אדם מזדמן

החיים והמוות המוות הוא כוס התרעלה של החיים, ממתין בסבלנות ולעיתים בקוצר רוח, להשקות את האדם והסוף ידוע ובטוח. כשהייתי בתחילת חיי, בסוף נעוריי ובתחילת שנות התבגרותי, לא חשבתי על המוות ואף לא חששתי מהאירוע. המוות התקבל אצלי כאירוע טבעי שהינני אף מוכן לקבלו למען הוריי, למען חבריי וגם למען קיומה של מדינתי שכה אהבתי אותה והתגאיתי שהייתי חלק ממנה בזמן ובמרחב של חיי. כשהתגייסתי לשירותי הצבאי, גם אם הייתה חובה לאומית, לא היה בי פחד למות למען קהילתי וארצי אהובתי. לא חשבתי על משפחתי, על חבריי ועל חברתי שהפכה בהמשך לרעייתי משוש חיי, שותפתי לחיים. הייתי מוכן למסור את גופי ונפשי למענם, גם אם אחדל לחיות את חיי האהובים והקסומים. לא פחדתי למות ולא פחדתי מהמוות כי לא הפנמתי אותו בתודעתי. זה היה חלק מהוויית חיי. במרוצת התקדמות מרחב הזמן של חיי ורכישת ניסיון החיים שלי ושל סביבתי, שיניתי את דעתי והייתי מוכן למות רק למען שותפתי לחיים ולמען ילדיי, שהתהוו כתמצית משמעות חיי עלי אדמות. ואז, בהמשך צבירת ותק החוכמה וניסיון החיים, שאלתי את עצמי במה אני אועיל למשוש חיי באם אתנדב למות, ובמה אועיל לעצמי כישות חד־פעמית שמותה הוא בלתי נמנע גם כך? במה אועיל אם אתנדב למות? המוות הוא קצה זמן ומרחב החיים שבהם אני מתנהל באמצעות האני, למען יקיריי. האם אני אכן מתייחס בקלות דעת למוות? החיים הם מסקרנים, מעניינים, מלאי הפתעות ורגעי קסם מתמשכים שלמענם אתה נוכח וחי. במה זה יועיל למשפחתי הגרעינית, שהינני מהווה חוליה חשובה ואיתנה בחייהם, אם אמות? האם בשלב מוקדם של חיי וחייהם, מותי יועיל בהתנהלות ובהתפתחות חייהם? האם הם יהיו טובים יותר? מי יגן עליהם מרוע מזדמן של סביבת חייהם? האם הקיום הבסיסי שלהם יהיה טוב יותר? ובת זוגי לחיים, מה יהיו חייה בלעדיי – לטוב ולרע? כנראה שללא קשר, חידלון החיים של בן זוג יישאר זיכרון לא לגמרי מרענן במיוחד. נראה על פניו שהמוות הוא לא פתרון הנכון לאדם החפץ חיים. רצוי מאוד־מאוד להתרחק ממנו ולא ליצור תשתית מחשבתית ופיזית על מנת לקרבו. לא כך חשב סוקרטס – מראשוני הפילוסופים היוונים בתקופה העתיקה שחי בין השנים 470–399 לפנה"ס, השפעתו על הגות החיים ומשמעותם מלווה את עולם הפילוסופיה עד ימינו, ונחשב לאחד מאבותיה של הפילוסופיה המערבית. הוא הואשם על ידי מכובדי העיר אתונה שביוון בכפירה באל ובהשחתת מידותיו של הנוער. לכן דרשו ממנו לחזור מפעילותו הציבורית ולשנות את דרכו או שיומת. סוקרטס בחר במוות על פני החיים! במה הוא הועיל במותו, לעצמו ולקהילה בה הוא חי? האם כל אדם שתובנות משמעותיות שלו שאינן מתקבלות בקהילה צריך לבחור במוות, ובכך להשפיע על הקהילה ולאלצה לקבל את משמעות חייו וצדקת דרכו שאין בלתם על כלל הקהילה? בוודאי שלא! בבחירתו במוות הוא בעצם ויתר על משמעות חייו ועל כל השפעה עתידית שיכלה להיות לו על הקהילה בה הוא חי. באם היה נסוג זמנית מצדקת דרכו, מוותר, מתפשר ומודה שזו לא הדרך, הרי היה ממשיך לחיות ולנסות להשפיע בעקיפין בכלים מחשבתיים משפיעים אחרים. הרי הזמן הוא לא קפוא. אבל הוא בחר לא להתמודד עם הנחה זו וגם עם מותו, לא בטוח שהדבר הגביר את ההשפעה על תובנות חיי המוסר שהגה, שהינם מהות האדם מעצם בריאתו. אכן לעיתים, בהיסטוריה האנושית, בחירת אדם במוות הייתה פעולה עוצמתית לשינוי תהליכים בקהילה. אך ייתכן שהאדם, כפרט, רצה לגאול את עצמו מסביבתו ולא למצות את משמעות חייו, מבלי להתכוון להשפיע על הקהילה. אפשר לומר שסוקרטס, כאדם בולט ומוביל בקהילתו, ברח מהמערכה ונכנע לבני האדם מפני שדעתו ודרכו לא היו מקובלות עליהם באותו הזמן. ייתכן שבחלוף הזמן תורתו הייתה משכנעת את ראשי הקהילה. למעשה הבחירה שלו במוות הייתה אגואיסטית לחלוטין כלפי משמעות חייו העתידית. בחירתו לא הייתה רציונלית מבחינת הכרת מהות האדם וחייו. הרי סוקרטס האמין שהוא שליח האל ופועל בשמו. זו הוכחה שגם החכם באדם המפרש את החיים כפי שהם, יכול להיתפס להזיה ולאשליה של מציאות מדומה. החיים הם מציאותו (הרציונל) של האדם, והמוות אינו שייך לתחום זה. מציאותו של האדם אינה מתקיימת במוות. בית הדין פסק על הוצאתו להורג של סוקרטס עקב התנהלותו בקהילה ועקב דעותיו בנקודת זמן ששייכת להווה ולא לעתיד הלא־ידוע. הם ראו בו פושע שדינו מוות באם לא ישנה את דרכיו. אם היה מודה כביכול בפשעיו, מבחינתו באופן זמני, הרי שהיה חי, ולאחר זמן, בהתנהלות אחרת, אולי היה מצליח להנחיל את תורתו הלא־מחייבת על הקהילה. הפסימיות שלו, היעדר ראיית הנולד וחוסר ההבנה כי העתיד הינו למעשה המנוע של משמעות החיים גרמו לכך שבחירתו הייתה בסופו של דבר שלא לקחת את ההזדמנות. משמעות החיים משתנה בחלוף זמן חייו של האדם בהתאם לנסיבות. המוות הוא בלתי הפיך וזוהי נקודת אל־חזור. המוות אינו מקביל לאומץ לב, אומץ הלב שייך לחיים. פעולת שתיית הרעל לצורך הפסקת החיים לחלוטין אינה קשורה לאומץ לב אלא לפחדנות ולכניעה לריק חסר תועלת. האדם בעליל לא צריך לנצח את מהות חייו ומשמעותם. האומץ המוסרי כביכול של סוקרטס אשר נכנע למוות ובחר שלא להמשיך בחייו, הוא מעשה הפוך מהבחירה האמיתית באומץ הרציונלי ובאמת של החיים. לדידו של סוקרטס הוא שליחו של אלוהים, בנושא מוסר האדם והקהילה. זו אשליה שנהפכה למשמעות חייו, שבסופם המשמעות נעלמת לחלוטין כשבחר במוות על פני החיים. מעשהו של סוקרטס הוא המשל של החיים והמוות. המוות, חד־משמעית הוא הבעיה ולא הפתרון. המוות הוא פתרון נצחי לבעיה זמנית, פתרון לטווח קצר לסביבה וחידלון נצחי עבור האדם. הבחירה במוות היא בריחה לפתרון קל ופשוט עבור האדם שכבר לא יצטרך להתמודד עם בעיותיו, לעומת הצורך להתמודד עם החיים. המוות צריך להתרחש בדרך הטבע או בנסיבות קיצוניות של כל אדם, בצירוף נסיבות שלא בהכרח בשליטתו. במוות אין מציאות פיזית ומדומה, וגם לא אשליה של אמונה. ההשוואה בין החיים למוות אינה קבילה בעליל, אין מפגש ביניהם. החיים הם מהות החי וסיבה לקיומו בזמן ובמרחב של כוכב הארץ. כל עוד החי הוא חי, אז הוא חי. המוות אינו מצוי בחיים. עלינו להבין שבחיים אין נוכחות של המוות, הוא לא קיים ולכן אינו יכול להתקיים כחלופה. התובנה: לחשוב ולהיצמד לחיים ולא למוות, כי המוות אינו פתרון לחיים אלא רק סוף דרכו של חיי האדם כבן תמותה! אדם שאינו מוצא משמעות לחייו וכשהמשמעות נעלמת לחלוטין, נוצר ריק של האני ואין תשובה לשאלה למה? אדם שאינו מייצר משמעות לחייו, מייצר את המשמעות של המוות לעצמו.