על הסלעים

לילה לא שקט

לפחות פעם בשבוע נוהג אמיר לצאת לטייל בגפו לקראת שקיעה, לצורך ניקוי ראש והירגעות בגבעות של מודיעין, בינות בוסתנים, מערות, גתות, בורות, שקתות, שומרות וטרסות חקלאיות, עדות לכך שפעם היה זה אזור התיישבות חקלאית.

כמו בכל פעם העדיף אמיר שלא לקחת איתו את הטלפון הנייד, על מנת שלא להתפתות ולענות לשיחות ומסרים, אלא הסתפק רק בפנס ראש קטן, למקרה שישתהה ויצטרך לעשות את דרכו חזרה בחשכה. הפעם התעכב אמיר במשימות היום יום, אך בכל זאת החליט שלא לוותר על טיול קצר לשעת דמדומי ערב. הוא הודיע למיכל, שהייתה בדרכה הביתה, שיצא לטיול של שעה עד שעה וחצי וכשישוב יאכלו יחד ארוחת ערב. הוא שם פעמיו אל עבר הגבעות, פוסע בקלילות בינות שיחים וטרשים, עד שהגיע לאחד הסלעים והתיישב. הוא לקח כמה נשימות עמוקות לצורך התנקות ואתחול מחדש, שיאפשרו לו להצטייד בכוחות מחודשים. הוא הרים את ראשו וצפה אל עבר שמיים זרועי כוכבים, לצד זריחתה של לבנה במלואה, שעמדה תלויה במלוא הדרה מעל עמק איילון, שופכת אור יקרות לבנבן ורך מעל שורות גפנים מתוחות. רק יללות עקשניות של להקת תנים, שנשמעו מקרוב, הפרו את הדממה. הוא ישב דקות ארוכות, מתענג מול הנוף השלו והפסטורלי, ואז שלף את פנס הראש מכיסו והתקין אותו לראשו שיאיר את דרכו. הוא החל לצעוד בחזרה כשהוא סוטה מהשביל המסומן וזאת על מנת לקצר את הדרך.

כעבור דקות אחדות של הליכה נחת אמיר בעוצמה באופן בלתי צפוי לתוך בור בעומק של יותר משני מטרים. הוא חש כאב עז באגן, בצלעות, ברגל ובכתף. הפנס שהשתחרר מראשו נותר דלוק לידו. הוא היה המום לחלוטין לנוכח הנפילה ונותר שכוב על קרקעית הבור, מנסה לנתב את מחשבותיו בין ניסיון להבין כיצד נפל, ניסיון לבחון את מצבו ולאמוד את הנזקים שנגרמו לו, וזאת על רקע כאבים עזים שחש כל העת בצידו השמאלי, והמחשבה מאין יבוא עזרו, ואם יש לו סיכוי להיחלץ או שמא נגזר עליו להירקב בבור עד שתצא נשמתו. הוא חש צער, חרטה וייסורי מצפון על כך שמעולם לא נעתר להצעתה החוזרת ונשנית של מיכל שייקח איתו לטיולים האלו טלפון למקרה חירום, למרות שאולי בתוך הבור שאליו נפל אין בכלל קליטה. הוא ניסה כמה פעמים לעבור למצב ישיבה, אך הכאבים בצד שמאל הקשו עליו מאוד לעשות זאת. הוא שאל את עצמו אם עליו לנסות למצות כל אפשרות לצאת מהבור בכוחות עצמו או שמא עליו להתפלל ולקוות שינסו לחפש אותו. הוא החל להרהר באפשרות שמיכל תבין שמשבושש לשוב, היא תסיק שקרה לו משהו ותפנה למשטרה שינסו לחפש אותו, אבל עד שימצאו אותו, אם בכלל, אין לו שתייה ומזון, והשאלה היא אם יצליח לשרוד.

הוא אחז בפנס וניסה להאיר איתו על מנת להבין לאן נפל.

היה זה פיר בקוטר של כשני מטרים שמשני צידיו היו שתי אבנים גדולות. הוא הסתקרן להבין אם יש פתח תחתון שדרכו יצליח להיחלץ. הוא ניסה לזחול באיטיות לצד ימין, כשהוא נאנק מכאבים. הוא הצליח להזיז מעט את האבן וראה שמאחוריה יש חלל נוסף. הוא השתחל פנימה וגילה לתדהמתו שלושה שלדים שכובים על גבם, כל אחד בתוך מבנה מלבני זה לצד זה. ליד כל שלד היו מונחים כד חרס מעוטר בקישוטים ופסלון של אלה כלשהי. הוא אחז באחד הכדים והביט לתוכו. היו שם תכשיטים עשויים זהב כמו צמידים, שרשראות, ענקים ועגילים. הוא מיד הבין שנקלע לתוך אתר קבורה עתיק. הוא בדק את תכולת כל שלושת הכדים ומצא שבכולם היו תכשיטים.

הוא היה כל כך טרוד במחשבות למצוא דרך להיחלץ מהבור, שקשה היה לו להתרגש לנוכח האוצרות שגילה. הוא האיר עם הפנס לכל כיווני החלל בתקווה למצוא פתח כלשהו, אך לאכזבתו לא מצא מוצא. הוא זחל בחזרה למרכז הפיר, ואז חשב שאולי כדאי שינסה להגיע לצד השני על מנת להשלים את ההיכרות עם כל החללים, למרות שהביא בחשבון את האפשרות של איבוד כוחות. לאחר מאמצים גדולים, תוך שהוא נאנק מכאבים, הוא הגיע לצד השני, הזיז מעט את האבן והשתחל פנימה. גם כאן היו שכובים שלושה שלדים זה לצד זה, אך בתנוחה עוברית. כאן היו רק שלושה פסלונים של אותה אלה כפי שמצא בחלל הקבורה הראשון. הוא האיר עם הפנס אל עבר כל החלל, ולאכזבתו גם כאן לא מצא כל פתח מילוט.

הוא זחל בחזרה למרכז הפיר והחל להרהר שוב באפשרות שאולי בכל זאת יגיעו להציל אותו. הוא הביט מתוך הבור אל עבר הכוכבים והתמלא תחושת ייאוש וחוסר אונים. הוא הביט בשעונו, השעה הייתה אחת אחר חצות. הוא ניסה להיות קשוב לכל צליל או רחש, אך הקולות שהגיעו לאוזניו ממרחקים היו יללות תנים שפילחו את הדממה ולא בישרו על רווח והצלה ולא על ישועה.

בכל פעם שהרגיש שהוא עומד להירדם מרוב עייפות, הוא צבט את עצמו על מנת להישאר ער למקרה שיגיע חילוץ. הוא בילה את כל הלילה בעיניים פקוחות. עם עלות השחר נעלמו הכוכבים ואור יום החל לחדור מעט לתוך הבור.

הוא אימץ את אוזניו על מנת להקשיב לכל רחש. לפתע הבחין ברעש של מסוק שחג בסביבה דקות ארוכות ולא התרחק. הוא החל להתמלא במעט תקווה, עד שרעשי המסוק התרחקו ונבלעו ואיתם גם התקווה. הוא אימץ את אוזניו על מנת לנסות ולצוד קול אנושי כלשהו. בתחילה היה נדמה לו שהוא שומע קולות אנושיים, אך מהר מאוד הבין שהוא מדמיין את הקולות הללו מתוך משאלת ליבו וכמיהתו לחילוץ והצלה. שעות ארוכות הוא נע בין תקווה לייאוש, עד שלקראת השעה שתים־עשרה בצוהריים הוא שמע לפתע את המילים, "צריך לחפש בכל הבורות".

הוא מיד צרח בשארית כוחותיו. "הצילו! אני כאן בבור! הצילו! אני כאן בבור!" תוך רגעים אחדים הביטו מלמעלה כמה דמויות. "הצילו!" שוב צרח אמיר.

"אל תדאג, אנחנו תכף נחלץ אותך. יהיה בסדר. מה מצבך שם למטה? איך אתה מרגיש?"

"נפלתי לכאן וכנראה שברתי כמה איברים."

שני מחלצים השתלשלו פנימה יחד עם אלונקה וציוד הצלה. תוך כמה דקות אמיר חולץ מהבור, שם המתינה לו מיכל שקרנה מרוב אושר על כך שמצאו את אהוב ליבה בחיים. היא ליטפה את פניו ונשקה ללחיו, ואמרה לו שחייבים להגיד את ברכת הגומל.

"את כל כך צדקת שהפצרת בי בכל פעם לקחת איתי טלפון. כל כך מצטער שלא שמעתי בקולך." הוא סיפר לה על השלדים, על הפסלונים ועל הכדים עם תכשיטי הזהב שגילה. "חייבים לדווח בהקדם לרשות העתיקות, לפני שתהיה שם ביזה," אמר אמיר.

אמיר פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. הוא אושפז למספר ימים עד שהשתפר מצבו והוא שוחרר לביתו. כעבור שבועות אחדים נסע אמיר יחד עם מיכל לרשות העתיקות, שם דיווחו על הממצאים שראה בבור שאליו נפל. אנשי רשות העתיקות קבעו איתו יום על מנת שיתלווה אליהם לאותו בור. הפעם השתלשל לתוך הבור באמצעות חבל יחד עם כמה אנשי צוות מרשות העתיקות. המפגש המחודש עם הבור הציף בו את הזיכרון הטראומטי והוא החל להתכווץ ולחוש תחושות חרדה.

צוות הארכאולוגים סרק את שני צידי חללי הקבורה, אך לא נמצאו שם לא פסלונים ולא כדים עם תכשיטים. 

"הם היו כאן בוודאות!" אמר אמיר.

"יכול להיות שהזית או חלמת," אמר לו אחד הארכאולוגים.

"זה לא יכול להיות. לא הזיתי ולא חלמתי. אני ראיתי את האוצרות במו עיניי."

"ייתכן שבזזו. בכל מקרה אנחנו נחקור את העניין לעומק ונעדכן אותך בהמשך," אמר אחד הארכאולוגים והודה לו על הדיווח שמסר.

כעבור שלושה חודשים קיבל אמיר מכתב מרשות העתיקות שבו נכתב –

"בתום חקירה סמויה ומאומצת של משטרת ישראל שהתבססה על מידע מודיעיני, הצליחו להגיע בסופו של דבר אל האדם ששדד את האוצרות והביאו למעצרו. היה זה אחד המחלצים שלך מהבור שלתוכו נפלת, ששב למוחרת החילוץ לבור הקבורה ושדד את האוצרות. הייתה לו כוונה לסחור בהם ולגרוף ממכירתם הון. כל האוצרות נמצאו בביתו של השודד והם הוחרמו על ידי המשטרה והועברו לידי רשות העתיקות. אנחנו מודים לך מקרב לב על כך שגילית אזרחות למופת ודיווחת מיד לרשות העתיקות על האוצרות שגילית ובכך תרמת למניעת אובדן של נכס לאומי".