החיים לא היו שושנים

1.

מזג האוויר היה נפלא. רוח קרירה הגיעה מכיוון הים והפיגה את החום ששרר במשך היום. האווירה הייתה שמחה. דוד הסתכל סביב בשמחה ובסיפוק, איזו הפתעה יפה ארגנו לו. שבוע קודם לכן חגג את יום הולדתו השמונים וחמישה.

"בגילך, אבא, כבר לא עושים מסיבות הפתעה", אמרה בתו, נחמה, "אתה יודע, הלב..." הגניבה מבט לעברו, "אבל יום הולדת שמונים וחמש הוא בהחלט סיבה למסיבה. בוא נחגוג אצלנו על הגג".

הוא הסכים מייד. בשנים האחרונות לא היו הזדמנויות רבות שבהן נפגשה כל משפחתו יחד, וטוב שנמצאה לכך סיבה שמחה ולא התכנסות עקב נסיבות עצובות.

כשהגיע, ראה שבכל זאת הצליחו להפתיעו. מלבד כל ילדיו ונכדיו הגיעו גם אחדים מאחייניו ובני זוגם. למרות היותו הרביעי מתוך עשרה ילדים, הוא היחיד מאחיו שעדיין נותר בחיים, ושימח אותו מאוד לראות שכמה מילדי אחיו טרחו גם הם ובאו לשמוח בשמחתו.

הינה גם רבקה פה. כה שמח לראותה. היא הייתה החברה הראשונה שלו ושל אשתו לאחר עלייתם ארצה. הוא ניגש אליה, קירב אותה אליו בחיבוק ולחש באוזנה בהתרגשות:

"תודה, רבקה, תודה רבה שבאת. אני כל כך שמח לראות אותך".

לאחר שוך ההתרגשות הראשונית עבר בין כולם ולחץ ידיים כמו חתן ביום חתונתו. הגג בנתניה המה התרחשות. בזמן שנהנו מהאוכל הרב, התעדכנו האורחים בקורות אותם מאז נפגשו לאחרונה.

"שקט, שקט כולם. בבקשה שבו. גליה כתבה ברכה לכבוד האירוע", קראה נחמה.

כולם מצאו מקומות ישיבה והמתינו. דוד נעמד ליד נכדתו. השמיעה שלו כבר לא מה שהייתה, והוא לא רצה להחמיץ אף מילה. בכל זאת הברכה היא עבורו. גליה נעמדה מול הנוכחים, ובקול רועד קמעא קראה מדף נייר שאחזה בידה:

 

"התכנסנו הערב כאן על הגג,

בגלל שהיום ממש כמו חג.

סבא שלנו, שיאריך עוד ימים,

חוגג יום הולדת של חמש ושמונים.

שמונים וחמש, כן, אין זו טעות,

ויודעים אנחנו שאין זה פשוט,

בעולם הזה לגדול ולחיות

ומאושרים עד כמה שאפשר להיות.

למרות משברים ועל אף הצרות,

עבד בפרדס, חלב הוא פרות,

הלך לבית כנסת, גידל ילדים,

ועם הזמן הצטרפו הנכדים.

עקשן הוא היה, עומד על שלו,

מה שכן כן, ומה שלא לא".

 

ברקע נשמעו קולות:

"היה עקשן היא אומרת? היה?"

"גליה, טעית, הוא עדיין כזה".

 

"ואם קיווינו שעם הגיל זה ייטשטש,

התבדינו. סבא גם היום לא מתגמש.

אם החליט דבר מה, כלום לא יעזור.

קטנים על ידו הפרד והחמור".

 

קולות צחוק נשמעו מכל עבר.

"עכשיו זה ברור".

 

"נאחל לך, סבא, שזה רק אמצע הדרך,

ושתזכה לעוד ארבעים בערך.

הרבה בריאות ואורך רוח,

הכושר לסבול והיכולת לנוח.

שתמשיך לעבוד וללמד בשמחה,

ותזכה לראות את התרחבות המשפחה".

 

דוד התרגש וניגב את עיניו. כשברקע מחיאות הכפיים, התקרב עוד לנכדתו ואמר לה:

"תודה רבה, מיין טעכטערל. זו המתנה היפה ביותר שיכולת לתת לי".

הוא ביקש לקבל ממנה את הנייר שעליו כתובה הברכה, אחר כך יקרא אותה שוב. במילים אחדות סיכמה יפה את חייו.

"גם אני רוצה לומר כמה דברים", אמר. "קודם כול, תודה לנחמה היקרה ולשמואל, שארגנו את המסיבה היפה הזאת, ותודה לכולכם שבאתם. כולכם מכירים אותי כבר שנים רבות, ויודעים את מה שעבר עליי בחיים. אתם יודעים שהחיים שלי לא היו שושנים, שהיו לי הרבה צרות, אבל אירוע כמו היום מוכיח לי שלמרות שלא תמיד היה קל ונחמד, זה היה שווה כדי להגיע למצב הזה, לרגעי אושר כאלה, לכזאת משפחה נפלאה וחברים טובים. מי ייתן ויהיו עוד הרבה רגעים מאושרים כאלה".

מחיאות כפיים וקריאות "מזל טוב" ו"יישר כוח" נשמעו מכל עבר. דוד העביר את מבטו על האנשים הרבים שהיו שם. כולם דיברו, צחקו, אכלו ונהנו. איזו משפחה נהדרת.

בקצה המרפסת, ליד צמח אגבה גדול, ראה את נחמה מדברת עם נאוה, חברתה. שתיהן צחקו מדבר מה, וזה נראה לו כמעט כמו אז, כאשר היו שתי ילדות קטנות בתל עדשים.

[1] בת שלי. [חזרה]