שנאה

דבר המתרגם

מחוזות הספר המזרחיים של פולין, ה-Kresy, חבל ארץ שהשתרע בעבר לאורך הגבול עם רוסיה הצארית ולאחר מכן גבל בברית המועצות, היה משחר ההיסטוריה של פולין, ואף לפני כן, מקום מושבם של מיעוטים אתניים רבים. ערים ועיירות, כפרים ויישובים קטנים שימשו כמקום מפגש והשקה בין תרבויות, בין דתות ובין בעלי רקע חברתי שונה, אשר היו לעתים בעלי אינטרסים מנוגדים זה לזה. המיעוטים הגדולים היו של האוקראינים, הליטאים והפולנים. את הפולנים אפיינה תמיד זהות לאומית חזקה, ששורשיה קבועים בהיסטוריה ארוכה של מאות שנים, המשותפת לפולין ולאוקראינה. מול הפולנים ניצבו האוקראינים, ולהם זהות לאומית חזקה לא פחות, המלווה בשאיפה מתמדת להשיג עצמאות לאומית, בלתי תלויה. שאיפה זו קיבלה ביטוי באין-ספור מרידות עקובות מדם נגד השליטים הפולנים והרוסים. אלה, מצדם, לא חסכו מאמצים להפוך את אוקראינה לחלק מהטריטוריה שלהם. מרידות אלו של המיעוט האוקראיני, תחילתן במאות השש עשרה והשבע עשרה, והן תמיד תבעו מאות אלפי קורבנות משני הצדדים.

  היהודים התגוררו בין שני העמים היריבים ובתוכם מאז המאה הארבע עשרה, ואף קודם לכן. מספרם של היהודים ביישובים השונים היה רב, ולא פעם האוכלוסייה היהודית מנתה יותר ממחצית מתושבי הכפרים והעיירות. למרות מספרם לא נטלו היהודים חלק פעיל בסכסוכים הלאומיים של מיעוטים אחרים. לרוב הם היו קורבן חסר אונים, השעיר לעזאזל, ששני העמים כילו בו את זעמם.

  בין המיעוטים הלאומיים השונים התרחשו מדי פעם חיכוכים על רקע לאומי ודתי. אך שלא כמו לאוקראינים ולפולנים - שתמיד זכו לגיבוי מארצות האם, האוקראינים מרוסיה ולאחר מכן מברה"מ והפולנים מפולין רבתי - ליהודים חסר היה הגב הלאומי החזק והתומך. עובדה זו הקלה על אחרים להפוך אותם לקורבן, עליו יכלו האחרים לפרוק את תסכולם הלאומי והדתי. הפוגרומים נגד היהודים של במאה השש עשרה נחרתו היטב בזיכרון ההיסטורי שלנו. כך למשל, סיסמת הקרב של בוגדן חמלניצקי (1648-56), המנהיג שעמד בראש מרד הקוזאקים נגד הפולנים, הייתה: "הפולנים מכרו אותנו כעבדים לז'ידים הארורים", סיסמה שבעקבותיה כ-250,000 יהודים נפלו קורבן למעשי אכזריות ולטבח חסרי רחמים. הפוגרומים של חמלניצקי נשתמרו עד היום כזיכרון טראומתי קשה ביותר בהיסטוריה ובספרות היהודיים. היהודים היו לקורבן חסר הגנה גם מאוחר יותר, בפוגרומים שבוצעו בהם בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים ובמהלכה, על ידי האטמנים הקוזאקים והאוקראינים (מַכנו, פטלורה, בנדרה ועוד). פוגרומים אלה היו גורם חשוב שהשפיע על התעוררותם הלאומית של היהודים ועל הקמתה של התנועה הציונית. הם יצרו את גלי ההגירה ההמוניים של יהודים לאמריקה הדרומית בראשית המאה העשרים, ומאוחר יותר את גלי העלייה הראשונים לישראל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באוקראינה כ-2.5 מיליון יהודים.

  עם ההשתלטות הגרמנית על מחוזות הגבול והפלישה הגרמנית לברה"מ (1941), התחילה השמדה מתוכננת ומהירה של האוכלוסייה היהודית, לרוב בעידודם הפעיל של הגרמנים או בסיועם. לעתים קרובות הטבח ביהודים נערך ביוזמה עצמית של האוקראינים. בפועל, באוקראינה עצמה נטבחו במלחמת העולם השנייה כמיליון ומחצית המיליון יהודים. מעשי טבח המוניים, רבים ואכזריים בוצעו בידי אוכלוסייה אוקראינית מקומית עוד טרם הופעתן של פלוגות הרצח המיוחדות של הגרמנים (ה-Einsatzgruppen). עם סיום ההשמדה של האוכלוסייה היהודית יכלו האוקראינים להתפנות לטיהור אתני של המיעוט הפולני. במהלך הטיהור הזה נרצחו כ-300,000 פולנים, ורבים אולצו לברוח או הוגלו אל שטחי פולין הכבושים. סרוקובסקי בספרו "השנאה" מתאר את התקופה ההיא בסגנון ריאליסטי וחי.

  נהוג להשוות את אדמת פולין לבית קברות ענק, שבו נטמנו שישה מיליוני יהודים, קורבנות הנאצים ועוזריהם. בל נשכח שרבע מן הקורבנות היהודיים של מלחמת העולם השנייה, כמיליון וחצי איש, נרצחו במחוזות הספר המזרחיים של פולין, באוקראינה, בפודולה ובווהלין. גופותיהם טמונות באדמות ה-Kresy.

  שני אירועים בלתי תלויים זה בזה התרחשו בשנים האחרונות, אירועים שחשפו מחדש את הזוועות הנוראות שאירעו במהלך מלחמת העולם השנייה במחוזות הספר המזרחיים: אחד מהם היה דוח כתוב ומצולם של הכומר הצרפתי פאטריק דיבואה (Patrick Desbois). דיבואה סייר באוקראינה במשך כארבע שנים, צילם ורשם עדויות מימי מלחמת העולם השנייה מפי עדי הראייה, תושבי המקום האוקראינים. מטרתו של דיבואה הייתה לתעד את הטבח שבוצע ביהודים בשנים 1944-1941. היותו כומר ואיש דת סייע בידו להתגבר על חשדנותם של המקומיים ואִפשר לו לדובב אותם במתן העדויות. דיבואה גבה ורשם כ-700 עדויות מאנשים חיים ואיתר כ-600 אתרי קבורה המוניים שבהם נקברו קורבנות יהודיים, אותם זיהה בעזרתם של תושבי המקום. הדוח המלא של דיבואה התפרסם באוקטובר 2007 ב-New York Times. האירוע השני היה ביקורו של נשיא אוקראינה, יושצ'נקו, בישראל ב-2007, וידיעה שפורסמה בעקבות הביקור בעיתונות הישראלית, שיושצ'נקו הגיש למוסד "יד ושם" רשימה של 1,500 אתרי קבורה המוניים, בהם נטמנו גופותיהם של יהודים שנטבחו בשנות המלחמה.

  סרוקובסקי הלביש את סיפוריו בשלוש מעטפות שונות השלובות וארוגות זו בזו: המעטפת הריאליסטית, שבה הוא מתאר בתיאורים מוחשיים, קשים ואכזריים את המאורעות ואת ההתרחשויות להם היה עד כילד קטן; המעטפת הפיוטית, שבאה לידי ביטוי בתיאורי הנוף הפסטורליים של הטבע העשיר של הארץ בשינויי העונות והשפעתן על השדות ועל היערות, במסתורין שחבוי בין סבכי החורש, ביחסי איש לרעהו, בתיאורי האוהבים ואהבת בני האדם, כאבם וסבלם; המעטפת השלישית היא קסומה ושופעת דמיון, דמיונו הפורה והמפליג של סרוקובסקי הילד,  שעיניו ואוזניו כרויות לרווחה כשהוא ניזון מסיפורי עם ואגדות, אליהם הוא נחשף ולהם הוא מאזין בפה פעור. סרוקובסקי הטמין אותם עמוק בלבו והעלה אותם במסגרת ספרותית לאחר שנות דור. את הסיפורים הוא שומע כילד, כאשר הוא עצמו מסתתר בפינתו, במחבוא האהוב עליו, באפלולית שמאחורי התנור בבקתה, בין קורי העכביש. ילד שקולט מפי האנשים שחי בקרבם את השיחות ואת הסיפורים שלהם, חורט אותם עמוק בזיכרונו, מעצים אותם בדמיונו, שם הם נשמרים במשך שנים, עד שבבגרותו הוא מעלה אותם על הכתב.  

  סטניסלב סרוקובסקי, יליד מחוזות הספר, שחייו עברו שם בזמן המלחמה כילד בן שבע-שמונה, מביא בפני הקורא אירועים כפי שזכר אותם או כפי ששמע אותם בסתר מפי קרוביו, הסבים והדודים, או משיחות שכנים של משפחתו. את הסיפורים האלה, שגם לנו, המבוגרים, קשה לתפוס ולהבין היום, אחרי שחלפו שנות דור, סופג סרוקובסקי הילד, המנסה להבין ולעכל במוחו את שאוזניו קולטות. לא אחת סיפורי האימה של המבוגרים גורמים לילד הלם קשה ואף מפילים אותו למשכב. מעשים ודמויות מזוויעים לבשו בדמיונו צורה אימתנית של רוחות רפאים, מפלצות ושדים מסיפורי עם ואגדות, אותם הכיר היטב. את הדמויות הללו ידע סרוקובסקי הסופר לשלב בסיפוריו ולהקנות להם, בסגנונו האלגורי-אומנותי, את הכוחות הדמוניים.

  בשכנותו הקרובה של הילד משתוללים האכזריות והמוות, לרוב בלתי נתפסים בהגיונו הילדותי. סרוקובסקי הסופר מנסה באמצעות קשר אסוציאטיבי לקשור את המציאות המוכרת לו מסיפורי אגדה שסופרו לו על ידי הוריו וקרוביו, אל הסיפורים שהוא קולט בעצמו, במחבוא שלו, בפינתו שמאחורי הכירה במטבח. רוצחים ובני אדם, בעלי נשמות מעוותות, המבצעים מעשים שהם מעבר ליכולת הבנתו ותפיסתו של הילד, מקבלים דמויות הזויות של מפלצות ורוחות רעות, מכשפות ושדים, דמויות מאגדות-עם המסופרות על ידי האיכרים וזקני הכפר.

  גם היום קשה לנו להבין את המנגנון שהופעל על ידי המנהיגים הפרימיטיביים, חסרי הנשמה או בעלי היומרות הלאומיות חסרות המעצורים. מנגנון שאמלל מיליונים של בני אדם. מנהיגות נפשעת שנטלה אנשים החיים במהלך שנים רבות בשכנות טובה ואף כאלו המתחתנים ביניהם ויוצרים משפחות מעורבות, ומשנה אותם למפלצות אדם המסוגלות לבצע מעשי זוועה, שרק דמיון חולני יכול להמציא.

  המחשבה שבסוף המאה העשרים, חמישים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, מתרחשים דברים דומים בפינות שונות של העולם, קשה פי כמה לתפיסה האנושית. האם האנושות לא למדה דבר?

  די לנו להביט במתרחש בימינו. מלים כמו transfer, טיהור אתני, רצח עם, מסתירות בחובן איום מוסווה, שלא אחת הביא את האנושות אל עברי פי תהומות של שנאה ואבדון. על פי רוב, מאחורי מילים ומעשים אלו מסתתרת אידיאולוגיה מעוותת, המובילה לשנאה, המלווה באכזריות לשמה. בסיפוריו של סרוקובסקי השנאה גוררת אחריה מעשי אכזריות נוראים, אך אפילו אז, בעת התרחשותם, אין היא מסוגלת להתגבר על אהבתם של האנשים ולהכניע אותה. לכן בסיפוריו זוגות מעורבים אך אוהבים, הניצבים בפני הבחירה הנוראה - לחיות בהתכחשות לאהבתם או למות - בוחרים לסיים יחד את חייהם ולא לבגוד באהבתם. עם זאת, מעשי האכזריות שבוצעו בשם הלאומיות האוקראינית, אלה שגררו גם מעשי נקם לא פחות אכזריים של פולנים, אינם מובנים, וכנראה לא יהיו מובנים לעולם. סרוקובסקי משבץ בסיפוריו רגישות ואהבה מול מעשי אימה ומעשים מזוויעים, ועל ידי כך עולה בידו להעצים את הקוטביות והניגודיות של ההתנהגות האנושית.

  אין ספק בכך שסרוקובסקי הסופר מנסה להעביר לקורא את הרעיון שמלחמה, כל מלחמה שהיא, היא מאורע חסר רחמים המסוגל להפוך כל אדם, ויהא זה במקורו האדם החיובי ובעל הנשמה היתירה, לאדם השונא שנאה חסרת רחמים את כל מה שמסמל את הזר ואת הבלתי מובן. שנאה כזו עלולה להפוך יצורי אנוש למפלצות חסרות רחמים, ליצורים נתעבים. מסתבר שאלפי שנות ציוויליזציה ותרבות אנושית אובדים כאשר מתעוררת השנאה לזרים, ובעקבותיה - יצר ההרג, המלווה במעשי אכזריות חסרי היגיון ופשר.

*

בעת ביקורי האחרון בפולין, בשנת 2007, מצאתי את הספר "השנאה" אצל חבר פולני שאירח אותי. בערב התחלתי בקריאתו ולפנות בוקר סיימתי. רותקתי לא רק לכתיבה השוטפת ולתיאורים הפלסטיים של הסופר, אלא גם לזווית הראייה בה מסתכל סרוקובסקי ומתאר את שנחרת בזיכרונו הילדותי ונשמר שם במשך למעלה מחמישים שנה. רק אז, אחרי יובל שנים, הועלו הסיפורים על הכתב. סיבות רבות גרמו לאיחור ולעיכוב בכתיבת הספר, ביניהן סיבות פוליטיות שמנעו מסרוקובסקי לטפל בשאלת הקונפליקט הלאומי הישן שהיה בין הפולנים והאוקראינים. רק אחרי שינוי המשטר בפולין יכול היה המחבר להשלים את מלאכת הכתיבה ולהוציא את הספר לאור.

  ההחלטה לתרגם את הספר לעברית נבעה בעיקר מכך שלראשונה נתקלתי בספר המשלב את סבלם של היהודים באוקראינה בזמן מלחמת העולם השנייה עם מסכת הסבל הכללית, שהייתה נחלת כל האנשים. סברתי שחשוב שהקורא הישראלי-יהודי יכיר את שעבר על עמנו, שם, באוקראינה. לפנינו סיפור מעשה המתואר ברגישות ובהבנה על ידי סופר שאיננו יהודי, מזווית ראייה של פולני, של אדם שמאורעות אלו היו חלק מילדותו, ממנו ומתושבים רבים של מחוזות אלו.

  במהלך התרגום הייתי פעמים רבות נסער כולי ואחוז התרגשות. למרות רצוני העז להמשיך במשימה עד להשלמת המלאכה, הייתי נאלץ מדי פעם לקחת פסק-זמן, אתנחתא, לחשוב, להירגע ולהתאושש עד שיכולתי שוב להמשיך בתרגום. תהליך זה חזר על עצמו בכל סיפור וסיפור.

*

לבסוף, ברצוני להודות לחברי ששיתפתי אותם בלבטיי, שהטלתי עליהם את המשימה הקשה לקרוא סיפורים אחדים ותוך כדי כך להתמודד עם טקסט בעל תוכן קשה ולעתים מעיק ביותר. אך יותר מכל ברצוני להודות לידידה טובה ונאמנה, אופירה ליסובסקי, היא שעודדה אותי כל זמן מלאכת התרגום וביצעה את העריכה הלשונית הראשונית של כל הסיפורים למרות הקושי הנפשי הרב שלבטח התלווה לכך.

   

  שמואל רוטברד

rot_bard@gan.org.il