעזור שגויה לדעתי.

הרעיון המרכזי של החוק הוא להקים ועדה ארצית שבה ישבו 12 חברים. הדבר המעצבן ביותר שקראתי שם הוא שאחת המטרות של התוכנית היא לשקם אותנו. מה לשקם?! מה אנחנו, חולים? אוטיזם זה מחלה? הספקטרום האוטיסטי הוא רחב ובעל דרגות שונות וכל אחד הוא אחר. גם אין ספק שפעמים רבות לא תמיד קל לאנשים מהספקטרום, אבל מה הקשר בין זה לבין שיקום?

הספקטרום האוטיסטי מכיל בתוכו אנשים מכל הסוגים, לכמה קשה יותר ולאחרים קשה פחות. אי אפשר להחליט באופן גורף עבורנו שכל אחד מאיתנו צריך עזרה רק משום שאובחן. אנחנו מעל הכול בני אדם.

אני ממליץ מאוד לקרוא את הצעת החוק, שאני מבין שיש לה כוונות טובות, אך היא בעייתית בניסוח שלה. למי שירצה אני מוכן להסביר בשמחה מהו הספקטרום האוטיסטי, שהוא רחב ומגוון.

אי שם על הקשת האוטיסטית – האוטיזם הקלאסי

הקשת האוטיסטית, או בשם אחר "הספקטרום האוטיסטי", היא למעשה רצף או מגוון של תסמונות או קשיים חברתיים (אני בכוונה לא כותב "לקויות", מכיוון שאני מאמין שהמילה "לקות" אינה נכונה כאן) שיש להם מכנים משותפים עם האוטיזם הקלאסי.

האוטיזם הקלאסי מאופיין בקשיי דיבור, ולרבים יש גם לקות קוגניטיבית בהיקף משתנה והתנהגות חוזרת רבה, כגון צעקות בשעת פחד או שמחה. המאובחנים כבעלי אוטיזם קלאסי, אף שיש להם קווי התנהגות משותפים רבים, שונים זה מזה, ולכל אחד יש הצרכים שלו והאופי שלו.

מעציב אותי לראות שפעמים רבות אנשים שונים מסתכלים על לוקים באוטיזם קלאסי כאילו הם חסרי רגשות. אף על פי שהם שונים וקשה להם, הם עדיין בני אדם כמו כולנו. אי אפשר להכיר אדם בעל אוטיזם קלאסי אחד ולהחליט באופן גורף לגבי כל האחרים. לי יש אח שלוקה באוטיזם קלאסי, שאני חייב לו הרבה ממי שאני, והוא מיוחד בדרכו ושונה בדרכו. יש לו רגשות ויש לו העדפות והוא מדהים כמו שהוא. אני לא אומר שתמיד קל להיות אח שלו – לפעמים יש ימים קשים מאוד, אבל כאשר אני מסתכל עליו מחייך אני אומר לעצמי שיש לי מזל שהוא אח שלי.

קשה

העולם קשה, וגם אני קשה, כי קשה לי

להבין, לחשוב, להודות, שבעצם קשה לי,

ללכת במסלול, שבו אחרים צועדים,

ולהכריז לפני כולם שקשה לי.

נכון, קשה לכולם, בצורה כזאת או אחרת,

נכון, לא כולם הם עצמם, לפחות מחוץ לדלת,

ואני לפחות אני, במסכה או בתלבושת נפרדת,

אבל קשה לי לומר לעצמי, זה אני.

תראו באמת

הצעד הבא שלי אחרי פתיחת הדף בפייסבוק היה מבולבל מעט, לא ממש ידעתי מה כדאי לי לעשות. בתחילה חשבתי להסביר על כל תסמונת שנמצאת על הקשת האוטיסטית, כדי שאנשים יוכלו להבין יותר מהן התסמונות הנכללות בה, אבל אז הבנתי פתאום שאם אעשה את זה, אלמד אתכם באותה צורה שבה מאבחנים ומקטלגים ומפרידים אותנו, ולמעשה אסביר לכם בצורה הפוכה ממה שאני רוצה. לכן החלטתי במקום זה לתאר בפניכם כיצד אני רואה את הנושא וחווה אותו יום יום.

כמו שיש אנשים שונים מאותו מוצא, כך גם אצלנו, כל אחד הוא אדם שונה. זה יכול להיות משהו שלאנשים "רגילים" לא תהיה בעיה איתו, אבל לאלה מהספקטרום תהיה בעיה, ובאותה מידה יכול להיות שלאנשים מהספקטרום תהיה יכולת או כמה יכולות, שיהיו מפותחות בהרבה מאלו של אנשים "רגילים". מה שאני רוצה לומר הוא שלא משנה מה ההגדרה או מה האבחנה, אנחנו מי שאנחנו, ומעל הכול בני אדם כמו כולם. צריך להכיר כל אדם, לראות מי הוא באמת, ולא לנסות להחליט ולקבוע מה הוא. זה אף פעם לא מה, זה תמיד מי, והשאלה הגדולה היא כיצד כל אחד מאיתנו בוחר לראות את מי שלפניו. אני מנסה לומר – תראו באמת.

חדש וישן

לפעמים אני מביט בדרך הארוכה שעשיתי במהלך החיים שלי, בוחן מה חדש, מה ישן, מה השתנה, מה לא השתנה. אני מסתכל על עצמי ומבין שתמיד חשבתי שאני צריך להשתנות כדי לחיות חיים מלאים, וזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר. חשבתי על עצמי בצורה שגויה. אם לפעמים יכולתי ליהנות ממשהו, תמיד אחר כך ביטלתי אותו והאשמתי את עצמי במי שאני. לא יכולתי לקבל את עצמי כמו שאני כי פחדתי.

היום אני לא יכול לומר שאני לא מפחד – לא קל להיות שונה וגם לא קל להודות בזה, אבל עכשיו בכל פעם שעולה בי ספק לגבי עצמי, אני מעז לומר לעצמי "אל תיכנע לסטיגמות של עצמך. אתה מי שאתה וזה הדבר החשוב". וכשאני מסתכל על הדרך שעשיתי עד כאן אני מצליח לחייך.

שיכור

חורף בחצות הלילה, אני כולי שיכור,

מולי העיר הולכת הלאה, ואני חבוק בקור,

מחשבות שונות באות ומתחמקות, מולי עצי העיר

מעלים בי גלויות.

הילה קרה של ערפל מאירה את שמי הליל,

שתי עיניי מול צעדיי, אך ראשי רחוק מדי,

אין גופי הולך בשקט, אין גופי מחזיק סודות,

אך כשטיפה פתאום נופלת,

המנגינות שוב מתחלפות.

חתולה ושני גוריה מנמנמים ליד הפח,

ואקליפטוס מעליה מנדנד את עלעליו

כמו דלת רוח שנפתחת, אני אחוז מערבולות,

לראות ענן קט בשמיים

ובחורה יפה ברחוב.

שאלות פתאום עולות בי, רצון לדעת קצת חסר,

אך התקווה פתאום חולפת, ואני לבד עומד,

היא בחורה יפה כל כך, ואני עמוד רחוב,

היכן תמשיך העלילה, איפה ייפלו ההחלטות.

קשה בחורף להרגיש רומנטיקן,

כמו ברבור עטוף בעור חשוף,

אם אפשר היה לכתוב את העיקר,

הייתי כותב זאת שוב ושוב,

הלילה נמצא בתוך בועה,

שבה רק התקרה עדיין עומדת,

אני עומד מול האשליה, כבד מול הקלות.

כמו רכבת שמתחילה לנסוע, אני פולט תחנה אחרונה,

אני נוסע ומשמיע, ומחכה בשקט לבואה,

והיא כמו ממתינה לעצירה,

הכול מתחיל בדיוק לפי סיום.

הגשם מוריד את ילדיו,

ואנחנו עוד שם כאילו כלום.

אומנם כבר אביב

אבל אני מרגיש שהשיר צריך לצאת.

הכול בידיים שלכם

בטקסט הבא אספר על כמה אירועים חשובים שעזרו לי, נתנו לי נקודות חדשות למחשבה ושיפרו אצלי במידה ניכרת את הזמנים הקשים.

כפי שסיפרתי, הלימודים בחטיבת הביניים היו סיוט עבורי. לא הסתדרתי עם הרבה אנשים, לא תמיד היה לי קל בלימודים בגלל לקויות הלמידה שלי, ואין לי ספק שמבין התקופות שהייתי רוצה למחוק בחיי, זאת אחת המשמעותיות שבהן. מדוע אני מספר על תקופה שאני שונא ושהייתה לי לא נעימה? כי הייתה בה נקודת מפנה להמשך הלימודים, משהו חשוב מאוד שהתרחש ועזר לי מאוד, גם לאגו, וגם בלי ספק בהמשך בתיכון.

קצת אחרי אמצע השנה בכיתה ט' מסיבת הסיום עמדה בפתח, ואני זוכר היטב שבהתחלה בכלל לא תכננתי לבוא למסיבה. אבל חבר טוב שלי, שהיה איתי בכל הזמן הכואב הזה, החליט לגשת לאודישנים של הטקס, ולאחר מכן עודד אותי, למרות הפחדים, לבוא איתו ולהיבחן גם. ניגשתי לאודישנים בהיסוס רב, חסר כל ביטחון עצמי, בתחושה מחורבנת.

אבל אז, באודישנים, כאשר נבחנתי, הצלחתי להוציא מעצמי משהו שלפני זה לא יצא ממני, משהו אחר. ובאותו יום קרה בפעם הראשונה שיצא לי לנהל שיחה של ממש עם כמה מהתלמידים והתלמידות בחטיבה, שעם כולם לא היה לי קשר עד אז.

לאחר מכן קיבלתי תפקיד והשתתפתי בהופעה ובמסיבה. קיבלתי מחמאות, ובהמשך החלטתי שבמקום ללכת לתיכון אחר, אמשיך לתיכון של אותה חטיבה, לתקופה שהייתה בלי ספק שיפור משמעותי מהקודמת (אז כאמור עוד לא ידעתי כלום על האבחון שלי, ורק אחרי סיום התיכון למעשה שמעתי על כך בפעם הראשונה).

אני מספר את זה, כי אפילו באותה תקופה קשה, שרק רציתי שתיעלם מהחיים שלי, שתיגמר, הצלחתי בסוף למצוא מקום אחר, מקום שהיה לי טוב בו. אני מספר את זה עבור כל אחד באשר הוא, שיש לו ימים רעים, חודשים קשים, תקופה מחורבנת. זכרו, תמיד תוכלו לשנות את המצב. תמיד תסתכלו קדימה להמשך. אתם אדונים לגורל שלכם והכול בידיכם.

זוגיות

אני לא מתכוון לדבר כאן על ענייני הזוגיות שלי. זה משהו אישי ששייך רק לי, אבל אני כן רוצה להעלות בפניכם משהו שצורם לי מאוד.

יש אתר היכרויות ידוע מאוד (לא משנה השם שלו), שהוא כמו כל אתר היכרויות רגיל: הרבה בנות, הרבה בנים – שום דבר חדש. הבעיה מגיעה מכיוון אחר לחלוטין – כיוון של אנשים שונים. אני לא אומר שהם מונעים מאנשים שונים לסוגם להירשם, אבל יש להם (לבעלי האתר) אתר נוסף, אשר מיועד לכאורה לאנשים "שונים". כמובן זה נעשה בכוונה טובה ובכיוון טוב, אבל למעשה אני מרגיש שהאתר הזה מזלזל באנשים שונים ומתנהג אליהם בחוסר כבוד, וכאשר נכנסים אליו יש הרגשה שהוא נפתח במיוחד על מנת להרחיק את ה"שונים", ה"מוזרים" בראיית הרוב, מהאתר ה"רגיל". אני אומר את זה מכמה סיבות:

כאשר אתה מגיע לאתר הזה, הקידומת שמקבלת את פניך היא: "אתר לאנשים עם מוגבלויות". זה למעשה ניסיון לכתוב בצורה יפה "אתר לאנשים מוגבלים". אחלה כניסה, תודה על הפרגון.

הכרטיס שבו אתה ממלא פרטים על עצמך – אם באתר אחר ישנם הדברים הנדושים, כגון גובה ומשקל, באתר זה אתה יכול לציין את דרגת הנכות שלך ואת סוג הנכות שלך. ההרגשה שלי נוכח כרטיס כזה היא: "בוא, איש מוגבל, כמה אתה מוגבל? שלא תגביל אחרים מוגבלים פחות ממך". פשוט נורא.

חבל שזה מגיע לרמה כזאת, שאדם שונה, ולא רק עם אספרגר, מנסה למצוא לעצמו אהבה, הוא נדרש להעיד על עצמו שהוא מוגבל ונכה. גם אנשים נכים באמת לא רוצים לראות את עצמם כנכים.

מעל הכול, המוטו החוזר בטקסט הזה הוא המוטו שאני לא מפסיק לחזור עליו: תראו את האדם עצמו!

איש חינוך

לא פעם אמרו לי שחושבים שאני לא מתאים להיות איש חינוך, לפחות לא מחנך לאנשים שנקראים "רגילים" (הכול כמובן על פי ההגדרה היבשה והצרה של התסמונת). מלבד זאת אומרים לי גם שבחרתי בדרך לא קלה לשום גבר – עבודה עם ילדים. אני חייב לומר שפעמים רבות קיבלתי תגובות איומות ומזלזלות בגלל הבחירה שלי, שלא פעם דיכאו אותי.

נכון, בחרתי במקצוע לא שגרתי, גם לגבר וגם ל"אדם עם צרכים מיוחדים" (שמתי את הצרכים המיוחדים בכוונה בגרשיים, משום שדעתי על הנושא ידועה), אך מה לעשות, החברה מסתכלת בזכוכית מגדלת על כל אחד, וזה קשה, בעיקר כאשר מרגישים שהעין מסתכלת עליך עקום.

אבל זאת האמת שלי: אני רוצה להיות איש חינוך, אני רוצה לתרום מהידע שלי לעולם. אני אוהב ילדים, יש לי שפה משותפת איתם, יש לי יכולת לראות אותם בגובה העיניים, וקשה לי למצוא את עצמי במקום אחר שבו אין מולי ילדים. אני לא אהיה איש חינוך ספציפי. אני רוצה לעבוד עם כל מי שירצה, ילדים "רגילים" וילדים "מיוחדים". יש לי דרך לא פשוטה לעבור, אבל אלה הרצון והכוונה האמיתיים שלי.

לפיכך, למרות כל התגובות, אני חושב שאני חלוץ ושיצאתי לדרך לא פשוטה, שדורשת הרבה מאמץ ועצבים של ברזל. אני לא מתכוון להוכיח שום דבר מעבר למה שאני רוצה להראות לכולם, וכל אחד יכול להתחבא מאחורי ההגדרה והמחשבות – אם הם חושבים עליי ככה אולי זה נכון. לא, זה לא נכון. אני אוהב את העבודה עם הילדים, אני מוכשר בזה ואני לא מתכוון לוותר על החלום שלי. אני לא רוצה לחנך אף אחד. אני לא בא להגיד "טעיתם". מה שאני רוצה להגיד הוא שאל תחליטו מי אני ומה מתאים לי. אל תגידו לי שאני לא יכול או כן יכול. תראו מי אני ותבינו. אני איש חינוך, אני גאה בזה ואוהב את זה. אני חושב שעל אף אותה מילה שמלווה אותי, אני יכול להיות איש חינוך של כולם, ולא רק של אוכלוסייה מוגדרת מראש משום שאני לא אדם "נורמלי".

אז אני כאן ממשיך בדרכי, ובכל יום שעובר אני חושב – קדימה, יש עוד הרבה עבודה. תמשיך ללכת, אתה בדרך הנכונה.

ל"ג בעומר - אש שקטה

לכבוד ל"ג בעומר אני רוצה לכתוב משהו חדש, אומנם ניסיוני, אבל מהלב.

המדורה דולקת, הגוף בוער משאלות, עשן המחשבות מגיע לשמיים, שחור מרוב מאמץ. בוער בשקט בים המדורות שמסביב, מוסיף בכל יום חומר בערה למדורה כדי להמשיך לדלוק. מי רואה אותי? מסביב הרבה מדורות. האש שלי שקטה וחסרת קשר, אש בצבע לא ברור.

אני אוהב את ל"ג בעומר, האווירה בחוץ נעימה ויש הרגשה של הנאה. ובכל זאת רציתי לתת גם פן אחר לחג הזה, שאני זוכר מעצמי כלא פשוט ומכאיב.

בכל כיתה ושכבה יש תלמידים שאין להם מדורות להצטרף אליהן, והם נשארים בבית בזמן שכולם נהנים במדורות. אלו אותם אנשים לא נראים ולא משתייכים לחברה הנחשבת נורמטיבית, שאליה פעמים רבות לא מקבלים אותם. בפעמים שכן מזמינים אותם ל"מדורות השבט", הם חווים הרגשה נוראית של לעג, מה שפעמים רבות גורם להם לפחד ולהירתע מלהיענות שוב להזמנות מהסוג הזה.

הייתי רוצה שתעצרו שנייה, תחשבו ותנסו להיזכר באותם תלמידים, אם הכרתם כאלה או אפילו חוויתם את אותה חוויה בעצמכם. גם אם לא, נסו לשים את עצמכם לרגע במקומם. תנו להם את הרגע הקטן של המחשבה עליהם באותו יום מהנה כל כך, שבו הם לא נהנו ונשארו לבד בבדידותם.

סבא שלי – איש של רגשות

רגש זה דבר מוזר – אי אפשר להתנתק ממנו ואי אפשר להגיד "אני לא מרגיש כלום", ובכל זאת, אנשים רבים נחשבים "חסרי רגש". פניהם אטומות וחסרות הבעה, טון הבעתם זהה בכל מצב, ומעליהם מרחפת עננה גדולה של חוסר מודעות – גם לעצמם וגם לעולם.

הייתי יכול לכתוב כאן שוב על אנשים מהספקטרום, שרבים חושבים שהם חסרי רגשות (בעיקר לגבי אנשים אחרים), אבל הפעם אני רוצה לספר על אדם מיוחד שליווה אותי רוב חיי, והעובדה שהוא לא לידי מעציבה אותי ומשאירה בי הרגשה פשוטה וכואבת, שילוב של עצבות וגעגוע.

סבא שלי היה אדם מיוחד. הוא היה אדם קשה, מצולק מסכיני החיים שנחתו עליו. הוא היה ניצול שואה, שבה איבד כמעט את כל משפחתו, מלבד בן דוד אחד ושני אחים. לאורך השנים הוא לא סיפר לאיש מה התרחש בשואה. הוא כן סיפר בפרוטרוט בזמנו לאנשי "יד ושם", אולם פרטים נוספים רבים הוא לא סיפר מעולם או גילה רק לאנשים מעטים.

התברר לי, אחרי שנים שלא ידעתי זאת, שאחותי ואני היינו הראשונים שהוא סיפר להם משהו ממה שקרה לו באותה תקופה. בכלל, זה היה מדהים שאיתנו, הנכדים, הוא היה אדם שונה לחלוטין. הוא היה רוקד ושר איתנו, ותמיד היה שם בשבילנו. איתנו הוא היה רגיש ומלא רגשות שהוא לא העז להביע עד אז, אפילו לא בפני הילדים שלו.

ההבדל בין הבעת הרגשות של סבא בפנינו לעומת המציאות הנוקשה שבה הוא חי את רוב חייו היה עצום. סבא שלי היה אדם חזק מאוד, מעט מאוד דברים הצליחו לערער אותו משלוות יומו שאותה אהב מאוד: עבודה רבה, סידור הבית ודאגה למשפחתו.

הפעם הראשונה שסבא שלי סיפר על עברו הייתה כשהלכנו לים, משהו שגרתי שנהגנו לעשות בקיץ. במהלך אותה הליכה מלאת שמחה שאלתי את סבא על האחים שלו, אותם שניים שנשארו בחיים אחרי השואה. אז עוד לא ידעתי בכלל שהם היחידים שנשארו. פתאום סבא אמר, "היו לי עוד אחים ואחיות", וכששאלתי אותו איפה הם, הוא ענה לי את התשובה המחרידה, "הם נהרגו באותה מלחמה".

מאז עברו הרבה שנים, גדלתי והתפתחתי, ובמהלך השנים איבדתי את סבא שלי, מורה דרך ואדם שעצם המחשבה עליו מחזקת אותי.

אני רוצה לומר לך, סבא, תודה על שלימדת אותי כל מה שאתה יודע וליווית אותי לכל מקום. קשה לי לא לחשוב בצער כמה עצוב לי שאתה לא פה לראות את השינוי המדהים שאני עובר, אבל היום כשאני כותב לכבודך, אני גאה לומר לך שאני בהחלט מרגיש. אני יודע להביע רגשות ולזהות אותם, ואני רוצה לומר לך שאני אוהב אותך.

רגיל

אני רוצה להתוודות בפניכם שלא תמיד אני סובל את עצמי, ויש ימים שהייתי פשוט מת להשליך לפח את הלקות הזאת שלי, שבגללה אני כותב לכם ומדבר אליכם על שוויון זכויות.

הלקות מכילה בתוכה כל כך הרבה דברים: חיובים, שליליים, לא מובנים... כבר הפסקתי לנסות לספור אותם, ומן הסתם להבין מהי הלקות המעצבנת הזאת.

אל תחשבו שהייתי מוותר בקלות רבה על מי שאני. נכון, אם יכולתי לוותר אולי חיי היו נראים אחרת, אך השאלה היא אם הייתי מוכן לוותר גם על הדברים המיוחדים שקיבלתי בזכות מי שאני, דברים שאני לא יודע אם היו נשארים לי אם הייתי אחר. לדוגמה יכולת הכתיבה שלי שמלווה אותי כבר זמן מאוד רב. מעניין מה היה קורה לאותו כישרון אם הייתי הופך למה שהחברה מכנה "נורמלי" או "רגיל". יש סיכוי רב שהכישרון היה נשאר, אך באותה מידה היה עלול גם להיעלם. אני לא יכול לדעת. הדבר היחידי שבאמת אני יודע הוא שעל השירים שלי לא הייתי מוותר בשום מחיר, אלא אם הייתי יכול להציל חיים של אנשים קרובים לי.

הלקות הזאת היא כמו קסדה שמשקלה לא קבוע. לפעמים אני רוצה פשוט לזרוק אותה מעליי; לפעמים היא מאפשרת לי ללכת בקלות במקום שאחרים מתקשים, ולפעמים היא כבדה כל כך עד שקשה לי ללכת. זאת הקסדה שלי בלבד, אחרים לא מסוגלים לחבוש אותה, לא בצורה שאותה אני חובש. היא מלווה אותי לכל מקום ואומרת לי ולאחרים – זה אני.

אבל היום, וחבל שאני אומר את זה, הכול רגיל כל כך. אסור ששום דבר יסטה מהמקום או ייראה שונה. אני מרגיש את זה חד משמעית. ומה בעצם המשמעות הזאת?

עדיף בעולם הזה להיות רגיל מאשר להיות מיוחד, וזאת האמת.

אפשר לחיות חיים טובים כאשר אתה מיוחד, אבל אתה צריך להתאמץ פי כמה, כי אתה לא הולך בדרך הרגילה והפשוטה. אין מה לעשות, היא לא מתאימה לך ואתה לא מתאים לה. אתה חייב להתאמץ יותר.

אז אני חוזר וחושב: מה הייתי בוחר אילו יכולתי? איזה גוף חדש הייתי לוקח לעצמי? איזו נפש חדשה הייתי בוחר? אבל בעצם אני לא יכול לבחור וזה מתסכל ובלתי נמנע.

אז מה אני אמור לעשות? נראה שאין ברירה אלא פשוט להמשיך בדרך שלי. אותה דרך שאני צועד בה.

"אבל לפעמים" – אני מצטט עכשיו קטע נפלא מתוך הספר "גרין מייל" של סטיבן קינג – "לפעמים, המייל נראה ארוך כל כך..."

הגשמה עצמית

הגשמה עצמית היא משהו שכולנו שואפים אליו ומחפשים אותו, לפעמים כל החיים. היא שונה אצל כל אחד ואחת. לכולנו יש מחשבות עליה, אבל לצערנו, לרוב אנחנו מחפשים אותה ולא מוצאים.

פעמים רבות אנחנו כלל לא יודעים מה בעצם אנחנו מחפשים. אותן שאיפות שכל הזמן היו בנו וחיכו לנו, חולפות מולנו כמו הרוח, ואנחנו בקושי שמים לב לכך. אנחנו מרוכזים בחוסר הריכוז או במחשבה הנוראית שאנחנו לא מוצאים כלום, שאנחנו רוצים לכבוש את העולם, שלא יודעים, שכן יודעים, שפוחדים, שלא פוחדים... הגשמה עצמית היא מסובכת.

אז איך מגשימים לפי זווית הראייה שלי?

ההגשמה העצמית לא נוחתת עלינו משום מקום. אנחנו גם לא מוצאים אותה בבת אחת.

אנחנו מגשימים את עצמנו בצעדים קטנים, לפעמים קטנים יותר ולפעמים קטנים פחות. צעדים שלא תמיד בטוחים, לפעמים מהוססים נורא, אבל עדיין הם ממשיכים ויודעים מתי ואיך לצעוד, מתי לעצור, מתי להמשיך.

אנחנו מגשימים את עצמנו בחלקים ובמקומות שונים, כמו תמונה או פאזל שאף פעם לא נגמרים, מתמלאים בפרטים שאנחנו מוצאים, בונים, חוקרים בעצמנו, בסביבה. תמונה שמשתנה ומתייצבת, נעה ונשארת. תמונה שלנו.

לפעמים זאת לא תמונה אחת, אלא כמה תמונות. קטנות יותר או גדולות יותר, זה היופי בהגשמה. היא דבר שונה, היא דבר מיוחד ואישי לגמרי.

כולנו יכולים להגשים את עצמנו ולכולנו זמן שונה.

אני מרגיש שאני מגשים את עצמי מחדש בעזרת ידידים וחברים קרובים, וגם בעזרתכם, דרך המילים שאני כותב.

כל טקסט שאני כותב מגשים לי חלום ומשלים משהו נוסף בחיי.

כאב

הכאב הוא רגש כבד מאוד ומלא בפרטים. אי אפשר להתעלם ממנו ואי אפשר לחיות איתו בשלום. הדרך היחידה היא להתמודד עימו באופן אישי, לדבר איתו בארבע עיניים, להכריע אותו בעצמך, דרכך, כדי להגיד לו שאתה חזק ממנו.

ובכל זאת, כאב הוא לא כתם שיורד. אפילו אם מתמודדים עם הכאב משהו ממנו נשאר, שריד קטן, אפשר לקרוא לזה נקודה אחרי המשפט. הוא נשאר בך וקשה מאוד להוציא אותו. קשה לתאר מה בכלל נשאר, אני רק יכול לומר בבירור שמשהו נשאר.

והנה, כך זה קורה לכל אחד בזמן שונה. כאשר נראה לך ששכחת את הכאב או לפחות למדת לחיות איתו, משהו קורה: לפעמים זה שיר ששמעת, לפעמים תמונה שראית, פנים מוכרות, כל דבר. והנה אותה נקודה כבר לא רק נקודה שנשארה, אלא היא כמו ציור שלם שחי בך פתאום, ואתה נופל בחזרה למקום שממנו יצאת, ובעוצמה גדולה פי כמה. אבל הפעם יש משהו אחר, כי בציור שבקע מהנקודה היחידה שנשארה מהכאב, אתה רואה פתאום משהו חדש שלא ראית לפני כן. אולי נקודה בולטת בצבע שונה, אולי מילה שפספסת, משהו שפתאום מתגלה לך בכל צורה אפשרית, ואותו כאב נורא שעוטף אותך מבפנים פתאום נסדק וממשיך להיסדק ככל שאתה מתרכז יותר ומגלה יותר, חוקר יותר, ופתאום אתה מגלה שאותו כאב ישן הוא רק מעטפת, שמחביאה בתוכה כל כך הרבה דברים שפספסת בגלל אותו כאב.

אז אותו כאב שהיה בך נעלם כלא היה, הגוף מתרווח בהקלה, ואתה מבין שלא תחזור למקום שבו היית.

אתה יכול להמשיך.

אומץ

מה זה בכלל אומץ? ללכת ברחוב בלי פחד, או ללכת עם פחד ולמרות הפחד ומתוך ידיעה שאתה פוחד? ההגדרה של המילה מסובכת, קשה למצוא בתוכה את הקריטריונים המתאימים למציאת האדם האמיץ. על הרבה אנשים אפשר להגיד שהם אמיצים, אף על פי שהם לא נראים אמיצים כלל. הרבה אנשים אינם אמיצים, אף על פי שהם עושים רושם של אנשים אמיצים. אדם אחד מרגיש אמיץ לאחר שהצליח לגשת למישהי שמוצאת בעיניו למרות הפחד מדחייה, אדם אחר מרגיש אמיץ לאחר שקפץ קפיצת בנג'י ועוד.

אומץ הוא ההפך מפחד. כולם פוחדים ממשהו מתישהו בחייהם – אפשר לומר בביטחון שכולם פוחדים, אך האם אפשר לומר שכולם אמיצים?

השאלה אם אני אמיץ העסיקה אותי רבות. מעולם לא חששתי להודות שאני פוחד. להפך, היה לי הרבה יותר קל להגיד שאני פוחד, כי לא הייתי צריך להסתיר דבר. אבל על השאלה אם אני אמיץ לא מצאתי תשובה, מהסיבה הפשוטה שאין תשובה אחת. הרצון לתשובה חד משמעית מסכל פעמים רבות את היכולת לראות את המצב כמו שהוא באמת – אפור, לא שחור־לבן. אבל כאשר אתה רוצה כל כך להוכיח את עצמך ולמצוא את התשובה שתספק אותך באמת, אתה לא מתפשר באמצע, אתה לא עוזב ולא מגיע לתשובה רק כי אין תשובה מוחלטת.

היה לי אומץ להגיד שאני לא אוהב את האבחון שלי, אבל לא היה לי אומץ להגיד לעצמי שזה מי שאני. להפך, הלכתי נגד המילה, נגד ההגדרה, נגד כל מה שהרגשתי שאותה אבחנה מכילה ולוקחת אותי איתה. אותה הגדרה היא כמו משקולת כבדה שאי אפשר להוריד מעצמך, ואם אתה מנסה, היא הופכת להיות כבדה יותר ויותר עד שאי אפשר בכלל לזוז.

יום אחד הרגשתי שיש לי אומץ לנסות להרים אותה, בפעם הראשונה לקחת אותה בידיים באמת. המשקולת הייתה כבדה כל כך עד שלא הצלחתי להרים אותה, לכן עזבתי אותה שוב וניסיתי להתעלם ממנה, וכמובן, שוב היה לי קשה לזוז בחופשיות.

יום אחר שוב ניסיתי להרים אותה, והיא הייתה כבדה מאוד ולא הצלחתי, אבל הפעם לא ויתרתי והמשכתי לנסות. יום אחר יום ניסיתי להרים אותה – היה לי קשה מאוד לעשות זאת – אבל אז פתאום גיליתי שאני מצליח להרים אותה לכמה שניות. ביום אחר כבר הרמתי אותה כמעט לדקה, וכך יום אחר יום הרמתי והנפתי אותה ונכנסתי לכושר. פתאום אותה משקולת כבר לא הייתה כבדה כל כך, ויכולתי ללכת איתה, לא בלי חשש, אבל לפחות עם סוג של סיבולת להחזיק אותה. המשכתי והמשכתי והמשקולת, שהייתה המגבלה שלי כל החיים, פתאום חיזקה אותי. לפעמים היא נפלה לי על הרגל בעוצמה, לפעמים היא הכאיבה לי מאוד, אבל למדתי לקבל אותה ובמקום להתנגד לה, לקחתי אותה איתי, עם הפחד.

האם זה אומר שאני אמיץ משום שהעזתי לקבל את מי שאני באמת? או שאולי בעצם כל מה שעשיתי היה לקבל את המובן מאליו? אין לי תשובה חד משמעית ואני גם לא צריך שתהיה.

אני לא מחפש להיות האדם האמיץ בעולם, אבל לפחות יש לי האומץ ללכת ברחוב עם פחד.

שיר תודה

תודה לימים הקשים שלימדו,

תודה לימים הטובים שחיזקו,

תודה לפחדים, שאמרו לי בשקט: גם אתה בן אדם,

תודה לקשיים, בעזרתם סללתי את דרכי,

תודה לשירים, בעזרתם יצאו מגופי המילים הכבדות,

תודה לשבילים, שעזרו לי לנווט בין הקרוב לרחוק,

תודה לחברים, שהיו שם לצידי,

תודה לברכות, שהשקו בגופי את הפרחים שטרם נבטו,

תודה לדמעות, שאיתן מצאתי מחדש את הצחוק,

תודה לצחוק, שריפא פצעים פתוחים,

תודה לכאב, שעזר לי להיות חזק יותר,

תודה להורים, על הלב המקשיב,

תודה ללב, שהצליח לנווט בין הפעימות החסרות,

תודה לעיניים, שהבחינו וזכרו שצריך להמשיך לראות,

תודה לפה, שידע לשיר כאשר השקט חנק,

תודה לאצבעות, שנגעו במקומות ששכחו את טעם הנגיעה,

תודה לנפש, שאליה תמיד חוזרים כאשר אתה אובד,

תודה לשנה, על היותך בנויה קוביות-קוביות,

תודה לחיים, הספר הפתוח שאנחנו רושמים בו עד המנוחה,

תודה לעצמי, גם לי מגיעה תודה,

על מי שאני.

אכזבה

אכזבות הן דבר שאי אפשר בלעדיו וקשה מאוד איתו. אכזבה היא כמו אבן שנופלת עליך מגבוה. כמובן, אפשר לצפות, אפשר להתכונן, אבל לא משנה כמה מתכוננים – האכזבה כואבת. יותר מזה, היא משאירה סימן שקשה להסיר אותו, ויש כאלה שלא מצליחים להוריד אותו לעולם. ממש אות קין של אכזבה, אבל אות פנימי.

גם אני כמו כולם חוויתי אכזבות בחיי, גם אני חשתי אותן על בשרי ועל נפשי. על רבות מהן התגברתי ועל חלק קטן מהן היה לי קשה יותר להתגבר.

העניין הוא שלפעמים האכזבות הכי כואבות מגיעות מהמקום הקרוב והאינטימי ביותר, מקום שממנו תחושת הפגיעה כפולה וקשה להתאושש ממנה. זה מעצבן, זה מרתיח, זה כואב, אבל יותר מכל, לפחות להרגשתי, אתה חש משהו שקשה להסביר אותו במילים. אפשר לתאר את ההרגשה ממש כאילו צמח בך עץ ענקי, ובבת אחת הכה בו אותו ברק וקרע אותו ממקומו, כולל השורשים, ואתה נשאר עם הכוויה בפנים.

חוויתי היום אכזבה שעליה לא אספר. אספר רק את התחושה שחשתי בעקבותיה. רבים לא יסכימו איתי, אך חשוב לי להגיד את דעתי. יש פעמים שבהן חייבים להסתכל על כל אדם באופן אישי, ומה שאכזב אותי היה שהשוו אותי בכוח לאנשים אחרים, השוואה לא הוגנת. מה לעשות, אני שונה, זה נכון. לפעמים אני איטי יותר, לפעמים יש דברים שקשים לי יותר, אך אני מנסה לא להשוות את עצמי לאחרים, כי אין להשוואה שום ייעוד או תפקיד אמיתי. והנה השוו אותי בכוח בצורה לא ברורה והבליטו את החולשות שלי לעומת הכוחות. נאמרו דברים טובים, אך קשה לי לייחס להם משמעות, משום שהם נאמרו כבדרך אגב ולא כמשהו שמפצה על החולשות. הם נאמרו כדי להגיד לי: יש בך דברים טובים, אבל אין לך כל השאר. זה מאכזב לשמוע דבר כזה.

אז אני אומר בפה מלא שאני לא משווה את עצמי לאף אחת וגם לא לאף אחד. אני זה מי שאני, וזה הכי חשוב. כאשר משתמשים בהשוואות כדי לגמד אותי לעומת אחרים זה מאכזב וכואב.

אסיים בעצה (מקווה שטובה): אל תשוו את עצמכם לאחרים ואל תשוו אחרים לאחרים. נסו למצוא את הדברים הטובים, נסו למצוא את הייחודיות ואל תיצרו השוואה. הדבר יוצר אכזבות לכולם.

עליות ומורדות

עליות ומורדות הם חלק בלתי נפרד מהחיים. אנחנו עולים ויורדים, יורדים ועולים. לפעמים נשארים למעלה, בגובה, ולפעמים נשארים נמוך. לפעמים אנחנו מתאמצים לטפס ורוב הזמן קל לנו פשוט לרדת. ירידה היא דבר קל כל כך, כל מה שצריך לעשות זה פשוט ליפול, עד שאתה נעצר במקום הנמוך ביותר.

אבל שם אתה מרגיש תקוע, כאילו קירות מסביב או חומות סוגרים עליך. דרך היציאה היחידה שלך היא הצוק הענק שממנו נפלת. אין דרך חזרה ואין דרך קלה יותר. אתה חייב לחזור לטפס.

אז אתה אוחז בידיים בסלעים, העור נדקר מהאבנים החדות ונצרב מהחום הרב, ואתה מטפס ומטפס, ואחרי שחשבת שטיפסת הרבה וגבוה אתה מגלה שעלית רק – וגם זה בקושי – מטר או שניים. יש עוד המון לטפס, יותר ממה שאתה מסוגל להבין.

ואתה ממשיך, נעזר בכל נקבובית אפשרית, בכל מקום שיוכל לשאת את משקלך, בכל סלע יציב שניתן לאחוז בו, כאשר הדבר היחידי שעליו אתה יכול לסמוך הוא על עצמך. אבל איך? הרי נפלת מגובה רב כל כך. ועכשיו הכוח בידיים שלך, אבל מה אם אין לך כוח? מה אם הצוק חזק ממך?

בכל זאת אתה ממשיך לטפס ומגלה שכבר עברת רבע מהדרך הקשה. אתה כבר גבוה מהמקום שבו היית ואתה מפחד. מה יקרה אם אפול עכשיו? איך אוכל לטפס שוב? זה כואב ליפול!

לפתע אתה מבחין במקום חדש, שהוא למעשה מקום ישן. זה המקום שכבר היית בו, כבשת והשגת, רק שלא שמת לב אליו, היית גבוה מדי, חשבת רחוק מדי. זה המקום הבטוח, זה האמצע, ואמצע הוא דבר חשוב. האמצע הוא המקום היציב מכולם, המקום שכבשת ובנית בשתי ידיך, רק שכחת.

אתה הולך בדרך, רגליך נחות בסיפוק, ידיך הכואבות ממש נראות כאילו הן נושמות מחדש. למרות כל הפצעים וכל הכאבים יש מקום לנוח. מקום שמעולם לא היה נעים כל כך.

ואתה מתרווח, מאושר, מבסוט. ופתאום מולך יש גשר שמעולם לא הבחנת בו, אף שהוא היה שם תמיד, רק התעלמת ממנו. למעשה הלכת בעיניים עצומות. הגשר הזה מוביל למקום חדש, מקום שמחכה רק לך, הרחק מעבר לצוק. מהו אותו מקום? אתה לא יכול לדעת, אבל הגשר הזה יציב וחזק, לא יקרה שום דבר רע אם תנסה לצעוד עליו.

ואתה צועד וצועד, לאט לאט. הדרך ארוכה, ולמטה נהר עמוק וגועש, אך הגשר חזק בהרבה מהפחד. הגשר הזה כאן בשבילך.

ואתה צועד וצועד וצועד, מרחוק נראה הצוק שאותו עזבת. אתה כבר לא צריך לחזור אליו. אל תחזור, בדוק מה יש אחרי הגשר.

ואז הגשר נגמר, ואתה מגלה שאתה בתוך בית עמוס ברהיטים מכוסים, ערמות ערמות. אין לך מה לחפש כאן.

אבל אז באחת הערמות אתה מבחין במחברת, מרים אותה ומגלה שיר ישן שכתבת, ובדף אחר מכתב משמח שקיבלת. ככל שאתה מדפדף יותר אתה מגלה עוד ועוד דברים. פתאום הרהיטים בבית לא מבולגנים, הם מסודרים כמו חדשים במקום, והם לא רבים. למעשה רק ספה, שולחן, מחברת כתיבה, כמה כיסאות ותמונה שלך על הקיר.

אתה פותח את הדלת, הרוח שוטפת את עייפותך במשב חזק של רעננות. אתה מביט ורואה שבילים חדשים מכל צד. מרחוק אתה מבחין בבית אחר, ורחוק יותר אתה מגלה בניין גדול במיוחד.

מכל צד, לאן שלא תלך, ואף שאין עוד צוקים, ואף שאין תהומות אתה רואה גשרים.

אתה חוזר אל הבית, המחברת מחכה על השולחן, נוסף לשם גם טלפון, והוא מצלצל.

אתה מרים אותו ושומע קול ישן ונעים אומר לך: מה נשמע?

אתה עונה: הכול בסדר.

תמשיך ללכת? הוא שואל.

יש לי לאן לחזור, אתה אומר ומנתק.

אתה לוקח את המחברת מהשולחן ויוצא מהדלת. כל הגשרים נעלמו והשבילים התמעטו, אך כל אחד מהם ברור מאי פעם, והדרך מעולם לא הייתה כה נעימה.

בצד אחד של השבילים פורחים המון פרחים, בצד אחר עומד עץ שופע פירות. בשביל נוסף יש סוס.

אתה בוחר בסוס, עולה על גבו ודוהר בדרך שבה בחרת. אתה בטוח בעצמך ובבחירה.

אחרי הכול, תמיד יש לך לאן לחזור.

לפרוק

במהלך השבוע האחרון הסתובבתי עם כאב בבטן, בלב, בראש. מדי פעם נרגעתי ושוב חזרתי לכעוס. היה לי קשה לעזוב את הרגשות, היה לי קשה לחשוב חיובי בעקבות מה שקרה. הייתי איש כועס, מלא קנאה וכעס וביקורת.

לפני כמה ימים הלכתי לאירוע, שלפי עצה חכמה שקיבלתי הנמכתי ציפיות לקראתו. כל מה שרציתי היה שהוא יסתיים ולהמשיך, אלא שבמהלך האירוע כל הכעס שהיה בי נשבר וקיבלתי את כל מה שהייתי צריך כדי להמשיך בדרך. נוסף על כך, התגובות הנפלאות שאני מקבל מהקוראים שלי גם שימחו אותי והראש שלי התרוקן כמעט לגמרי. חזרתי לעצמי בוגר יותר, נחוש יותר ובטוח יותר בעצמי.

אני לא יודע אם אי פעם מישהו מכם חווה כזאת עוצמה גדולה של כעס וכאב, ואז חווה שחרור מכל הרגשות ומכל המחשבות. אם חוויתם, אני בטוח שתסכימו איתי שזאת אחת ההקלות הגדולות ביותר שיש. ומעבר לזה, לפחות אני הרגשתי שהעובדה שהצלחתי להתמודד עם הכאב ולהתגבר עליו גרמה לתחושה של ניצחון.

ובשורה התחתונה, וזה העיקר, אני מודה לכל מי שהגיב בדף, לכל מי שניחם, חיזק ועודד ועזר לי לקום. אני אומר גם תודה לעצמי על שלא נפלתי. פעמים רבות כל כך מנסים לצייר אנשים עם אספרגר ומהספקטרום בכלל כאנשים חסרי רגשות. אז אני עומד בפניכם בלי שום בושה ומצהיר שיש לי רגשות כמו לכולם.